פורום פסיכולוגיה קלינית

לדבר. להגיד. לשתף. רק שותקת את הכל.

תסיר את ההודעה לגמרי מאחר וכתבתי את שמו מבלי לשים לב ואין לדעת כך שהייתי עדיין רוצה שזה יהיה דיסקרטי עד כמה שאפשר תודה רבה רבה.

2)מה את מרגישה כלפי כל אחת מהן? 3)במה מבין האפשרויות את בוחרת? 1) בית:כרגע לא יכולה לעזוב את הבית מבחינה כלכלית. אופציה :לסדר את החדר בצורה שיהיה לי יותר נעים,להחליף דלת,(כך אוכל להרגיש יותר טוב לפחות לזמן השהייה בבית עד שאוכל לעזוב) אופציה:הייתי רוצה לחסוך כסף להתבסס,ולקנות בית עם משכנתא במקום השכרת דירה זה כמובן יהיה בערך עוד 2-3 חו'ד.(לא לאבד תקווה ונחישות ) החבר: לחזור אילו לשכוח מהעבר לבוא ממקום פתוח לשחרר כעסים לתת את הכול,לא להתייחס לסביבה ממה שאומרים להיות חזקה ,אך לוותר על ההזדמנות להכיר מישהו חדש,אחר,שאולי איתו אוכל להיות יותר אופטימית פחות טיפולית פחות כעסים ממקום בטוח שעברתי ואני יודעת מה אני רוצה מעצמי,ושיש לי מה להציע,להציע את עצמי ולבוא לידי ביטוי,הזדמנות שלא יהיה לה זמן אחר במידה ואני מחליטה לשוב אליו ,ולא לדעת לעולם אם היה יכול להיות אחרת,ולהישאר עם תחושת פספוס בכך שמההתחלה לא נמשכתי אילו וגם היום אני יודעת שהייתי יכולה להרגיש יותר. אופציה נוספת:לשחרר את זה לצאת יותר לבלות להתחבר לעצמי להמשיך את הדרך שלי בלי קשקושים בלי כאבי ראש,בלי חסכים להרגיש טוב במה שאני עושה ובוחרת לאהוב את עצמי וכנראה שאכיר מישהו שיידע להעריך את האנרגיות הטובות ופשוט אותי שזה שווה המון.ואולי בלי כול כך מטענים וחוויות טעונות וקשות אולי כי זה יהיה יותר מתאים!!!!!!! בהתחלה זה יכאב מאוד מאוד כי זה ההרגל ובכל זאת המון זמן,אבל עם הזמן יכאב פחות אני אעבור את זה צעד אחר צעד,אשקיע במה שאני רוצה לקדם מבחינה מקצועית וארגיש סיפוק אדיר שאין כמוהו בעולם. אופציה 1 תוספת:ארגיש ביטחון כלכלי שזה מאוד מאוד חשוב ואחיה חיים ברמה מ אוד גבוהה אבל אני יודעת שאחיה טוב גם בלעדיו אני מאמינה בעצמי ויודעת שזה מה שיהיה לא אנוח עד שזה יקרה וזה יקרה,אני הרבה יותר חכמה עכשיו. ולגביו.. לא יודעת אם הוא באמת ישתנה וזה משהו שאני לא מוותרת ולא יודעת אם יש לי את האנרגיות לחזור ולתת לזה הזדמנות המיליון ואחת, ומרגישה הרבה כעסים על כול הזמן הזה שבמקום להנות מזוגיות זה עשה אותי יותר בסטרס כול הריבים והאי שקט הזה,אתגעגע כי אני רגילה כי עברנו המון יחד כי זה היה משהו מאוד מיוחד אך חושבת לעצמי אולי הוא היה שם לתפקיד מסוים בחיים שלי כי לתמוך ולעזור אולי נשלח מלמעלה בזמן בחיים שהכי הייתי צריכה משענת ולא הייתה לי שם משפחה שיכולה לתמוך ההחלטה: פה הקושי אני בהחלט מבינה את כול מה שכרוך מסביב וכול מה שנחוץ לי כדי לבחור ולעשות ואם אני בוחרת באופציה של לעזוב תמיד יהיה לי את הספק הזה שאם הוא כן היה משתנה ..... ולהישאר שם:ייתן לי שקט רגעי לא להתמודד עם מצב של פרידה לא להתגעגע,יהיה לי נעים שיש שם מישהו שאוהב אותי מכול הלב (שאת זה אני לא שוכחת)ומאוד מעריכה אני מאוד רגילה וגם נעים לי בנוכחותו בכל זאת לא הייתי עם בנאדם 4 שנים סתם.. אך אתבאס שמנעתי מעצמי את ההזדמנות שלי להכיר מישהו שאולי יכל להיות יותר נכון עבורי. נקודה נוספת חשובה ביותר!!! אני מרגישה שאני חייה בסרט לא באמת מרגישה שאני חייה את החיים שלי אלא יותר מכיוון תצפיתי מהצד כשאני אצלו לכאורה הכול טוב אני באה אילו לעסק וכולם שם סבבה איתי אימא שלו שאלה כבר,למה אנו לא מתחתנים וידעה שעברנו משבר וכנ"ל אבא שלו..אבל פתאום שאני חוזרת הביתה למציאות שלי,לפעמים אני מרגישה שהוא לא מי שהייתי רוצה להיות איתו הרבה פעמים חזרתי לשם כי היה מאוד בטוח ונעים שם אסביר:אני כן אוהבת אותו,מאוד כייף לי איתו,אך לא בטוחה איזה סוג של אהבה זאת ולחשוב כרגע להתחתן איתו מרגיש לי לא ממקום של שלמות,אך עדיין מאוד מחוברת אילו ואל כול מה שעברנו יודעת שהוא יהיה שם בטוב וברע וגם מאוד כייף אז מה אני עושה מה מה מה מה....????.איך אני מגיעה להחלטה הנכונה שלי.....???...... בברכה תודה רבה מקרב לב!!!!!!!!!!!!!!!

מה קורה, אם מישהי (נניח אני) שולחת לך הודעה שמביעה אכזבה ממך אבל במקביל זוהי הודעה מכבדת שמתייחסת לארוע קונקרטי שארע בפורום ומנסה לפתח דיאלוג בנושא ההשלכות של אותו ארוע, הודעה שלא עוברת על אף אחד מכללי הפורום, מה קורה אם את אותה ההודעה אתה בוחר לא לאשר. מה עלי להבין מכך?

אני אומר לך מה אני מבינה מהדיאלוג הנוכחי איתך, וקבל את רשותי לא לפרסם כי בוודאי תראה בכך התלהמות למרות שלכך באמת לא כיוון המשורר. 1. "עובדה שאחרים יכולים להביע אכזבה כלפי וממני", לפעמים , על אף המקצוע בו אתה עוסק, נראה שאתה שוכח שלא כולנו מקשה אחת ובן אדם אחד, לכל אחד המגבלות והתחומים בהם הוא יותר מתקשה, כתבתי כי אני כותבת בשם זמני בגלל חשש מתוקפנות, והנה נראה שהיה סיבה לחשש שלי, כי נענתי גם מהתעלמות ואחריה גם מתוקפנות. 2. אני לא אכנס כאן לאבחנות אפשריות שלך כדי לא לפגוע ולא לזלזל (רק לך מותר לעשות את זה, נכון?), אבל החוויה מאיפה שאני יושבת היא שאתה לא רואה את החוויה של מי שכותב לך. כתבתי ממקום כואב, של פגיעה, שהתחבר אצלי לפגיעות אחרות שלא קשורות לפורום... ויכולתי לנסות להתאושש מהפגיעה אם "הפוגע" גם אם לא בכוונה, היה יכול לדבר איתי על כך. לשמוע מה קרה לי בפגיעה הזאת ובפגיעות אחרות. ברוך. גם אם אני מתחבאת, עד שאולי אעז להתגלות. 3. לצערי אתה יוצר חוויה שרק מגבירה את הפיצול בתוך האישיות. אם אני בשם א' אני "יקרה" וזכאית לאמפתיה, אך שם ב' מקבל אליו את כל קיטונות הרותחין שלך. למה לנסות לחבר אותם? חבל. 4. איחלתי לחייל בהצלחה בהמשך השירות. -שמור-

זה דבר לא חדש. אודי עושה את זה כבר עשרות פעמים מאז שנכנס לניהול הפורום. לאודי קשה עם ביקורת. אני כותבת את זה עשרות פעמים אבל ההודעה שלי לא עולה גם שאיני עוברת על אף כלל. אז בואי נחכה עד שיתחלף המנהל. אל תתאכזבי, את בסדר. בטח גם הודעתי זו תצונזר ולא תועלה. כמו כן, אודי לא מכניס לכאן אנשים מסוימים גם עם זהויות קבועות.

אודי, זהו פורום אינטרנטי. בפורום אינטרנטי מותר ולגיטמי להיות נוכחים בכל דרך בה מרגישים נוח (ובלבד שאכן יישמר שיח מכבד). מותר לבחור בזהות קבועה ולהישאר בה ומותר להעיר הערות מהטריבונה בזהויות משתנות. יש משהו מאוד לא נעים בדרך בה אתה מטיף מוסר לכל מי שאינו מתנהל בדרך שנוחה *לך*. יש פה עוד אנשים. כל המסננים שלך (שכידוע לא ממש עובדים), משדרים סוג של פארנויה מצדך. הנזיפות הבלתי נגמרות, נותנות תחושה שה-issue בפורום הזה הוא אתה ולא המשתתפים. מבקשת ממך לתת מקום גם לסגנונות שאתה פחות אוהב. יש מקום לכולם. סופשבוע נעים אריאלה (שפעם, בימים אחרים ובכינוי אחר, היתה משתתפת קבועה כאן)

פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל הלוואי והיה לי מישהו שהייתי יכולה לדבר איתו רע לי פשוט רע לי מגעיל לי בבית אין לי כוח לאף אחד לא לאמא שלי נמאס לי לרחם עליה כול הזמן שאין לה כסף ועל כמה שהחיים שלה אומללים בזה שהיא לא סובלת את אבא שלי ואני גרה איתם בבית לא מבחירה פשוט אין לי ברירה אני מרגישה כול כך בודדה רבה איתם כול הזמן חברות אמיתיות אין לי הפרידה מחבר שלי שעדיין בתמונה שאני מעדיפה לא להתמודד עם פרידה כנראה והוא שם מצד אחד זה מנחם ומצד שני כבר לא יודעת מה נכון מה לא וכול פעם שהוא נמצא שם אני חושבת לעצמי אם זה הוא וכבר כולם "שונאים אותו וחושבים שהוא כזה רע מה שזה לא נכון בכלל פשוט כשרע אז מספרים רק רע ואני חושבת לעצמי שאם לא אחווה ואתנסה עם אחרים לא אדע לעולם אם זה המקום שלי וכולם לוחצים על כך שאחליט כן או לא ושאתקדם ושלא אשאר תקועה והזמן חולף מה הם חיים בסרט שהם יכולים להיכנס כך לחיים של אחרים שכול אחד יחיה את החיים שלו מאשר לתת עצות לא מועילות פשוט מרגישה תקיעות עם האנרגיות בבית אני לא פורחת כמו שיכולתי וזה אכן זמן קריטי בשבילי נשבר לי רוצה לעוף, כול כך הרבה בלאגן בחיים דאגות חרדות פשוט אין לי כוח להרגיש את התחושות האלו את החוסר סיפוק הזה,מרגישה כעס שנאה פשוט נמאס לי עם כול הביקורת הזאת די פשוט די

שלום, אני בת 28 נשואה באושר, אמא לילד בן שנה וחצי ועוד אחד בדרך. להורי 2 בתים, האחד הם גרים בו, ובשני אני גרה שנתיים, ועוד שנה אני עוברת לבית שקניתי. אז בינתיים אנחנו גרים בבית שהביאו לנו ללא תשלום של שכירות. אנחנו מעריכים ומכבדים את עזרתם של הוריי מאוד. מה שקורה זה שלאבא שלי יש מפתחות של הבית שלי בצרור מפתחות שלו, וכמה פעמים בשבןע בבוקר הוא עובד באיזור מגוריי וקופץ אלי הביתה לאכול, לשירותים וכו שאני לא נמצאת , בדר"כ מודיע לי לפני שהולך. אך בזמן האחרון הוא הולך לשם בבוקר ולא מודיע לי, ובמקרה שיצאתי ראיתי אותו על הכביש לכיון הבית שלי, ופעם אחת שישנתי ולא היה לו פלאפון להתקשר פשוט עלה לבית פתח את הדלת ואני והבן שלי באותו היום ישנו בבית, ופעם אחת שלא הרגשתי טוב ונשארתי לנוח לי בבית והשארתי את המפתח בדלת ולא עניתי לפלאפונים וישנתי הוא פשוט זמזם בפעמון שאקום לפתוח לו. אז אתמול אמרתי לו אבא למה אתה לא מודיע לי שאתה הלכת לבית שלי ואם בעלי בבית ישן או משהו, אז הוא עונה לי : מה הוא יפחד שיראה אותי? אז אמרתי לו בן אדם ישן בבית שלו ופתאום פותחים לו את הדלת זה נראה לך הגיוני? אז אמר שרצה להתקשר ולא יצא וכו... והיום שרצה לבוא בבוקר התקשר אלי. אין לי בעיה אם מודיע שיילך אלי בכל זאת הוא עובד שם רוצה ללכת לשירותים או לאכול אחרי הכול זה הבית שלו והם הורים שעוזרים לי בכול אבל יש עוד בעיה , היה סכסוך גדול במשפחה שלי עם אבי וכל הדודים, וכמעט אך אחד לא מדבר איתו, ומגיע לו כי עשה מעשה בלתי נסלח,בכל מקרה מאז שכולם יודעים על מעשיו ניתקו איתו את הקשר והוא יותר נדבק בנו בילדין- ואם אמא שלי יוצאת בערב מהבית מתקשר ואם לא עונים לו לא מתיאש מתקשר שוב, או רוצה לבוא, אין לו חברים משלו, והוא פשוט כל הזמן סביב ילדיו וזה מעצבן זה גובל כבר בחוסר פרטיות, כל היום משועמם ומתקשר אלינו ורוצה להיות איתנו ולא תמיד זה מתאים, ואני מרגישה שאין לי לפעמים חשק כבר לענות לו עם כל הכבוד למשפט של כבד את אביך ואת אימך. מה אפשר לעשות? אני מאוד מרחמת עליו לפעמים וגם בעלי אבל אני לא כבר נשואה ואני רוצה לחיות בשקט את החיים שלי ולא בא לי שככה יהיה מעורב. אני בקשר טוב עם אמא שלי והיא לא נדבקת בי ויש לה חיי חברה והיא מבינה ויש לה טקט אבל גם היא מרחמת עליו כך שזה לא יעזור אם אקטר לה. אפילו אתמול הרדמתי את הילד שלי ולא עניתי לפלאפון אחכ והוא התקשר, אחרי חצי שעה שוב מתקשר למה את לא עונה? אז אני אומרת לו אני מרדימה את הילד שלי למה מה קרה? סתם רציתי לשאול מה נשמע אומר לי, אחרי שדיבר איתי כבר בצהרים. אין לי סבלנות. מה לעשות??????????????????

אני בת ארבע אבא גבוה במדים ברקע שיר - אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה המלחמה האחרונה זכרון

מרגישה? בעיקר מבולבלת, למה אני כותבת לך את זה. רוצה אולי שתבין לבד את הכול כותבת לך במקום. במקום למי שאיתו יכולתי להרגיש. שאולי הבין מה אני מרגישה לפני שאני הבנתי. שאיתו יכולתי להיות ילדה קטנה לפעמים. למה אתה מתעקש על מרגישה? תראה מה קרה כשהרגשתי. אני כמובן מגזימה, אני מרגישה הרבה רגשות, יש לי בעל וילדים ואני אוהבת אותם. אני מאוהבת במישהו. אתה רואה המון רגשות. טליה

כדי לשים ראש ולנוח... מותר. נכון?

ואם את זקוקה לשקט... לא נפריע. ואם למשהו אחר - תכתבי, אולי נוכל להציע ואם לא לפחות נוכל להיות שותפים.

קשה לי עכשיו כי אמא לא אהבה אף פעם. קשה לי עכשיו כי הייתי הילדה הכי זנוחה בעולם. קשה לי עכשיו כי אני לא מצליחה לחבק את עצמי. קשה לי עכשיו כי המטפלת שלי... המטפלת שלי ילדה בת. תינוקת קטנה שבלי להתאמץ כלל, זכתה בדבר הכי טוב שיכלה לקבל- שאמא שלה היא המטפלת שלי. היא זכתה בנגיעות שלה. באהבה שלה. בדאגה שלה. בהגנה שלה.. היא לעולם תהא שלה. אמא שלה. חלק ממנה. עצוב לי. גם אני רציתי כל חיי.. חייתי בקינאה תהומית. רציתי היה א-מ-א. רק אמא. אמא קטנה. אחת היתה מספיקה לי. אין לי פגישות עכשיו. אין לי אותה. היא מטפלת בתינוקת שלה. אויי כמה זה קשה. אני בקושי רב מצליחה לראות את המקלדת מרוב דמעות... אודי יקר... אנא אנא אנא אמור נא לי.. עד מתי?? עד מתי אלחם ללא הגיון? עד מתי אמשיך לתור אחר אמא? מתי כבר אוכל להשלים שלעולם לעולם לעולם לא אזכה לרגע אחד ובודד להרגיש שיש לי אמא? מדוע נפשי איננה מוותרת? כמה עוד אוכל לשאת? לרגעים נראה שאני האדם הכי חזק בעולם.. לעתים אני צוללת, כמו עכשיו. ואני מדמיינת ומדמיינת איך היא נוגעת בתינוקת שלה בעדינות, באהבה. התרגלתי לראות מהצד, התרגלתי רק לקוות שיום אחד גם אני אזכה להרגיש - אמא. אבל לעולם זה לא יקרה לי. לעולם. תודה על ההקשבה שלך..

הפעם באמת שלא הבנתי אותך. יש בי גם את הזכרון הזה שאת כמהה אליו? אודי, מעולם לא היתה אמא אמיתית ומכילה בחיי. אלא אמא שרק פגעה בי בכל צורה אפשרית. הזכרונות הרעים רודפים עד היום. אני אגיד לך מה אני מחפשת .. אני מחפשת שתהיה לי אמא. אמא כמו שהייתה לנוגה, לרחלי, לענת.. בתור ילדה אני זוכרת איך הייתי מביטה באמהות אחרות ואכולת-קינאה שגם אני רוצה אמא. אבל אמא לא היתה שם. לא עיניינתי אותה. הייתי הילדה הכי יפה בכיתה, אבל הכי מלוכלכת, זנוחה, פרועת-שיער, בלי טיפוח של אמא. אני תרה אחר אמא. היום בגילי ואמא לשתיים עדיין אני מאמצת לי אמהות. במסעדות, בגינה, באונ'. לעיתים אני מוצאת את עצמי מביטה בנשים מסוימות ומתאהבת בהן. וכשאני מוצאת 'אמא-פוטנציאלית' אני מייחלת שהיא תהא אימי. אני יכולה לדמיין אותה נוגעת בי, מלטפלת, מדברת ברכות וסולחת. מעולם לא היתה לי אמא. ולצערי אין זיכרון טוב מאמא שאותו אני מחפשת בתוכי. השאלה שלי היתה.. איך לעזאזל נפטרים מהחיפוש? איך משלימים עם העובדה שלעולם לעולם לעולם - לא תהיה לי אמא מכילה? איך מניחים לזכרונות הילדות? סליחה אם הייתי מעט תוקפנית, אני נוטה לההפך לכזאת כשלא מבינים אותי.

בן 28 נוטל ויאפקס 225+פאקסט 50 מ"ג ליממה. ללא הטבה מלאה , הטבה חלקית בלבד. מדובר בהפרעה משולבת של חרדה ודיכאון על רקע טריגרים של חרדה חברתית חרדה מכישלון ונטייה מינית הומוסקסואלית . פסיכותרפייה קוגניטביית התנהגותית היא סייעה לי אך לא מספיק מאחר והמחשבות ניתנות לזיהוי ושליטה בחדר אך קשה מאוד לשנותן במצב חרדתי גבוה . לתפיסתי השיטה של רישום המחשבות ותיקונן הוא כבר לא מסייע לי .. האם בגישות הקוגניטביות התנהגותיות יש דרכים נוספות לטפל בהפרעות הנ"ל? האם אתה מכיר את שיטת הנוירופידבק של דר' תודר האם יש בה משהו מעבר למקריות או רפואה משלימה?

שלום רב לך כפיר, אני מבין היטב את מצבך , איני מכיר את שיטתו של ד"ר תודר , במקביל איני חושב ששיטת הנוירופידבק תתאים לך. אני כן מציע לך לנסות את שיטת הביופידבק בה תוכל אכן לראות כיצד אתה יכול לשלוט באופן רצוני על תגובות בלתי רצוניות ( פיזיולוגיות ופסיכולוגיות) אשמח לעזור צוכל ליצור עימי קשר בנייד 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ד"ר תודר מטפל בנוירופידבק. נוירופידבק זה טיפול יעיל ביותר עבור דיכאון חרדה ובעיות בקשב ובריכוז. עד כמה שזכור לי הוא גם עושה אבחון QEEG לפני תחילת הטיפול והדבר מאפשר למקד את הטיפול עד לרמות הקטנות ביותר מבחינה מוחית. זה רחוק מלהיות צירוף מקרים או רפואה משלימה. נוירופידבק מוכר בכל העולם כטיפול פיזיולוגי ממוקד שהרבה פעמים מחליף את התרופות ומאפשר חיי רווחה לאורך זמן. יש ליקויים שבהם התקבלו נתונים מובהקים לגבי ההצלחה של הטיפול ורואים בו טיפול ראשוני. מוזר לי שבארץ עדיין יש כ"כ מעט ידע בנושא. זה כולה ללמוד לקרא ולתקשר עם מטפלים ומטופלים מעבר לים. השפה: אנגלית בד"כ. לא מסובך.

ליל מנוחה, איש מדהים. ותודה...

הי אודי יש לך אולי מחשבה, למה מטפל מפסיק לאהוב מטופל?...למה הוא הפסיק לאהוב אותי..? אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר, אבל לא מצליחה להבין למה פתאום הוא נהיה כל כך קר ואדיש אליי..יש לי גושים של קרח בבטן ובלב. הם לא נמסים, אני מרגישה שאני קופאת בתוכם, לא מצליחה למצוא משהו שיחמם אותי, שיניע אותי. הכל נראה לי כמו שקר. העולם נראה לי חסר היגיון. וזה כל פעם קורה מחדש..למה? זה לא רק הוא. אני לא מצליחה להשתחרר ממנו, כי אז אני אצטרך לקבל את העובדה שזה יכול לקרות עם כל אחד, בכל רגע - שאין לי שליטה בכלום בכלל. אני כל הזמן ממשיכה להיתקע בזה שפתאום הוא יתעורר, ונתקן את זה והכל יהיה בסדר. תמיד התגברנו על הכל. הוא החזיר לי את האמון בבני אדם, ובאהבה. אני לא רוצה לוותר על זה, כי אהבתי את העולם יותר כשהייתה אהבה בתוכו. אין בי כלום חוץ מכאב. אני לא יכולה לבטוח שוב. למה..?

הי אודי אולי אתה מגיע לפה בשעות קצת מאוחרות,כי אני מרגישה...אני כותבת פה כבר כמה חודשים, על כך שאנחנו לא עובדים על כלום. שהוא עזב. שהוא לא רוצה לטפל בי יותר. שאין שום אקלים. רק שממה. כל הודעה והודעה היתה רק על זה...אתה לא זוכר? לא חשוב, אין לי כבר כוחות

אני מרחמת עליך; מתי התור שלך לישון.. ??? סתם מקום של חיבה ופגיעות בעולמי הפנימי:) לילה, ~נילי~ :'(

אתה באמת רוצה לדעת..?? :) אז ככה, כשאני פגיעה, אני נורא רגישה להכל, אני חווה כל דבר בעוצמות.. ו.. אני גם חושבת שכולם רגישים כמוני.. אז במחשבה שלי, אם אתה לא ישן, איך אתה לא מתפרק..? ואני לא רוצה שתתפרק. כמובן שאנשים 'רגילים' לא מתפרקים מכאלה דברים אבל מי כמוך יודע שבעולם הרגשות אין דבר כזה הגיון. בקיצור, מוזר שאני כותבת את זה כאן.. זה שולי. ~נילי~

אני לא מרגישה טוב. ממש לא טוב. יש לך מילה טובה בשבילי?

הייתי היום בטיפול ויצאתי ממנו בוכה.הרגשתי שהוא מקבל את הדיכאון שלי כמובן מעליו,כמשעמם ונדוש.בכל זאת כשהזמן שלנו נגמר לא רציתי ללכת.קיוויתי כל כך שיגיד בסוף משהו שיקל עלי אבל הוא לא. אני נמצאת כרגע במצב קשה כל כך...באמצע החיים,בלי עבודה או כיוון...עם ילד מתבגר שעושה הכל כדי למרוד...בלי עזרה או חברים. שלוש שנים נלחמתי בכל כוחי.עכשיו הכוח הזה נגמר.חשבתי שהוא יבין שהיום אני לא "סתם" בדיכאון...זה הרבה יותר עמוק...הרבה יותר גורלי... אני חייבת סיבה למה להמשיך. אני מצטערת שאני נופלת עליך ככה.זה לא פייר מצידי. אבל שאלת מה אני מרגישה.וזה מה שאני מרגישה.

הי אודי, מה שלומך? אין לי הרבה לספר, סתם בא לי להגיד שלום.. חסרת כיוון לחלוטין, ולא יודעת מה לעשות.. שלומי עדיין ככה ככה..יש הרבה דברים שצריך להזיז ולעשות, אבל אני לא יודעת אם זה הכיוון שאני רוצה. אני אומרת לעצמי שאולי הכי נכון להירשם ולהחליט אחר כך אם זה מה שאני רוצה. אבל זה מסוג ההחלטות שלא נכנסים אליהן במילים "בסדר, שיהיה". זו התחייבות ל4-5 שנים, שבצידן הרבה עבודה וצורך במכוונות עצמית. והדברים שאני באמת רוצה, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להשיג.. לא בטוחה גם למה אני באמת רוצה..- האם כדי לא לצאת דופן? כדי לא להרגיש שנשארתי מאחור? אני לא יודעת. היא מרגישה שזה לא משהו שאני לא מסוגלת לו. שאני גם רוצה בקשר וגם מסוגלת ליצור כזה. אני בעיקר מרגישה שאני מסוגלת כל עוד אני לא מנסה.. היא ממש טובה איתי, המטפלת בי. לא מצליחה להבין איך היא יודעת לעשות הכל נכון.מדויקת וחמימה, חכמה ו.. :-) היא חמודה בצורה יוצאת דופן. באמת :-). מרגישה שאולי אם היינו נפגשות בסיטואציה אחרת, במקום העבודה למשל, אולי היינו מתיידדות. זה מרגיש לי טוב שזה כך. אני מאוד שמחה עליה. היא ריגשה אותי מאוד וכתבה לי מייל אוהב, בתגובה למייל ששלחתי אני. כתבה באופן ישיר שהיא אוהבת אותי מאוד (וכמובן, בצדק, שטוב יותר לחכות שניפגש ושתחכה לי). זה ממש מחזיק אותי. כמו מתנה קטנה ויקרה שאני מחכה כבר לחזור הבייתה להתבונן בה שוב. זה כל כך הרבה שאני לא בטוחה שאני בכלל מסוגלת לעכל מילים כל כך גדולות, או לא לשאול את עצמי אם היא התכוונה לזה באמת. גם אני אוהבת אותה.. ממש בקלות אני אוהבת אותה. היא ממש יקרה לי. מקווה שטוב לה בחייה כמו שאני מדמיינת.. שמחה שפגשתי אותה.. לילה טוב, אודי לילך

אודי, :-) ריגשת שטיפסת עד הנה להשיב... ממש תודה! חשבתי כבר לחכות לבוקר, וברגע האחרון קפצתי להציץ שוב. וגם שלחת פעמיים, כדי שלא ארגיש לבד ;-) ממש תודה! אני אלך לישון אני חושבת, מקווה שגם אתה בקרוב.. ליל מנוחה, לילך

הי, שבוע טוב, עכשיו אני עליתי לראש הגבעה, לא תחושה נוחה כלכך , נו, נחיה עם זה, מה שלום כולם? אז ככה טימי,כתבת "תגובה לא מתאימה" , לדעתי היא אכן התאימה. אני מדברת על כך שאוי ואבוי יהיה לי אם אני אכנס לראש של מישהו כדי לחפש דוגמא למה שאני רוצה לכתוב... גליה יקרה ,אחד המשפטים שכתבת לטימי היה (אגב, מכתב מרגש,מלא אהבה. )משהו כמו אם יש דברים שניראים לך לא לעניין... זה עושה לי כאב בטן ,כאילו את תחליטי מה בי לעניין ומה לא... אני רוצה לספר על עצמי שיש בי המון בקטע של "לרצות" ואני פוגשת את התכונה הזו בעצמי גם בפורום, אני רוצה אחרת, לכתוב "אותי" בלי שום פחד. להביא את הטוב שבי את האהבה ,הרוך, החמלה, היצירתיות בלי לצפות לשום תגובה, רק כי זה עושה לי טוב ומרחיב לי את הלב, הלוואי. לגבי קשר מטפל מטופל ,אני מבינה שזה לא קשר של חברות, צריך אפילו נימה של יראה וכבוד כלפי המטפל כי כרגע הוא המטפל , השאלה אם יש הסכמה של המטופל לכך האם הוא רואה באדם שמולו מטפל, אני עוצרת לרגע,

היי! כן... יש את ההיסוס של ה"לפני" שפותחים שרשור חדש, ומסתבר שלא רק אצלי... הצלחת לבלבל אותי לרגע :) ניסיתי להיזכר על מה כתבתי שזו "תגובה לא מתאימה"... אז חזרתי אחורה וקראתי שוב... כתבתי שם שזו "דוגמא לא ממש מתאימה" (ומעניין מה פרויד היה אומר על זה... על החילוף במילים). אבל נכון, הייתי צריכה לכתוב שלדעתי נתת דוגמא לא ממש מתאימה. ברור שאת לא אמורה/צריכה/יכולה ושות' להיכנס לראש של אף-אחד. ובעניין של לכתוב דברים לעניין... יש בזה היבט של התחשבות - הרצון לדעת, להיות שותף, להתעניין, לחלוק (וכל הדברים הללו לא מתוך חטטנות או סקרנות פשטנית) שעשויים להתנגש עם הצורך של הצד השני בלחשוף רק את מה שמתאים לו, במינון הרצוי. אני לא רואה בזה את הצורך לרצות, כפי שאת מבטאת אותו... אלא, כאמור, משהו שנובע מתוך התחשבות... סוג של קביעת גבולות עדינה ונכונה. מכיוון שעצרת לרגע, לא נותר אלא להמתין להמשך...

נשמה שלי , את לא התכוונת לכלום,אפילו שכחת מה זה היה ואני מה זה "קפצתי" פשוט שיקפת לי את החשיבה שלי הבנתי איפה אני נמצאת...את מבינה שאני רוצה שיהיה לי אופי, להפסיק לטייל בראשים של אחרים כדי להחליט איך לחיות..{מה שקרה פה זה רק דוגמה מהחיים האמיתיים שלי }טוב,אני עוד אתקדם משם....אני מתה מעייפות,נדבר מחר ...לילה טוב.

הי רויטלי, את נראית נהדר..על ראש הגבעה.. חייבת להודות, תפסת אותי על חם..אני באמת מסוג האנשים שאוהב לרצות אחרים, אני מודעת לזה, ומאוד לא אוהבת את התכונה הזו אצלי, אבל כמו שאר התכונות הבלתי אהודות עלי, אני לא נותנת לעניין הזה להטריד אותי יותר מידי, ודוקא בהקשר של טימי, זה לא היה בעניין של הצורך לרצות, אלא יותר מתוך תחושה, שאולי אמרתי או שאלתי שאלות, שלא היו צריכות להשאל, ובמידה וכך פני הדברים, זה בסדר להעיר לי על כך. אני חושבת שאת מביאה את עצמך נהדר, בקטע של תמיכה ואימפתיה, ויש לך סיבות מצוינות להרחיב לך את הלב,כי כל מה שאת כותבת, נכתב באהבה רבה והמון רצון טוב, מי צריך יותר מזה..

הי רויטל, כתבתי לך כבר קודם, אלא שההודעה לא עלתה בגלל תקלה במחשב, רק שלא תגידי שאני מנסה לרצות.. אבל את צודקת, יש בי משהו מאותה תכונה מרגיזה, שרוצה לרצות אחרים, ואני בהחלט מודעת לעניין, לא שיש לי יותר מידי מה לעשות בנידון, אולי רק להתנחם בעובדה שהתכונה הזו משותפת לעוד כמה מלבדי.. אגב, לגבי האמירה שלי לטימי,( בעניין הדברים שנראים או שלא נראים,) זה לא הגיע מתוך רצון לרצות,(לשם שינוי) אלא מתוך תחושה, שיתכן ושאלתי שאלה שלא היתה צריכה להישאל, לכן בקשתי ממנה שתרגיש נוח להעיר לי על כך. לילה מצונן(מתה מחום..)

לא, זה לא המחשב שלך... האתר מעצבן! מלא הודעות שגיאה, והודעות שלא עולות לאתר בכלל (וזה בשיטת ה"אולי"... כי ההודעות פה עוברות אישור של אודי לפני שהן עולות, אז אי-אפשר לדעת אם הודעה נקלטה או לא), והאתר כולו עובד לאט... העליתי הודעות גם בפורומים אחרים (אין מה לחפש... לא בכינוי הזה), כך שאני יודעת שזה לא רק פה, אלא בכל דוקטור'ס. אני מקווה שהיום הוא נחמד יותר... בלילה הסבלנות שלי פקעה לגמרי.

מנוחה נעימה לך אודי ,תודה . נכון שאני רוצה אבל אני לא רוצה לרצות כדי לא להיות תלויה באף אחד,לא רוצה לשים את המפתח לאושר שלי אצל אף אחד,אני רוצה שהוא יישאר אצלי, עתידה להגיע אלי מישהי "רמת דרג" ולהביע את דעתה על עבודתי זה הורג אותי ולא רוצה ככה.למה שאני יהיה תלויה בחוות דעת שלה {ובגחמות שלה} אני צריכה לצפות לאישור שלה כל הזמן(מאושרת פירושו גם לקבל אישור) די עם זה .לדוגמה עכשיו כתבת לי תגובה חמה וזה נעם לי..אך אם היית כותב נניח תגובה קצרת רוח היית אולי נופלת ברוחי אני לא רוצה שמה שחיצוני לי יפעיל אותי..אני נורא אומללה בשל כך ,מישהו יגיד לי מחמאה אני בהיי וביקורת ...דאון..אני מופעלת באיזה שלט של מישהו ,למה מה קרה. אני רוצה להרגיש אהובה בלי קשר לכלום..אפשר לדעתך? אני מאמינה שכן. גליה יקרה, לא דיברתי עליך ,רק שיקפת לי את התכונה שלי ואת יודעת מה אני מרגישה?בושה איומה, טימיל'ה, נעים היה לקרוא את הודועתייך לאחרות.יש בך.

הי יש לי חברה מאוד מאוד קרובה שקשורה את אביה בצורה מאוד הדוקה. הוא מבחינתה תמיד עזר ותמך תמיד שם לא משנה מה, הוא האור בקצה המנהרה שלה. הוא די מוכר אצלו באזור וזה ליוה אותה תמיד ונתן לה תחושת שייכות בכל מקום תחושה של פרגון ואהדה, הוא מבחינתו עם עוד כמה ילדים אך באופן קצת שונה תמיד יותר דואג לה ככה זה היה ונשאר. הוא לא צעיר הוא לא הכי בריא והיא חוששת מהיום בו יעזוב היא לא רוצה להשאר כאן בעולם כשזה יקרה היא עדיין כאן רק בגללו וגם מפחיד אותה נורא איך תהיה ההרגשה שלו כיצטרך להשאר לבד. היא מכירה אותו הכי טוב במקומות הכי הכי קשים הוא שיתף אותה בקיצור אני לא יודעת אם יש דרך להקל על התחושה של האובדן שככ מפחיד וגורם לה להרגיש שהיא חיה על זמן שאול.

מה שלומך אודי? זה לא שאין לי מה לכתוב .. יש לי ..אבל זה פשוט שאני מרגישה פחות צורך ברק בלתעד בעצמי את " הכל" . אודי יקר .. מרגישה צורך להיות פה איתך.. לתהות מולך ואיתך יחד..מותר נכון? הטיפולים שלי ככ קשים , עמוסים .. היום העלתי בפניו את הרצון לעזוב .. אמרתי שאני עוזבת וזהו. הוא ביקש להבין למה .. אמרתי שנמאס לי !!! שאין לי כח כבר !!! שמבחינתי בסוף החודש מסיימים . הוא ביקש שנחשוב על זה ביחד , שזו בהחלט בחירה שלי אבל עדין.. גם פרידה אמורה להיות כמו שצריך.. ביקש שלפחות 3 חודשים ניתן מקום לזה , ואז אחליט . ואני ישר ביטלתי אותו. לאלאלא! אתה לא מבין .. אמרתי לו "נשבר לי ממך !!!! ומהטיפולים!" זה הרגיש לי שאני והוא שוב במרחק עצום אחד מהשני .. שוב המקומות האלה שאני "מביאה אותם אלינו" .. עד שמתקדמים קצת .. שוב זזים אחורה .. ואולי .. אולי דייי .. אני אומרת לעצמי . אולי באמת דייי .. כבר 3 שנים של טיפולים אינטנסיבים , אולי הגיע הזמן להפסיק לנבור בכאב שבי ? בעבר ? אולי די להחיות אותו כל פעם מחדש (גם) שם בחדר? ואולי זו אני ..אתה יודע אודי , אולי זו באמת רק אני .. שמרגישה שהוא שוב תופס אצלי מקום מכובד ומהותי מידי.. במקום לומר את האמת .. שם בינוו עד כמה הוא יקר , עד כמה אני מפחדת מפרידה .. מעזיבה .. מנטישה .. במקום זה הכל יוצא הפוך. במקום זה אני הודפת אותו . במקום להגיד לו - ב' תודה שאנחנו 3 שנים יחד עושים כברת דרך כזו -תהליך כזה.. אני מעלה שוב את הנושא של לעזוב.ובפתאום! במקום להגיד לו אני באמת צריכה אותו .. ובגלל זה אני (גם ) מתאמצת להגיע 3 פעמים בשבוע לטיפול - אני אומרת לו דייי נמאס לי ממך ומהתדירות הזו.. במקום לדבר - אני שותקת. במקום לחייך אליו- אני כועסת. במקום להיות שם- אני בורחת , מתנתקת אודי.. מה קורה לי ?.. מה קורה איתי? והוא מבחינתו אומר לי " שרית .. אם נצליח לעבור את הכעסים האלו , אם נצליח יחד לשרוד את הכעס ולהפוך אותו למיטיב ולא להרסני .. זה יהיה הישג אדיר לטיפול . עוד פעם הקשקושים האלה .. מיטיב.. הרסני .. טיפול .. לא בא לי לשמוע מילים מנופחות ויפות. אוףףףףף... בא לי לצעוק רק אוףףףףףףף אודי .. בא לי לומר בפשטות כזו ..שפשוט כואב לי . קשה לי . מעיק. שכן בא לי לשבת ורק לבכות ..אפילו אצלו בחדר. ובא לי להגיד על עצמי .. שאני סתם חוצפנית וקטרנית .. ומאוסה ואוףףףףףףףף אחד גדול. אתה שומע אותי? אודי.. שרית.

שריתוש.. חיבוק. מכל הלב. ו.. סליחה.. אני לא.. לא.. אמממ עדין לא בטוב. ושוב סליחה.. ושוב חיבוק.. ~נילי~

תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין את זה. כ"כ קשה להתקשר ולהביע תודה? רק מילה אחת קטנה.. תודה. אני לא יודעת מה לעשות. ואולי היא לא קיבלה את זה? איך אני יכולה לברר? מה, להתקשר אליה ולשאול??? זה כ"כ לא פייר. לא ייתכן שהיא לא קיבלה! עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת מתאים לה לא להתקשר.. לא להגיד מילה.. אבל אני מרגישה פגועה. גם ככה אני מרגישה פגועה עם כל ההריון והלידה שלה. כאילו נולדה לי אחות. קצת כמו אחות. אני לא יודעת אם אני יכולה לאהוב את התינוקת הזאת שלה- נוגה. כבר השם הזה מעצבן אותי, כי הילדה שהכי התעללה בי ביסודי היתה נוגה. מלכת הכיתה. רעה אמתית. קינאתי בה כמו שבחיים שלי לא קינאתי באף אחד. היא היתה המלכה שלנו, אהבה תמיד לצחוק על ילדים. צחקה עלי המון, פעם החטפתי לה מכות. גם בחטיבה היתה שטן. הציקה לחלשים. אז היא קראה לה 'נוגה'. יופי. נו, באמת? מילה אחת קטנה? מה זה ההתעלמות הזאת? איך היא יכולה? איך היא מסוגלת? אפילו מבחינת הנימוס... אם הייתי כל אדם אחר, נראה לכם שהיא לא היתה מתקשרת להגיד תודה? ברור שכן! אבל אלי לא. ככה. אני מטופלת שלה. אני כלום שלה. היא רואה אותי ככסף. ואולי באמת העולם הזה חרא כפי שרבים טוענים??? זה מטריף אותי! מילה אחת! רציתי להרגיש מחוברת אליה. זה רע כ"כ? רע כ"כ שהיא תאהב באמת מטופלת? להתחבר למטופלת קצת? להראות רגשות קצת? לא מבינה את זה פשוט לא מבינה. ואם היתה מתקשרת, מה כבר היה קורה לה? כלום!!! אבל לי היא היתה מחממת את הלב. מה רע בלחמם לי ת'לב, אה??? מה? אני מרגישה פגיעה רצינית. שום יחס. כלום. איך יכולה? איך???? אני מטופלת שלה כבר שנתיים. אנחנו בקשר אינטנסיבי שחלקו כלל אף 2 פגישות בשבוע! ומיילים שוטפים במשך כל הטיפול.. מידי יום. היא חושבת שזה קל לי ככה? ככה פתאום לעזוב אותי לתקופה של חודשיים לפחות? בלי טלפון, בלי מיילים, בלי מילה אחת - תודה? זה פוגע. זה מאכזב. זה משפיל. אני חושבת שגם אם היא תתקשר, אני אסנן אותה. לא אענה לה. אני פגועה מדי. אבל זה האבסורד פה, שאני בידיים שלה. תלויה בה. לא יכולה להפסיק את הטיפול. כמו סם. אולי טעיתי? אולי אני מדברת ממקום פגוע? לא יודעת כבר. פשוט לא יודעת! משהו בתוכי רוצה להתנקם בה עכשיו. אני כוסעת. לא רוצה אותי - לא צריך! חשה דחייה עמוקה. כי זו באמת דחייה! קניתי לה משהו עם המון מחשבה ואפילו אומץ, התרגשתי בשבילה.. שלא לדבר שהמתנה עלתה הרבה כסף. אז טלפון אחד ישבור את כל הגבולות המעצבנים של כללי הפסיכולוגיה???????? ומה עם הרגשות שלי? פשוט לא פייר. סליחה על האורך, סליחה שאני כותבת שוב באותו נושא.. סליחה על הדפיקות שבי.

אז נירשמתי... זה גם משהו בתור התחלה. לדעת לקחת מקום..

היי,אני בשנות ה 30 לחיי. בעברי טיפול ארוך אצל מטפלת אליה הייתי קשורה אך נותרתי עם אכזבה בסוף הטיפול. היא לא הצליחה להגיע אליי והיו נושאים שישבו בחדר אך לא דוברו. נותר לי כעס עליה שלא עזרה לי להיות תלותית כלפיה, פגיעה, להביא את עצמי מספיק. שלא ניסתה לראות מה באמת קורה אצלי שם בעומק הלב.היו הרבה העברות נגדיות בחדר שהיא לא ידעה להתמודד איתם ולקחה הכל בצורה פשוטה ולא בראייה של מטפלת (התעלמה או נפגעה ולא ראתה על מה דברים יושבים ומאיפה מגיעים..)בשנים האחרונות אני שוב בטיפול במקום אחר . בהתחלה היה בסדר אך עם הזמן התחלתי להרגיש שאני אולי לא מקבלת מספיק בטיפול ולא קורים דברים. הציפייה שלי בטיפול היא משיחות עמוקות, עבודה קשה, וחוויה של אדם שעוטף אותך , רוך. אני לא מרגישה את זה בטיפול. אני עצמי מאד רכה בפנים, רק לא קל לי להוציא את זה . המטפלים שאני אצלם כנראה לא יודעים להגיע אליי והחוויה בחלק גדול מהשיחות היא שאנחנו יושבים על הגדר. ניסיתי להגיד למטפל הנוכחי שזה מפריע לי וזה לא עזר. מרגישה שיחות טכניות, אפילו אין מגע בסוף השיחה או חיוך או משהו שמראה שהוא איתי, מן משוב .כשאני מביאה משהו כואב בדרך כלל אני מקבלת הערה של מציאת פתרונות או הערה על כך שאני מתעסקת בעבר וזה משהו שספגתי כל חיי ולכן זה כואב לי מאד. עד שאני מצליחה להביא את עצמי - עם הערה כזאת אני נסגרת או תוקפת אחריה.אני מאוכזבת כי אני כל כך הרבה שנים בטיפולים ולא הייתי כמעט אף פעם בתחושה של זרימה ואינטימיות בטיפול, עם המטפלים. אני על סף ויתור ותוהה מה הלאה. האם לעבור לעוד ועוד מטפלים. אני מרגישה שזה נושא שאני ממש רוצה אותו, רוצה להרגיש אותו, לחוות את זה בטיפול וזה מגיע לשם לעיתים נדירות. לפעמים אני ממש מרגישה שאני מטפלת במטפלים או עסוקה בללמד אותם . למשל - הערה למטפל על כך שהוא לא נמצא איתי במקום שלי אלא דוחף אותי קדימה או אם אני כואבת וחסרת אונים הוא נלחץ ולא מאפשר לי ליהיות פגיעה, כמו שהיה בבית...אני עייפה מלנסות לשנות אותם. זה לא התפקיד שלי אבל בלי זה דברים לא משתנים. מה אני אמורה לעשות.? לעבור שוב מטפל? להתייאש מלצפות לאינטימיות , ייעוץ והכוונה? מלהיות פגיעה ומוחזקת אצל מטפלים?

אני ככה קצת מהססת מה לכתוב, וגם קצת איך... אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שכתבת נמצא לו שם לקראת הסוף - "אני עייפה מלנסות לשנות אותם". ואולי לא אותם את צריכה לשנות?... אולי המלחמה שלך בהם נובעת מאחד הפחדים הכי גדולים של כמעט כולנו, והוא הפחד להשתנות? ולכן זה באמת לא התפקיד שלך לשנות אותם... ואולי לכן קורה לך בשנית מה שקרה בטיפול הראשון? וכך, גם אם תעזבי את הטיפול הזה ותתחילי אחד נוסף, במוקדם או במאוחר תמצאי את עצמך עם אותם תסכולים... ההיסוס שלי, שאותו ציינתי בהתחלה נובע מכך, שאני לא רוצה שתחשבי או תרגישי שאני מאשימה אותך במשהו, כי אני לא! אני מנסה לספר לך מה ההודעה שלך עוררה בי; מחשבות והרהורים... התפקיד של מטפל הוא לא לגרום למטופל לפתח בו תלות או להפוך אותו לפגיע... אם ו/או כשהדברים הללו מתרחשים, הם קורים באופן טבעי כחלק מהתהליך ומהקשר שנוצר בין השניים. הציפיה שלך מהמטפלת הראשונה, לפיכך, היתה לא ריאלית - מעין פנטזיה (מובנת), שלא נותבה למקום הנכון (נותרת עם אכזבה בסוף). במקום "לטפל במטפל" היי קשובה לו ולעצמך... וכן, למדי אותו מה נכון לך, אבל לא במטרה לשנות אותו... המהות של הטיפול היא הקשר שנבנה ביניכם - זה לא מצב של "את" מול "הוא". למדי אותו איך להגיע אלייך... ומגע בסוף הפגישה? סביר להניח שגם לא יהיה (ולא בגללך! זה בגלל הקוד האתי של הפסיכולוגים) - אבל דברי איתו על זה, תגידי לו שאת זקוקה למגע הזה או לחיוך; זה יפתח פתח לדיבור על הדברים הללו - על הצרכים שלך, על מי שאת... ככה תלמדי אותו באמת על עצמך, ולא תוך ניסיון לשנות אותו.

אודי... "אני כבר מצטער על מה שאמרתי..." היא כועסת עלי נורא (יכולתי לשמוע את זה בקול שלה ובצורת הדיבור), ובצדק. מסתבר שהיא לא יכולה, או משהו כזה, להתמודד עם האובדנות שלי. לא ברמה ובעוצמה הקיימות בתקופה האחרונה. מרגישה שנכנסתי לפינה שאני לא יכולה לצאת ממנה, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה. הודעתי לה שאני מסיימת את הטיפול, בקשתי שלא תיצור איתי קשר. שום קשר שהוא. אני כועסת נורא, לא עליה – חלילה! אבל עלי. כועסת נורא. שונאת את עצמי, שונאת את החולשה שלי. ידעתי שאסור לדבר עם אף אחד על אובדנות. ידעתי שאף אחד לא באמת יכול להכיל את זה, להתמודד עם זה. גם כשהיא אמרה שהיא רוצה שנדבר על הנושא, ושזה חשוב לדבר על זה, ידעתי בתוך תוכי שאסור. ובכל זאת, ניסיתי. כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שלא אדבר על זה אפילו איתה. מבטיחה.. אבל אני טיפשה מידי.. נשברת מהר מידי.. כמו נכנעת לה ול"רצון" שלה לדבר על הנושא הזה, ובסוף אני מדברת. והורסת. ופוגעת. ומכאיבה. ולא אכפת לי לפגוע בי ולהכאיב לי, אבל לא רציתי לפגוע בה. ולא רציתי להכאיב לה. אבל אני טיפשה כל כך. כל כך טיפשה. טיפשה ואבודה. ובודדה. נורא בודדה. אין לי כח יותר, אין לי רצון, אין.. פשוט הכל בתוכי "אין" אחד גדול. :( שיר

מה שאת מגדירה כ"טיפשה מדי", "נשברת מהר מדי" וכד'? זה בדיוק אותו כוח הפוך לאובדנות - זה שמשאיר אותך בחיים, החלק שבך שלא רוצה למות. לא, שמסרב למות! שנלחם על כל יום שעובר בשביל זה שיבוא גם מחר. אותו חלק שבך, שמשתף את המטפלת במחשבות על המוות, ברצון למות בעייפות מהחיים... אותו חלק שבך שיודע שכדי לקבל עזרה, צריך לשתף למרות האיסור הפנימי של החלק האובדני. הודעת לה שאת מסיימת את הטיפול? אז מה? ואם תתקשרי מחר ותחזרי בך, היא תטרוק לך את הטלפון בפרצוף? לדעתי לא... לדעתי היא תקבל אותך, ותדברו על כל מה שקורה... תנסו להבין ביחד עם מה בדיוק היא לא יכולה (באמת לא יכולה?) להתמודד, ומה היא מציעה כפתרון, שיאפשר לשמר את הקשר, אבל גם לא ישים אותה במקום שבו היא מרגישה שהיא בעמדה של מאל-פרקטיס; עמדה שלא טובה גם לך. שיר... לא כתבתי את זה פה אף-פעם... הייתי במקום שלך (הנסיבות היו אחרות לחלוטין, זה נכון) - הגעתי לנקודה שבה פשוט לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הטיפול (לפני חודשיים וחצי)... והאשמתי רק את עצמי, כעסתי על עצמי... ובסוף זה הסתדר. למרות הכל.

טימי.. אני יודעת שהיא תקבל אותי, ויותר מזה, אני יודעת שהיא מחכה לי.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. זאת שאמרתי שלא אגיע אליה (ולא לאחרות).. והיא התקשרה הבוקר והשאירה לי הודעה שהיא כן רוצה לראות אותי ולדבר איתי.. שהיא כן תחכה לי.. הפינה שאני נמצאת בה, היא בגללי.. אני הכנסתי את עצמי לשם, ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לצאת.. מרגישה כאילו "מנצלת" את מה שקרה כדי ללכת משם, ממנה, מהטיפול ואולי בעיקר מעצמי.. וכן, אני יודעת שלאן שלא אלך, אקח את עצמי.. ובכל זאת.. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי.. אני יודעת שהכל יכול להסתדר, אם רק ארצה בכך.. הבעיה היא שאני מוצאת את עצמי באיבוד רציני.. לא יודעת מה אני רוצה ומה נכון לי.. אני יודעת שאם אלך לפגישה, ארגיש רע עם עצמי, ואם לא אלך? סביר להניח שגם ארגיש רע.. אני גם די בטוחה שאם לא אלך, היא כן תנסה ליצור איתי קשר.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כבר אמרתי את זה?. אני גם יודעת שהיא באמת לא יכולה להתמודד עם האובדנות שלי.. לא כשזה מגיע לרמה כזו.. ואני באמת יכולה להבין אותה, יכולה מאוד.. אבל זה לא אומר שזה לא כואב.. ואני גם לא אתפשר.. לא אבטיח לה הבטחות שלא אוכל לקיים.. לא אוכל להבטיח לה שלא ארצה למות או אנסה למות. לא יכולה. ואת זה היא ידעה מהתחלה. ברגע שהגעתי אליה, התנאי שלי לטיפול היה שאין תנאים.. והיא קבלה את זה.. תודה שהגבת.. זה באמת היה לי חשוב.. תודה שיר

שיר שירונת יקרתי.. אנחנו כל כך דומות. מילותייך נגעו בי. הן מוכרות לי כל כך.. ועדין.. כל אחת מאיתנו בודדה מאוד בעולם שלה.. המטפלת שלי אמרה לי שרחמים עצמיים זה סוג של חיבוק עצמי, כשאין דרך אחרת להגיע לאותו חיבוק זועק.. מבקש.. מתחנן. אני חושבת שאת איכשהו מנסה לחבק את עצמך.. זהו מעשה מיוחד. את זקוקה לזה כל כך. לחיבוק.. כזה אמיתי.. רך, תומך, מכיל.. אני מצטרפת אליך.. יודעת שאת בטח לא מרשה.. אבל בכל אופן, מנסה לעטוף במילים.. אם לא במגע.. ודרך זה, מחבקת. את חזקה יותר משאת יודעת. . . . ... (ועוד כמה מילים משמעותיות בשקט שלי.. את יודעת.) לילה, ~נילי~

אני חושבת.. אנחנו באמת קצת (הרבה?) דומות.. וזה קצת (הרבה) מפחיד.. אבל אני תוהה לגבי הרחמים העצמיים שהזכרת.. אני בכלל לא בטוחה שאני מרחמת על עצמי או משהו כזה.. אני לא בטוחה לגבי מה לשייך את הרחמים העצמיים.. לאובדנות?.. לרצון להפסיק את הטיפול?.. להתרחקות?.. לכאב?.. יש בי הרבה דברים כלפי עצמי, המון כעס, אשמה, שנאה, ועוד.. אבל אני לא ממש בטוחה לגבי רחמים.. מה שכן, אני אולי באמת זקוקה לחיבוק.. אמיתי.. אבל לא מעיזה.. לא לתת למישהו לחבק אותי.. ובטח לא לחבק את עצמי.. בשום דרך שהיא.. תודה יקרה, על הרצון.. הנכונות.. ובכלל.. שיר

אודי.. אני לא מוצאת כל כך את המילים הנכונות.. להסביר לך.. כמה המילים שלך כל כך נגעו.. אתה צודק אודי.. בתוכי ידעתי ואני יודעת שהיא לא יכולה להתמודד עם מה שקורה לי.. שהאובדנות שלי ברמה הקיימת- גדולה עליה (ובעצם על כל בן אדם באשר הוא, גם אם הוא איש מקצוע מצוין - והיא בהחלט כזו), ידעתי שמה שיש בתוכי כל כך רע, קשה, מפלצתי, שאף אחד לא באמת יכול להתמודד עם זה או מול זה.. אבל.. אבל-גדול.. רציתי.. קיוויתי.. שהיא תוכל.. לקבל את מה שיוצא ממני.. את מה שיש בי.. את מה שאני כל כך רוצה בו.. רציתי שהיא תבין.. שתדע.. לא רציתי שהיא תעשה משהו, כי במצב כזה באמת שאין מה לעשות, רק רציתי שהיא תדע.. שהיא תוכל לקבל את מה שיוצא ממני.. שהיא תוכיח לי שמה ומי שאני, שהמפלצת הזאת, יש מי שיכול לשמוע אותה ולראות אותה ולא להיבהל ממנה כל כך.. רציתי שהרצון שלה שאדבר על הנושא, יהיה אמיתי לגמרי.. שיהיה לי את החופש לבטא אותו בכל דרך מילולית שאני יכולה, רוצה, מסוגלת להוציא ממני.. רציתי שהיא באמת תתכוון למה שהיא אומרת - לזה שזה בסדר לדבר על הנושא הזה, לתת לו את המקום, גם אם זה מפחיד אותה. אני חושבת שבאמת קצת נפגעתי.. וכל הסיטואציה מאוד הכאיבה לי.. למרות שאני באמת מאוד מאוד מבינה אותה.. מאוד.. ואני.. אני לא יודעת להתמודד, אלא בלהוציא דברים על עצמי.. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אני יודעת שאכפת לה ממני.. ואולי דווקא בגלל זה כואב הרבה יותר.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. אני לא רוצה ללכת, אני יודעת שארגיש מושפלת עוד יותר ממה שמרגיש לי ברגע זה.. אני יודעת שארגיש עוד יותר טיפשה, מטומטמת ומפלצתית. אני יודעת שאני אגרום לעצמי "לשלם" על זה.. ואם לא אלך - אני מניחה שהתוצאות יהיו די זהות מבחינת הפגיעה העצמית.. תודה אודי, שהיית כאן.. ושהצלחת לגעת כל כך נכון.. אם עד עכשיו החזקתי את עצמי, כשקראתי את התגובה שלך הרגשתי כבר איך הדמעות רוצות לעלות ולהציף את העיניים.. אבל בינתיים לא בוכה.. תודה אודי, שיר

אודי אתה ממש לא רגיש

שלום אני בטיפול כבר 3 וחצי שנים, לא ניסיתי טיפולים אחרים. הבעיה שלי שמאוד קשה לי להתקרב או להתמסר. אני כבר שלוש שנים הולכת לפגישה הטיפולית עם כוונה "לעבוד" ותקשר, אבל הרבה דקות שתיקה עוברות שם, וזה גורם להרבה כעס משני הצדדים, להרבה תקיעות. ניסיתי לעזוב, לא הצלחתי. ניסיתי לעצבן אותה בכדי שתרים ידים, לא הצלחתי.. ואני ממשיכה ללכת. קשה לי עם זה, ועם אי היכולת להתקדם גם אצלה וגם בחיים בחוץ. אולי אני צריכה לנסות מטפלת אחרת כשאני עדיין אצלה, בכדי שאוכל לעשות את ההשואאה אם היא אכן טובה, מבינה, מכילה, קרובה...ואפשר לסמוך עליה? או האם יש לך הצעות אחרות? תודה

שלום אודי תודה על התגובה, אבל איך אפשר לדעת (אתה) שהיא טובה? נכון שיש לי קושי להתמסר ולתקרב ולסמוך, אבל אתה לא חושב שיש לה גם בעיה בזה שהיא לא הצליחה לפרוץ את המחסום הזה או להקל קצת מהקושי הזה שיש אצלי. הרבה פעמים היא גם העלתה בפניי את ההתלבטות אם היא טובה בשבילי או שלא, וזה תמיד היה אחרי התקפים של זעם מצידי בגלל דברים שלא קורים. אני מפחדת שאני אשאר שם ואני אתקע הרבה זמן בלי שיקרה דבר? אז עוד פעם, להישאר?? ולנסות עוד? או מה?

היי.איך עבר עליכם הסופשבוע? לי היה קצת בודד.יש לי כמה חברים שביומיום אני יכול לבלות איתם או סתם לדבר לפעמים.אבל פתאום מצאתי את עצמי כמעט לגמרי בודד.כמעט כל החברים הקרובים יחסית שלי (וגם אלה שקצת יותר רחוקים) נסעו לעבוד בחו"ל לכמה חודשים או שנסעו לחופשה עם החברה.חלק סתם עמוסים בעבודה.בקיצור אני לא בדיוק באיזה משבר שאני צריך טיפול אבל אני קצת בדיכי וקשה לי לישון.אני רגיל לפני שאני הולך לישון לדבר עם חבר או איזו ידידה על מה שעבר עלי היום ומה שעבר עליהם.אני ממש זקוק לקשר כזה.קשה למצוא חבר קרוב או ידידה קרובה שאפשר פשוט להרים אליהם טלפון ולדבר איתם על דברים אישיים.יחסי מטופל מטפל הם לא כמו יחסים בין חברים ולכן אני גם לא חושב שטיפול יעזור לי .יש לי גם צורך להקשיב למישהו לא רק לספר על עצמי. פתאום אני מבין את הערך של חברים.חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאולי אני קצת תלוי בהם ואולי עדיף דוקא קצת לצמצם את הקשר כדי לצמצם את התלות(לאחר שהם יחזרו). אז אם יש לכם עצות גם לגבי המצב עכשיו של "חוסר זמני בחברים" או לגבי השאלה הכללית אם כדאי לצמצם את הקשר והתלות בחברים (או אם תרצו אם כדאי לחוות אהבה שתביא למשברים וכאב או לא לחוות אהבה בכלל?)אתם מוזמנים להגיב. וכמובן אודי אשמח לקבל תשובה מקצועית ממך.

הי לך, רואה איך אתה כאן - חבר אמיתי. מנסה לעזור ולתת מעצמך לאחרים... הבדידות שאתה מתאר לא פשוטה. לפעמים אני מרגישה אותה גם (ואולי אפילו במיוחד) כשאני עם חברים. דווקא החוויה שלי של טיפול שהוא עוזר בתחושה הזו. כי אצלי לפחות זה קשור *להכרות אמיתית עם אני אמיתית*. כלומר בחויה שלי טיפול טוב מביא אותך לקירבה לעצמך. דרך הקירבה למטפל. נכון שהיחסים לא "של חברים" והוא/היא לא משתפים בכל סיפור חייהם. אבל, חלקם כן יכולים כשזה רלבנטי ומתבקש, לשתף. לי היו שיחות כאלה עם הפסיכולוג שלי וכשהייתי שואלת - הוא היה עונה. הרגשת הקירבה נוצרה. כשיש לך את עצמך אז אולי יש לך פחות תלות באחרים. פחות זה לא אומר שאין.וטוב שיש."לא טוב היות האדם לבדו". שאלת האם לחוות אהבה שתביא לכאב או לא לחוות כלל? לי יש תשובה ברורה (עבורי) - ברור שעדיף לאהוב. יש כמובן עצות פרקטיות על איך להגדיל את מעגל החברים- דרך חוגים/לימודים שונים, אינטרנט וכו'. בחברות י.

רק רציתי לומר תודה על התמיכה.גם לאישה ילדה על העצות החבריות התומכות ולאודי כמובן על הדעה היותר מקצועית. זה נפלא לדעת שישנם אנשים שלא מכירים אותך ובכל זאת מנסים לעזור.הפורום הזה פשוט מקסים.

מאוחר עכשיו.. לפחות בשבילי. בד"כ משתדלת ללכת לישון בשעה שפויה.. אוהבת את היקיצה הטבעית באזור ה 6 בבוקר, עם ציוץ הציפורים ומשב הרוח הקריר.. אבל עכשיו אני ערה. ערה, ולא בטוב. התעוררתי לא מזמן משינה בת ארבע שעות.. שינה טרודה, שינה של בריחה.. ערנות ישנונית לחילופין.. יש לי את השעות האלה בהם האובדנות שלי, הייאוש שלי – מקיפים אותי כאחוזי טרוף.. ביומיים האחרונים כל שידעתי לעשות כדי לעבור את זה – זה לישון.. אז הכל הפוך עם השעות שינה האלה.. הכל הפוך עם רצף האמוציות שבי, סתם, לא חייבת להיות סיבה ספציפית.. פשוט הכל יותר מידי. מכירים..? הפסיכולוגית שלי שונאת את זה, כשאני אומרת שהכל יותר מידי.. נו, טוב.. לא שונאת.. אבל גם לא אוהבת.. היא מנסה למקד אותי.. 'לפקס'. לפעמים אי אפשר, למשל כמו עכשיו. הלילה אני חייבת להכניס בי קצת קוגניטיביות.. זה עוזר רק מעל לפני השטח ובפנים, הכל נשאר.. מבולגן כמו שהיה בבראשית . תוהו ובוהו. כאילו זוהי התבנית ..? בלאגן? איך אפשר..? יש נסיונות לעשות סדר.. עד ששוב מוציאים את הבגדים מהארון, להחליט מה לובשים היום. החיים האלו מצריכים טיפול שוטף.. ועד כמה שידוע לי , זה לעולם לא נגמר. יש את השאלה הבנאלית הזאת.. למה ללבוש פיזמה עם בבוקר מתלבשים חזרה.. עדין אין לי תשובה מספקת לזה. לא.. לא תשובה רציונאלית.. תשובה רגשית. אין לי כח. אין לי כח לדעת שאני צריכה לטפל ולעבוד בשוטף. למדתי שלא קוראים לזה עצלנות.. ולמרות זאת חושבת שמשו בי עצלן. הייתכן..? לא מסכימה לחשוב שזה נכון. לא!!! אין לי כח. יש לי, אבל אין. איך זזים מפה אם אולי לא רוצים לעזאזל נילי, לא נמאס לך כבר..? את אוכלת קקי כבר שנים!!! ..חוט המחשבה שלי נקטע. הלכתי הרחק ואיני יודעת אפילו לאן.. שבוע טוף לכולם. ~נילי~

היי נילי.יש לי שיטה לסדר את המחשבות בראש וכדאי לך לנסות אותה. לי זה לפעמים עוזר.את פשוט צריכה לקחת מחברת או סתם דף ליד המיטה ולרשום כל מחשבה שמציקה לך.אחר כך תוכלי לבוא לפסיכולוגית שלך עם הרשימה וכך היא תדע מה עובר בראשך קצת יותר בבהירות... שבוע טוב

אודי, שבוע טוב כיצד ניתן לפרוץ מחסום שכזה, על פיו מישהו מאמין שעישון הוא מנגנון שעוזר להדחיק חוויות רגשיות, בדומה לאלכוהול, ועל כן הוא לא מסוגל להפסיק לעשן? מאיזה כיוון עליי לגשת לכך? על אף הידיעה שעליו להיות פתוח לקבל דברים...ועל אף הרצון לעשות כן...אשמח לתשובתך ואם יש צורך, להוסיף פרטים. תודה.

מתפקד בעבודה ברמה גבוהה של לחץ ומתח תמידי אבל סובל לאחרונה מתחושות קשות ואפלות של יאוש וזה משפיע בעיקר על הזוגיות. בילדות עברתי חיים די קשים עם רמה מסויימת של נטישה אבל קיבלתי אהבה וטיפול ובסופו של דבר גדלתי כילד חוץ בקיבוץ. לדעתי מזלי שגדלתי בקיבוץ וגם היחסים עם בני המשפחה המקורית הם טובים כיום למרות שבעייתיים באופן טבעי. קשה לשים את האצבע על הסיבות אבל הסימפטומים קשים מאדם למרות התפקוד. איפה איזה וכיצד כדאי לי לחפש עזרה וטיפול?

היי.. ובכן, שלחתי למטפלת שלי מתנה לידה.. מארז כזה מיוחד עם בגדים לתינוק ועוד אביזרים.. וגם דובי קטן ורך. יש חברות שעושות זאת. זה הגיע אליה ביום חמישי עם שליח.. אבל היא טרם התקשרה! לא אמרה לי מילה... לא בנייד, לא אסאמאס, לא מייל... אני יודעת שזה הגיע אליה. אך מדוע לא אמרה לי מילה? האם טעיתי במשהו? לא יודעת אם להיפגע או לא... אם אני מאוכזבת או לא? וכ"כ חיכיתי לצלצול ממנה, למילה אחת שלה... האם העמדתי אותה במצב לא נעים? ממה היא חששת כ"כ, אם תיצור קשר? האם פרצתי איזה גבול???? אשמח לדעת מהי תשובתך. ואולי באמת אני כן מאוכזבת ממנה.

נכון אודי, אתה צודק.. אך עדין בדובר כאן בקשר אחר. אנחנו לא חברות באמת ובטח לא משפחה. אני המטופלת שלה. אני תלויה בה. אני קשורה ואוהבת אותה כמו שאוהבים אמא. היא הלכה ללדה! ללדת בת. עזבה אותי לתקופה לא ברורה... לא יכולתי ללכת לטיפול אחר. היא המליצה לי לשלא לעשות זאת, שזה לא יהיה נכון מבחינה מקצועית. אני שמעתי לה. אני סומכת עליה. היא נעלמה מחיי.. והיא כה משמעותית בחיי! אינני דורשת מילות תודה על דברים שאני נותנת בדר"כ.. כי זאת אני. אבל במילה ה'תודה' שלה- מסתתרת אהבה גדולה. היא מכירה אותי וידעת מה אני מרגישה כלפיה. לא חסכתי במילים, תמיד אמרתי לה הכל! היא טוענת שבכך שאיננה 'מרשה' לעצמה לענות לי כפי שאני מצפה ממנה- בכך היא שומרת עלי. אני חושבת שהיא צודקת כשמדובר בטיפול, אבל לא בהפסקה של טיפול, ככה באמצע ואני חשה תקועה, אסור לי להתקשר אליה... אני צריכה להמתין.. להמתין ולהמתין. כאילו מדובר בתור לבדיקה במכון מור. זה קשר מורכב, קשר לא ברור.. היא לא אמא שלי, לא אחות, לא חברה ולא דודה שלי, אלא היא כל אחד מהם קצת. איך אפשר להעלם ככה? אולי היא חושבת שאם תתקשר אלי זה יקשה עלי? אולי היא בעצם מתחשבת בי? פעם, כשביקשתי חיבוק והיא סירבה, לקחתי את זה קשה מאד.. והיא הסבירה לי בקול אוהב: "הרבה יותר קל לי לתת לך חיבוק מלא לתת..." אני מבולבלת. סתם.. כל ההריון הזה מטריף אותי.

היי, אתה יכול אולי להמליץ לי על פסיכולוגית מינית טובה? פשוט יהיה לי יותר נוח לדבר עם אישה. תודה רבה

היי.קוראים לי אליסף ואני בן 17 וחצי.אני סובל כבר זמן רב מאוד(שנתיים)מבעיות שינה.לוקח לי המון המון זמן להירדם(אני נרדם רק לפנות בוקר)וגם כשאני נרדם אני מתעורר די הרבה פעמים וקשה לי לחזור להירדם במהירות.ניסיתי כבר המון דברים אלטרנטיביים:דיקור סיני,רפלקסולוגיה,תרופות אלטרנטיביות להרגעה אך שום דבר לא עזר כמעט.אני חושב שחשוב לציין שכנראה הבעיה התחילה כשחליתי במחלת הנשיקה שגרמה לי להיות עייף כל הזמן אך בד בבד גם לא לישון טוב.הבעיה היא גם לא שאני לא מספיק עייף כי הרבה פעמים אני מת מעייפות לאחר ספורט מרובה שעשיתי במהלך היום ובכל זאת לא נרדם.רציתי לשאול אם כדאי לי ללכת למעבדת שינה או שזה לא שייך ואם לא אז מה כדאי לעשות אני כבר ממש מתחרפן מזה-בימים שאני חייב לקום מוקדם(בד"כ אני קם בעררך ב11 או אפילו אחרי בלילות יותר גרועים) אני מתהלך כל היום כמו סהרורי ושוב בלילה לא ממש נרדם. כבר ניסיתי לקחת כדורי שינה לתקופה קצרה כדי לנסות לווסת את השעון הביולוגי וישנתי איתם קצת יותר טוב אבל עדיין לא לגמרי טוב. בקיצור אני ממש אובד עצות והייתי שמח לקבל המלצות מה כדאי לעשות. תודה

שכחתי לציין שיכול להיות שאני לא נרדם בגלל המחשבות.אי לא יודע מה הוביל למה חוסר השינה למחשבות המרובות או המחשבות המרובות לחוסר השינה(קצת כמו השאלה של הביצה והתרנגולת מה קדם למה?)אך העובדה היא שאני לא מפסיק לחשוב וזה מה שבעצם אני צריך לדעתי כדי להירדם.הרי הגוף שלי במנוחה כי הוא שוכב במיטה עכשיו רק חסר שגם הראש שלי יהיה שקט.אני חושב פשוט על הכל גם על דברים שקרו לי באותו יום ושאולי היה כדאי לי לעשות אחרת וגם על דברים ממש "ברומו של עולם" מה שנקרא על הימצאות אלוהים על ערכים שחשוב שיהיו באדם.יש לציין שאני בחור חכם יחסית(ואני לא אומר זאת כדי להשוויץ או משהו פשוט שתבין שאלו לא מחשבות טיפשיות רגילות של בני נוער) וכשאני נמצא בחברת ילדים בגילי אני בעצם לא ממש עצמי כי אני לא רוצה להיחשב כפילוסוף או משהו כזה(לא שיש בזה משהו רע אבל כל המחשבות האלה באמת קצת גדולות על ילדים בגילי ואין לי עם מי לשתף אותן).רציתי לכתוב משפט ויצא לי מגילה אבל לא נורא... דרך אגב הפורום הזה נפלא ואני מעריך מאוד את העבודה שלך (אני לא אומר את זה כדי להתחנף אני באמת מעריך אותך מאוד.)

שלום רב לך אליסף בהמשך לתאור בעיית השינה שלך אני משער לעצמי כי פנית לרופא המשפחה שלך, בוצעו בדיקות דם מקיפות כולל תפקוד בלוטות חומצה פולית ויוטמין b12 . כמו כן בדיקת רמת המגנזיום. חסרים לי עוד פרטים כגון: כמה זמן אתה סובל מבעייתל השינה, האם עברת אירוע או חוויה טראומטית כל שהיא בעבר , מי עוד יודע על בעייתך, הגובה שלך, משקלך, רמת התיאבון שלך, סוגי ספורט בהם אתה עוסק , תחביבים וכד'. אני מציע כי באמצעות רופא המשפחה לרופא א.א.ג לצורך בדיקת מאוורי הנשימה שלך, יתכן והוא ימליץ גפ על בדיקה במעבדת שינה. במידה וכל הבדיקות הנ"ל לא יצביעו על פעייה רפואית מובהקת יתכן ויהיה כדאי להפגש עם פסיכולוג העובד בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית אולי בשילוב שיטת הביופידבק לצורך ביצוע פרופיל פסיכופיזיולוגי ולמידת טכניקות לשליטה רצונית על תגובות בלתי רצוניות. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי.רציתי להודות לך על תגובתך ולהוסיף את הפרטים שציינת שחסרים. אז ככה: -אני סובל מהבעיה כשנתיים(דווקא כן ציינתי בהודעה הראשונה). -הגובה שלי הוא 186 ס"מ. -המשקל שלי הוא 68 בערך(משתנה בין 65-73).את המשקל שלי אני מנסה להעלות קצת ע"י אימון במולטי טריינר. -אני עוסק ב2 סוגי ספורט בעיקר:שחייה בבריכה ואימון במולטי טריינר שרכשתי לביתי.מדי פעם אני גם מדווש באופני הכושר אך בקיץ אני הולך כל יום לבריכה(שחייה של חצי שעה לפחות כל יום). -לגבי רמת התיאבון שלי אני חושב שהיא בסדר.אני משתדל לאכול דברים בריאים ולאכול נכון.אני אופה לעצמי לחם מלא ונמנע כמעט לגמרי משתיה ממותקת וחטיפים למיניהם.הבעיה היא שכשאני מתעורר מאוחר לאחר לילה ללא שינה לפעמים אני אוכל ישר צהריים וכך מפספס את ארוחת הבוקר החשובה.בלילה כשאני לא נרדם לפעמים אני פשוט מת מרעב אז אני אוכל אפילו שאני יודע שעדיף שלא אבל זה כנראה משלים את ארוחת הבוקר החסרה.לאחר אימון אני בד"כ אוכל כמות מוגברת של חלבונים(לא מאבקות אבל משתדל לאכול טונה ביצים מוצרי חלב וכו'). -לגבי בדיקות הדם אני לא בטוח מה בדיוק הרופא בדק בהם אבל הם יצאו בסדר חוץ מכך שתמיד אני יוצא מיובש קצת שזה מוזר מאוד כי אני שותה המוןןןן מים.(כל פעם ערך אחר מראה לי שאני מיובש קצת). אני מקוה שנתונים אלה יעזרו ומחר אחרי הצהרים אני מתכוון להיפגש שוב עם רופא המשפחה שלי כדי לבקש הפניה למעבדת שינה.כמו כן אבקש ממנו שיערוך לי בדיקות דם חוזרות על הדברים שציינת:תפקודי בלוטות ,B12 ,מגנזיום,חומצה פולית. אם במקרה תראה הודעה זו ביום ראשון עד 4-5 אחה"צ אשמח אם תוכל להוסיף משהו שאוכל לבדוק אצל הרופא(בבדיקות הדם או בכל דבר אחר). תודה רבה ושבוע טוב

כואב לי. חנוק. לא מצליחה לבלוע כלום .זה כבר קרה בטיפול ביום ראשון , יומים לא יכולתי לשתות/לאכול . היום שוב . חזרתי מטיפול . ואני מזועזעת מעצמי. מרגישה מושפלת . איך זה משתחזר לי מולו ?.. למה ? אפילו מים לא מצליחים להכנס לי לגרון. זכרון כואב .מטלטל יושבת מול איש השיחות שלי , ומרגישה שנחנקת , מנסה לשתות ויורקת את המים על עצמי . מפחדת לבלוע. הוא גרם לי לפחד לבלוע. זה מרגיש שאני נחנקת. מה יהיה ? איך אעבור את זה ? אתה פה ? תהייה .. קצת שרית.

תודה רבה. חיבוק מהלב אלייך.

אודי.. (הפעם אני יותר רכה..) המילים שלך הרטיטו אותי. אתה יודע איזו משמעות יש לזה??? זה היה רגע אינטימי, השאלות שלך אלי. עמוקות כל כך, חודרות וכואבות. הבאתי את זה לטיפול. בקושי נגענו אבל הבאתי וטוב שכך.. אני עדין מפחדת מהמשמעות של כל כך הרבה דברים לגבי.. והכי כואב שאין לי לאן לברוח.. עכשיו אני מבינה את השקט המלא הזה שבי. אני עמומה.. ו.. לא מוצאת עוד מילים שיסבירו את התחושות הללו.. כמו שאמרתי, שקט.. במקום מילים. היא נלחמת עלי, שלא אעזוב.. ולי קשה להיות שם.. כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגליים.. והיא אומרת שהיא חזקה בשבילי.. ואני מנסה.. והיום דווקא היה בסדר... ומפחיד שהיה בסדר.. מסובך. הכל מסובך. זהו, היה טוב לכתוב לך עכשיו.. לאחרונה מרגישה שכותבת ככה פתוח וזה ממש מוזר לי.. כאילו אני חושפת את עצמי קצת יותר ככה..? לא יודעת. יאללה, סופש מקסים (כמעט חתמתי בשמי האחר האמיתי) ~נילי~

ציטוט מספר אהוב עלי שמתאים לי במיוחד... "כל מי שמאוהב, מחפש חלק שחסר בו עצמו. לכן כשאדם חושב על מי שהוא מאוהב בו, הוא מרגיש עצב. כאילו הוא דורך שוב בחדר אהוב ומעורר זכרונות שאבד לו מזמן" הרוקי מורקמי, קפקא על החוף. אז מה אעשה עם כל העצב הזה? טליה

אודי אני חייבת לכתוב, אני מפחדת שאעשה לעצמי משהו, כל כך נגעלת מעצמי. פיזית. מרגישה מעוותת, אין לי כוח יותר. אני מצטערת אם אני מייאשת אותך ואת הפורום, אני פשוט לא רוצה להפסיק לכתוב, כי הבדידות הזו מציפה, וחוסר האונים. אני צריכה עזרה, ואין לי ממי. בכלל. אלוהים, זה כל כך כואב הצילו בבקשה תכתוב לי משהו מנחם, לא רוצה להיות לבד כואב לי

אופיר... את לא מייאשת את הפורום. ואת לא צריכה להפסיק לכתוב. תמשיכי כמה שאת צריכה, כל זמן שאת צריכה. אנחנו פה. גם אם, לפעמים, כקוראים בלבד... אבל פה.

טימי יקרה תודה על התמיכה ועל התגובות. למרות שאין לי כוחות להגיב להודעות של אחרים כרגע, אני קוראת אתכן, אבל לא מצליחה למצוא מילים מנחמות. אבל אני גם איתכן, ושולחת חיבוק שלך אופיר

אופירי... כבר זמן.. ואני שוב מחבקת אותך בעדינות ובחום.. אפשר? תנסי להיות חזקה.. מדברת תוך כדי גם עם עצמי.. התגעגעתי אליך.. ~נילי~

את יכולה להיעזר גם באתר של סהר תמיכה - הם מקסימים ותומכים בך אישית . פעילים משמונה או תשע בערב ועד חצות. אנא, אל תוותרי לעצמך. איתך.

לא רק אל תפסיקי לכתוב ,את חשובה פה , יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי שתרגישי פחות בודדה?

תודה אודי מי שרציתי שיצעד איתי ככל שיהיה לי נכון, צעד איתי ככל שהיה לו נכון, וכשכבר לא היה לו נכון, הוא עזב. בלי פרידה, בלי כלום. פשוט עזב. וזה, הבור שהוא השאיר אחריו, לא עוזב. סוף שבוע שלם כרגע לפניי, הוא נראה אין סופי, וגם אתה לא תהיה פה, אבל המילים שלך כן. אתה לא יודע כמה זה חשוב לי כרגע. איך עוברים את זה? תודה על המילים המלטפות שיהיה גם לך סוף שבוע שליו אופיר

יש לך עזרה - אנחנו כאן איתך. את לא לבד.. את לא רק לבד!!!!!! הלוואי והייתי יכולה לשלוח לך משו מעבר למסך שיקל על הבדידות והכאב , אולי הנחמה - שאת באמת יקרה לנו ואנו דואגים לך תקל מעט? תשמרי על עצמך . את חשובה . מחבקת אותך .. תמשיכי לכתוב , לשתף.. את לא מייאשת בכלל!!! שלך, שרית

שלום, אספר קצת על עצמי בקצרה כדי לתת איזושהיא מראה על החיים שלי והתהליך שעברתי ב- 7 חודשים האחרונים בחיי, השלב הראשוני שבו התחלתי לטפל בעצמי. אני סובל מחרדות מזה 8 שנים, תמיד חיפשתי הגדרה מקצועית לכך אבל בלהסתכל על התוכן ההתנהגותי - זה נובע ממחשבות מטרידות שלא פוסקות שבסופו של דבר הגבילו את מרחב חיי ומאוד קשה לי , גם היום, להתרחק בעצם ממקום ה- 4 קירות שלי ככה שכל צעד החוצה מוביל להתמודדות וחרדה יומיומית ממוות בפתאומיות מחוסר אוויר שיוביל לחנק. במהלך 4 חודשים הייתי מטופל בשיטת CBT כשלאחר מכן למרות הפחדים שלי מכדורים נאלצתי להתרכך ולפעול לטובת עצמי בסך הכל והתחלתי טיפול ב- ציפרלקס ( כמובן בשילוב עם טיפול CBT ). לאחר חודש של נטילת הכדור הפסקתי להרגיש כל רגש רציונלי, דבר שמאוד הפחיד אותי מצד שני לא הרגשתי קוצר נשימה וכל מה שנשאר זה להרגיש את הראש חושב בלי השפעה על הגוף ( חוץ מכמובן הפחדות עצמיות כרגיל ). אחרי חודש של נטילת הכדור מאוד דאגתי מההשפעה, פתאום הפסקתי להרגיש תיאבון ובהתייעצות עם רופא המשפחה ( שסיפק מההתחלה את הכדור ) היה חשוב לי לסיים את הטיפול מחוסר שקט , בדיעבד אולי היה משהו חיובי בכדור - היתרונות עלו על החסרונות ולכן חזרתי להשתמש שוב בכדור במינון של 10 מ"ג ליום. מתחילת הטיפול CBT, תמיד היה חסר לי הדיבור על הרגש, הניתוח שלו והמבט לעבר, הרגשתי שיש משהו שגדול ממני ואין תוצאות שנראות בשטח שמקלות עלי בפועל בהתמודדות מול החרדות ולא פעם נאלצתי לוותר או לברוח מהמקומות שרציתי להגיע אליהם \ שהיתי שם. היום הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי ואני לוקח ציפרלקס אבל הפסקתי לצורך מעבר לשיטה אחרת וחשבתי על האפשרות של פסיכולוגיה קלינית וכאן באה השאלה, האם הטיפול הפסיכולוגי הקליני, חקירת העבר בצורה יעילה עם השלמת החלקים שמפריעים לי תוכל לסייע במקרה כזה, בהבנת הרגש, בדרכי ההתמודדות וכל זאת בשילוב ציפרלקס? תודה.

אשמח לדעת אם ניתן לעזור בביו פידבק

שלום רב לך נורית בהמשך לשאלתך מאחר ושיטת הביופידבק מבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית ניתן בהחלט לעזור לך להתמודד עם יסמונת הפיברומיאלגיה . כמובן עליך למצוא מטפל בעל הכשרה ונסיון בתחום. אשמח לעזור טל0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

ממשיכה את העץ ההוא פה... בדיוק מאותה נקודה, עובדת עם שתי כרטיסיות במקביל - גיליתי שככה נוח כל-כך. וזה בטח גם עונה על השאלה שלך (אם אני רוצה להמשיך). באופן מפתיע - ואני הכי רצינית ולא צינית - שלומי טוב. ומה שלומך בימים אלו? אבל, בסיפור שכתבת לי על החברה והיועצת, מההתחלה לא נוצרו שם יחסים של מטפלת-מטופלת... לא היה חוזה טיפולי, לא היה צד שמשלם וצד שמוציא קבלות ושאר מאפייני ה - setting. אז מאוד נכון בעיניי הצעד שחברה שלך נקטה. במקרה הזה, לגיל גם אין משמעות. בכלל אני חושבת, שביחסים שמבוססים על חברות או תחומי עניין משותפים, לגיל לרוב אין חשיבות. אין שום סיכוי, שהרעיון של "להיות חברות" יוכל להתקיים במרחב שלה ושלי. ואשאל את זה הכי בוטה שאפשר - למה שהיא תרצה, בעצם, להיות חברה שלי? מה לה ולי? אם אציע לה כזה דבר, סביר להניח שהיא תהיה בטוחה באופן סופי ומוחלט, ששוב יצאתי מדעתי באופן סופי ומוחלט. באשר לאבחונים - כתבתי פה בעבר, שמעולם לא כתבתי פה בעבר מהם... אני מניחה שאפשר להבין מהם, פחות או יותר, ולפחות לגבי חלקם. אבל מעולם לא הצגתי את עצמי פה באמצעותם. ואני בהחלט מכבדת את מי שכן כתבו פה שאובחנו כ..., כי זו בחירה אישית של אחד/ת, ובעיניי זה לא מעלה או מוריד מערכו/ה של אף אחד/ת. וגם ביומיום אני לא הולכת ומציגה את עצמי כחולה ב... או סובלת מ... אני גם לא משתמשת בזה כתירוץ לשום דבר. זה באמת רלוונטי לאותם דברים טכניים שציינתי. ואם אודי עדיין פה אז, לילה טוב לכולם.

היי טימי, הבנתי שהכניסה חופשית... קודם כל שמחה בשבילך שאת מרגישה טוב, אני מאמינה שציינת את הרגשתך הטובה, למרות פסק הזמן שלקחת מהטיפול..?? וזה כבר נשמע אחלה. טימי, תמיד מצערת אותי העובדה כשאת מזכירה את דבר מחלתך, תמיד משתעשעת באיזשהי תקווה שמדובר, אולי,בטעות באבחנה,או משהו בדומה.. וזה סתם עניין של תיוג, שאנשי מקצוע אוהבים להדביק לחולים, טוב, אני לא באמת רצינית.. ומבלי להכנס לפרטים על אופיה של מחלתך(וזה גם לא משנה), מסכימה עם כל מה שכתבה לך רויטל החמודה,כולל קומפלימנים, על אינטליגנציה, תבונה רגישות, והמון כנות ואמיתות , כמוה, גם אני אשמח להיות חברתך, רק ישנה בעיה קטנה - לא בטוח שאת תרצי להיות חברתי..- רצינית לגמרי!! טימי יקרה, המחלה היא מחלה, זה לא בידינו או בשליטתנו, אינך צריכה לפרט או להתנצל על משהו הקשור בקיומה. נראה לי שאת מתמודדת מצוין, אפילו,בעצם הקלות והפתיחות (והייתי מוסיפה גם סלחנות) בה את מתיחסת למחלתך, את קוראת ,ומרחיבה אופקים, יש לך ידע מעמיק בכל נושא העולה כאן בפורום.וגם את זה אף אחד לא יקח ממך.. ואם מדברים על ערך.. ערכך עולה בעיני, עם כל הודעה שאת מעלה בפורום. .

היי... כן, הכניסה חופשית... מאחר שזה פורום פתוח, זה לרוב כך, אבל בעקבות ההודעה של סוריקטה ("התחבטות פנימית"), רציתי שזה יהיה ברור, ושאנשים באמת גם ירגישו נוח. ציינתי את הרגשתי הטובה, למרות שכבר חלף שבוע של ניתוק מוחלט ממנה, שזה דבר שעוד לא קרה. ו... היא לא חסרה לי! - אין בי צורך לבדוק את הנייד כל הזמן, שמא היא התקשרה או שלחה SMS. אני מתארת לעצמי שהיא גם לא תעשה את הצעד, אלא תחכה שאני אעשה זאת. וכמו שזה נראה כרגע - זה ממש לא עומד לקרות. כנראה שבאמת נמאס לי ועייפתי - יותר ממה שהיה לי נדמה לפני שבוע. פשוט הבנתי, שאת בדק הבית היא צריכה לעשות, ולא (רק) אני. אני לא יכולה וגם לא רוצה לתקן אותה... אבל גם לא רוצה להמשיך לנצח להתאים את עצמי לעולם שלה. שלדעתה הוא משל ודוגמא לאיך שחיים צריכים להתנהל... את הטעויות באבחנות עשו בעבר. ויותר מפעם אחת. אני "מסתובבת במערכת" כבר כמעט 17 שנים... היו להם (לכל אנשי המקצוע שפגשתי בדרך) הרבה מאוד הזדמנויות לאבחן כל מיני דברים... אז הם טעו... וטעו שוב... ככה זה, למשל, כשמאבחנים אחרי פגישה אחת ויחידה (מקצועיות לשמה, לא?). או כשמאבחנים בגיל הנעורים, כשהאישיות עדיין לא בשלה ולא סיימה להתגבש... רק בשנים האחרונות "קיבלתי" את האבחנות שיותר מתאימות. וגם זה יחסי. אני לא ממש טיפיקלית לשום דבר. אבל כל זמן שזה מתאים לבל"ל ולקופ"ח - זה בסדר. באשר לכנות - חינכתי את כל מי שמכיר אותי, ואני תמיד מלמדת אנשים חדשים בסביבה שלי - שאני מעדיפה לשתוק ולא לשקר. אני לא אוהבת לשקר (אבל בהחלט יכולה לעשות זאת היטב). אני לא אזרוק למישהו את האמת בפרצוף בצורה מכוערת, אבל גם לא אשקר. אני לא מבטיחה דברים, שאני לא יכולה לקיים! כל מטפל/מטופל מכירים את הסיטואציה של החוזה הטיפולי, שבה מוציאים אובדנות - כאקט - אל מחוץ לטיפול... בלי נסיונות אובדניים במהלך תקופת הטיפול; בלי ההתחייבות הזו, המטפל לא מוכן לקיים את הטיפול. אצלי היא ניסתה לקיים כזה תנאי... זה ירד מהפרק מהר מאוד - לא הסכמתי להבטיח ולהתחייב שלא יהיו נסיונות אובדניים! איך יכולתי להתחייב ולהבטיח מראש? היא המשיכה בטיפול, למרות האיום המתמיד. הבעיה שלי עם חברים/חברות וחברויות בכלל היא, הנטיה שלי להיעלם מהעולם בתקופות מסוימות... קשה להסביר את זה לאנשים - בעיקר בעולם ה"אמיתי" - לא זה, הוירטואלי. זה לא לענות לטלפונים, לא לפגוש אף-אחד. פשוט להפסיק להתקיים. אנשים נעלבים - ובצדק... ואני לא הולכת ומסבירה למה (מי שמכיר, יודע). פה זה קל יותר, מן הסתם. אז אם את מוכנה לקחת בחשבון, שתהיה לך חברה שיכולה פשוט להפסיק להיות לפעמים, אני בהחלט מוכנה ורוצה בחברתך.

הי טימי משמח לקרוא ששלומך טוב זה דבר די נדיר בפורום שמישהו פשוט מרגיש טוב,זה נפלא, אני גם בסדר, תודה, יפה שהעלית את העץ למעלה וגם הזמנת את החברות להשתתף, אכן אנחנו חלק מקבוצה, ודיון משותף עם הרבה גוונים מצמיח ומפרה. תראי, לגבי הגדרות הכי חשוב לדעתי שתשאלי את עצמך האם באמת את רואה בה מטפלת {האם יש לה מה לתרום לך מבחינתך} ויש סיטואציות או חלקים מסוימים שאת יכולה לאמר לה תרשי לי לדבר אלייך רגע כחברה ולא כמטופלת...יהיה מעניין . ושאלת השאלות האם היא תרצה להיות בקשר איתי גם ללא טיפול? אני רוצה להמשיך אבל חייבת להפסיק לכתוב עכשיו אחזור יותר מאוחר..

בינתיים אודי העלה גם את ההודעה שלך, אז אספיק לענות לך לפני שהפורום עובר למצב "סופשבוע". אני יודעת שלפעמים יש לה מה לתרום. רק שגם פה אני נתרמת (ומקווה שגם תורמת) הודות לתגובות שאני מקבלת, שעוזרות לי להפעיל את התאים האפורים, לעתים משקפות לי דברים ולא אחת מכריחות אותי להתעמת - ביני לביני - אם שאלות או סוגיות שאני לא תמיד ערה להן. ובכל זאת, זה שונה כשזה וירטואלי לעומת מפגש אמיתי. הרבה מהשיחות שלנו הן לאו דווקא טיפוליות נטו... אולי היא מוצאת בהן ערך טיפולי כלשהו, ואם זה כך - גם טוב. אחרי כל השנים האלה, זה לא פשוט בכלל... הקשר הוא כבר לא קשר טיפולי רגיל בכל מקרה. ואולי זה חלק מהבעיה. באמת שאין לי מושג. העובדה שהגבולות מטושטשים...

הנה,חזרתי. אז אני חושבת שכולנו אבל ממש כולנו זקוקים לקשר, מזל האבודה כמו אודי האגדי, את ואני והמטפלת וכולם ,היום כל נושא התקשורת הבינאישית תופס כזו תאוצה...יש המון מקצועות חדשים שקשורים בזה, זה הנושא הכי חם, ומי שצריך לבחור מקצוע שיילך בכיוון כי זה הולך להיות מאוד מבוקש. מה שאני רוצה להגיד זה שהיא זקוקה לקשר לא פחות ממך ואם תגידי שהיא כבר "מסודרת" ויש לה את החבר'ה שלה, אולי, לא בטוח . וודאי יש בך גם מה שמעניין אותה. שיהיה לך הכי טוב שאפשר. רויטל.

שבוע חדש... יופי, תודה... ניסחת בתמציתיות את מה שניסיתי בקשר ליחסי חברות בין מטפל למטופל. וגם רציתי להוסיף את מה שכבר כתבתי - אני לא רואה שום סיבה שבעולם, למה שהיא תרצה בזה... כלומר, אני לא ב-level שלה בכל מקרה, בלי קשר לאי-השיוויון שמאפיין את הקשר הטיפולי. ואני לא כותבת את זה ממקום של תחושת נחיתות ביחס אליה - זו לא תחרות; לה יש את החיים שלה, ואין יותר מדי נקודות השקה. אני מניחה שפשוט המשאלה הזו לא קיימת אצלי. (זה טוב או רע?...)

שלום רב , אני אחות של ילדה בת 17 כיתה י"א שהפסיקה ללכת לבה"ס ואינה יוצאת החוצה, מזה חודשים היא מסוגרת בבית ואינה יוצאת היא טוענת שאנשים רודפים אחריה ורוצים לפגוע בה היא חיי בפחד, אנחנו המשפחה מאוד מאוד דואגים לה היא ילדה שמשמחת בבית פתאום ביום אחד הילדה השתנתה לגמרי..לא כמו שהייתה אז..לקחנו אותה לרופא משפחה והוא הפנה אתנו לפסיכאטר ונתנו לה כדורים נגד פחד ראסל משהו כזה זה מלווא בתופעות לוואי לישון וחולשות, היא לקחה אותו במשך שבוע בערך והפסיקה היא אומרת שזה לא עזר לה , והמצב אותו דבר כשאנחנו אומרים לה בואי איתנו החוצה או לקניות היא אינה מסיכמה לבה"ס בכלל אין על מה לדבר, היא כל הזמן מתפללת, מול מחשב הרצאות של הרבנים, היא כל דבר מדקדקת הרב אמר כך אסור היא ממש מיישמת כל מה שהיא שומעת כמו למשל שבת ישראל צריכה ללכת עם חצאיות ולא מכנסיים אנחנו אומרים זה נכון , כול אחד בוחר מה הוא רוצה והיא אומרת זה חובה, דברים כאלה..ההתנהגות שלה הוא בצורה קיצונית פתוםםם השתנתה אנחנו מודאגים מאוד לא יודאים מה לעשות? אינה יוצאת החוצה בכלל ולא הולכת לבה"ס זה היה תקופה של בגריות היא הפסידה הרבה חומר עכשיו חופש ובגריות אנחנו לא יודעים מה לעשות למי לפנות לאן ללכת מאוד מאוד דואגים ? מה היהי הלאה כבר חודשים בתוך הבית בלי לצאת החוצה אני מאוד דואגת איזה טיפול יש נגד פחדים למי פונים אשמח לשמוע והיא וגם מעדיפה ללכת לרב אני רוצה לקחת אותה ואבל איזה רב אם אפשר להמליץ לי אני

שלום אודי כן זו אותה טלי , ותודות רב על תשובתך המספקות, הבעיה היא שלא מוכנה ללכת לפסיכאטר או לקבל טיפול, לא מוכנה בשום פנים באופן לקחת את הכדורים שוב, עד שכמה שאנחנו משכנעים אותה לפחות חצי כדור לא מוכנה היא אומרת שהיא בסדר גמור ואין סיבה שתקח את כדורים,השאלה היא האם יש איזה טיפול כול שהוא ללא כדורים על מנת שתחזור לחיים שגרתיים כמו שהייתה, כי כרגע היא סגורה בתוך בית (ולא יוצאת ואם היא לא יוצאת גם לבה"ס לא תלך גם אם היא תעבור לדתי כך תחושותי למרות שהיא אומרת אם היא תעבור לדתי או לאולפנא היא תלך)אז מה אפשר לעשות שלא תפחד יש פתרון לזה??? תודה טלי

היי טלי. קודם כל אני רוצה לומר שמאוד נוגע ללב איך שאת דואגת לאחותך(בד"כ ההורים דואגים יותר).עכשיו לדעתי יכול להיות שהיא מרגישה זרה בבית הספר בגלל שהיא מאמינה באלוהים ורוצה להיות דתיה ולכן היא מפוחדת.אפשר לנסות מעבר לבית ספר דתי או אולפנא שם היא תרגיש יותר שייכת.יכול להיות שאחרי שבוע שבועיים היא תרגיש שבהרצאות זה נשמע יפה אבל מציאות הדת זה לא בשבילה.וגם אם היא תהיה דתיה זה לא סוף העולם וזה עדיף אם זה יפתור את הפחדים.דרך אגב למיטב ידיעתי באולפנות המורים הם לפעמים רבנים אז אפשר להתייעץ איתם. בהצלחה

שמתי לב שאתה עונה באופן יותר אישי וקרוב לחלקנו (הקבועים) - בתארים כמו יקרה ומסיים ב איתך ו שלך ולחלקנו (הקבוע)האחר - לא. מעניינת אותי הסיבה - תוכן הדברים? או מה שיותר נראה לי, תחושת הקרבה שלך לאנשים פה? מקוה שתענה בכנות- תודה.

שלום אודי.אני בת 17 ורציתי לשמוע חוות דעת מקצועית אם אפשר. אני עוברת תקופה קשה מבחינה בראיותית.לפני כמה זמן היו לי תופעות בלתי מוסברות כמו כאב חזק ביד שמאל והרגשה כאילו אני לא שולטת בנשימות שלי-נשימות חזקות מידי או נעצרות.למדתי שיכול להיות שמדובר בהתקף פסיכוסיומאטי.הייתי רוצה לדעת אם בזה מדובר או לא. בנוסף,קראתי מספר פעמים על מאניה דפרסיה,ואני רוצה לדעת אם אני בכיוון וכדי לי ללכת ולהיועץ בעניין. מצבי הרוח שלי משתנים בצורה קיצונית.אני יכולה להיות במצב רוח נפלא ולאחר מכן כל שטות יכולה להפריע לי ולשנות הכל.פתאום אני אוכל להכנס לדיכאון שיכול להמשך הרבה זמן.לפעמים יש לי תקופות של חוסר אכפתיות.שבוע אני אחשוב על כמה שהחיים קשים רק בגלל איזה שטות של לא מצאתי במכולת את מה שחפשתי.אני יודעת שמאניה דפרסיה מתכוונת בעיקר לשינוי קיצוני במצב הרוח.יכול להיות שמדובר בכך או שמא איך בסיס לחשדותי?

אומנם לא חוות דעת מקצועית... רק אחת מהחיים... באשר לתופעה הפיזיולוגית שאת מתארת - בהחלט יכול להיות שמדובר בהתקפי פאניקה (התקפי חרדה בלשון העם)... כדאי לפנות לרופא המשפחה, כדי לשלול/לאשר סיבות רפואיות אחרות. ממה שאת מתארת על התהפוכות הנפשיות שלך - את לא סובלת ממאניה-דיפרסיה בכלל. אל תשכחי דבר אחד בסיסי: את עדיין בגיל ההתבגרות, שהוא גיל לא פשוט בכלל, גם מבחינת השינויים הרגשיים, שמתבטאים הרבה פעמים בדיוק בדרך שאת מתארת. אם את עדיין לא רגועה, את תמיד יכולה (ורצוי, ולו רק בשביל השקט הנפשי) לפנות להתייעצות עם איש מקצוע. אבל אני יכולה לנסות ולהרגיע אותך שוב - כמו שזה נראה מפה, מהתיאור שלך, זו לא מאניה דיפרסיה.

הוספתי הודעה מתחת לעץ "ככה וככה"

עניתי למטה :-)

לבקש ממנו עזרה עד כדי כך אני נואשת. כל חיי הוא רק הרס לי-הרס אותי... ועכשיו אני חייבת להאמין שממנו יבוא העזרה. עד היום אני מפחדת ממנו...להתקשר אליו היה המוצא האחרון. האם אני חזקה מספיק לתת לו כניסה לחיי עכשיו? אחרי כל השנים וכל הפגיעות? האם הוא בכלל יעזור באמת? פתאום קיבל רגשות אבאיים? אני מרגישה שאני נותנת לו לנצח אותי סופית. ואולי?

כל דבר קטן גורם לי לעומס רגשי או הצפה, איך שתרצה לקרוא לזה. אני כועסת ורעבה ולא יודעת איך לנתב את הכעס הזה. אז אני לא אוכלת. דופקת את עצמי. ומתביישת בהודעה הזאת. מאוד. ולא, אני לא אנורקטית ולא בולמית. סתם נסערת. בטח אתחרט אחרי שארגע אימפולסיבית שכמותי ו.. ספונטנית?? אשקרה ראבק פאק ית סליחה סליחה סליחה ~נילי~ (אם תשים לב, לפעמים ארחיב את הכנפיים בשמי, בנסיון לעוף הרחק.. מה שזה לא אומר. אני לא בדיוק מבינה. טוב, דברת מספיק נילי)

הי אודי בהודעה שכתבתי לפני יומיים שאני לא יכולה לנשום, ענית לי שלום נקודה. ככה אני מרגישה - נקודה קטנה וחסרת משמעות. אין לי כוחות יותר אין לי אופיר

נפלתי מעט ביומיים האחרונים. הרגשתי שדווקא אני מתמודדת מצויין עם החופשת לידה של מטפלת שלי. והנה, כעת, אני מרגישה שאינני חלק מעולמה יותר, שדלתה ננעלה מפניי. אני מתגעגעת אליה ויותר מהכל - חסרה לי השיחה איתה. פתאום כאילו ננעל אף עולמי הפנימי. ואין יוצא - רק נכנס. ולחשוב שעברו רק שבועיים ושאראה אותה שוב בעוד כחודשיים שלמים - זה מטריף אותי! איך אוכל להחזיק מעמד בלעדיה? איך היא יכלה לעזוב אותי כך? כמובן שהרציונאל מדבר אחרת.. אבל הרגש לא דופק חשבון להגיון והוא קם ועומד ודורש את מקומו. אחרי שנתיים של טיפול אינטנסיבי, שבחלקו אף התקיים כפעמיים בשבוע... איך אני אתמודד??? הפורום הזה כ"כ מעט מנחם.. החלטתי שאני שולחת לה מתנה. רק כדי שאני ארגיש שהיא קיימת עדיין בעולמי, אני אכתוב לה מכתב בכתב יד... לא רוצה שהיא תשכח אותי. אני גם חייבת להפיג מעט את הלחץ... אני לא יכולה להתעלם מהלידה שלה. מקווה להרגיש יותר טוב. מקווה שהזמן יחלוף.. ואחזור להומאוסטזיס, כי האיזון שלי הופר. תודה על ההקשבה=קריאה

הי רונה, בדרך כלל לא מגיבה להודעות הפונות רק לאודי. אבל משהו בהודעה שלך בכל זאת הזמין התייחסות שלנו - הבנות מהפורום. כמובן אם טעיתי, אז סליחה על ההתערבות. קראתי גם את ההודעות הקודמות שכתבת בנושא. חושבת שמבינה. הפרידה קשה.נשמע שהרעיון של המתנה והמכתב מאד מתאים עבור שתיכן. האסוציאציה שלי היא הולדת אחות. זה נשמע טרויאלי, טבעי ואין מה לעשות מזה עניין ובכל זאת. אני כבת בכורה, כשילדתי את ביתי השנייה, קושי עצום של ביתי הבכורה הציף אצלי הרבה רגשות שלא ידעתי שהרגשתי. חווית נטישה עצומה. גם כבת וגם כאמא זה מעורר המון. גם כמטפלת וגם כמטופלת. איך נשארים חלק מהחיים של "אמא". שלך י.

תודה עבור תשובתכם=התייחסותכם. כנראה שלא הסברתי נכון משהו... התכוונתי באמת לקנות לה מתנה ולשלוח לה עם שליח + מכתב בדואר. לפני שהיא ילדה הצלחתי להוציא ממנה 'אישור' לקנות לה מתנה... אח"כ אמרתי לה שאני מציירת לה ציור לחדר וביקשתי לדעת מהם הצבעים שתעדיף... היא ביקשה שהמתנה תסתכם בציור... אבל עכשיו היא ילדה ואת הציור אתן לה רק כשתלד.. שזה כאמור, בעוד כחודשיים! אני לא רוצה להתעלם מלידתה וטרם נתתי לה משהו, אני מרגישה צורך חזק להביא לה מתנה. אולי זה מגיע מהחשש שהיא תשכח אותי.. לא יודעת? אבל בכל זאת אני מרגישה חייבת לשלוח לה מתנה וגם מכתב. מה דעתך? לדעתי היא תשמח מאד, כי חשבתי לקנות לה משהו באמת יפה. היא מכירה אותי ויודעת שאני טיפוס שמאד אוהב להעניק לאדם שאני אוהבת.. ואחרי כל מה שהיא עשתה עבורי, זה ממש דבר פעוט. אגב, חלמתי עליה חלום הזוי.. חלמתי שאני מגיעה אליה ומצלצלת באינטרקום.. והיא יורדת למטה ולא מזמינה אותי לעלות אליה, היא יורדת אלי בפיגמה ובפנים כועסות ואני חוששת ממנה, מרגישה שהיא ובעלה שונאים אותי. היא מדברת איתי בשקט ובטון קר ומאוכזב ומסבירה לי שאסור לי לבוא אליה. ואני מפחדת נורא ומנסה להסביר שאני רק חולמת... תודה מקווה להתגעגע פחות, אפילו לשכוח אותה קצת..

לפני 22 שנים נפגעתי קשה בראש. שנתיים אחר כך חוייבתי לקבל טיפולים פסיכולוגיים למשך הרבה שנים. אובחנתי כל הזמן והאבחונים נכתבו והגיעו לביטוח לאומי לבית המשפט וכו'. כתוצאה מכך אני מאוד לא מוצלחת בהתבטאות בע"פ וביצוג עצמי בע"פ. יכולות הביטוי בכתב נשארו מצוייניות כי אף אחד לא פגע בהן.מרוב שיכולות הביטוי בע"פ לא טובות,, ומרוב שקשה לי להסביר דברים כבדים שקרו לי והם הסיבה לכל מיני דברים שההסבר שלי עליהם היה אמור להיות פשוט, יש לי חשש הרבה פעמים ולפעמים הוא מתממש או כמעט מתממש שחושבים שיש לי בעיות פסיכיאטריות. אני ממש אובדת עצות. האם יש לך עצה טובה בשבילי בבקשה?

היי.את יכולה לנסות אולי לפני כל משפט שאת מוציאה בעצם לדמיין שאת כותבת אותו ורק אז לומר אותו וכך יהיה לך יותר קל.

הקושי שלי להביע את עצמי בפשטות נובע ממידת הסיבוך של דברים רבים שאני מעורבת בהם שנובעים מהפגיעה, ובעיקר מהנחות לא נכונות שנעשו ע"י פסיכולוגים שהנחו את אימי כיצד לטפל בי וכתבו עלי חוות דעות , ושמעו הרבה לאמא שלי שבחרה אותם ודיברה איתם.פגיעת הראש ממנה סבלתי פגמה בדברים אחרים שפגמו בבטחוני העצמי וההנחות שלא רק אתה עשית פגמו בבטחוני העצמי והפגימה ביכולת הביטוי היא רק השתקפות של זה.ההסברים הפשטניים וחסרי הבסיס שמנמקים את הסמפטומים של הפגיעה שלי ולא את הגורמים להם ולא את הפגיעה הם חסרי אחריות, למרות שאני יודעת שהם לכאורה מדעיים מבחינה פסיכולוגית. לצערי נפגעתי רבות משיקום שנוהל ע"י פסיכולוגים ביטוח לאומי שלח אותי אליו. מאוד נפגעתי מתשובתך. אנסה לבדוק למעלה בפורום ולשאול שוב.דברים אחרים לא קשה לי להביע בפשטות.בעיקר קשה לי להסביר שאני רוצה לשקם דברים שהשתבשו אצלי לא בגלל פגיעת הראש אלא בגלל היחס לו זכיתי לאחר פגיעת הראש. אודה לך מאוד אם תענה לי.

הי אודי, רוצה לשתף בדילמה פנימית שלי, שקשורה לנושא הנפרדו?ת והגדרת הזהות, נושא שמוזכר אצלי בחלק מההודעות. קורה, למשל בפורום כזה שההתנהלות בו אינטנסיבית ועמוסה ביותר (לפחות בעיניי), שהודעות, ובעיקר הודעות המשך שנראה שיש בהן ציפייה לתגובת מנהל, נותרות ללא מענה נראה לעין. היות שאתה קורא את ההודעות לפני שאתה מעלה אותן, כל מילה ומילה בהן, אני מניחה שבאותו הרגע תגובה פנימית כן מתרחשת, אבל בתכלס אין טקסט כתוב ומקושר, ואנשים כל אחד ברגישויותיו יכול להיפגע. וגם זה בסדר. בימים עברו, בשל רגישויותיי וצרכים שהיו מעובדים פחות בטיפול לקחתי על עצמי את האחריות (הגדולה מידי עליי - מה שנקרא חוסר אחריות בפני עצמו...) וניסיתי להסב את תשומת הלב להודעות נטושות, בדר"כ בדרך לא ישירה, אלא מרומזת ועקומה. לפני מספר ימים קראתי למשל את שאלתה המעניינת והיפה של גלי החמודה בשרשור למטה הדן בתוקפנות בפורום: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-411,xFT-804638,xFP-804858,m-Doctors,a-Forums.html התחלתי לרשום תגובה מפורטת לצרכי דיון, אך בסופו של דבר נמלכתי בדעתי ולא שלחתיה. עדיין. חשבתי להפנות את תשומת ליבך להודעה הזו, גם מתוך עניין וגם מתוך מחשבה על גלי, שאזכור שלי יסייע. אבל, זהו, שאני ממש לא בטוחה שזו עזרה, ואם הדבר נעשה בקביעות, ייתכן שאפילו יש בזה משהו מזיק יותר ממועיל. כשאני חושבת להעיר ולהפנות תשומת לב מסוג זה אני שואלת את עצמי האם טמונים בכך גם רגשות אשמה שלי ורצון ל"תיקון העולם" מתוכם; האם אני מנסה לעשות משהו עבור האחר, ובעצם הייתי רוצה שזה יעשה עבור חלק בתוך עצמי. כאן אני יכולה לראות שהפעולה למען האחר נובעת מתוך ניסיון להשיג שליטה ברגשות של קנאה פנימיים שלי. בנוסף, כאשר שאני מפנה תשומת לב לאחר, למעשה אני מקלקלת לשני את ההזדמנות לקחת אחריות ולפנות עצמאית בעיתוי הנוח לו, כמו שהוא, במילותיו שלו ליצור את הקשר הייחודי לו, שמתהווה בדרכו ובקצב המיוחדים לו. חשבתי גם על כך, שפניה כזו ממלאת לכאורה, את משאלת ההתמזגות במקום לאפשר התמודדות עם החרדה, וכפי שאפשר לראות במקרים כאלה נוצרים ערבובים (על אחת כמה וכמה כשמתווספים לכך כינויים לא קבועים), ויש בלבול בין זהויות, ופה טמונות רבות מחרדותיי. אז בעצם מה שאני רוצה לומר הוא שהרבה מאד פעמים יכולה להבין איך אנשים נפגעים, ואת משאלותיהם, אבל בכוונה לא מתערבת או לא ממלאת את המשבצת, וזה דווקא מתוך מחשבה, גם של שמירה עליי. ועכשיו יש לי שאלה משל עצמי - הגידו נא, איך בוכים? ... (סוריקטה)

סוריקטה היקרה, קודם כל שאלה, אם מותר, מי שחיכית לו- הגיע? שואלת בחשש. מחקתי את השאלה ושוב כתבתי. זה מתקשר גם לדברים שכתבת כאן, עד כמה את רוצה שיתייחסו אל מה שאת כותבת. אני תמיד קוראת אותך ולרוב רוצה להגיב. מצד שני, זהירה, לא להעיק, לא להציף. עד כמה כותבת לעצמך? רק לאודי? למישהי מסוימת? לכולנו? איך בוכים? שאלה טובה. בפראפרזה על שיר (ילדים?) ידוע "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה... ופתאום הוא הולך לבד". שנים לא בכיתי, כמעט בכלל, בטח לא ליד אחרים. פחדתי שאם אתחיל לא אוכל לעצור. שהכל יוצף ויציף. חושבת שיש כאן עניין של שליטה ומוכנות לוותר על שליטה. אצלי לפחות. שלך י.

הי ילדה אישה, הגיע הגיע, ושלום לנוחתים :-) בכתיבה לפורום נראה לי ש    אני כותבת לי-ולכל-מי-שקורא. מבחינת הציפיות הפנימיות והקולות הפנימיים - זה מורכב. הרחבתי על כך בכתיבה לעצמי, אך נניח בינתיים לכובד. בכל אופן, מקווה שזה לא צריך לשנות. אם כתבתי ושלחתי אז על הסיכון והסיכוי, ושכל אחד יהיה כמו שהוא. "איך שיר נולד..." איזה יופי :-) בזכותך ניסיתי לנגן אותו קצת. כבר מתחיל לכאוב, לפעמים, בעומק ומאד, אבל עוד לא נוצר בכי משוחרר עם קול ודמעות. עוד לא. התמסרות... מאחלת גם לך... ילדה אישה יקרה, ההקבלות שאת מוצאת - גם כאן וגם בפסקה האחרונה בתגובתך לרונה - נפלאות ומרגשות בעיניי. תודות רבות (סוריקטה)

סוריקטה יקרה תתחדשי לך על שמך החדש, עוד לא פניתי אלייך בשם זה, וקצת צריכה להתרגל שזו אותה את מעבר למילים. אבל את יודעת, לא קשה לפספס אותך ואת האיכות שלך, מעבר לכל הכינויים וכל משחקי המחבואים. אענה קודם מהמקום האישי שלי. את מכירה את התחושה הזו של החום המציף באזור החזה, שמגיע בהפתעה, כשלא ציפית לו, זו היתה תגובתי למקרא דברייך. שומעת את הדילמה שלך, האם נכון להזכיר, האם נכון להושיע, וגם קראתי את תגובתו של אודי שממליצה שלא תעשי זאת, אבל בשבילי, זה קודם כל היה נורא מרגש ששמת לב, וגם, אני אישית לא מ"המזכירות" את ההודעה שלי, אולי אני צריכה ללמוד לעשות זאת, אבל אף פעם אני לא אתעקש, אסוג בשקט אל תוך האפילה, אתפוגג, ואנסה להבין לבד, מה קרה שם, מה זה אומר... אז מבחינתי , כרגע, האפשרויות הן להעלם בשקט או להעזר בהצלה כזאת שמגיעה מבחוץ, וביניהן, אין לי ספק שעשית עימי חסד כשהזכרת אותי, כשראית אותי, כשהראית לי שאני לא צריכה "להלחם" על הקיום שלי, ולפעמים גם כשאני בשקט רואים אותי... אבל אלו רק המקומות שלי... אני גם עם שאלות כאלו, על מתי אפשר לתת להורה להיות הורה, ולילדים להשאר ילדים, אבל בחוויה שלי הורה הוא תמיד מאכזב, מתסכל ונכשל, והדבר היחידי שיכול להציל מהתחושה הקשה, היא דווקא אחוות האחים שנרתמת להציל אל מול המקומות בהם ההורה לא יכול לעשות זאת (אחותי!) (-: . מעניין לי למה החלטת לא לשלוח את התגובה להודעתי בסוף, אני הרגשתי מהשקט כבר לא פגיעה עמוקה (שזו גם התקדמות) אבל מין "נו מילא" כנראה השאלה שלי לא לעניין, לא מתאימה, לא במקום, לאודי ולכולם. את כותבת על רגשות אשמה ואני שואלת את עצמי אם כתבת את התגובה מתוך עניין בהודעה שלי, או מתוך החלקים ההוריים שלך, שראית את הודעתי המיותמת ורצית להציל (אפשר גם אופציה של שתי התשובות נכונות). את יודעת, פעם הכרתי בחור שהיה כולו עסוק ומתוסכל סביב שאלת הנתינה לאחרים- נתינה לעצמי. למשל, הפריע לו לגלות על עצמו שהוא נותן מתנות שהיה רוצה לקבל בעצמו. ניזכרתי בו פתאם (אולי כי הוא גם היה מנגן, אני מתגעגעת לנגינה שלו, והזכרת שגם את...), חושבת על זה שזה נורא טבעי שבכולנו יש את החלק שאנחנו נותנים לאחרים את הדברים שהיינו רוצים לקבל, אבל זה לא פוסל את הנתינה שלך, לפעמים להיפך, על אף המניע, הנתינה היא בדיוק נכונה... ואני שואלת את עצמי אם בדרך הזאת את גם יכולה לעזור לאחרים ללמוד משהו עלייך, על מה שאת צריכה, ומה את היית רוצה שיעשה כאשר את "נאכלת מקנאה". אני מנסה לרדת לעומק דברייך... האם כאשר לי היתה משאלה שיראו אותי, ואת ראית, האם היתה כאן התמזגות? אני לא בטוחה בכלל. אני חושבת שהזדמנויות כאלו בהן אנחנו מבינים את האחרים בלי מילים תמיד יהיו קיימות, ולצידם תמיד יהיו הפיספוסים, אבל לדעתי לפחות, אל לך לחסום את עצמך מן ההבנה הזאת. אני חושבת על אמא שמבינה את הילד שלה עוד לפני שהוא הראה סיגנל ראשון למה שהוא מרגיש... דבר כזה, אם קורה כל הזמן יכול להיות מפחיד לילד (אימאלה, אמא שלי קוראת מחשבות???) , אבל כשזה קורה לעיתים, זה נחווה כמשהו מקרב ונעים. ואת יודעת, אני מתייחסת לפי הסדר ואז מגיעה לסוף דבריך שאיכשהו נדמה לי שהיו צריכים להיות דווקא ברישא ולא אי שם בסיפא של דברייך. אולי אני לא מדייקת כל כך, אבל האסוציאציה שהעלתה לי השאלה שלך היתה שיר של עמיחי, על בכי ועל הפסקה של בכי... ההורים הניחו את הילד אצל הזקנים לא עזרו בכיות ותחינות הלכו אל תענוגיהם ליד הים הכחול. בכי הזקנים עוד שמור איתם מלפני השואה שנתונים מתוקים של בכי. בכי הילד חדש ומלוח עדיין, כמו ים התענוגות של הוריו. הוא מתנחם מהר: על אף האיסור החמור הוא יושב על הרצפה ומסדר את כל הסכינים לפי סדר קפדני, גודל וסוג: החדה, המשורית והארוכה:כאב לכל דבר וסכין לכל כאב. בערב חוזרים ההורים והוא כבר ישן במיטתו העמוקה. הוא כבר התחיל להתבשל בחייו ואיש לא ידע מה יעשה לו הבישול: האם יהיה רך או קשה יותר ויותר, כמו ביצה? כך הבישול מבשל. אחזור לאגדות היקרות, ואומר שאולי כמו בפיטר פן, לבכות זה עוד אחד מהדברים ששכחנו, ואנחנו עושים דברים אחרים במקום, ועכשיו לא נותר אלא להזכר... בינתיים אני מנסה לבכות גם בשבילך להתראות גלי

הי גלי חמד, כמה טוב שהגחת ראש לאור. גלי יקרה, תיארת את הבריחה הפנימית לפינה, התכנסות לתוך האפילה ההרסנית והמייסרת. לבד עם עצמך. הטיפול היקר לימדני שזו גם הזדהות עם אמא רעה וש?ד ריק, ובמקביל, זהו ביטוי חזק לאותה שאיפת התמזגות: תינוק ואמא בלבד ללא הצלע השלישית, שהיא האבא המפריד במידה ובאיזון. השהייה בחושך וייצור ההתפוגגות הפנימית - יש בה מן צורך משונה להתענג על הסבל, והביטול העצמי לכאורה מאפשר את קיומה של הפנטזיה על היש האינסופי... עכשיו זאת הזדמנות טובה לקשור זאת לפורום ולהתרחשויות הזועמות שראינו בו. שאלת למה התחלתי לרשום תגובה לשאלתך היפה ההיא. יש נושאים כאלה, שאני נמשכת אליהם ורוצה להתייחס. ראיתי את השאלה שלך מאד במקום וברגע מתאים. לא שלחתי כי לא סיימתי לכתוב את התגובה ועדיין לא הייתי שלמה איתה; היא כנראה הייתה צריכה להתבשל עוד, להתחיל לגבש צורה ראשונית. הנה מחדש רעיון ומחשבות מעולמי על אותו בסיס. מנוסח במילים שמתאימות לי יותר לעכשיו - בואי נתייחס לפורום כאל יישות אחת. הייתי אומרת ש"הפורום" מייצג את התינוק/ת; המנהל - את האמא; והאבא נכנס לכאן בדמות הגבולות (ימי פעילות, סינון והגדלת אבטחה, הבקשה לשימוש בכינויים קבועים, מענה מדו?ד ועוד ועוד). התינוקת לא רוצה את אבא. רק היא ואמא לנצח, בחיבור שהוא אפילו יותר מאשר בחבל טבור. בלתי נפרד ממש. זהה. לכן, היא מכסחת כל ביטוי של צד גברי. כש"האב" מוזכר רעיונית אך חסר יישום מספיק בשטח, מתפרצים תוקפנות וזעם, ביטויי קנאה עזים והמוני תלונות שמבטאות בין השאר ניסיונות הכחשה של האב וגם את הקשר שלו עם אמא. לדעתי, מרגיש שלפעמים לפורום הזה חסר מאד אבא. אני חושבת שאודי היקר מנסה להנכיח אותו כאן בצורה רצינית, ברורה וחיונית. כן... היסטוריה... היה היה אבא, והיה הייתה אמא, הם היו ביחד שם קודם לפנינו ויצרו אותנו. וכמעט בטוח שהייתה אהבה. משהו בסיסי של החיים. כאשר יש בעיה לתפוס את הדבר הבסיסי הזה, אנחנו יכולים להתבלבל - כמו בין טוב לרע, אסור ומותר, זכר ונקבה, גדול וקטן, מעט והרבה... נכון, את צודקת - אם יש שם מישהו לתת ויש שם מישהו לקבל ויש סינכרון יחסי ביניהם ולשניהם זה מתאים מעת לעת - בוודאי שזה יופי וזה נהדר. אבל, אם הצפייה היא להתאמה ודיוק בכל רגע נתון, משהו טוטאלי ומאובייקט מסוים אחד בלבד - זה לא טוב, ומזמין מערכות יחסים של תלות הרסנית. יש גם "קשרים" עם מאפיינים כאלה. אבל, הקשרים הללו, כמו שאת יכולה להבין, די מעוותים. אכן אפשר פעמים רבות להבין ללא מילים, ואפשר גם ברוב המקרים די לדייק, אבל, שוב, צריך להיזהר זהירות רבה ותמיד להשאיר מקום לספק ולקולות אפשריים נוספים, וחשוב גם לדעת שמימוש המשאלה אינו בהכרח דבר מצמיח. וזהו לבינתיים, אלייך, גלי, בחיבה ומן הלב, וגם לך, אודי היקר, שולחת לך את תודותיי הרבות על דברייך ומעשיך בפועל החשובים והחיוניים. מקווה גם שארשה לעצמי יותר להרגיש, לוותר על האחיזה ההיא ולשחרר... (סוריקטה)

אודי שלום, קראתי את תשובתך בעץ "במקום לכתוב לו" כבר באותו הלילה. לא עניתי. חושבת על שאלתך ולא מצליחה לענות. "במה" את אשמה? אז תשובה אחת יכולה להיות - בכלום. הרי כמו שכתבת לי "הוא המבוגר האחראי". גם הוא אמר לי לא אחת, "לך מותר הכל, אני זה שצריך לשמור על הגבולות".בסוף הוא אמר לי יודעת בראש שהרגשות שלי לגיטימיים. ובכל זאת האשמה שלי צועקת. אמרת לי בכמה אופנים "שמרי על עצמך"- אולי האשמה היא כלפי עצמי שלא הצלחתי. לקח לי זמן להתמסר לטיפול ואליו. להפסיק לשמור על עצמי אלא לתת לו לטפל בי. עכשיו אני נדרשת לשמור על עצמי, כאילו גם מפניו. אבל אחרי שמוותרים על חומות, איך אבנה אותן חזרה? הפכתי לרכה וחלשה. עכשיו פתאום זקוקה להצלה. אולי האשמה היא כלפי בעלי. כתבתי כאן על תחושת הבגידה. גם כתבתי כאן על התחושה שפיתיתי אותו ועל ידי כך הרסתי בו משהו. אודי, חוץ מאשמה יש עוד הרבה רגשות שמציפים אותי. אני באמת זקוקה לו. מתגעגעת לשיחות שלנו. למה שנבנה בינינו. לרומן. בתשובתך הראשונה (לטליה היקרה) הרגשתי את התמיכה והאמפטיה לרגשות הללו. תודה (וסליחה אם אני מגזימה בכתיבה) טליה