פורום פסיכולוגיה קלינית

כשהייתי קטנה ניצלת אותי מינית. בגיל ההתבגרות ממש התחרפנתי בגללך... כשאמא הייתה חולה לא באת לעזור. כשהיא נפטרה לא ישבת איתי שבעה. אחר כך באת לבקר פעם בשנה.תמיד המשכתי לפחד ממך אך בכל זאת רציתי להאמין שאתה אוהב אותי. עכשיו שאני באמצע החיים,לבד,העזתי לראשונה לבקש ממך עזרה.הסכמת. אולי אתה כן אוהב אותי? היום בבוקר קיבלתי מייל ממך. כל כך העלבת אותי. כאילו שאתה הורג אותי שנית,שלישית...שוב... מהבוקר אני בקושי נושמת...שוב... שוב נתת לי להרגיש אשמה שוב נתת לי להרגיש סוג ב' שוב אני מצטערת שאני כן עדיין חיה. אתה רצחת אותי...כמה וכמה פעמים.

לאור, זה מעניין שבשם שלך יש כ"כ הרבה תקווה... בטח לא בחרת אותו סתם (אולי תצטרפי לעץ...?).ואני מרשה לעצמי להעז ולומר שזה אולי קשור לזה שגם את מנסה כל הזמן לייצר עבור עצמך חוויה של תיקון כאילו אולי הפעם הסיפור הזה סוף סוף יסתיים אחרת, באופן הראוי. וזה איזה לופ אינסופי של רקימת ציפיות ואכזבות, כי את לא מוכנה לוותר על התקווה להיות שוב הילדה המוכלת שרואים אותה, שמבקשת עזרה ומקבלת אותה בנדיבות ובלי נטיעת אשמה מיותרת. ואת כ"כ צודקת בשאיפה הזו כי זה הדבר הכי טבעי שניתן לבקש.ואולי לנסות ולהשיג אותה גם בחזיתות אחרות. אתך בתקווה, רפאים.

מרגישה שאני טובעת בעצב של עצמי.

כל כך הרבה השבוע רציתי לכתוב כאן.. גם רציתי לכתוב לעצמי.. להבהיר קצת את ההעומס.. אבל אין. לא הצלחתי. שבוע (תקופה..?) עמוס מחשבות.. רובן לא קלות.. לא פשוטות. כל מחשבה התרחשה בי בעוצמה.. הובילה אותי לבור הרגש.. AND yet, ריפרפה מעלי, לא נחה לרגע.. לא נתנה לי להביט בה בשתי עיניה, באינטימיות מרבית, מטלטלת.. ולמרות הכל, היה זה שבוע אינטימי במיוחד.. באותה מידה.. היה שבוע עמוס ושבוע מלא ריק.. לי זה מובן, התחושה.. אבל לא ההגיון.. קשה לי להעביר את עצמי.. רק רציתי לעשותת צ'ק נוכחות.. כי אני עדין קיימת :) אין לי מה לאמר על זה.. רק.. ובלי כל קשר.. שבת מיטיבה לכולנו.. (ושוב כמעט וכתבתי את שמי האמיתי.. מה קורה לי..?) :) ~נילי~

זה נורא מוזר איך אני מקבלת כוח שמאמינים לי, שמאמינים בי. שהיית בקלות יכול להשתמש בהרמנויטיקה החשדנית הנפוצה הזו (והדי מקוממת אני מוכרחה לומר...) ולהפוך את כל העניין לנושא שמנסה רק להתמקד 'בחוויה שלי' כמטופלת בלי להכנס לאיך היא באמת התרחשה והתרקמה בפועל במציאות. שאולי יש גם צד שני שפעל באופן בלתי כשר. וכשכ"כ הרבה מטפלים נוטים להתעלם מזה ולנסות להיות 'ניטרלים' ובלתי שיפוטיים- גם כי אולי לא נוח להם לקחת עמדה מול קולגה- אתה מרגיש כ"כ לבד ונטוש שאתה אפילו מרגיש כאילו אתה עובר ניצול נוסף. ועם האכזבה ותחושת ההשפלה הזו להסתובב ולדעת שאין לך עוד תקווה. כי במקום שהיית אמור לקבל עזרה נתנו לך להרגיש שהשד הנוכחי הוא בעצם סתם העצמה של שדים אחרים בעבר. שהוא מאבד את היחודיות שלו והרלוונטיות. הוא הופך מהר מדי לסימבול ומאבד את המוחשיות שלו. ואז משתבשת לי יכולת רקימת נרטיב קוהרנטי. כי השיפוט שלי את הארועים עובר דרך העיניים האלה תהליך כביכול פתולוגי- שהדיווח על הארועים עובר לשיח אחר שנותן עדיפות להסמלה מאשר ל'אמת האובייקטיבית'. ואני כ"כ רוצה כבר סיפור משלי סיפור שלי. שבאיזה שהוא אופן אתה הכנסת איזה טוויסט לעלילה שעזר לי קצת לשנות בחזרה את התפקידים בסיפור הזה.זה הפתיע אותי. זו לא אני רוח הרפאים. אני רק הוטרדתי על ידה. רוצה להיות החזקה בסיפור- לא המנוצלת. האם זה אפשרי, אודי? כ"כ מיואשת וכבר לא מאמינה.

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו לכל איש יש שם שנתנו לו חגיו ונתנה לו מלאכתו לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיורונו לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו. בינתיים מביאה את השיר הזה שנראה לי מתאים. אולי הוא יעזור לחשיבה על מקור הניקים. לפחות שם אחד כאן, אם זכרוני אינו מטעני אני זוכרת שנתנו כאן השכנים (לטימי) שלכם י.

הי אודי וכולם, חשבתי שיהיו הרבה קופצים על המשחק. את השם "ילדה אישה" בחרתי כשהגעתי לפורום לפני כ-3 חודשים. הוא נבחר אד-הוק בהתאם לנושא ההודעה אז והתייחס לדיאלוג שלי עם הפסיכולוג שלי לשעבר על הצורך בחיבוק ושל מי השפה הזו. אתה אודי הכרת לי בתגובה את פרנצי. בהתחלה עוד שיחקתי עם הניקים והיה לי אחד שאפילו ממש התכתב עם זה... אבל כשביקשת להיות בניק אחד הסתכלתי שוב ובחרתי בו מכולם. כי הוא ממש אני, הוא ממש הנושא שלי. אז הוא נבחר כחד פעמי אבל גיליתי שהוא בדיוק.דרכו אני יכולה לדבר עם כל החלקים שלי. י.

עונה לך כאן ואתייחס בסוף לנושא השם... תודה על תשובתך הכנה. רציתי רק להבהיר שתמיד מצפה ממך לתגובה, בטח כשפונה אליך ישירות וגם כשמתקשרת עם אחרים, שמחה אם אתה מגיב ומאד מתאכזבת כשלא.. לא יודעת מאיפה הרושם שהודפת? מתעתעת? אבל זו הרגשתך. ייתכן שזה נובע ממצבי הבסיסי העגום כרגע..(לא יודעת אם קראת את הודעתי האחרונה לטימי(?) אבל מבקשת שתבין אם אני איטית, או אם נעלמת.. כי נעלמת גם לעצמי..ורוצה לעיתים להיעלם לחלוטין מהעולם. נזקקת? - לצערי יותר מדי(!)..ואולי על זה כל הזמן מתנצלת?... ולא, אני לא מופיעה בדמות אחרת. בעניין השם, יכולה רק לומר שבחרתי בשם של אדם הומלס,אך לא אוכל לפרט כדי לא לחשוף פרטיות שלו ושלי.. מעניין יותר שעד עכשיו לא חשבתי על המשמעות.. רק אהבתי את השם. אז תודה על הכל בינתיים..

זו הודעה שניה שאני כותבת היום, מספיק מזועזעת מזה שהיא מוארת לה בריבוע האדום הבוהק הזה- ועוד בצמרת, ואני בסה"כ הילדה החדשה בכיתה, מה אני בכלל תופסת מקום- אני מקסימום צריכה להיות איזו שלוחה של איזה ענף, שקופה, בלתי נראית, חרישית, נספח אקראי- אבל כנראה אמפתית מספיק, אודי- שלא תרגיש מאוכזב מהעדר שיתוף הפעולה... תודה.

וכמובן- ))))))))))))) )))נעדרת רוח ))))))))))))) )))))))))))))))))))))))))))) >>>>><<<וכיוון>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>><<<<<<<<<<<<<<<<<<<>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>><<<<<<<<<

הי, הניק טליה, ובאנגלית thalia נבחר סתם כי זה שם שאני אוהבת והוא לא דומה לשם האמיתי שלי. אבל לצורך המשחק והמשחקיות - השם thalia הוא מהמיתולוגיה היוונית (וגם הרומית) היא אחת משלוש הגראציות שהיו המלוות של אפרודיטה אלת היופי והאהבה. הן היו אלות חן, פריון וכשרונות (מוזיקה ואמנות). טליה היא "עליזות". עוד מאותו מקור היא מוזכרת כאחת מתשע המוזות ושם היא המוזה של *הקומדיה* ושירת הפולקלור. מה אתם אומרים? עליזות היא שמי השני? במידה רבה (אולי לא משתקף כאן) זה נכון. רק אצלו בקליניקה למדתי לבכות בדרך כלל הבאתי שמחה, קלילות והומור לכל מקום. אני גם מאמינה גדולה בהומור ככלי לפתרון בעיות (כאמא זה הציל אותי לא פעם) בעליזות thalia

טוב, אתם כבר יודעים שבעבר השתמשתי כאן בהמוני כינויים-ולא-כינויים כל פעם לפי המצב; לאחרונה, כמו שכבר הזכרתי והבטחתי - השתמשתי בכינויים קבועים. ברוב הפעמים, אז גם עכשיו, איני מרוצה, ואף אחד מהכינויים שאומצו פתאום באמצע החיים לצורך הפורום הספציפי הזה לא נראה בעיניי באמת מתאים לי; או שאינו מייצג דבר שלם, או שחסר בו משהו שהוא פחות או יותר עיקרי בי. לא'דעת. זה גם משתנה כל-כך - פעם נשמע בעוצמה קול כזה, ופעם קול שונה לחלוטין. ובכלל, פרגמנטים לא מקושרים - אלה הבלאגנים שלי מהבית. נשארתי בינתיים עם 'סוריקטה' כי איתו נרשמתי. בעיה נוספת היא שכינויים יצירתיים שהם יותר "אני" (או קשורים לעולם שלי) אזהר לרשום כאן, מכל מיני סיבות. גם טעיתי וכבר נכוויתי. דבר נוסף שאולי כדאי להזכיר: בעבר היה פורום אחר שהשתתפתי בו בקביעות – פורום שאינו פסיכולוגיה/נפש. היה לי בו כינוי כלשהו, שנבחר וגם אולי לא באמת התאים, אבל היות שהקבועים שהכרתי קראו לי שם בשמי האמיתי, פחות היה אכפת לי עם איזה רצף של תווים אני נכנסת למערכת. זאת ממש בעיה רצינית בשבילי להיקרא כאן (או לשמוע את האחרים מכנים אותי) בכל אחד מהכינויים שבחרתי בעצמי ever.      ן אודי, לך כיף. זה פשוט אתה... זהו. שלכם, | איזה באסה, אני לא יכולה לרשום באמת, אז שיהיה >>> | (סוריקטה)

הי סוריקטה, למה דג נחש? את יודעת הצורך שיהיה "בדיוק" מוכר לי. כל שם, מוצלח ככל שיהיה לא יכסה וידבר את כולך, כל הזמן. אבל לפחות את השם כאן אנחנו בוחרים... בכל זאת מילה קטנה לזכות השם שבחרת לך- סוריקטה - *מלאך השמש*. כל כך מתאים. שלך י.

Eureka! עכשיו נזכרתי (רק עכשיו...) למה בחרתי להירשם בכינוי 'סוריקטה'. זבנג במצח. סוף סוף חזר איזה הקשר לעזאזל. ** הסוריקטות מגינות מפני "שד הירח" ו"זאב האדם" ** אימצתי לי את השם כהגנה מפני המפלצות ששוכנות אצלי בפנים, הייצורים הרעבים לטרף. אבל מרוב מפלצות (יצא לי מפצלות לפני התיקון...) מרוב מפלצות, שמנקרות לי במוח, שכחתי לגמרי ואיבדתי קשר עם החלקים הרכים האלה... ו... עדיין אין לי אוויר :-/ בי, (סוריקטה)

התחלתי לכתוב עד שעפתי.. מין רמז שכזה, שאני אמורה להיעלם לגמרי?.. כנראה.. אבל.. החלטתי בכל זאת לנסות שוב.. לשחזר.. פעם כתבתי על זה.. אני מאוד אוהבת שירים, אוהבת במיוחד את שלמה ארצי. לפעמים (רוב רובו של הזמן) כשאני לא יודעת, לא מצליחה ולא יכולה לדבר, להתנסח, להסביר את שמרגיש לי, את שאני חושבת, רוצה וכו'.. אני משתמשת בשירים.. השירים מדברים אותי הכי טוב.. אחד השירים של שלמה ארצי שאני הכי אוהבת - "אחרי הכל את שיר": "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה אבל את שיר קיים..." ומכאן.. ומשם.. הניק.. שיר

הי שיר, גם אני מאד אוהבת להסביר את עצמי (להבין את עצמי?) דרך שירים. נורא חזק מה שאת אומרת "לא עוד אישה חייה אבל את שיר קיים". זה מעניין גם בהקשר הוירטואלי של כולנו כאן - אישה חייה? או דמות וירטואלית? השיר הוא הקיים. הוא שנשאר אחרי שהרגש שיצר אותו כבר לא. זה הזכיר לי שיר אחר (מתוך "היה או אולי לא היה" של גידי גוב שאני מאד אוהבת) השיר הוא כל מה שנשאר בסוף ייעלם גם השאר השיר תמיד נשאר גם אחרי השר הוא לא ישכח אותך הוא עוד יושר ולכן אני שר כי רק ככה אפשר להשאיר בי את מה שהיה ולכן אני שר כי רק ככה אפשר להקים את הכל לתחייה אני שר כי הכל נגוז ישר רק השיר עוד לא נגמר הוא נשאר שלך י.

הי אודי, אני קצת נדחפת הנה בענין שונה אבל דומה.. על השם שלי אין לי הרבה מה לספר .. רציתי לומר שלאחרונה קשה לי עם זה שלפסיכולוגית שאיתה אני נפגשת יש שם.. זה כאילו הופך אותה למישהי.. מישהי נפרדת, עם דעות, עמדות ושיפוט משל עצמה.. מישהי שיכולה אולי להסתכל עליי מהצד, לשפוט גם אותי.. מישהי שפחות בקלות יכולה להיות "חבר דמיוני" בתוכי כמו קודם, כשהשם שלה לא היה נוכח כל כך. לא יודעת אם אני שואלת משהו ואולי לא יהיה לך מה לומר, אבל אם בכל זאת תמצא משהו, אני אשמח.. ל.

היי אודי, יו מזמן לא הייתי כאן.. כיף לחזור.. את השם גליה אני מאוד אוהבת, ואין לי מושג אפילו למה,(אולי סתם כי הוא שם יפה?) ישנו השיר המתוק של "שלישית גשר הירקון", על - "גליה הילדה היפה מכל". זהו שיר ישן נושן ,(שודאי לא מוכר לך אודי, או לבנות,) שיצא לי לשמוע לפני מספר שנים, באחת ההזדמנויות שבהם משמיעים את המוסיקה הנפלאה משנות השישים. (ובעיני המוסיקה הכי יפה בעולם..) אז ככה, נדבק לו השיר ואינו מרפה.. לא יודעת , אולי צירוף של נסיבות..??

למשל, הוא נראה לי אדם די דכאוני (כשדיברנו לאחר שהסתיים הטיפול הסתבר שקלעתי די טוב) ואני זוכרת איך אהבתי את הפעמים שצחקנו יחד. כשגרמתי לו לחייך. או כשפעם גילינו ששנינו קוראים בדיוק את אותו הספר. לדברים קטנים כאלה אני נורא מתגעגעת

אודי יקר.. מה שלומך? אני... שורדת? (אךך ככ שונאת את המילה הזו). היום היה סוף השבעה של סבתא. עדין קשה לי . הגעגוע לא מרפה. הנוכחות מול ההורים היתה צפופה מידיי..בשבוע הזה .. אךך זה העלה בי המון רעשים . הלילות מעיקים, ובכלל הימים לא בהירים אצלי. אז באתי להיות פה .. לידך. להחזיר אויר למחשבות ..? להרגיש דרך המסך את הנוכחות המיטיבה שבך.(ויש לך..) אז דרישת שלום ממני , אתעלה על עצמי ואשתף יותר . כאן בשקט , עם חיבוק אלייך מהלב. שרית.

האם מוכרת התופעה? התחלתי לקחת ריטלין. היה לי קשה ללמוד מעבר לכמה דקות רצוף למרות כח רצון חזק, וגם לקח לי שעות להתארגן לדברים. מעבר לריכוז שזה נותן, אני מרגישה פתאום הרבה יותר חזקה מול המציאות. דברים רציניים ובעייתיים קרו לי ואני די החלקתי עם זה. תמיד חשבתי המון המון מה יהיה בעתיד, איך אוכל להתקיים בו בכלל, היתה לי כל הזמן חרדה לעתיד. פתאום זה לא ממש מזיז לי, לא מעסיק אותי. פתאום גם כמעט נעלם הפיצול שחילקתי בו את העולם- אנשים מוצלחים ואנשים דפוקים, ואיפה אני נמצאת. פתאום לא רגישה ברמות קשות לכל ענייני החיים. וכל המעבר החד הזה זה מאד מבלבל. ריטלין אמור להשפיע לטובה על עוד דברים מעבר לריכוז?

אני מאובחנת ע"י פסיכיאטר כסובלת מ ocd ומהפרעת אישיות גבולית. האם פסיכולוגית קלינית שמטפלת בשיטה קוגנטיבית התנהגותית תוכל לעזור לי? אני לוקחת ציפלרקס וריספרדל.

קראתי שהרעת אישיות גבולית זה הגבול בין ההפרעות הקלות למחלות הנפש הכי קשות, ואני מודאגת. איך אני יגרום לזה שאני לא אחצה את הגבול ?

אני בטיפול חודשיים, פעמיים בשבוע. מרגישה שאנחנו משוחחים על הכל. אין צורך לדובב אותי, אני מרגישה פתוחה ומשוחררת, כמעט ואין שתיקות. לא בושה , לא מבוכה אבל .... יש משהו שאני עדיין לא מרגישה בטוחה לדבר עליו והוא על מה אני מרגישה ביחס לטיפול, ביחס למטפל, ביחס לתחושות שלי בחדר בזמן הטיפול עצמו. בכל פגישה אני אומרת לעצמי , היום אני אדבר על זה, וזה לא באמת קורה. אני מיד עוברת לדבר על דברים אחרים, וכאלו יש בשפע. בענין הזה אני מרגישה סוג של חסימה , מעצור, אולי אפילו זהירות רבה. ואני תובהה לעצמי, איפה המטפל בענין הזה? הוא שם לב שאני מדברת על הכל רק לא עלינו כמטפל מול מטופל? הוא מרגיש שאני עוצרת בתוכי תחושות או מחשבות שהייתי רוצה לשוחח עליהם, אבל חוששת.... הוא לא אמור להוביל אותי למקום הזה בעצמו? מצד אחד הייתי רוצה לעלות את הענין בטיפול, ומצד שני אני חוששת, שאולי זה יפגע בניטרליות ובנקיות של הטיפול. שאולי העובדה שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה תגרום לי להתקשר אליו רגשית. שאולי אני ארגיש מבוכה ברגע שאחרי, ואכזבה בפגישה שאחרי. אולי פשוט עדיף להמשיך ולדבר על הדברים שמטרידים אותי בחיים, ופחות להתעסק התחושות עוברות עלי בזמן הפגישה לפניה ואחריה..... אני מרגישה שהנושא הזה מלווה אותי שבועות. אני יודעת שקשרי מטפל מטופל ביחוד בטיפול האנליטי/ פסיכודינמי הם מהותיים ומשמעותיים בטיפול עצמו. ואולי דווקא בגלל זה אני מרגישה שאני לא מצליחה להשתחרר ולומר מה אני מרגישה, מה אני מצפה, מה הייתי רוצה שיקרה, דווקא בגלל שאני יודעת שכל אמירה שאני אומרת בחדר או מלמדת על עצמי משהו, אני מעדיפה כאילו לא לפתוח חזית נוספת בחיי, ולהתמקד עם "מה שהבאתי עם עצמי מהבית" ולא במה שעובר עלי עכשיו בטיפול.

הי מיקי, מקווה שזה בסדר שאני מתערבת...מהזווית של מטופלת. גם אצלי זה היה כך בתחילת טיפול. אני חושבת שדווקא למי שיש הרבה מילים זה לפעמים לוקח זמן. להגיע לשתיקות. להגיע להוויה. אם רק תשחררי את "הצריך" להיות כך או אחרת זה יגיע לבד. בזמן הנכון ובדרך הנכונה לכם. אצלי זה הגיע בהתחלה רק עם החלומות. כשהוא נכנס לי לחלומות והבאתי אותם ודיברנו על זה. לפני זה, לא. י.

אצלי זה בדיוק הפוך , אני לא מצליחה לדבר על כלום חוץ מעל הטיפול עצמו ועל הקשר ביננו - מקנאה בך על היכולת לספר לו הכול ולהיפתח ככה, נראה לי שזה דווקא טוב יותר שזה ככה לפחות בהתחלה.

מה התועלת שבשתיקות?

אני מקנאה בך... את רק חודשיים אבל אצלי אני לא יכולתי לומר 6 שנים בטיפול והמטפלת שלי לא העלתה את רגשות מטפל - מטופל כל הזמן הזה ולא עמדה על כך שנדבר על זה ועד היום אני מדי פעם חושבת וחווה אכזבה סביב זה..

אודי הי, שלחתי עכשיו הודעה והמחשב שלי פתאום נפל. אני לא יודעת האם ההודעה נשלחה. גם לא רוצה לכתוב אותה פעמיים. בבקשה השב לי אם הגיעה הודעה בהמשך לעץ "סוריקטה אייך" תודה י.

היי שמי ליאור ,ואני בת 15 בקרוב, הבעיה שלי היא כזאת : לפני כשנתיים התחלתי לאכול קרח בקביעות. לאט לאט הכמויות הולכות וגדלות.. אני אוכלת קרח בסביבות ה10 ליטר קרח ביום.. זה מתרחש בשעות הלילה,גם אם זה מצריך אותי לקום מתוך שינה,ובכול שעות היום. אימא שלי נורא פחדה בהתתחלה ולכן היא החליטה לשאול את הרופאת ילדים אם זה נורמלי,והתגובה שלה הייתה קצת שונה,היא צחקה מכול העניין כך שאימא שלי נרגעה .. אני אשמח לשמוע עוד מידע,קראתי באינטרט על פגפוגיה,והבנתי שזה מתקשר לאנמיות,אבל איני כלל אנמית לפי מה שידוע לי, האם אני צריכה לדאוג? תודה , ליאור

ליאור יקרה שלום רב לך, התופעה של אכילת קרח אותה את מתארת מוכרת ואינה חריגה חשוב לי לקבל יותר פרטים על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית. במקביל אני ממליץ לך לפנות לרופא /ת הילדים שלך על מנת לבצע מספר בדיקות דם שאינן כואבות או מזיקות על מנת לבדוק את האיזון ההורמונלי והכימי שלך. במקביל כדאי לך לערוך רישום של המצבים , הזמנים בהם את אוכלת קרח, האם את אוהבת לאכול גם ארטיקים אם כן אילו טעמים וכד'. דאגה לו תפתור את הבעייה . אשמח לשוחח עימך גם בטלפון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, התאהבתי בגבר אבל זה לא מוביל לשום מקום וזה לא הדדי, אני מעוניינת יותר ממנו בקשר זה והמצב גורם לי לתסכול נוראי. הייתי מאוד רוצה לדעת איך מפסיקים להתקשר אליו, איך מפסיקים לקבל שיחות ממנו ואיך מפסיקים לחשוב עליו במיוחד כשהמצב הוא כזה שאני נתקלת בו לפחות פעמיים בשבוע. תודה.

שלום רב לך ענת , שאלתך מצויינת התשובה לא תהיה אחראית ומקצועית מבלי לתת ולקבל יותר פרטים לגבי מהות הקשר עם הגבר. תוכלי לעשות זאת באמצעות הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני בן 40 וסובל מבעיית קשב וריכוז מילדות, מעולם לא טופלתי באופן ממקוד בבעיה.ברצוני לשאול כיצד טיפול על פי שיטתך יכול לסייע לי לא רק בבעיות במשימות הקשורות בחיי היום יום. הקושי העיקרי שלי הוא ביכולות הקשורות בשמירה על מקום עבודה ובחירות מקצועיות. האם פסיכוטרפיה או סוג של אימון ממוקד הוא התשובה?

שלום רב לך דודו אכן ניתן לעזור לך להתמודד עם בעיותיך באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב ביופידבק. אני מזמין אותך לעיין בכמה ממאמרי בנושא זה המפורסמים באתר www.articles.co.il בטור של כותבי מאמרים מומחיםת כמו כן הינך מוזמן להתקשר אלי טלפונית לנייד שלי 0546670570 על מנת לקבל ולתת יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

יש כזה שאלון שממלאים כדי לקבל אינדיקציה על עצמי אם אני סובלת מדיכאון?

שלחתי הודעה שנשלחה(?) לפני סיומה... מקווה שהגיעה ואם לא .. גם זו לטובה.. (לפחות בשבילך..)..הודעה קצת מייגעת.. בכל מקרה...רק רציתי לסיים ב-תודה אודי. אם הגיעה וקראת אז תודה כפולה ו..סליחה..(מרגישה גם צורך להתנצל).. ובכל מקרה תודה שאתה כאן.. ה"טרחנית"[[מיקה]]]]]

כותבת כאן "מחדש", כי אף פעם לא בטוחה שתענה להודעת המשך שלי... אך זו גם הזדמנות לומר לך כאן תודה על כל התשובות המרגיעות , המזמינות אותי להמשיך ולכתוב ו"לא להסתתר"...וגם לראות שזה קיים בי... לא תמיד אני מגיבה בפירגון ומודה לך על התשובה שעזרה ולו במעט... לעיתים לוקח זמן עד שזה מחלחל ועד שאני רואה את זה... ולעיתים פשוט קשה לצאת מהשחור האפל הזה...אז... לא יודעת איך זה אצלך.. סתם עומס.. או קושי להבין אותי אם מתכוונת לשאול שאלה רטורית (לא) או שמצפה לתשובה (מה שבדרך כלל).. קושי לעמוד בראיה הכל כך פסימית, כבדה ומעייפת (!!!)שלי.. היעדר תשובה אמיתית..חוסר תשומת לב ושומדבר לא סותר שומדבר..הכל אפשרי..סתם חשוב לי לדעת (ואם תרצה דוגמאות מ"ההסטוריה" אז למשל ב-06-07 00:53, וגם אתמול...) .. חשוב לי לדעת באמת כביקורת בונה בשבילי... מרגישה מרחיקה ובודקת מה באמת.. מה בנדמה...=(יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאד...)יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת... סליחה על הכובד .. מקווה בכל זאת שתענה בכנות

לאודי שלום, אשמח אם תבחין בהודעתי אי שם בתחתית. היכן שאני ממוקמת. בלתי נראית.

אודי, כתבת משהו על משחק רציני אך משעשע... אני בהחלט זקוקה למשהו משעשע (ורציני, לא שוכחת שזה רציני)... בהתחשב בכך, שהמשחק המשעשע האחרון שהייתי שותפה לו התנהל ביום ראשון, בבית קברות (ככה זה כשנמצאים עם עוד אנשים ציניים כמוני)... אולי כדאי לשנות אווירה, לא? תמיד משעשע איתי בבתי קברות... אבל רק עם האנשים הנכונים...

היא התקשרה אלי... ככה פתאום ובלי שום הודעה מוקדמת ראיתי את שמה על צג הטלפון. דיברנו ושאלתי איך מתמודדת.. והיתה שיחה נחמדת.. אך שוב התחושה של הפיספוס. תכננתי להגיד לה כמה דברים ושכחתי את רובם מרוב ההתרגשות.... איזה באסה. אני לא אעיז להתקשר אליה. אני מאד מכבדת את זמנה ופרטיותה. לא היה לי גם אומץ לשאול מתי היא חוזרת לטפל בי, לא רציתי להפעיל שום סוג של לחץ... אתה חושב שפעלתי נכון? כי כעת אני עדיין נותרתי בחוסר וודאות. שום דבר לא השתנה למרות שחלף חודש. היא לא יכלה לומר לי אז ועדיין אינני יודעת מהן תוכניותה... אולי הייתי כן צריכה לשאול מתי היא מתכוונת לחזור לטפל? אתה חושב שזו שאלה הוגנת? אשמח לשמוע מהי דעתך.. ואולי כדי שאתקשר בכל זאת לשאול? כי לא לדעת זה הכי גרוע. תודה!!!

שלום,אני בת 50,למדתי, ילדתי ילדים ועשיתי קריירה, לכאורה אדם בריא, אך כל החיים אני סובלת קשה מתגובתיות קשה, רגשנות מוגזמת, התפרציות זעם ודמאות.תוקפת אנשים בלי שום התרעה ולעיטים אפילו בהפתעה גמורה לעצמי קילקלתי יחסים עם כל העולם, כל כך עייפה מעצמי שבא לי לסיים את חיי.למדתי כל הטכניקות של מודעות עצמית, פניתי לתיקשור, סדנאות. אולי אני חולת נפש סמוייה? תרופות? רפואה אלטרנטיבית? מה לעשות? אם רק יש פיתרון לבעיה שלי-מוכנה לעשות כל מאמץ.תודה

שלום רב לך, אני מבין את מצוקתך, יכולות להיות סיבות שונות לכך,לדעתי רצוי שתעברי הערכה רפואית ובדיקות החל מבדיקות דם ( יתכן וקיים חוסר איזון הורמונלי או אחר כמו b12 ) אשמחל לקבל ולתת יותר פרטים. 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני פשוט לא מסוגת

רק הערב הועלתה הודעתך מה 09-07 ??? או שאצלי היתה בעיה? בכל אופן חשבתי שכבר נשכחתי שם למטה כשלפתע ראיתי את תשובתך אליי.. לפעמים מרגישה שאני "חופרת" ואז אנשים מפסיקים להגיב .. ואני מבינה את זה למרות האכזבה (וגם מעט השפלה...)שזה גורם.. רציתי לכתוב פה כמה דברים אישיים , אך מרגישה קצת "חשופה בצריח" אז אולי אם השרשור יגלוש למטה ארשה לעצמי יותר... מבינה אותך מאד לגבי התרופה..תמיד יש רווח והפסד בכל בחירה.. למשל אצלי מרגישה שצריכה לבחור בין השתלטות הדכאון עליי לבין "השתלטות" התרופות... על כל תופעות הלוואי הבלתי נסבלות ...מרגישה מתה בלי התרופות אבל ארגיש מתה גם איתן...מצחיק שצריכה לבחור איזה מוות עדיף... סליחה שמכניסה את עצמי..מבינה שאצלך זה אולי יותר משמעותי... ורציתי עוד אבל כאמור , אולי בהמשך (אם תרצי..) ביי בינתיים ..[מיקה]

היי בד"כ אני זוכרת הודעות שלי שלא עלו/הועלו, ובודקת עם אודי מה עלה בגורלן. רק שהיה לי סופ"ש עמוס... ואצלי מתחיל להיות עמוס... אז זו אני ששכחתי לבדוק מה עם ההודעה, וזה לא בגללך. ההפסדים שלי, בגלל התרופות, לא קשורים לתרופה נגד דכאון. מאז שנטשתי את הדור הישן ואת ה-SSRIs, מהאגף התרופתי הזה יש לי שקט מבחינת תופעות לוואי... ואולי זה קשור גם לכך, שאני מקבלת מינון נמוך מאוד, כזה שזה "ללכת עם ולהרגיש בלי"... ואולי זו עוד אחת מהטעויות של ד"ר הודיני... אם כי, בהתחשב בתרופות הנוספות שאני מקבלת, אולי זה באמת לא משמעותי כל כך... מה שאני מוצאת כמסקרן (ולא סקרנות "רגילה") זה, שכתבת שתרגישי מתה גם עם התרופות... למה את חושבת ככה? אני תמיד בגישה של, כמו שאפשר להתחיל לקחת תרופה, כך גם תמיד אפשר להספיק, אז אין פה מה להפסיד בעצם, אלא רק להרוויח. וזה לא שאני מנסה ללחוץ עלייך לקבוע כבר למחרתיים תור לפסיכיאטר... אני יודעת שעצם ההחלטה עצמה ממש לא קלה. ובאמת צריך לעשות את כל השיקולים של בעד-נגד. אבל יותר מזה, לשאול את עצמך בכנות, באמת בכנות (וזה משהו שלך עם עצמך) - על מה את פוחדת לוותר? או, ההיפך, מה את חוששת להרוויח? כי תרופות יכולות להביא לשינוי - לאו דווקא איזשהו מהפך דרסטי - אבל כן יכולות לעזור ולשנות, במקום שבו הטיפול תקוע; הן מעין כלי עזר לטיפול. ומפחיד לשנות ולהשתנות. מפחיד מאוד אפילו. אבל הן לא משתלטות על שום דבר. השינוי הוא הדרגתי... זה לא שמהיום למחר פתאום תהיי איזו מיקה אחרת, ולא תזהי שוב את עצמך. לא רק שהשליטה תהיה בידיים שלך, יהיה לך קל יותר לנווט. זה בסדר שאת מכניסה את עצמך... אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת בכך, שאצלי זה אולי יותר משמעותי... TM.

אתחיל מהסוף... בקשר למה שכתבתי שאולי אצלך זה יותר משמעותי.. היה שסיכון של פסיכוזה אולי יותר גדול מסיכון של החמרת דכאון..אבל אולי זו שטות כי גם בדכאון יש סיכון של פגיעה עצמית (מי כמוני יודע... באופן עקיף-סמוי ובאופן ישיר...). אז קבלתי כבר אבחנה של דכאון קשה..ומאז זה רק הולך ומחמיר - גם בגלל המכה לדימוי העצמי, גם בגלל הבהלה.. והקושי בטיפול תרופתי מוכר לי מהעבר בגלל רגישות יתר לת'לוואי. ובקשר למוות - התרופות גורמות לי תחושת זומבי,כאילו אוטמות לי את הרגשות ופשוט מרדימות אותי.. יש לי אפקט קצת שטוח...(את בטח מכירה את המושג..). האבסורד שמרגישה מדוכאת בגללן וכאילו צריכה לבחור בין נבלה לטריפה.... ובאמת מודעת לעצמי ולא נהנית מאיזה רווח משני כתוצאה מהדכאון, פשוט גם על סמך ניסיון העבר לא זוכרת שעזרו לי במיוחד ואולי יש לי עמידות מסוימת. המחשב כבר עושה לי "מצמוצים" של הולך להיכבות אז אשלח בתקוה שכיסיתי את הכל..לא כ"כ הבנתי איך זה ללכת עם ולהרגיש בלי והסתירה שיש עם הספק שהבנתי שיש לך לגבי היעילות אם תוכלי להסביר .. אם תרצי... (מיקה)

אודי היקר אפשר להיות פה גם אם אין לי כל כך מה לכתוב..? יש, אבל אני לא מוצאת את המילים..אני מנסה להתגבר על המשבר הזה בחצי שנה האחרונה. השבר הזה. בינתיים אני רק מסובבת את השברים ולא מוצאת שום חלק שמתאים, אבל התחלתי לסובב, זה גם משהו לא? אולי בסוף זה יתאחה איכשהו. אולי בסוף זה לא ירגיש כל כך נורא, עצוב, לבד. אני לא רוצה יותר להרגיש לבד. איכשהו כתבתי משהו, ועדיין זה מרגיש לי כאילו לא כתבתי בעצם כלום. הזוי.. בכל מקרה, תודה שאתה מקשיב לי אופיר

עדיין עצובה ואין נוחם. מזל שאתה כאן אודי אחרת בטח הייתי מתקשרת אליו (אמרת שיש מקום ואני יכולה לבכות כאן, נכון?)

אפשר לשלוח לך מייל אישי?

אני רוצה לדעת האם דיכאון יכול להיות מלווה במיגרנות? כלומר, האם זה חלק מהסימטומים? איך מטפלים אם כן? קודם במיגרנה או קודם בדיכאון?

היי איתמר... מכיוון שהיום כבר יודעים, שהגוף והנפש בלתי נפרדים אז בהחלט יכול להיות קשר הדוק בין מיגרנות לדכאון. מה שצריך לבדוק זה מה קדם למה (אם אפשר)... מצב מתמשך של מיגרנות עשוי להוביל לדכאון, בשל הפגיעה באיכות החיים. ולהיפך - מיגרנות יכולות להיות סימפטום של דכאון. ולגבי הטיפול... במקום לטפל קודם בזה או בזה, מטפלים בשני הדברים במקביל, אחרי התייעצות ראשונית עם רופא המשפחה, שיחליט האם יש בסיס לחשד שמדובר גם בדכאון, ואז כדאי להתחיל גם בטיפול לנפש במקביל לטיפול במיגרנות. ובכל מקרה - תרגיש טוב. TM.

איך בדיוק טיפול בהיפנוזה יכול לעזור למיגרנות? זה לא קצת מפחיד? תמיד רואים בסרטים וזה נראה לא נעים.. האם טיפול אצל פסיכולוג יכול לפתור את שתי הבעיות?

סוריקטה היקרה, את חסרה... מקווה שאת בטוב נופשת באיזה מקום. או אולי סתם לוקחת הפוגה מהפורום ומלדאוג לכולן. אפילו יש לי איזה הרהור שאת יושבת עם גלי(מלי) יחד עם מיץ פטל הארנב וכמה נסיכות מהאגדות וכולכם שותים מכוסות גבוהות איזה קוקטייל. שלך י.

עדיין כאן... קצת קשה היה לי לכתוב לכאן בתקופה האחרונה, ללחוץ על "שלח"... ... הי יקרה ורוב תודות, את יודעת, קראתי את הודעתך היפיפייה-הנכונה שם למטה, ובעיקר רציתי לומר שאני פשוט מתמלאת קנאה בכל מי שיכול, ובפרט בך עכשיו, שהצלחת להרשות לעצמך - גם אם בקטנה - להכיר בחולשה, להרפות, להיות תלויה, לבקש, לקבל-לתת, להרשות לאמא פנימית טובה לטפל בך ולרפא. זה כוח וחוזק. וזו בריאות. ולכל מי שקורא - בחרתי לצרף גם כמה מילים מעולמי הקט, שכל-כך כל-כך קשור בעיניי לנושא. טוב? (... ואיך שהעולם יכול להיות הפוך...) מושכת כתפיים, כן... ובכן, אני MSbP victim survivor. על בערך ובאופן כללי אומר שהעולם של ילדה-חולה-מסכנה ואמא-מטפלת-מסורה הינו מאד מורכב עבורי. משופע בחרדות מעכבות ברמה עוצמתית במיוחד. קשה לחיות עם זה מאד מאד, ובכלל, רק הידיעה כשלעצמה בלתי נתפסת. מושיטה ידיים לשמיים. כואב הדבר הזה. ואנכי... בדרכי הלכתי לי, וצילמתי את הפרסומת המגניבה שלהלן http://tinyurl.com/mj7rs2 מצחיק-עצוב ש בכל שנות הטיפול שלי עדיין לא השתמשתי בו, בטישיו הרך הזה, ועוד יותר מצחיק-עצוב שכתוב שם בפרסומת "הכי טוב בבית"... ומה שבא לי לכתוב עכשיו זה "היו שלום ותודה על הדגים" ס ו ר י ק ט ה

קוראת את שכתבת וקשת של רגשות... בהתחלה שמחתי לראות שיש אות חיים ממך - שאת כאן. משהו מנקר - עד שקלטתי את לא עם הניק הרגיל רק מין אות כזו - כאילו עייפה מכדי לכתוב ולהיות כאן. מכה בבטן כשקראתי... רצון חזק לחבק (מקווה שזה לא מעיק) כעס גדול על מי שהתעללה (יתכן מאד ואלו מילים לא נכונות עבורך ואני מצטערת). מקווה גם שהמילים שלי הילדותיות כל כך לא פצעו מדי. אני זוכרת שאת לא בוכה ובטח משאירה את הטישו מיותם אצל הפסיכולוג. אולי טיפה ברור יותר עכשיו. הסגירה שלך כל כך מתחברת עם זה שאני מרגישה שאת יצור תבוני יותר מרובנו שבא לבקר. אבל אל תלכי בבקשה סוריקטה. שלך י.

שלום לך, אני מחפשת פתאם שם חיבה לקרוא לך, נורא רוצה להחזיק, לחבק, להיות איתך, לומר שאני משתתפת בכאב. באמת. ההודעה שלך הלכה איתי כל היום. גם את הלכת איתי כל היום. אני חושבת עלייך. אולי מבינה עכשיו קצת יותר כל מיני דברים (ואולי לא, אולי זה רק מעולמי שלי), אבל רוצה להציע לך, עם כל הקושי הכרוך בכך, גם להשען. מבטיחה שהגזע שלי יהיה איתן דיו. איזה עולם מבולבל... פעם נוספת שאני בוכה בשבילך אני כאן. באמת. גלי

ניסיתי להשתתף בסקר שלך, אבל משום מה זה לא קולט אותי..סליחה.. מרגישה קשת קליטה תרתי משמע... חיה לא חיה בתוך בועה. מתי היא כבר תתנפץ????????? [[[מיקה]]]

תודה אודי היקר, על האופטימיות שמעוררת בי כאב (על שלא מצליחה לראות את הצבעים ובטח לא את הקשת..) אבל מרגשת... הבועה שלי כבר מזמן התעבתה בדפנות שהפכו עכורות.. שוקעת בתוכה אף שלא נוחה.. לא מוצאת את מקומי גם בה..

אודי יקר .. תודה תודה תודה . באתי לחבק אותך בחזרה, חיבוק חזק חזק .. כזה שאפילו לא מרפה .. (זקוקה לחיבוק מיטיב).. ובנוסף, לומר לך תודה שאתה כאן בשבילי. ימים לא פשוטים . מעדיפה להמעיט במילים... טימי, מיקה ונילי היקרות .. תודה על הנוכחות , תודה , תודה ..מחבקת אתכן. מכל הלב. שרית

הי שריתי אני קצת בדיליי פה בקריאה, אבל כשקראתי התכווץ לי הלב בכאב שמחתי לשמוע שסבתא שלך הייתה עבורך קרן אור, נשמע שהיא האירה לך מרחבים שקטים בלב, ואני בטוחה שזה כואב לאבד אדם כל כך יקר. אני מקווה שלא תדעי אובדנים כאלה יותר, ואני עם אודי במחשבה שהיא תישאר איתך בלב תמיד. שולחת לך חיבוק חזק ( למרות שבימים אלה לא בטוחה עד כמה מישהו מעוניין בניחומים שלי, אבל אם תירצי, הוא שלך ) איתך אופיר

יקרה , את לגמרי מעניינת .. והניחום שלך מתקבל בהמון הערכה . מחבקת חזק .. בחזרה. תשמרי על עצמך, קוראת אותך .. גם אם לא מגיבה. שלך, שרית

להעלם, להכחד, להשרף, להתפוצץ, להשתווץ, הכל!!! רק לא להיות פה יותר!!! אפילו לא רגע אחד נוסף!!!! אין לי אין לי אין לי אין אין לי יותר כוח! פשוט אין נגמר נעלם התפוגג התאייד!!! וגם לא רוצה עוד, אפילו לא קצת. לא רוצה עוד אויר, הוא ממילא מזוהם. די לא רוצה עוד הנשמה מלאכותית, וביעקר לא קבועה! רוצה להפסיק לנשום, שהלב יפסיק לפעום. שהאדמה תפער ואקבר בתוכה לעד!!!!! נמאס לי נמאס לי נמאס לי! רוצה לא להרגיש רוצה ושקט! לא להרגיש ושקט! לא להרגיש ושקט לעד!!!

עוד כמה?עד מתי?

הי אודי, בשבוע שעבר הייתי חולה. ממש חולה עם חום וכאבים ואנטיביוטיקה. לא תפקדתי בכלל. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לא אכלתי. כלום. כשאני חולה אני נורא רוצה פתאום שיטפלו בי. אף פעם אני לא רוצה שיטפלו בי. פתאום אני רוצה את אמא. שתגיד שאני מסכנה. שתמדוד לי חום ותשאל אם שתיתי. שתכין לי מרק. פתאום אני יכולה לבכות. להרגיש חולשה. לא לדעת שום דבר. כמה שונה. ובאופן מופלא איזה שקט בראש. שלך ילדה

היי ילדה... אני קוראת את ההודעה שלך, וכמעט מהססת אם זה באמת 'מתאים' לכתוב, שאני שמחה שאת כבר לא חולה... ברור שטוב שהתסמינים של המחלה חלפו ושהוטב לך, אבל... יחד איתם חלפה גם הלגיטימציה שלך להיות נזקקת, חלשה... את צריכה להגיע למצב של חולי פיזי, כזה שמשתק אותך לכמה ימים, ורק אז את יכולה... להתמסר(?) - עד גבול מסוים - לטיפול של הזולת... לזכור, שבעצם זה מגיע לך, כמו שזה מגיע לכולם... TM.

מרגישה שהבנת בדיוק את העניין. הוספת לי מילה - "להתמסר" ככה אני יכולה להתמסר לטיפול. את יודעת שאני נזכרת איך פעם הגעתי לפסיכולוג שלי לשעבר בבוקר עמוס במיוחד ולא הספקתי כלום ואפילו לא לשתות. ואז הגעתי אליו ופעם ראשונה (אחרי חודשים רבים של פגישות) ביקשתי לשתות. והוא הכין לי קפה ואפילו לאור מצבי העגום הביא גם עוגיות ופעם ראשונה ממש "טיפל" בי וזה היה מדהים. כמעט לא דיברתי באותה פגישה אבל עד היום הא זכורה לי כאחת הפגישות הכי טובות שהיו לנו.

תודה אודי : ) אז כל מה שאני צריכה עכשיו זה להכניס גם את "האשה" לאפשרות הזו של המשחק ברופא וחולה (לא בהקשר המיני) . ליכולת להיות מטופלת. לילה טוב י.

רציתי כבר סיפור שלם, כזה שיש לו גרסה אחת, איזו נקודת מבט אחת- שלי. כל הזמן רואה עצמי דרך דמות המשנה הזו ולא יודעת כבר מיהו המספר, של מי הקול הזה בעצם. ואז יכולה בקלות לקחת את העמדה השוללת המבטלת-אותי.לומר לעצמי יש בעלי בוחן בהירים ממני. כל הזמן נעה בין מרקמי הקולות האלה ומסרבת להתביית. זה יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. אי אפשר להכריע. וכבר לא יודעת במה לבחור. כל גרסה מביאה איתה אימה יחודית משל עצמה. הזמן לא מצליח למתן את העוצמות אלא רק להאיר את הפרטים הנוספים שנעלמו כל העת מעיני מתגרה בי על התמימות הזו על העיניים שהיו עצומות. על האמון שנתתי באדם הלא נכון, על הפגיעות והנואשות הזו שמשכו את הניצול. הבושה שמתעוררת, ההשפלה והתחושה שנגמרה התקווה. שצריך אולי להפעיל משמרות זק"א גם למתים רגשית. שמזהים אותי בטעות כחיה ולא יכולים לראות את הפנים החרב. מאז הזמן נעצר. פרשתי מהחיים אני מתה מהלכת. אין לי עוד מקום בתנועה הזו. אולי אף פעם לא היה. אני הולכת ונעלמת אבל הסבל רק הולך ומתעצם. לא מבינה את הפרדוכס הזה. הייתי כשמונה חודשים אצל מטפל שחשבתי בשעתו שהוא הכי אופטימלי עבורי. הכי חד, הכי מדוייק, הכי מבין. ניסיתי להתעלם מכל הניהול הגרנדיוזי האימפריאליסטי הזה שסבר שכל תופעה בעולם שייכת בהכרח אליו.הוא לא אפשר לי לדבר על העולם שלי מחוץ לחדר. טען שזה מוקדם מדי- אנחנו צריכים קודם כל לעסוק בקשר בינינו. בהדרגה התחלתי גם אני לסנן את העולם החיצון ולהפסיק להביא דברים שנראו לי חשובים בחיי. נתן לי להרגיש שזה לא רלוונטי.לא משמעותי ולא ראוי להתייחסות. שהוא הציר המרכזי סביבו חיי נעים. אמר לי משפטים כמו "עוד לא התמכרת אלי עדיין..." וכל מיני משפטים נוספים שהיתה בהן פולשנות והתגרות על גבול המיני אבל פירשתי אותם אז כמטאפורה לקרבה רגשית- הוא הרי אמור היה לדאוג לי. פחדתי ממנו מאוד, כל הזמן חרדה נוראה לפני ותוך כדי, ומבוכה גדולה אבל תחושה שזה באשמתי כי קשה לי לתת אמון, יש לי קושי עם דמויות סמכות וכו'. אבל הניהול הזה שלו אותי והטוטאליות הזו נפלו על קרקע פוריה כי התקשתי לנהל אני את עצמי. הייתי מוכנה לחיות עם הפחד כי היתה בי הערצה גדולה אליו. מעולם לא זוכרת שהערצתי בבגרותי מישהו. העוצמה הזו, הבטחון הזה, החד משמעיות הזו.כאילו יש סוף סוף מישהו ששומר עלי. הייתי זקוקה לדמות אב חזקה ומגוננת. הכשלים האמפתים זכו תמיד לנימוק מסנגר מצידי. היה אומר הרבה "...כי את יודעת שזה בשבילך!" ואז גם התוקפנות הזו, חוסר הרגישות והזהירות והנימה המתגרה- הצליחו תמיד להכנס למגירה הנכונה. התבלבלתי מאוד כשנעשה אלי מאוד תוקפני כשאמרתי לו שהוא מייצג עבורי דמות אב. ליגלג ללא הרף על הצורך שלי לחוש ילדה בתוך החדר (חשבתי אז מחשבה מבעיתה שאולי לא רוצה להיות ייצוג של אב עבורי כי מעדיף להיות מאהב אבל מייד פסלתי את זה כי לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי ממטפל בעל כזה). התחלתי להרגיש אשמה על כך שאני חפצה ברגרסיה כזו. התחלתי לפתח הפרעת אכילה ולהרגיש כאילו אין לי יותר גוף בחדר. בתוך העמימות הזו שלו הרגשתי אלימות, וחוסר שקט שלא יכולתי לזהות אותם אז ככאלה ונתתי לפרש אותם כשייכים לחרדות הפרטיות שלי. היתה לו דרך אלגנטית תמיד לשלול את החוויות שלי ולתת עדיפות לנרטיב שלו אם היתה איזשהי התקוממות מצידי על אקטים שלו. היה בו איזה שחקן מיומן שידע תמיד לזהות איך לפייס אותי במצבים שהרגשתי שהאסטרטגיה לא היתה נכונה לי. כמו איזו אישה מוכה שמחכה רק לנחמה קלה. התסכול החל להצטבר אצלי כי היו באדם כ"כ הרבה סתירות וחלקים שלא מצליחים להתיישב יחד, שינויים טמפרמנטים פתאומיים- ריחוק, קור ואדישות מול הסתערות על גבול הפיתוי- שכבר לא יכולתי לזהות מי עומד לפני. המון הכחשות, חוסר כנות, הבטחות ללא ביטוח שהביאו אותי לקום ולעזוב כי כבר לא הבנתי. כבר לא יכולתי יותר להאמין, לבטוח. ואז נסיונות שלו להחזיר אותי בחזרה ושוב כנראה ע"י השחקן שבו שאז חשבתי אותו לאמיתי. זה היה השגריר שלו שמצליח תמיד לסדר את הענינים כשהם מסתבכים. שתי פגישות הבהרה. התקשתי להחליט כי לא ידעתי כבר מי עומד לפני. הייתי אמביוולנטית. רציתי ולא. אמרתי כן ולא ושוב התחרטתי. הסברתי שלא מרגישה שהתקדמתי אלא אפילו להפך, ולא הייתי יכולה אפילו להסביר מדוע. בדקות האחרונות אמרתי שאני מעונינת אבל מהססת. ואז פתאום הוא החליט שלא כי לא כדאי להמר על מישהו שאולי יחליט אח"כ לעזוב את הטיפול, סיים את הפגישה וזרק אותי מהחדר המומה ומזועזעת ומושפלת, ולא שעה לתחינותיי שגם אם מסיימים את הטיפול חשוב לסגור את זה נכון ונחוצה לכך עוד פגישת סיכום. לא הסביר היה אכזרי, הביט בי בזעם וחוסר חמלה וגם בנסיוני הבודד לדבר איתו טלפונית- ניתק את השיחה באופן מיידי. מאותו רגע התהפכו חיי. הפסקתי לאכול, לישון, התקפי חרדה שלא פוסקים, דופק 130 קבוע במצב מנוחה. לא הבנתי מה קרה. שוב חשבתי שהרסתי הכל. למה הייתי צריכה בכלל לעזוב. הרגשתי איך אני הופכת לפרור אבק שמתכווץ. אנשים אמרו נפגע האגו ירגע יחזור לעצמו ויתקן. וכל הזמן התקווה הזו היתה שאולי יתפקח, יתעורר ויתנצל. אבל הרגשתי עדיין שאני הטועה. האשמה. כשחודשים רבים עברו ועדיין לא באה ממנו שום תגובה התחלתי לכעוס. שנעשה לי אי צדק. היה לי נוח יותר קודם בתפקיד האשמה. אלו היו רגשות בלתי נסבלים. שאני צריכה להתרגל להגיון חדש סביבו סובב העולם. כי התערער לי המודל הסיפורי שהדמות החזקה היתה אמורה לשמור. לא יכולתי להשלים עם הבגידה הזו. שאני כבר לא יכולה יותר לסמוך על אף אחד. שאומרים לי כל הזמן בסביבה שהתיקון לא יוכל אף פעם להעשות מולו אלא רק בתוכי. שכבר מכנים אותו פסיכופט. שמתנהג בחוסר מקצועיות כמו הגבר הפגוע הנעזב. שאני לא יודעת איך לעשות את התיקון הזה בתוכי. להאמין שהוא כזה כושל. הוא היה הרי אמור לעזור לי. שאם התייחס אלי בכזו צורה והוא היה אפילו מטפל שלי שהכיר אותי כ"כ טוב- אולי זה בגלל שאני באמת לא שווה. שזה מה שמגיע לי. כבר לא מאמינה יותר. לא חפצת חיים יותר. מתפוררת. כל הזמן פלאשבקים מהפגישה האחרונה וכל הטיפול. רוצה להחזיק בטוב שלו שהיה. אבל אולי זה הכל אשליה. הבניה מחדש של החוויה שהייתה. מה עושים איך ממשיכים. לא יודעת. הקיום הפך לסיוט מתמשך. הזמן רק מגרד את הפצעים. לא מצליחה למצוא מנוחה-אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?

הי לך, אינני אשת מקצוע וסליחה אם מתערבת. אבל מכתבך נורא חזק ומטלטל. נשמע שאת לכודה חזק במעגל של אשמה וכעס. כשכל כעס כלפיו רק מגדיל את האשמה שלך - איך לא זיהיתי קודם? איך נתתי לזה לקרות? אל לך לכעוס על עצמך לאיש מקצוע יש הרבה כח בחוויה של מטופל. מערכת היחסים שנוצרה בטיפול הייתה הרסנית מבחינתך זה ברור(איני שופטת כאן את התנהלותו כי אין לי דרך לדעת). מה שרציתי להגיד לך, שמהמילים שלך נורא עולה לי אישה חייה ונושמת ממש לא רוח רפאים. המילים שלך נוגעות כשאת מספרת את סיפור חייך ברור לי מי הגיבורה שלהם. אני מרגישה שאת כואבת מאד. ושאלה, האם את יכולה לחשוב על ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית. מישהי אמפטית ומכילה שתוכל לתת לך מקום? י.

תודה לך על מילותיך והשתתפותך הכנה, זה מעודד ונותן כוח להמשך. לא היה לי פשוט להעלות את כל האינציקלופדיה החושפנית הזו על הצג. זה עורר בי המון רגשות אמביוולנטים ואפילו מידה מסוימת של חרטה.אבל הרגשתי שאין לי ברירה. עכשיו מרגישה קצת יותר שלמה. לגבי שאלתך אני כרגע בדיאטה של טיפול נפשי רוצה לנוח מזה קצת. מתקשה להאמין שוב. זמן. צריך. תודה רפאים

שלום אודי, מודה לך על תגובתך. מוכרחה להודות שהופתעתי מהפרשנות ה'הפוכה' שלך לרוח הרפאים. חשבתי לרגע אפילו שלא הצלחתי להבהיר את עצמי כהלכה. בעצם ברמת המודע- שמתי את עצמי בדמותה כמשהו שפרש מהחיים וכמעט בלתי נראה לעצמו ולסביבתו. אבל לא תיארתי לעצמי שאת המשפט האחרון שלי "לא מצליחה למצוא מנוחה- אבל זהו טיבען של רוחות רפאים לא?" אפשר להבין כאילו המטפל עצמו הוא רוח רפאים שמטריד אותי 'החיה' בגלל ענינים לא פתורים שלו מהעבר. זה ממש להפוך את הכל- ומיד החזיר אותי לתחושה שליוותה אותי כל הטיפול- שהוא באמת השתמש בי לצרכיו הרגשיים- שיש משהו שהוא ניסה לפתור דרכי. שעמדת הכוח הזו שלו מולי שמשה ככלי 'לתיקון' באופן לא תקין. אני מרגישה הקלה מסוימת בכתיבת מילים אלה מול הבושה והאשמה שחשתי כשהעלתי את כל הסיפור הדחוס הזה קודם (האם יש לי בכלל זכות להתלונן?). כי בתחושה שלי הוא עדיין בעל הכוח ובעל הדעה ואני אל מולו תמיד בעמדה נחותה. הצלחת לתת לי חומר למחשבה ובייחוד תחושה של הבנה ותמיכה בי- ואני מודה לך על כך מאוד. לילה טוב, רפאים

שלום. אני נשוי פעם שנייה+ ילדה גדולה שחייה בפני עצמה , אני ומבקש את דעתך להתנהגותי . בתי מנשואי הקודמים פתחה משרד ובידיעת אשתי ביקרתי במשרדה והבאתי עציץ למשרד . בתי אמרה תודה . אשתי טוענת כי הייתי צריך להגיד לה כי העציץ גם ממנה ואו שבתי הייתה צריכה להתקשר ולהודות לה . יש לנו חשבון משותף ולדעתי בתי יודעת כי העציץ גם מאשתי . בתי מבקרת אצלנו הרבה והיחסים בין אשתי לבתי רגועים וטובים וזורמים . האם נהגתי לא נכון ? תודה

אבקש תשובתך לשאלה : איך אפשר לעלות במשקל ?... בדרך טבעית או לא. תודה מראש!! :)

אני מעונינת בהדרכה הורית / סדנא להורים עם ילד יחיד (בן 10), האם תוכל לייעץ לי לאן לפנות ?

השבועות חולפים כאילו שהם מסתיימים עוד לפני שהתחילו יש התחלה ויש סופ באמצע יש לי זמן לאהוב ולכתוב בסופ יש זמן להזיל דמעה ולכאוב כל סופשבוע באופן יציב וקבוע אני מגיעה לנקודה שבה אני מרגישה בודדה או רוצה להשאר ילדה לבדה ולהתרחק מכל ה"רגילות" שסביבה היכולת והצורך התבוע בסביבה להנות מהפשטות של הסופשבוע שבא מהווה עבורי מצב לא בריא מצב של דמעות מלוחות בליבי לא הבנתי מה כל כך כואב לי שם ארוך עבורי ושומם למרות שבסביבתי כלום לא דומם לא מסוגלת לנוח שעות המיטה תמיד גרמה לי לבכות יש הרגשה שהכל חוזר שאין סיפור חדש לספר שהכל כבר קרה בתקופה שעברה ששום חידוש או שום ניצוצות או הרפתקאה כבר לא ממתינים לי גם בסופש הבא סופשבוע יקר אמן ותיהיה קצרצר אולי יבוא היום וימציאו לשבת איזה שיקוי או כדורון כזה שיהמם ויערפל אותי שלא יתן לי להיות כל רגע ודקה עם עצמי שהגוף יעבור את החויה לבדי שהנשמה תתעופף רחוק כך לא יוכל הגופ שוב לבכות אלוהים תעשה שיהיה קצר...תאהב גם את הנשמה ולא רק את הבשר

הי אודי, רציתי לשאול אותך אם תסכים לפרט קצת על מצבים היפנוטיים, בהמשך להתכתבות לפני יום-יומיים. אני מודה שכבר מרגיש לי פחות דוחק (לדעת), אבל בכל זאת, אולי כיוון שאני יכולה לשקוע בתוך עצמי די בקלות, לשקוע בדמיון אפילו בסביבת אנשים לפעמים (כל עוד הם לא מסתכלים :-), הופכת את מצבי הקיצון של הבהייה פנימה למערערים אבל גם למסקרנים.. ואולי סתם, קצת בא לי לכתוב ולחכות לתגובה.. כתבתי כאן עוד כמה פסקאות על הפגישה הצפויה מחר, ועל התחושות שלי לקראת, אבל זו כמעט מרגישה לי "בגידה" בביחד האינטימי שלנו, אז מחקתי. כתבתי שאני קצת כופרת ב"ביחד" הזה השבוע, ומסתבר (עכשיו מתוך הכתיבה) שהוא כנראה בכל זאת חזק מהכפירה בו. מוזר, פתאום היא קצת יותר קרובה לליבי מלפני רגע.. מעניין אני אעצור כאן :-) שיהיה לילה נעים וסופ"ש מנוחה, לילך

עוד נגיעה קטנה. מתקרבת?

הי אודי, כבר כמה זמן מתלבטת אם לכתוב. אני קוראת כאן את מה שכותבים וחושבת לעצמי : לכולם יש בעיות וקשיים אמיתיים ורק את עוד חסרה לאודי המסכן שצריך באמצע הלילה להזכר מי זו טליה. אני עורכת שוב ספירת מלאי של כל הדברים הטובים שיש לי בחיים ושוב מגיעה למסקנה שהעצב והכאב שאני חווה הם פינוק. מה כל כך רע לך טליה? אז היה מישהו אחד בחיים שיכול היה לראות את כולך. היה מישהו אחד שאיתו היית יכולה להיות כל כולך. גם ילדה קטנה, אפילו ילדה רעה, אפילו לרצות דברים, אפילו לרצות דברים שאסור. מישהו היחיד שנתת לו לטפל בך. ושאפילו אפילו ראה את הכל ולא רק שלא ברח אלא התאהב. אז התאהבת בפסיכולוג שלך. נו אז מה אציק לכם עם זה כשלכם יש כל כך הרבה צרות אמיתיות. החלטתי לא לכתוב ואז פתאום הרגשתי שהתחושה הזו מוכרת לי. נזכרתי בחלום שחזר על תינוקות קטנים שנכנסים לי לכל מיני מקומות בעבודה ובחיים. ותמיד התחושה הזו, שבכל מקום יש תינוקות רעבים יותר. ואני ילדה גדולה, אני תמיד מסתדרת, אני לא מפריעה, לאמא גם ככה קשה ואני הגדולה. בכל זאת כתבתי, ואפילו להפתעתי הגיעו הדמעות. אז מה אתה אומר אודי מותר?

טליה... מה המשמעות של בעיות וקשיים אמיתיים"?... מי שופט? אנחנו? לא. בכלל לא. עשית לעצמך מעין משפט שבו את גם הנאשמת, גם השופטת וגם המושבעים - והנה פסקת לעצמך גזר דין שאומר, שאת "לא מספיק סובלת" ושהבעיות והקשיים שלך "לא מספיק רציניים", ולכן אולי בכלל לא כדאי שתתפסי פה מקום... אבל הפורום מספיק רחב וגדול, ויש מקום לכולם; אפילו ל"לילדים גדולים". את לא מציקה בכלל... אני יודעת שככה את חושבת ו/או מרגישה... אבל זה לא כך. ואולי תנסי להסתכל על זה כך - זה לא שיש תינוקות רעבים יותר... זה שיש כל מיני תינוקות, שרעבים לכל מיני דברים. ההבדל הוא לא ברעב עצמו, אלא בדבר שאליו רעבים. וזה מותר ובסדר להיות רעבים לדברים שונים.

הי, תודה על תגובתך היא מרגשת אותי. לא חשבתי שאני שופטת אבל אולי מודדת. את אולי מציעה דרך אלטרנטיבית שבה במקום יותר או פחות יש כזה ויש כזה. זה נורא נכון. אבל, את יודעת התחושה. זה אולי קשור לתחושה שלי שאין מספיק לכולם, שאם אקח זה על חשבון מישהו אחר. וגם אם הרעב שונה עדיין אמא יכולה רק מה שהיא יכולה לתת. שאם אקח יותר לאחותי יהיה פחות. לאמא יהיה פחות. והפחד שאם אני רוצה יותר מדי ונזקקת יותר מדי אז אין מי שיוכל

תודה אודי ולילה טוב טליה

מרגישה קצת פתטית... להזכיר לך כל פעם להתייחס להודעת המשך שלי..(אמש) ויודעת שעמוס לך גם כך..אבל באמת רוצה תשובה - עצה, אם יש לך כזאת בשבילי...בבקשה.. [(מיקה)]

הי אודי, קראתי את הודעתך ונכנסתי לסקר כדי להשיב. אבל אני לא מצליחה. יש בעיה כמעט בכל השאלות, אלא אם כן לא הבנתי משהו או לא קראתי הוראות. מקווה שזה בסדר שאני אומרת ושזה אולי יעזור. לדוגמא בשאלה הראשונה אני חושבת שיש הבדל האם ההכשרה הפורמלית היא של פסיכולוג קליני - שהוכשר במשך 10 שנים לפחות (תואר ראשון + תואר שני+התמחות עם הדרכה) לבין איש מקצוע אחר שהוכשר במשך הרבה פחות שנים או קיבל פחות הדרכה וכו'. לכן לא יכולתי להשיב. השאלה על האם לימודי ההמשך של הפסיכולוג שלי תרמו לטיפול - אין לי מושג אם עשה לימודי המשך ואילו. גם אילו הייתי יודעת שעשה איך אוכל לדעת האם בלעדיהם הטיפול היה אחר ואם תרמו לו. לכן בעייתי לי להשיב. בשמחה אשיב על השאלון ואני חושבת שהנושא חשוב מאד.

הי אודי, כתבת שתשמח להשיב על שאלות, אז... בקשר לשאלה השניה - אני מניחה שמרבית המטופלים לא ממש יודעים אם המטפל שלהם למד/לומד לימודי המשך/לימודים מתמשכים או לא, אם הכוונה היא לתכנית כלשהי של לימודי פסיכותרפיה... ואני לא חושבת שכל המטופלים מרגישים בנוח לשאול את המטפל שלהם שאלה כזו... חוץ מזה, איזה מטפל פשוט יענה וזהו? יתחיל הריטואל של "למה חשוב לך לדעת?", "אנחנו נמצאים פה בשביל לדבר עליך ולא עליי"... ואולי בסוף תגיע גם התשובה. למרות שזכותו הלגיטימית של כל מטופל לברר את ההכשרה של המטפל. TM. נ.ב. במקרה אני יודעת את התשובה, אז אין לי בעיה לענות על הסקר.

חושבת שאם מביאים תהליך של הכשרה מקצועית למודעות חשוב גם לבדוק פרמטרים נוספים כמו טיפול רגשי שמטפלים עוברים סוג ותקופת הטיפול ומידת תרומתו לטיפול במטופל. אבל נראה לי שיש איזה צורך לפעמים לשמור על מיסטיפיקציה כזו מעין מסך עשן מגונן שמקבע ומבנה את התפקידים בחדר. בינינו, כמה מטופלים יעזו לשאול שאלות כאלה- וכמו שאת אומרת יזכו לקבל תשובה קונקרטית כנה...? לאמיצים שבינינו וברמת השיח הקוגנטיבי-התנהגותי זו משימתנו לשבוע הבא...!

נו, כמובן ששכחתי... גם בהתייחס לשאלה 2. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה, שהמטפל בהכרח המשיך בלימודי המשך, לא? חסרה שם אפשרות בחירה, לדעתי, שאומרת שהמטפל בכלל לא המשיך בלימודי המשך... במידה והוא באמת לא. ואני חושבת שהפעם באמת זה הכל.

מטפלת שלא למדה לימודי פסיכולוגיה קלינית, עו"ס קלינית, או פסיכיאטריה אלא לימודי פסיכותרפיה (נניח תרפיה באומנות או בשיטה שפיתחה בעצמה) רשאית לטפל ?

היי האם לדעתכם הגברים שולטים בחיינו? קובעים את טעמי הנשים בענייני לבוש במקומות עבודה, מחליטים עבורה בעניינים שבינו לבינה, האם הם אלה שנותנים את הטון, האם הם גם יכולים לכפות עלינו כל מיני דברים במסגרת הנישואין? או שזה תלוי באופי של הבחורה - חזק או לא, או שבכל מקרה גם היא סובלת?

יש בשאלה שלך שני רבדים, באופן כללי יכול להיות שהתשובה היא כן,אולי כדאי לך לקרוא את הספר "מיתוס היופי" של נעומי וולף (אם עדין לא קראת). ובאופן פרטי ואישי נראה לי שהתשובה (שלך) נמצאת בגוף השאלה.

הי אודי רוצה לשתף ואשמח לדעתך. כל פעם שקצת קשה אצלי ב"ממלכה" אני מתרחקת ובוכה אני נעלמת רחוק מביתי רחוק מכל מי שמכיר אותי לא משנה מה המצוקה אני לא יודעת לחלוק אותה זה משאיר אותי להתמודד לבד מבחינתי אין עבורי אף לא אחד אני לא שואבת בטחון כלל אני לא מרגישה שאי פעם אוכל אני מסתכלת על החיים סביב אנשים משתפים מדברים וחולקים מראים רגשות בפני אחרים ואני חיה עם עצמי עם מה שאני חולקת איתי כאילו אסור לגלות לשתף כאילו שבעצם הכל נורא כיף כשהמצב עמוס ריגשית אני קצת מתקשה להשקיט יש ימים שאני נשברת ובכח ובדמעות מספרת אך ללבד שלי חוזרת(סוג של מפגרת? איך לומדים לעשות אחרת?( כי כשייש רצף ש ל ארועים קשים ואחד אחרי השני הם צצים אני מרגישה שאני מוותרת שכל כך קשה לי אך לא אומרת פשוט איך לדבר על העצב אני לא זוכרת

ראשית תודה על תגובתך לשאלתי הקודמת ההתבוננות הרבה יותר מחודדת לאור השאלות שהעלת,תודה. ככה:חברתי הטובה התקשרה אליי שאלה אם אני רוצה לצאת אמרתי לה שאני עייפה שאני צריכה לקום מוקדם ושאין לי חשק אחר כך יצאתי לטיול קצר בים היא התקשרה ודיברנו אמרתי לה שאחזור הבייתה אתקשר ובכן לא התקשרתי כי בחור שהתחלתי לצאת איתו הזמין אותי לסרט ודווקא פתאום רציתי לצאת מהבית זאת חברה שמאוד יקרה לליבי ואני תמיד שם בשבילה ואני יודעת שגם לא היה לה מצב רוח וב הערב ורצתה מאוד שאבוא ועוד "סיננתי" אותה פעם אחת שמתי את עצמי לפני כולם האם זה רע...? מוצדק בכלל כול הסרט שעשתה לי ???ממש באה אליי בטענות,נפגעה... מרגיש לי כאילו הוציאה עליי את העצבים שלה... ולמה כי אני 90 אחוז תמיד שם בשבילה...?....מנסה להיות כול כך בסדר וגם זה לא טוב מחר אנחנו אמורות לדבר רציתי לדעת איך אציג בפניה את הדברים שיישמעו טוב בברכה ירין

אני כ"כ מתגעגעת אליה. אני כ"כ אוהבת אותה. וככול שהתחושות מתעצמות אינני מבינה אותן.. למי אני מתגעגעת? את מי את אוהבת? היא קיימת כלל? אינה חלק מחיי המציאותיים והחיצוניים... אלא חלק מחיי הדימיוניים והפמיניים. אף אחד אינו מכירה. חוץ ממני. אני אוהבת אותה, אך אינה מחזירה לי אהבה. אני חיה אותה, אך אינה באמת חיה בחיי אני רואה אותה למולי, אך אינה באמת כאן אני שומעת אותה, אך אינה באמת מדברת אלי אני רוצה אותה, אך אינה באמת שלי. אני מרגישה אותה, אך אינה באמת לידי. אז את מי אני אוהבת ? אני שואלת.. דמות שאיננה קיימת? דמות שאיננה שלי? שלעולם לא תהא? שמעולם לא היתה???? דמות שלא בדיוק מחזירה אהבה? זה מבלבל.. זה כואב.... וזה חותך לי ת'עור ומנקב את הלב. אני צריכה לדבר איתה.. מה עושים? אודי, אני חייבת לשמוע אותה.. אפילו שיחת טלפון קצרה. אני רוצה להגיד לה כמה אני אוהבתת אבל אני לא רוצה להעיק או להפריע לה. היא חסרה לי מרגיש לי כמו אהבה נכזבת משהו... שאתקשר אליה? שאשלח לה מיסרון? מה דעתך? לא דיברתי איתה חודש..

בוקר טוב אודי יקר. לא דיברתי עם המטפלת שלי חודש. רק מייל קצרצר ממנה, זה הכל... אני מרגישה שהלילות קשים לי יותר, כאילו החושך והעדר ההסחה החיצונית מאפשרת לעולם הפמיני לצוץ החוצה ולדרוש את מקומו... אני באמת רוצה וצריכה לשוחח עימה. אך לא הבנתי דבר קטן מדבריך.. "לכל החלטה יהיה המחיר שלה?" על איזה מחיר חשבת? מה יקרה כבר אם אתקשר אליה או אשלח לה מיסרון ואמתין שהיא תיצור קשר בזמנה לפי יכולת?

אודי יקר.. סבתא שלי הבוקר נפטרה. כואב לי .יותר מ- קשה לי. הגוף שלי מתקפל מכאב. הידים קפוצות . הרגלים ננעלות . הכל עולה בי ומציף במינונים לא נשלטים. מה אעשה בלעדיה ? דמות מיטיבה אחת שקרובה אליי . כן ..זו היא .. פרידה.. האובדן שלה ממני .. אךךך איזו חוויה קשה . איך אצליח להסתדר בקרבת ההורים השבוע הזה .. בשבעה .. המרחב שלי יצטמצם? הגבולות מולם.. יפרצו?.. איך אשמור על עצמי ..?.. אתה יודע.. כשאני נמצאת בסביבה שלא מתאימה לי , ואני מנסה להתאים את עצמי אלייה .. את מילותי , את ההקשבה שלי ..למה שקורה שם .. אני רק מאבדת את עצמי . מאבדת כיון לגמרי. זה מביא אותי לקפאון. גם אם אני ממש משתדלת לדבר בשפה שלהם.. כדי לא להרגיש מאוימת, המילים נתקעות לי , הפנים מתאבנות לי , ורק החיוך המטופש הרגיל שלי .. עולה ונמרח על כולי . ובבפנים .. הכל מתכווצ בתוכי בפחד עצום . והגופ שלי מגיב אצלי לפני הכל .. וממש משתגע . אודי..אודי .. אודי!! - אתה שומע אותי ? כואב לי.וזה לא סתם כאב. זה כזה שאין לו מילים .. שום משמעות שאפשר להסביר. איך אני אעבור את זה ? כל הצלילות האלה לתוכ מעמקי הגופנש שלי.. זהוווווווו... זה מרגיש שאין מקום בי . פרידות.. אובדן כזה .. איך?.. אני לא מסוגלת לעבור פרידות.. ועוד מסבתא .. היא ככ משמעותית ויקרה לליבי . איך אפשר להפרד ממנה ?.. עוד לא הספקתי להגיד לה את כל מה שרציתי . עוד לא הספקתי.. זה לא פייר . אני מרגישה שהנשימות שלי תקועות .. אין לי אויר בתוך המחשבות. הכל מצומצם. אודי .. תהייה פה. תושיט לי יד. כואב לי . איך אני אעבור את זה?... . זה מרגיש גדול עליי לפחות במידה. אני שונאת פרידות. שונאת פרידות .שונאת להתמודד עם מוות שלל אנשים קרובים. האויר נתקע בי. הדמעות חונקות . ו.. העולם ו.. הזמן פשוט נעצרים. והכאב מרגיש אינסופי ..ממוטט. אודי, לפעמים אחרי פרידות אני יכולה להרגיש שאני ממש אני ימות מהכאב . (משום מה אני ממשיכה לחיות).. . אודי תהייה פה בשבילי.. תגיד לי . איך אעבור את זה? שרית.

שולחת לך מפה תנחומים שקטים על האובדן המשמעותי... את יודעת, תמיד אומרים ש"חבל על מי שמת...", וזה כל כך לא נכון - עבור המתים זה כבר לא משנה. עבור החיים, שנשארים מאחור עם המילים שלא נאמרו וצער הפרידה - זה משנה ואמיתי. לא רק אודי - כולנו פה איתך, עם הכאב והאובדן...

כואבת איתך את האובדן הגדול. שולחת חיבוק מנחם ככל האפשר ממני. ו... כולנו פה בשבילך גם ובמיוחד בעת כזאת.. והלוואי שלא תדעי עוד צער.

תודות רבות. מחבקת בחזרה ו.. מעריכה .. המון .. המון .. שלכם, שרית

לא מסוגלת לדבר איתה עכשיו.. והיא רוצה לדבר איתי.. אמרה שתתקשר.. ואני.. אני לא מסוגלת. שלחה לי הודעה.. רוצה שנפגש.. אני לא יכולה. לא מסוגלת. לא עכשיו. לאאאאא ולמרות הכל, חייבת להוציא ממני.. לא יכולה, לא מסוגלת.. יודעת רק איך להוציא את זה במעשים.. לפגוע בעצמי... .. וכאילו לא די, לכתוב אני גם לא מצליחה.. ובמקום, האותיות שלי מגמגמות.. בדיוק כפי שאני מרגישה.. מדוע אי אפשר פשוט לעזוב את הכל??? לא להיות חייבת כלום לאפ אחד?? בעיקר, לא להיות חייבת לעצמי..?!? דיכבר. לא צריך לקרות הרבה כדי לגרום לי להתיאש. אני עשויה מנייר, דקה עבה ומחוספסת. עלה נידף, מתקמטת מהר, נקרעת מהר עוד יותר, נשרפת בשניות, חותכת בקצוות. (((((((((((((((((((((((SCREAMING BLANK))))))))))))))))))))))) ריק. כאילו אין כלום בתוכי. מערבולות, רצונות, צרכים לא מסופקים. עדיף לוותר על הכל. על הכל!!!!!! אני חסרת אונים הגרון שלי נחנק הלב שלי מבקש לנום הגופ שלי בוער ואין לי אויר (כאם נאלמו עוד הרבה מילים חשובות) כואב לי. מאוד. ~נילי~

היי אודי, רציתי לדעת למה אתה שואל אותי שאלות כשהתשובות שלי לא באמת מעניינות אותך..?

סתם כתבתי כמה קומות למטה .. ושאלת שאלות ועניתי עלהם ולא התייחסת , מין הסתם אתה לא מכיר אותי ולא באמת יכול להיות אכפת לך . אבל רע לי באמת .. וכן זה קצת מעליב ששואלים ולא מתייחסים לתשובות שלך וכן זה קורה לי גם בטיפול - אולי הבעיה היא בי, אבל דווקא בגלל זה אני יותר רגישה לזה ,סתם לא משנה , שיהיה לך לילה טוב .

מה אתה ממליץ למטופליך לעשות (או לא לעשות) כדי לטפל בעצמם בהתקפי חרדה בזמן שהם קורים?? או כשמתחילים ? ////:<////

שומדבר היפנוטי, עד כמה שאני מבינה את המושג. לא מצליחה עם דמיון מודרך ולא עם הרפיה עצמית. הדבר היחיד הוא שיחה עם מישהו שבד"כ לא מודע למצב בו אני נמצאת... - למשל טלפון אקראי יכול להסיח ולעזור...במידה ואני במצב לענות.. אין לי מישהו קרוב שיכולה להיחשף לפניו ולהודות בחולשתי ובפחדיי. בד"כ סובלת עד שזה עובר.. מרגישה שכל התקף משאיר אחריו כל פעם משקעים של דכאון שרק מחמיר. זה נורא מעייף!

ו...שכחתי. כן זו מיקה. ו..תודה אודי.