פורום פסיכולוגיה קלינית

קודם כל צריך לציין שאני חולה, יש לי חום גבוה, ואיבחנו אצלי וירוס, אולי זה קשור. אני לא בטוחה שהבחילות באמת נובעות מחרדה. אני משערת שזה בא מזה. יכול להיות גם שזה מהוירוס. סבלתי גם קודם מבחילות כשהייתי במצבים חברתיים וליד אנשים, כך שאלו אני בטוחה שנבעו מחרדה, אבל בשבועיים האחרונים הבחילות התגברו ונהיו ממושכות ולא עוזבות אותי.

אני בת 22, סובלת מחרדה חברתית וכמו כן גם התקפי חרדה. החרדות מלוות בהרבה תסמינים גופניים, אבל לאחרונה אני סובלת מבחילות חזקות שלא מאפשרות לי לתפקד כלל וגורמות לי לסבל רב. הבחילות לא עוזבות אותי כבר שבועיים. הלכתי לרופא ואחרי בדיקה כללית הוא אמר שאני לא סובלת מאיזושהי בעיה חריגה ושזה כנראה נובע מלחץ (הוא יודע על החרדה). אני כבר על סף ייאוש. מה אפשר לעשות עם הבחילות? נ.ב - בקשר לחרדות שאני סובלת מהן, רק ארצה להוסיף שכבר החלטתי להתחיל טיפול וקבעתי תור לפסיכיאטר.

שלום. עד לפני 13 שנים הייתי עם גבר שבודד אותי מהסביבה, רוב שנותיי איתו חייתי בסערת רגשות , קושי, דיכאון ותחושת כישלון על שאינני עומדת בציפיותיו ודרישותיו. התוצאה הייתה שלא היו לי חברות, כלפי חוץ העמדתי פנים שהכל נפלא, אך מיעטתי לצאת מן הבית, ונטיתי להסתגר. עם הזמן פיתחתי כנראה חרדה חברתית, שהתגלתה לי רק אחרי שהוא נפתר. לאט לאט שיקמתי (בערך) את חיי החברתיים, וניסיתי לצאת יותר, וגם נישאתי לאיש מדהים, עדין נפש ותומך. בחודשים האחרונים אני עושה מאמצים לנקות את העבר השחור מחיי ולחיות בפעם הראשונה חיים מאוזנים, תוך שאני פותחת את תיבת הפנדורה של יחסיי הקודמים ביני לביני ועם חברות ומספרת מה באמת קרה לי שם שכולל גם ניצול מיני שעד היום לא השתקמתי ממנו. תוך שהזיכרונות הציפו אותי אחרי שנים של הדחקה ואידיאליזציה והערצה של האיש ההוא, הרגשתי ערב אחת שאני כמו מאבדת איזה חוט שדרה עדין ויציב שבניתי בשנים האחרונות, וכמו שוקעת לתוך בולען. בימים שאחרי זה כבר הרגשתי לא כתמול-שלשום, החרדה החברתית תפסה מקום מרכזי בחיי, ושוב הסתגרתי באופן הרמטי בבית, וגם עם החברות שתמכו ועזרו ודאגו ניתקתי מגע. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה בדיוק למצב הנפשי שהייתי בו אז עם הגבר ההוא, אך מבלי שיהיה עלי איום ממשי מציאותי. מה קרה לי? אני רוצה להבין את זה כתופעה פסיכולוגית על מנת להרגיע את הדאגה שלי מן התפנית הבלתי צפויה הזו, והבהלה שיש לי מן הריגרסיה אחרי שכבר הרגשתי שאני מתקדמת לכיוון הנכון. כל התייחסות תתקבל בברכה, כולל עצות. דליה.

אני חושבת שהמצב שלי יותר טוב. פחות שקועה בעצמי ובתהומות הבלתי נגמרים האלו של עצב. עדיין מהלכתעל הקצוות, אבל יודעת אתזה ויכולה להסתכל עליהם-לא חייבת לעצום עיניים,וליפול.. הבעיה היא הידיעה הכואבת ששם,מאחורי הפינה, מחכה הגועל הבא, הנפילה הבאה, התהום. אז אני מנסה להנות מהרגע,אבל זה כמו להנות כשמנופפים מולך באקדח ואומרים לך בחיוך ציני-"חכה, חכה".אז מה? לחכות?

אני מחפשת טיפול אלטרנטיבי לבעיה של בלוטת תריס רדומה 1.13 ערך TSH. אני בת 33, 1.55 משקל 65 ק"ג. האם יש טיפול אלטרנטיבי מתאים עבורי?

שלום רב לך עדי, ראשית התנצלותי על העיכוב בתשובתי. השתתפתי בכנס מקצועי בחו"ל. באשר לשאלתך חשוב ביותר כי תפני לרופא אנדוקרינולוג המתמחה בין השאר בכל הקשור לתיפקוד הבלוטות. איני ממליץ לך לפנות לטיפול אלורנטיבי לפני ברור רפואי מתאים!!! תודה על פנייתך בברכה חמה אשמח להתעדכן . בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי, תודה!!!!!!!!!!!!!!!! זה מרגיש לי בטוח.. תודה !!!! זה מרגיש לי שאתה שומר עלי ... .זה נשמע מצחיק.. אבל זה מרגיש לי שאתה לא תרשה לאף אחד לפגוע בי שוב.... ...איזה עולם הזוי זה.... אודי יקר , שיהיה לך יום מקסים (התגובה שלך לסוד שגיליתי לך הרגישה לי ששמחתי שגיליתי לך את זה ..) :-)))))))))))))

שלום אודי, דבר ראשון, אני שמחה שזה לא קשור אלי ("אני בסדר"). דבר שני, שאילת זהויות נמצאת בכותרות החדשות כבר זמן מה (החיסול בדוביי) ברור שאין קשר ישיר או מודע, ובכל זאת, במציאות שאנחנו חיים בה זה נמצא ובערך כל שעה חוזרים על זה . דבר אחרון, זו ההודעה האחרונה שאני כותבת, ואולי הפעם האחרונה שאני נכנסת לפורום. כבר זמן מה שאני לא "נמצאת" (חוץ מאיזה פעם שהייתי קצת על הקרשים וכתבתי הודעות שא"כ הצטערתי עליהן) . החלטתי לעשות בשבילי איזושהי פרידה או סגירה רשמית , ולהגיד לך תודה באופן אישי (בלי לעשות מזה יותר מדי עניין ולתפוס יותר מידי מקום). אני חושבת שהפורום מקום מעניין ולא פעם חשבתי איזה אתגר זה לנהל פורום שכזה ואיך שאתה עושה את זה בצורה מרשימה ביותר. למרות שאף פעם לא הרגשתי חלק מהפורום או שהפורום "מקום בטוח" (זו הרגשה כללית שאני מכירה ורגילה אליה וזה קשור אך ורק אלי כמובן), אפשר לומר שהטיפול הכמו קבוצתי עזר לי להבין שאני לא "החייזרית" היחידה, יכולתי להזדהות כמעט עם כל אחת/ד, יכול להיות שהזדהות היתר היא תסמין של זהות לא הכי מגובשת, אבל ההזדהות הזו עזרה לי להבין קצת יותר את מה שקורה אצלי בעולם הרגשי, בין הדברים שהתרחשו במציאות החיצונית והקשר שלהם לרגשות שונים אפילו לתחושות פיזיות. בהצלחה בהמשך:-) נ.ב. לי באופן אישי היה קשה מאוד עד בלתי נסבל עם כינוי אחד, ועוד עם ה"אליס המטופש הזה", גם בזה היה איזשהו לימוד של לעשות הפרדה או סימבוליזציה, לעומת ההתייחסות הקונקרטית הקודמת (אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת).

מקווה שסדר הוחזר על כנו... יום טוב.

ענית לי פעם שבקצה המנהרה יש אור. שאני צריכה לזכור זאת ברגעים הקשים.מה שהתהליך מבקש ממני זה גם ובעיקר לסמוך על הצוות המסייע לי ולצעשה ללכת בסיועו באותה מנהרה חשוכה בדרך אל האור. קשה לי. זהו צעד הדורש ממני הבעת אמון מוחלטת בצוות המטפל שלי ז"א בפסיכולוגית ובפסיכי' לקבל את הטיפול התרופתי להתמיד בו להתמיד בטיפול השיחתי גם אם כרגע השיפור היחיד הנראה לי הוא בהפחתת ההתפרצויות הקיצוניות בגלל הפלאשים. אבל הכל נשאר לי בפנים משגע אותי בתוכי ומפחיד אותי יותר ויותר אני מאוד רוצה לחזור לצחוק לכעוס לחייך להביע שכולם ידעו להיות כמו שהייתילפני............שידעתי

מכירה את התחושות שאת מדברת עליהם טוב מאוד . מקווה שתצליחי לתת מעט אמון באנשים שמנסים לעזור לך. זה באמת קשה כשהעבר ספוג פגיעות! שולחת לך כח .. ותקווה ..לימים קלים יותר , וגם ..חג שמח, שרית

אני נמצאת בטיפול 4 שנים ואני מרגישה שיש לי צורך ללכת למטפל נוסף במקביל לכמה פגישות , לקבל עוד חוות דעת עוד נקודת מבט( "לשבור שיגרה") במקום עם קצת פחות רגשות . האם זה מקובל/אפשרי לעשות צעד שכזה?

על טעות שנעשתה בתום לב- כתבתי כאן בשמי בער מעט מאוד, ואני גם קוראת כאן מעט מידי (לצערי...) ועל כן לא ידעתי שיש עוד בחורה באותו שם. אנא קבלו את התנצלותי הכנה, נכנסתי לפורום לבדוק האם ענית לשאלתי, ואשמח מאוד לקבל תשובה עליה בכל מקרה, הפעם כ-מ. אגב- המערכת כנראה מאפשרת שימוש בכל ניק, אולי כדאי לשנות זאת ולמנוע עוגמת נפש בעתיד

שלום אודי, נכנסתי היום לפורום וראיתי שיש מישהי אחרת שמשתמשת בכינוי שלי - "מיכלי". איך זה ייתכן? הרי המערכת לא נותנת להתשתמש בשם שכבר תפוס... לטיפולך.

שלום. סיפרתי פה כבר בעבר, שבעקבות הטיפול שלי עשיתי שינוי משמעותי מאוד בחיים, עזבתי מקצוע "נחשב" ואני רוצה להתנסות בתחום טיפולי. המטפלת שלי מתרגשת מאוד מהעניין, ובפגישה האחרונה היתה לה "פליטת פה"- היא הציעה לבוא לעבוד במקום בו היא עובדת. היא אח"כ נורא התנצלה על העניין, אמרה שהיא לא יודעת מאיפה זה בא לה, אבל אני נורא מבולבלת מההעברה הנגדית החזקה הזאת.. אשמח לשמוע את דעתך, אודי. מיכלי

לכינוי שכבר קיים. אני לא רואה הבדל בכינויים שלנו, יתכן שמקש רווח מפריד בינינו... אין לי מושג. אשמח אם תעשי שינוי הניק שלך שיאפשר הדבל בינינו. מיכלי.

היי בת 20 הולכת כעת לפסיכולוג עקב הטרדה בגיל 14 אשמח לדעת ממישהו שעבר תהליך דומה, אין לי בעיה לדבר על מה עברתי, אני רק רוצה חיי זוגיות בריאים. איך הולך התהליך? מה הוא ישאל? מה אני אמורה לגלות שם? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי תודה...

אודי, לא יודעת מה קורה איתי בזמן האחרון... אולי זה בהשפעת מזג האויר ?? אולי בגלל אמא צביה שנמצאת ??? אודי,אני רוצה לספר לך סוד...סוד שקרה מזמן, מזמן, מזמן לפני מליוני שנים...אתה כבר מוכן ??? אז בבקשה קח כסא ושב.. אתה לא נופל ??? לא יהיה לי כח להרים אותך אם תיפול.. בבקשה, אודי ,שב על כסא יציב בסדר ??? טוב ,אני אסתום כבר את האף ואגיד כבר וזהו.שתדע לך שפעם פעם ,פעם פעם הוא ניצל אותי ואני הייתי כמו...שלו, טוב אני לא יכולה להגיד את המילה הזו. אבל שתדע לך שהיום כבר אף אחד לא יכול לעשות בגוף שלי מה שהוא רוצה.היום אני כבר לא...של אף אחד .כבר אי אפשר להשפיל ולרמוס אותי ולדרוך עלי ולמרוח אותי על הרצפה כמו גו'ק... אודי,בבקשה ממך תכסה אותי בשמיכה מהר מהר מהר מהר זה הכל כל כך חשוף וואוו אני חייבת למחוק את ההודעה הזו, אני חייבת לשלוח לך את ההודעה הזו למחוק, לשלוח, למחוק לשלוח למחוק לשלוח די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לליאורי, לא חשבתי שאגיב פה יותר, אבל לא יכולתי להתעלם מההודעה המזדהה והמנחמת שלך. מאוד רצית לעודד אותי וליטוע בי אופטימיות ולא יכולתי שלא להגיב לך. אני מודה לך מקרב לב על האכפתיות ושמחה שהסיפור שלך נגמר בטוב ושעברת תהליך מעצים ששינה את חייך.מאוד משמח לשמוע על הצלחות. אבל הסיפור שלי הוא כנראה קצת שונה ומורכב. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כי עייפתי. שוב, מודה לך מקרב לב ומאחלת לך המון בהצלחה בהמשך דרכך. לאפרת ולמיכלי, תודה לכן על התגובות המחממות. ולאודי, גם אם לא רצית ממש להתערב, חבל שלא הגבת להודעה האישית האחרונה שלי. הייתי ממש בפחדים בשבוע שעבר, ולא בכדי. למרות שאני תופסת אותך כאדם חם, אני חושבת שזה היה קצת מתנשא לא לענות להודעה שלי, שנבעה מפחד לאור מה שעברתי בשבוע האחרון. אינני יודעת ממה חששת - אם היית עונה לי, אין זה אומר שהייתי ממשיכה לכתוב לך (ונראה לי שמזה חששת. זאת בעקבות הסיפור האישי שלי עם הפסיכולוגית). לפעמים אנשים עושים שטויות מתוך מצוקה, אך אין זה אומר שאינם יכולים להשתנות או להתנהג אחרת עם אנשים מסוימים ו/או בסיטואציות שונות.

מהכתיבה שלך אני לומדת על אישיות כזאת עמוקה ובוגרת. יש בך משהו כל-כך עצוב ויחד עם זאת- מקוה. אני חושבת שבתוך תוכך לא ויתרת. עוד לא. יקירתי, לו ידעת כמה שעות של סבל עברתי, כמה מחירים כבדים שילמתי... וכמה אני עדיין נאבקת. כל יום, כל שעה. את יודעת כמה חרדות יש לי ביום? כמה פעמים אני רוצה לבכות? אבל ההבדל הוא שטווח הבחירה שלי גדל- אני מצליחה לשלוט יותר ולעשות יותר- אבל דברים טובים. וגם לי יש חודשים רעים מאוד. את יודעת, בימים האחרונים קיבלתי הודעה כל-כך קשה וטראגית.. משהו שעלול לעלות בחיי אדם מאוד קרוב אליי. ובכיתי וכעסתי אבל לא התקשרתי למטפלת שלי. וזה, לקח כמה שנים. את צריכה להבין- אני מאוד מאוד רוצה להשתנות. אני נלחמת. ואת מבינה- זה לא שלא רע לי, אבל אני כל-כך רוצה לצאת מהייאוש. עייפתי ממנו, מחוסר התקווה .. כמה שבועות ישנתי אני במיטה ולא קמתי.. אין לך מושג. אל תוותרי. בבקשה. יש בתוך הגוף שלך נשמה זכה שסובלת. היא כלואה , שבויה של מלחמה על זכרונות קשים. תילחמי. אם קשה לך, תנוחי , אבל תקומי ותילחמי אחר כך. הרי דנית, אנחנו יכולות להעביר חיים שלמים בסבל. ואנחנו יכולות לשדרג אותם. אולי לסבול פחות וזה בעיניי שווה. גם אני צריכה להיאבק עם עצמי כדי לצאת לטיול עם חברות. המיטה קוראת לי.. אבל אני מתאמצת ו"אחרי המעשים- נמשכים הלבבות" תעשי. הלוואי ויכולתי לעזור לך יותר. הלוואי . הדבר שאני הכי יכולה להגיד לך- הוא שאני רוצה מכל הלב. שאני מבינה שהייאוש לוקח לי את השנים הטובות ביותר. וגם לך. למילה משבר בסינית שני "סימנים" (בסינית כותבים בסימנים) הסימן הראשון הוא סיכוי והשני הוא סיכון. תבחרי , תבחרי בטוב. יש סיכוי דנית. אני אעקוב אחר תגובותייך (למען האמת דאגתי לך בימים האחרונים) ואני כאן. אינני יודעת כמה אוכל לעזור לך. אבל ליבי מלא חמלה אלייך והבנה עמוקה. הבנה ללא מילים. חזקי ואמצי, שלך, ליאורי

אודי, אני לא יכולה יותר .הכל הורג אותי פה מזג האויר-קר,חם ריח מטריף של הדרים .הכל כל כך פורח ומצליח לכווץ לך את הלב באופן שאתה לא מצליח להכיל יותר. אודי, תראה כמה צבעים כל העולם צבוע כל כך חזק. הריחות הללו הציפורים ,פרפרים .הכל מידי חזק .אתה לא מצליח להכיל את הכל ובנוסף יש עליך את החג הזה..חג הזכרונות ,השירים . אודי ,אני לא מכילה את הכל.איך אפשר גם פסח וגם אביב להכיל בו זמנית ??? בא לי להתאשפז באיזו פינה נידחת שיש שם שקט שקט אודי אתה מצליח להבין אותי למרות שאני לא מצליחה להבין מה הטירוף הזה שתופס אותי ???

היי שיר אני בד"כ משתתפת לא פעילה בפורום אך לעתים קרובות קוראת את הכתוב כאן. אני לא יודעת למה מרגישים ככה אחרי טיפול כל כך ארוך, יש האומרים שזו ירידה לצורך עליה, לא בטוחה שזה אנושי המצב הזה. אבל הרשי לי לתת לך עצה פרקטית מתוך ניסיון. אחרי טיפול של כשש שנים, הגעתי גם למצב הזה שאת מתארת. שלא יכולתי יותר, הייתי ממוטטת פיסית ונפשית, לא הייתי מסוגלת ללכת לטיפול. הקשבתי לעצה של המטפל שלי לקחת תרופות. היה קשה מאוד לעשות את זה אבל לא היתה לי ברירה. קיבלתי תרופה נגד חרדה ודיכאון. לאחר שהתרופות החלו להשפיע הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי עד כה. עם הזמן עוצמת החרדה ירדה והפסקתי עם התרופה נגד חרדה. היום לוקחת נגד דיכאון ומזה שבעה חודשים מרגישה יציבה למדי. מקווה שתרגישי יותר טוב

זה בהחלט לא אנושי. ואני לא יודעת אם זאת ירידה לצורך עליה, אבל אני יכולה להגיד שהירידה הזאת לא נגמרת, לא נעצרת, ולא מתמתנת. אני לא מכירה את עצמי כבר, ואני רואה גם תגובות של אנשים אלי. אנשים מבחוץ אומרים לי, מבלי לדעת כמעט כלום, שהם רואים שאני בהתמוטטות. לגבי תרופות, הנושא עולה מידי פעם, אני תמיד מתנגדת. אני לא יודעת למה, אבל משהו בתוכי מתנגד באופן אוטומטי ולחלוטין. אני אפילו לא מאפשרת לנושא להימשך יותר מידי בדיבור. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. לפעמים אני חושבת לעצמי שהיה עדיף שפשוט יאשפזו אותי, איכשהו. שמישהו יעשה כבר משהו, כי אני כבר לא מצליחה בכלל. תודה על שכתבת למרות שבד"כ את לא.. המקום הזה כאן וההתכתבות כאן זה איכשהו עוד משהו שאני מצליחה לעשות. לפחות זה. לבינתיים. שיר

שלום רב אז אני אתחיל..אני בת 26 מאוד רוצה לשמוע ולקבל מבט אחר להבנה והסתכלות שונה.. זה ככה קצת מקדמה למה שאני רוצה להגיע.. אני יוצאת עם מישהו בערך 5 שנים ב3 שנים הראשונות היו לנו הרבה עליות וירידות ויצא לי לשתף מס חברות שלי במה שעברתי כי לפעמים זה כבר היה גדול עליי ולא ידעתי מה לעשות והייתי חייבת לדבר עם מישהו... בעוד שסיפרתי לחברות שלי אתמקד באחת מהן שתמיד הייתה מייעצת בחוכמה וביותר הבנה ובבגרות והיחידה שבאמת עכולתי לדבר איתה היא עצמה בחורה מאוד נאה עם חבר מהמם והיא גם חכמה בנוסף ולידה לפעמים לא תמיד הרגשתי פחות למרות שאני נחשבת גם לבנאדם חכם שמתייעצים איתו המון ואני עוזרת המון להרבה אנשים ואני גם נאה אבל עדיין משהו צבט לי אגב אני והיא יש לנו את אותו השם כלל לא דומות באופי היא יותר עוצמתית וכו ואני היותר ביישנית ואני מודה אני מקנאה עכשיו לסופו של סיפור הרבה זמן לא דיברנו ומאוד אהבתי אותה מה שלא קורה לי עם הרבה אנשים ואז התנתקנו וחברה שלי שהייתה יותר קרובה נעשתה חברה שלה ממש קרובה ועכשיו הן חברות מאוד מאוד טובות ואני..שוב מקנאה לא יודעת מה יש לי למה אני מקנאה עכשיו היא התקשרה אליי וככה התחלנו לדבר וממש התביישתי להגיד לה שחזרתי לחבר הנוכחי שלי ממש הרגשתי לא נעים מה גם שהוא לא יפה כמו חבר שלה ולא צעיר כלומר בגיל שלנו הוא יותר בוגר ממני למה מה קורה לי למה אני מקנאה למה אני לא יכולה להיות שלמה למה אני מתביישת לספר עליו למה זאת הרגשה נוראית פשוט נוראית!

היי אודי ! יש לי בעיה שמציקה לי עם חבר והייתי רוצה לדעת את מקור הבעיה האפשרי לכך.אנחנו יחד היינו חברים טובים בתיכון עד סוף הצבא.עכשיו בלימודים הגבוהים הוא איתי אבל שלום לא אומר כמעט.אבל מה שכן תמיד הוא מתקשר כדי לברר "היי תמיר ,כמה קיבלת ?? ממש בלי חוצפה בלי כבוד,זאת ההתנהגות איזה סוג של אדם הוא נקרא אדם כזה אשמח לשמוע ולהבין כיצד להתמודד איתו ,

אודי תודה על המילים זה עזר מאוד ! אני אדע להעביר לו את המסר. אגב לגבי השיר של עבד הממהר ,אני בתהליכי הבנת השיר שיהיה חג פסח כשר ושמח .

Since hebrew is not my first language, I will ask in english. I am 32, and 3 times in my life I have been with panic attacks and depression. Each time the doctor gave me cipralex and after 4 or 5 months I felt good . I have been taken cipralex since then (even though I am ok)because I am afraid to feel bad again. I just changed city, so my new doctor told me that cipralex was not the cure to my problem, since my panic attack has ALWAYS started for the same reason: engagement with a woman. 3 times I wanted to marry someone.. and I had to cancel everything because of my anxiety and panic attacks.Each time I canceled everything I always had a small depression because of the fact that I could not get married. So this new doctor recommended me to start CBT treatment. Do you think it could help me? Can I get in touch with you? I know hebrew but it takes me a while to write it. You can answer me in hebrew. Thanks.

Hi JOE SORRY FOR DELAY IN MY REPLY I WAS CONDUCTING A WORKSHOPE AS YOU WROTE IT WILL BE BETTER IF YOU CALL ME TO MY MIBILE PHONR 0546670570 LOOKING FORWARD TO HEARING FROM YOU ARM REGARDS Dr Gliksman

אז ניסיתי לברוח.. לספרים להיפנוזה לחשיבה חיובית .. הכל התפוגג כמו בלון שיצא ממנו האוויר.. במעשה אובדני לא מוצלח.. sos

יקרה, אמנם כתבת לאודי, אבל.. לא יכולתי שלא.. ניסיתי למצוא בתוכי מילים חכמות כדי להגיד לך, אבל לא מצאתי.. לא יודעת מה להגיד לך מעבר לזה שמבינה אותך מאוד, מבינה ויודעת את המקום הזה. אז בלי הרבה מילים, תדעי שחושבת עלייך הרבה, דואגת לך, והכי מקווה בעולם ומאחלת לך שתגיעי למקום שלא תצטרכי לברוח לכל מיני מקומות.. שיהיה לך קצת פחות רע והרבה יותר טוב. בבקשה תנסי לשמור עלייך, את יקרה מאוד שיר

היי אודי לא כל כך מוצאת את המילים הנכונות, לא יודעת לתאר, להגיד, לספר את מה שמתפוצץ בבפנוכו. אני כבר לא ממש מצליחה לתפקד, לא הלכתי לעבודה (שזה ממש אומר הכל) ולא נראה לי שאהיה מסוגלת ללכת בימים הקרובים. פתאום יש רגעים של סחרחורות וחולשה ו.. צורך ורצון לישון ולא לקום. לוותר פיזית על מה שוויתרתי נפשית. אני כבר לא מצליחה להסתיר מהסביבה, גם לא ממנה. פגישה אחרונה ישבתי כולי רפויה, בוויתור מוחלט. והיא כל כך התאמצה. אבל.. אודי.. אני לא מצליחה יותר למשוך ולהתמודד. אני לא מצליחה להרגיע ולהירגע בבפנוכו. לא מצליחה להתנתק מהכאב, מהפחד, מהכעס, מהאשמה, מהאכזבה, מכל מה שיש בבפנוכו, ותאמין לי - יש הרבה בבפנוכו. הרבה "יש" ועוד יותר הרבה "אין" שכואב לא פחות, ואף הרבה יותר מהכל. אני עייפה, בעיקר מעצמי :( שירפלצת

היי אודי אז זהו.. היא עד עכשיו לא ויתרה, אבל זה עושה לי את המצב להרבה יותר קשה. השארתי לה הודעה בלילה שלא אגיע לפגישה שאמורה להיות לנו היום, שאני לא מסוגלת יותר. והיא.. התקשרה והתחילה להגיד דברים.. על חודש וחצי של נפילה שלא נגמרת. על ראייה של שחור לבן, וכרגע רק שחור. על שהיא לא מוכנה להפסיד אותי לנפילה ולראייה השחורה. שהיא לא מוכנה להפסיד שנים של קשר לחודש וחצי.. ושהיא מצפה לי היום בכל זאת. לא הצלחתי להגיד לה, לא הצלחתי להסביר לה.. אודי.. שאני לא מצליחה למשוך את עצמי יותר. שזה הגיע למקום שאני פשוט לא מצליחה לגרור את עצמי. שהכאב גדול מידי מהיכולת שלי להכיל אותו. שאני לא יכולה/ מצליחה/ מסוגלת להתמודד. שזה הכל מתפוצץ בתוכי. פתאום כשהיא אמרה, הצלחתי להבין איכשהו את התקופה. את החודש וחצי האלה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלדרדר. שהפ"ע הפכה להיות על בסיס יומיומי. שהגעתי לתחתית הבור, והוא שחור, עמוק, וצר מאוד. ואף יד שתושט אלי לא באמת תצליח להגיע. זה הבור השחור שתמיד אני נופלת לתוכו, ואני כבר מכירה אותו יותר מידי טוב. ואני יודעת שהיציאה ממנו- אם תהיה כזו, תעלה בהרבה מאוד נזק למי שקרוב אלי וגם לעצמי. מספיק לי אודי. אתה יכול להבין? אתה יכול להאמין לי? שאין לי יותר כח? שאני לא מסוגלת יותר למשוך את עצמי? שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי? אתה מאמין לי?

אוקיי אז הסיפור מתחיל ככה, אבא שלי בן 51, אלכוהליסט כבר 30 שנה, היה שותה כבקבוק וודקה ליום, בשנה וחצי האחרונות חלה הדרדרות במצבו, הוא כבר לא קם מהמיטה, כי קשה לו ללכת, הוא גם לא יכול ליישר את הרגליים, אז כשהוא כן קם והולך הוא הולך מקופף, ועם כאבים תמידיים ברגליים באזור הברך שהוא לא יכול ליישר את הרגל ובכפות הרגליים, מה שקרה בשנה האחרונה, הוא שאבא שלי התחיל להיות מבולבל, הוא היה שותה בקבוק ליום, והיה יכול לדבר איתי כרגיל בלי שום השפעה מהאלכוהול, עד שלפני שנה התחלתי לראות שהוא פתאום התחיל לדבר שטויות ולהזות דברים, מיד הפסקתי לו לגמרי את האלכוהול, ובגלל שהוא לא יכול לצאת מהמיטה כמו פעם, אז הוא לא יכל ללכת ולקנות לעצמו שתייה, וככה עד היום הוא כבר לא שותה אלכוהול קרוב לשנה. הבעיה היא שהבלבול הזה עדיין נשאר, הוא שוכח דברים, אתה יכול לדבר איתו על משהו ואחרי 5 דק' הוא ישכח וישאל שוב, הוא ממציא אירועים בנוגע לצבא וכל מיני סיפורים שהוא היה במילואים לפני כמה ימים, שוכח כל מיני דברים, אבל עדיין מזהה אותי ואת המשפחה. לפעמים הוא אומר לו "אני מרגיש שהמח שלי חסום, אני לא זוכר דברים, אני מרגיש כאילו יש לי איזה בלבול בראש שאני לא יכול להוריד אותו, כאילו צריך איזה מפתח שישחרר את זה" ואז אני מבין שיש משהו, שעוד אפשר להציל אותו, וברגע שאני אומר לו תשמע אבא אתה באמת מבולבל והנה יש דברים שאתה ממציא ואתה ככה וככה, ואז הוא צוחק כאילו אני איזה משוגע לגביי הדברים שהוא ממציא, הוא מאמין שהם אמיתיים, אבל בכל זאת הוא מודע לזה שהוא מבולבל. לפני שבועיים לקחנו אותו לבית חולים, עשו לו בדיקות, אומרים דברים שכבר ידענו, הרעלת אלכוהול, בלאגן בקיבה, ולגביי הבלבול אומרים שזה כתוצאה מהאלכוהול, ואין מצב שזה ישתנה...וזה כבר בלתי הפיך. זה פשוט גומר אותי לדעת שהוא כבר שנתיים כל היום בבית וכל היום במיטה מול הטלוויזיה, משועמם, לא יודע מה לעשות עם עצמו, ובמצב של חוסר אונים לגביי השפיות שלו, ואומרים שאין מה לעזור, לא ייעצו אפילו פיזותרפיה לגביי הרגליים, שלו, הם גם את זה שייכו לבעיה של האלכוהול שגרמה לנזק בלתי הפיך, למרות שלי נראה שבנאדם ששנתיים שוכב במיטה ולא יוצא ממנה, זה דיי ברור שיהיו לו בעיות כאלה, ועם טיפול נכון זה דבר שיכול כן לעבור, כי הוא כן הולך, זה פשוט השרירים שלו שתפוסים. בקיצור אני כבר אובד עצות ואין לי מושג לאן לפנות, אני כ''כ רוצה לדעת שהמצב הזה הוא כן הפיך, וכן אפשר עוד להציל את אבא שלי, אבל אפילו בבית חולים אמרו שאין טעם בפסיכולוג כי זה לא הפיך, אז כאילו מה עכשיו? להמשיך במצב הזה שנים עד שימות? אני רוצה לציין שהוא גר אצל סבתא שלי, שהיא בעצמה אשה חולה, שדואגת לו כמו ילד, וחס וחלילה כשלה יקרה משהו אין לי מושג מה יהיה אז...זה ממש טיפול יומיומי בו. אני מקווה לתשובות ולייעוץ כי באמת שכבר קשה לנו, תודה!

אופס, הרגע ביקשתי שאם אני כותבת בעתיד אל תפרסם ואל תתיחס, ורק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך... אבל אולי בכל זאת- פשוט תמחוק ישר, אפילו אל תקרא, אם אני אדע כי כך תפעל זה יעזור לי להתנתק מההתמכרות הזאת... אפרת

הלב שלי כבד והתגובות שלך אלי רחוקות ולא נוגעות ולא רואות אותי כבר זמן רב (גם את תגובות ההמשך שלי אתה לא רואה אבל לא משנה כי אני כבר לגמרי נעלמת גם עבור האחרים פה) מרגישה פגועה נטושה ומאוכזבת אבל מבינה שאתה רוצה שאלך מפה כי הכאב שלי לא עובר אלא רק מתעצם ונמאס. משהו בך השתנה אלי ונעשה שיפוטי וחסר סבלנות (לפחות בחוויה שלי) ואני לא מבינה למה, אבל אני יכולה ללכת מפה אם זה מה שתגיד (גם בלי שתגיד כי זה נשמע שאין לך כבר כוח אלי), שם מתאים בחרתי לי

את ממש ממש לא נעלמת... פשוט צריך לפעמים לזכור (כן אני אומרת גם לעצמי) שזה פורום של אנשים שהרבה נמצאים בסבל או במצוקה ומהמקומות האלו מתקשים להושיט יד... אולי כי היד שלהם יכולה למשוך יותר למטה מאשר למעלה... אבל יקירה... בלי למשוך למטה אני רוצה לחבק אותך חזק חזק. ללטף כך שגם יגיע עד אליך, אנחנו מומחיות בלחצות את המרחקים האלו, לא? ולהזכיר לך את הטוב, זה שמחכה מעבר לפינה למרות שכרגע לא נראה לך... צריכה להיות שבת יפה (וראי גם את ההמלצה שלי לנילי, אולי כולנו נפגש שם) (-: לילה טוב וחיבוק ענננננקי גלי

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לפורום הזה, לבית הזה, סוג של סלון, כמו הבית של גריפינדור, מהארי פוטר.. סלון כזה עם מלא ספות וכריות, מוזיקה נעימה, ספרים על גבי ספרים, פרחים באגרטל, שטיח בייתי ושמיכות נעימות להתכסות ולהתקרבל בהן.. בית כזה רק שלנו, בלי שיפוט, בלי הכללות, בלי תנאים. פשוט קבלה, הכלה, חום ואהבה. בדמיוני אנחנו כולנו שם עכשיו.. בשקט.. בחיבוק, בנשימה. די, הכאב הזה של כולנו גדול מידי, כמה כבר אפשר לשאת לבד?! תסכימי לשבת לידי מעט..? אני מחכה לך.. ~נילי~

היי, אני בהתלבטות וחשבתי שאולי זה המקום הנכון להעלות אותה. אני בת 20 והכרתי בחור בגילי שצורך סמים קלים על בסיס כמעט יומי. חשוב לציין כי לי אין קשר לתחום, ואפילו בסיגריות ואלכוהול אני לא נוגעת. בחודשים האחרונים היינו בסוג של קשר לא מחייב (כי הוא לא מסוגל להתחייב) ואז היה נתק בקשר לתקופה קצרה. עכשיו הוא טוען שהוא רוצה להפסיק לעשן סמים ושהוא רוצה לנהל קשר רציני איתי. העניין הוא שכשהוא איתי, הוא אומר לי כמה שיש לו רגשות כלפיי וכמה שהוא מת להפסיק לעשן - וזה נראה שהוא לגמריי מתכוון לזה. אבל כשהוא לא איתי, שזה שאר הזמן, הוא נפגש עם חברים ומתמסטל..ולא ברור לי למה אבל כנראה גם שוכח את הרגשות כלפיי, ואת הרצון להפסיק לעשן. אני מצד אחד מאוד מאוד רוצה לעזור לו, ומצד שני זה כמעט בלתי אפשרי לעזור לבן אדם שאפילו לא עושה צעד ראשון כדי לעזור לעצמו. אני גם לא בטוחה אם זה בכלל שווה את המאמץ שלי, ואם הוא אמיתי איתי כשהוא מצהיר על רגשות ועל הרצון להפסיק לעשן מה עושים? אני מרגישה שהעובדה שהוא מעשן סמים מונעת מאיתנו להיות בקשר אמיתי ושהוא כל כך רוצה להפסיק אבל לא יודע מאיפה להתחיל, ואז פשוט מרים ידים. אשמח לקבל התייחסות מקצועית..אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. תודה רבה ולילה טוב

תקועה אי שם בלי מילים שיוציאו או יבקשו עזרה.. מתיש, מבאיש, מביש...

היום אני כבר יודעת לזהות את התהליך. נכון להיום עם רצף הפלאשים שאינו מניח לי אני מזהה שזה מחיל התהליך של ההדרדרות הקושי הכאב האיו ההעה אל הקצה וההתפרצות. פוחדת מזה ממה שיקרה שלא אדע לעזורלעצמי בהגיעי אל הסף. רוצה ולא מסוגלת לשתף אחרים בעובר עלי עצוב לי.נורא.

הרבה זמן אני עוקבת אחר ההודעות המתפרסות כאן. מעניין לראות אודי, איך אתה כותב לכל אחד (ובעיקר אחת) את הדברים הספיציפיים- לזאת המצוערת אתה חותם "בצער, איתך" ולשמחה- אתה מוסיף חיוך. נדמה לי שזו הדגמה נהדרת למראה הטיפולית אותה אמור מטפל טוב לשקף. אני מרגישה שאתה ממש נמצא עם כל אחת במקום שהיא עצמה נמצאת בו. אני רוצה לספר לך שקראתי כאן הודעות רבות בניהן ההודעה של דנית. אני עצמי נמצאת בטיפול ארוך של כמה שנים, שידע כל-כך הרבה עליות ומורדות. גם אני ממש כמותה, כמהתי לחיבוק וחום ומגע , אלה שלא היו לי מעולם. אינני רוצה לחשוף את עברי כאן, יש לי מרחב מוגן לעשות זאת בו. המטפלת שלי היא אדם מאוד קרוב אליי. פעם, ממש כמו דנית, הרגשתי שאני כל-כך זקוקה לה, שאמות אם היא תעזוב אותי (אני עד היום בטוחה שאמות מצער אם היא תנטוש אבל מרגישה די בטוח שהיא לא) וגם אני בכיתי שעות רק כי אחרי שחיבקתי אותה בפרץ של רגשות היא הסבירה לי שזה לא בריא לנו.. שאני צריכה למצוא את החיבוק בחוץ. מה אספר לך.. שנים של כאב נפשי - לא דיכאון, כאב נפשי ויש הבדל. וגם אני שלחתי לה עשרות סמסים, טלפונים וניסיונות שהיום אני מבינה שנועדו לשבור את המסגרת. אני רואה את המקום שדנית נמצאת בו ורוצה כל-כך לחבק אותה... עוד נכונו לה ימים של תהליך. אבל דנית- התהליך שווה. גם אני עצמי ננטשתי על ידי אותה המטפלת שהתקשרתי אליה לאן שאסור היה לי (מאוד דומה למה שאת עשית) אבל אחרי כמה זמן היא חזרה אליי. יש לנו היום הסכם וכללים ברורים וכבר חצי שנה שאני לא מפרה אותו... את יודעת מה זה עשה לי? גרם לי להתרכז בכאב שיש לי בפנים ולא להפנות אותו ליחסים איתה. הו, אז החל הטיפול. בהתחלה צרחתי עליה, כעסתי וזעמתי, ועם הזמן התחלתי רק לכאוב. ומשהו בי בתוך ים הכאב מוצא גם תקווה. יש לי עוד דרך ארוכה לעשות, אבל היום אני מבינה כל-כך הרבה דברים אחרת. אני מבינה יותר מהכל שאני בוכה לא על העבר שהיה אלא על מה שלא היה. עם כאב אפשר להתמודד- היה אירוע קשה, והוא עבר. אבל על מה שלא היה שם- מה שלא היה אי אפשר להשיב. אפשר רק להתגעגע לאותו רגש עמום שלא הכרת מעולם והוא חסר כל-כך. המטפלת שלי אומרת לי שוב ושוב שהיא רוצה ויכולה לתת לי אתמה שהיא יכולה. היא לא תוכל להיות אמא, אבל יש לה בהחלט חלקים אימהיים. ואני.. אני רציתי הכל כל הזמן והתנגדתי כל-כך.. כמה מריבות היו לי איתה, כמה מיילים וכמה סמסים.. ושנים... אבל עכשיו אני יודעת שכשמדברים על החסר ועל הרצון במקום להתנהג אותו- חווים הקלה. תאמיני לי שגם אני חוויתי את הדברים באמיתות כזאת... באמת הייתי משוכנעת שהיא זאת שמקשה עליי והיום אני מבינה שזה יושב על הכאבים שלי... ואת יודעת דנית... אני עצמי לומדת ומצליחה מאוד בתחום דומה..שאליו הלכתי אחרי שנתיים של טיפול הבנתי ששם ייעודי. כולנו, אחרי הכל בני אדם. ולכולנו כאבים דומים. אבל כמו שאמרה לי המטפלת שלי- כולנו חיילים. וככאלה אנחנו צריכים ללמוד לשאת את הכאב מול המלחמה על החופש. החופש מתלות ממכרת, מצורך בקשר כל הזמן מפחד נטישה... הרבה זמן אני עוקבת אחרייך, נכנסתי כמעט כל יום לראות מה התפתח איתך, וליוויתי אותך בכאב וזיכרון כואבים. נורא פחדתי שהיא תנטוש אותך. וצר היה לי שכך זה נגמר. לכי לטיפול אחר. יש מטפלים טובים ונהדרים ומסורים. אודי, קראתי ולמדתי עליך לא מעט מכתיבת התגובות שלך. קראתי את הדוגמא המשובבת על התוכי שיצא אליך לאחר שהכנסת את ידך אליו, והבנתי. זה מה שהמטפלת שלי עשתה. היא נתנה לי יד, וכשהרגשתי שהיא לא מזיקה יכולתי לצאת החוצה. תאחל לי הצלחה בהמשך? ליאור

אף אחד לא ננטש. כלומר בערך- אני אסביר לך. פעם עשיתי מעשה קיצוני כמו שדנית עשתה והתקשרתי למטפלת שלי לאן שלא הייתי צריכה . תגובתה הייתה קשה. היא החליטה לסיים את הטיפול. אחרי פרק זמן של שבועיים שבו הרגשתי רע מאוד (ואינני יכולה לפרט מעבר לזה כי אינני רוצה לחשוף את עצמי) היא התקשרה וביקשה לדבר. זה קרה לפני שלוש שנים ולמרות שזה נחווה לי אז כטראומה- עברנו את זה. שוחחנו על זה. היא ואני ביקשנו סליחה ולא חזרתי על-כך שוב לעולם. היום , יש לנו הסכם עם כללים מאוד ברורים שאסור לי לעבור אותם וגם , מה קורה אם אני עוברת כל אחד מהם. וזה מרתיע מספיק כדי שאשתלט על הדחף. -מה שקרה הוא בעיקר שהבנתי שבעיתות מצוקה אני נוהגת להתקשר אליה. אבל צריך ללמוד לשאת את הכאב, להסיח את הדעת ויש לי כל מיני טכניקות שהיא למדה אותי ולמדתי את עצמי גם. לא מזמן הבאתי איזה טכניקה שהיא כל-כך התלהבה ממנה והיא עוזרת לי מאוד כשאני מדברת על כאב. אתה רואה למה עקבתי אחריך הרבה זמן..כי אני קצת מכירה אותך- אתה מרגיש מאוד מעבר למילים -הדברים באמת מאוד מורכבים ולא כתבתי בפורום כדי לקבל מענה. אני מאמינה שאת המענה אני צריכה לקבל בטיפול. זה חשוב בעיניי גם לא להשתמש בזה ככלי שיעזור לי לבחון את היחסים עם המטפלת צריך לעשות את זה מולה. זו מלחמה, כי נורא קל לבוא לכאן ולקבל אמפתיה ממך ומהבנות אבל האמת היא כמו תמיד, מורכבת. היא אינה ניטראלית מאוד, וודאי לא אחרי כמה שנים של טיפול, וגם אני שמגיעה עם כל עולמי הרגשי אינני ניטראלית כלל. וודאי שלא בטיפול שמשחזר באופן מסויים מערכת הורית.כתבתי כאן כי הרגשתי את המצוקה של דנית וזה כל-כך עורר בי חמלה אליה... זכורנותיי שלי מהאירוע ההוא צפו ועלו, אבל אני סולחת עליהם וזה כבר עבר. הטיפול שלי באופן מאוד מסויים בראשית דרכו. כי לקח הרבה זמן לבנות אמון. הוא גם נשבר באמצע אבל יש לי ניצנים חדשים כבר. כל-כך קשה היא הדרך, אבל בשושנים היא סוגה. הלואי שמילותיי יתנו תקווה לכל ה"דניות" שיש כאן. אל תוותרו. תילחמו. אני נלחמת על הטיפול שלי, נלחמת בדחפים שלי ולומדת לשאת את הכאב לבד מבלי להרגיש בדידות. המטפלת שלי אמרה לי פעם בזמן שמאוד בכיתי על כך שכשאני יוצרת כבר לא אכפת לה ממני "טיפשונת.. את בתוך הראש שלי ואני לוקחת אותך איתי לכל מקום" קוראים לזה קביעות אובייקט, וזה ההבדל המסתתר מאחרי lonley ו alone ואני יודעת בוא יבוא היום ותהיה לי זוגיות. מזל אחד יש לי, פניתי לטיפול כשעוד לא מלאו לי 21. התחלתי מוקדם כי משהו בחושיי הבהיר לי שתהיה דרך ארוכה. כך שנותר לי מרווח לחפש לי מישהו בשקט.. ממקום בשל והוא בדרך המקום הזה. עוד נכונו לי שעות קשות , עיבוד הכאב רק התחיל אל אני מרגישה שהגיע הזמן. אני קוראת כאן את ההודעות לפעמים כי אני לומדת דרכן על נפש האדם וכך, על נפשי שלי. שיהיה בהצלחה לכולם. ואודי- אני חושבת שאומנויות לחימה הן מדהימות בטיפול באנשים עם נטייה לאימפולסיביות. לא יכולה לפרט לך מדוע כאן, אבל יש לי נגיעה בתחום. שבת שלום, ליאור

אחותי עוברת טיפול פסיכולוגי כתוצאה מניסיון התאבדות...מהטיפול עולה שהיא עברה כביכול התעללות מצד אבא שלנו לפני 4 שנים כשהיא הייתה בת 13...בהתחלה כולם בכו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם..אח"כ התחלנו לדבר על זה ועל מה שהיא מספרת והתחלנו להתקשות להאמין לה...בעיקר כי יש לה עו 3 אחיות יותר גדולות ממנה ו-2 אחים קטנים וככל שהיא שמספרת לנו על המקרה זה ועל התקופה נראה לנו פחות ופחות אמיתי...היא טוענתנ שהיו מרביצים לה ומשפילים אותה...וזה הכי לא נכון..בבית שלנו אף פעם לא הייתה אלימות ברמה כזו!!...קיבלנו סטירה מאמא וצעקות מאבא כשעברנו יותר מידי גבולות...אבל אף פעם לא היו מכות והשפלות...והתקופה שהיא מספרת עליה..אבא בכלל לא היה בבית..הוא היה בקבע והיה מגיע רק בסופשים ואנחנו תמיד היינו ביחד...היא מספרת שהיא הייתה מסתגרת אחרי שזה קרה...וזה ממש לא נכון..אם כבר היא הייתה יוצאת..ההרוים שלי רבו איתה הרבה על זה שהיא אף פעם לא בבית!..אנחנו מתים שתהיה חקירה..אבא שלי מחכה שתהיה חקירה!יותר מזה מדברים שעלו לאחרונה התחלנו לחשוב שהיא עדיין בתולה.. לדעתי כל הסיפור זה כתוצאה מטיפול לקוי של הפסיכולוגית שלה!אחותי היא טיפוס עם בעיה..כשהיא מתחברת למישהו..בעיקר לאדם מבוגר ממנה..היא תעשה הכל בשבילו ותתיחס לכל מילה שלו כתורה מסיני..השאלה היא מה זה יכול להיות?? אם זה לא קרה..ורוב הסיכויים שזה לא קרה..האם יכול להיות שהיא שכנעה את עצמה שזה נכון כדי שלא יפסיקו את הטיפול...כי לטענתה היא החלה להיזכר רק אחרי שהפסיי מה שהיא מסבירה הפסיכולוגית אמרה לה שאם היא לא מתחילה לדבר היא תפסיק את הטיפול..לפי מה שאחותי מספרת הפסיכולוגית "מדריכה" אותה כדי להגיע להכרה מסויימת של הדברים..אחותי שמעה חלק מהקלטה של הטיפול והיא אמרה שפשוט מכניסים לה מילים לפה!!! האם יכול להיות שיש לאחותי הפרעה כלשהי שיכולה לגרום לה להאמין כ"כ ב"אמת" הזו???אם כן מה זה יכול להיות? חשוב שיהיה לי שמות ספציפיים של הפרעות כדי לדבר עם הפסיכולוגית..למרות שמשהו בכלל לא מסתדר לנו איתה...היא מתחמקת מלדבר איתנו ולא מוכנה להקשיב..ניסיתי לרמוז לה שאולי הדברים לא קרו כמו שאחותי מספרת ושכדאי לבדוק עוד אופציות אבל היא תקפה אותי בטענה שאנחנו לא מאמינים לאחותי ושלא תומכים ועוד כל מיני שטויות... אז חשבתי אולי אם אני ישאל אותה לגבי הפרעות ספציפיות היא כן תקשיב ותבדוק את הדברים עם אחותי.

זה מה שאני מרגישה לפעמים...ככה היה לפחות הייתה לנו אמת להתמודד איתה...אבל זה לא! בהתחלה שהיא סיפרה לו האמנו לה כי אף פעם אי אפשר לדעת...הספקות הגיעו הרבה אחרי... כשהיא סיפרה שהיו מרביצים לה..ככשאלנו אותה מתי?..שתספר על פעם אחת שהרביצו לה והשפילו אותה היא אמרה שהיא לא יודעת אבל זה בטוח קרה למישהו בבית..אחרי שהיא שאלה את אחותי אם אמור לרדת דם,יומיים אחרי סיפרה שירד לה דם וששבוע אחרי הגניקולוג אמר שהקרום בכלל לא נקרע..עברו לי מליון פעם מחשבות על זה שאולי זה פשוט תגובה שלנו כי קשה לנו להשלים עם זה אבל ככל שעובר יותר זמן וככל שהיא מספרת הדברים נראים פחות ופחות הגיוניים! לגבי הפסיכולוגית שלה...אני לא כ"כ בטוחה שהיא יודעת מה לעשות היא הפסיקה את הטיפול כבר פעמיים כי היא הייתה צריכה להתייעץ.וכשאנחנו מנסים לדבר איתה (עם הפסיכולוגית) היא טוענת ותוקפת שיש להם תמונה ברורה והם לא צרכים לבדוק דברים אחרים ושאם אנחנו לא תומכים בה אנחנו צרכים להתרחק ממנה...ואנחנו תומכים בה...המון...אנחנו עושות משמרות של לקחת חופש רק כדי להיות איתה...אפילו לכמה שעות...אנחנו תמיד מדברים איתה בטלפון,אף פעם לא לוחצים,מנסים לעזור לה לחזור לשגרה של לימודים ולהסתכל קדימה...אבל זה קשה...החוסר ודאות והחוסר עונים,לראות אותה סובלת ולא לדעת איך לעזור לה,אם היה אפשר הייתי לוקחת את הכל ועברת את זה במקומה... ואבא שלי??...ראיתי אותו בוכה והוא אף פעם לא בוכה...אפילו לא בהלוויה של אמא שלו...הוא אמר לא פעם ולא פעמים שלא איכפת לו מה הוא יצטרך לעבור העיקר שאחותי תהיה בסדר,שיהיה לה טוב... החקירה???...בינתיים היא לא הגישה תלונה..זה יקרה רק עוד חצי שנה,אולי,וחצי שנה זה המון זמן

מצטערת להדחף לפה ככה אבל הייתי חייבת להגיב כי הרגשתי קצת את עצמי בתוך הסיפור הזה אבל מנקודת המבט של זה שטוען את הטענות הלא הגיוניות. מנסיוני אני יכולה לומר לך בתור מי שעברה התעללות ממושכת בילדותה שהדבר שהיה לי הכי קשה- זה התכחשות הסביבה לחוויה שלי באמירות כמו: "את מגזימה", "את דרמטית מדי..." את רוצה לגרום לסכסוך בתוך המשפחה" וכו'. אני חושבת שזו הסיבה הרבה פעמים להדחקה הזו שצצה ועולה אחרי שנים רבות- כי הסיפור לא קיבל שם לגיטימציה ולכן למחשבה אסור היה אפילו להחשב. בעצם אין שום סיפור. עצם העובדה שהשבט לא קם והגן עלי הפך את העניין להרבה יותר טראומטי- כי הטראומה המשנית היתה הפיכתי לאשמה בכל העניין, שאין לי שום זכויות על חיי ועל גופי- ואז גם הסתברות גבוהה יותר לפגיעות כאלה בהמשך גם בגלל טשטוש הגבולות. כי אני לא באמת קורבן אלא סתם ילדה דרמטית. ואדם שגדל בלי תחושת אמון בסביבה, בלי תחושה שיהיה מי שיגן עליו או יאמין לו- עובר שוב התעללות ואז הסיכויים שלו להשתקם באמת מצטמצמים. ואני חלילה לא שופטת אותך אבל יכולה לומר לך שקשר השתיקה הוא דבר שמאוד קשה להשלים איתו לפעמים אפילו יותר מהפגיעה עצמה. מצטרפת לאודי- פשוט תהיו איתה ואל תנדו אותה מהשבט. יודעת שזה בכלל לא פשוט כי אתם חלק מהרקמה המשפחתית הזו ויש לכם זיקה לכל אחד מהחיבורים.

הי :O) .. לגבי ההודעה שכתבת לי ונעלמה; אני מרגישה שזה בסדר, שאני אפילו יכולה לדמיין מה כתבת, למרות שאין לי מושג מה אני בדיוק מדמיינת.. ונעים פה.. :O) ~נילי~

אני חושבת שזו היתה הכותרת, למרות שאני גם ממש לא בטוחה... רק מדמיינת...מצטערת שלא שיחזרתי את מה שהיה כתוב שם... אני מנסה להמנע משיחזורים... רק אציין, שמה שאני מקבלת ממך גרם לי לחשוב על להחליף צדדים :-) וגם אני נזכרת, שבאותו ערב שכתבת, הייתי עם ילדים אהובים ויקרים לי, יום שלם עטפתי אותם וחיבקתי, ונישקתי, והקשבתי להם והמון המון אהבתי. ובלילה החזקתי את היד שלהם עד שנרדמו... וקינאתי בהם, בקלות הרבה שבה הם נרדמו, בקיום הרגוע שיש להם... ואחרי אותו היום הגעתי למחשב וקראתי אותך והרגשתי שאני גם יכולה להרגע... מקווה שהמילים שלי לא קילקלו את הדימיונות... לילה טוב ושבת מקסימה אה, ואם תחליטי לנסוע שוב לצפון, בטבעון צפוי שישישבת של בית פתוח של אומנים-משו משו! להתראאות גלי

גליגולה :) , איזה הורסת דמיונות איזה נעלים ;) , זהו בדיוק שאין צורך לשחזר! הכל מדויק. וכיף כל כך לקרוא את שאת כותבת לי ! :) את יודעת, גמני עובדת עם ילדים ואני רואה כי האהבה והרכות שיש לי אליהם, היא האהבה והרכות שיש בי בעצם לעצמי.. זה נפלא לראות ולהתבונן על הגלגל הזה, כשאתה נותן אתה מקבל.. וכשאתה מקבל, אתה בעצם נותן.. בעיני, הרכות בה סיפרת על השהות שלך באותו היום עם הילדים מראה לי כי יש בך את התכונות האלו גם כלפי עצמך.. זה ברור לי, וזה חוזר אלי (הרכות והחום הזה) ואני מאמינה שחוזר חזרה אליך.. ויכול שאף פעם לא יגמר.. כל עוד מצליחים להתמקד ביופי הזה.. או לחזור אליו כל פעם מחדש.. זה מקסים! זה פשוט מקסים!!! איזה כיף שאת מספרת לי על בית פתוח של אמנים! ועוד בטבעון! יש לי שם ידיד מקסים שכבר מזמן לא ראיתי.. רק שאני מבולבלת.. בית.. מממ.. שבת בצפון.. ממ.. תל אביב, מסיבה, חיבוקים ארוכים, חום ואהבה... או.. ים המלח(שזה הכי פחות בא לי).. (??!!!) בנתיים אני נושמת, מה שיקרה הוא הוא מה שאמור לקרות, ותוך כדי, נהנת כל כך ממצע האפשרויות :O) כבר שעות שכואב לי הגב, הגיע הזמן לעזוב את המחשב, אני הולכת לקבל פני מלאכים :) או, ועל שיחזור של נילושקה אני לא מוותרת!!! :O) שבת שלום, נילושקה

מתי תבוא? אודי קשה לי . לא רוצה תגובות מאפאחד. סליחה . רוצה רק לשתף אותך בדברים הככ נוראים שבי. הזמנת אותי להיות כאן, לא מעט פעמים , לשבור את השתיקה ,לכתוב את מה שאיאפשר לומר , וזה הולך להיות קשה .. השיתוף הולך להיות לא קל. ואיך אצליח לקפל לך במילים עכשיו את התחושות הנוראיות שמתלוות אליהם?..את ההרגשה הככ מלוכלכת שאני ?... היה טיפול מאוד קשה היום.וזה חוזר מאז ..יותר מידיי פעמים - הזכרון,הזכרון חונק.ולפעמים הוא ברור , ושלם ..ולפעמים הוא לא מובן .. מבולבל .. ובא עם עוד ועוד זכרונות מגילאים בכלל שונים..אבל הכאב תמיד מורגש בגוף, והוא בא והולך , בא להולך.. ולמה היא אפשר למחוק את הזכרונות האלה מתוכי? למה זה לא עוזב אותי אודי?ואיך אעבור את הזוהמה הזו בטיפול .. מבלי לההרס מבלי להרוס ? אני שומעת אותו אודי ..ולא , אני לא פסיכוטית..את הקול שלו שמדבר אליי בנעימות..ובפנים מרגישה אותו - כשטן בהתגלמותו. ההרגשה הזו , ששוב היד שלו נוגעת בי , פוצעת אותי בבפנים , חזקה יותר ממני ,היד הזו שטיילה בין הרגליים , ונגעה ופצעה את כל האיזורים שהם רק שלי. מחרפנת אותי .איזורים שאסור לו היה לגעת בהם בי!רבאק ,אודי הוא היה אבא שלי.זה שצריך לשמור ולהגן עליי הכי מכולם ?.. למה הוא עשה את זה? מרגישה ככ מזוהם, ככ מלוכלך, ככ כואב , בנשמה, עמוק עמוק עמוק .. וזה מתחזק .וזה עובר לבטן.. ששורפת .. ואני מפחדת,מעצמי מהמבט הזה שלו עליי,ודיי.. אני רוצה שזה יעזוב ,רוצה להפסיק להרגיש את כל מה שהוא לקח לי בלי רשות מתוכי ,אני מרגישה ריקה , ויחד עם זאת ככ עלובה , מושפלת , מלוכלכת, נגועה , מלכלכת כאן את המקום .. נכון אודי , ?.. סליחה , מרגישה נורא . אני ילדה בת 6?..- ככ קטנה - מול כל הרע הזה שבא לתוכי בלי שום הזמנה.והזכרון משתלט , והדופק עולה , זה סוגר עליי - לוקח מתוכי את כל האויר. תהייה פה.איתי .זה קשה . לבד. המותן שלי ככ .. כואבת , כואבת מחדש את הידיים הגדולות שנגעו בה ,וביד אני נזכרת שהיתה לי את הבובה שאני הכי אוהבת .. ןואני לא מצליחה להבין למה אני נזכרת בה עכשיו ? למה אני נזכרת בכל זה בטיפול?יש לי בחילה , ויש זכרונות שמזכירים את מה שהוא ביקש.והטעם מהצהרים בפה ככ מגעיל.והריח שלו כאילו דבוק עליי.וזה לא משנה כמה מקלחות אני עושה , זה כאילו שההקלה היא רק לרגע ,וריח הסיגריות לא עוזב,ואני מרגישה ככ מלוכלכתתתתתתתתתתתתתתתת הוא היה בא לחדר, ולא הזיז לו כלום, הוא סיפק את היצרים שלו על הילדות שלי ,ישנתי מקופלת וזה לא הזיז לו לבוא, שיחקתי אותה ישנה אבל הרגשתי הכל ,ונכון שלפעמים בכלל לא ראיתי אותו,את הפנים שלו , ונכון שלפעמים הוא הלך ככ בשקט .. אבל אני זוכרת את הפעמים שאחכ בכיתי , בלי שהוא ידע , והבטן כאבה. פאק. הייתי ילדה קטנה .אני מרגישה ככ לבד בתוך הבלאגן הזה. סליחה שמשתפת בגועל הנוראי הזה.אתה הסכמת.. ואיך בבוקר , הכל המשיך כאילו כלום לא קרה ? ולמה אפאחד לא עזר ?..וזו היתה משפחה נורמלית ? איך? איך סמכתי עליו? הוא אמר שהוא שומר עליי, שהוא אוהב אותי , שככה אבא אוהב את שרית שלו ,הוא קנה מתנות, והבטיח לי הבטחות , וביקש שלא אספר לאפאחד את הסוד שלנו , ואני הקשבתי לו ? הייתי השותפה שלו?רציתי בזה ? ולמה פעם הוא היה נחמד?.. ופעם הוא ככ כעס?... למה הוא חייך וליטף?... וגם הרביצ ופצע , ונגע ונגע .. בלי סוף...והכל מבולגן אודי ,וכל התחושות מתבלגנות .. ולרגע אני שונאת אותו ורוצה לרצוח אותו , ולרגע אחר אני נזכרת שאני אוהבת אותו שהוא אבא שלי ,והכל מגעיל בי .. והגוף הבוגד הזה ככ זוכר את מה שהנפש שלי ניסתה לשכוח , והפצעים בתוכי עוד ככ מזוהמים , פתוחים , מדברים בעד עצמן , הגוף זוכר את מה שהנפש היתה ועודנה פצועה .. הגוף זוכר - שלא עשיתי כלום והוא רק נגע ונגע. ועכשיו כואב לי .. שם בבפנים .. הכל ככ כואב .. כי הגוף זוכר ..אודי , מתי הוא ישכח? ואיך זה ירגע? כן זו אני , המפלצת המלוכלכת שעכשיו בוכה ובוכה ובוכה וגם כואבת. שרית

מרגישה קצת בחילה לראות 3 הודעות שלי ברצף... מתנצלת.. ההודעה לאפרת הייתה אמורה להיות למטה - תגובת המשך להודעתה.. קצת ריחפתי כנראה... אז אנסה בקיצור לשאול אותך לגבי ההיפנוזה - האם היא אמורה להתבצע כשהמטופל ישן? האם אין בזה סיכון מבחינה זו שהמטופל אולי לא "בשל"/מוכן לקבלת המידע - להעלאת המידע מהלא מודע (אם אני מבינה נכון זו המטרה?) יש אפשרות להמשיך טיפול אצל פסיכולוג קליני במקביל להתחלת טיפול בהיפנוזה? זהו. כהרגלי לא ממש הצלחתי לקצר.. מקווה שהשאלות לא טיפשיות מדיי. ו..תודה מראש על תשובתך. נ.ב כבר התחלתי לקרוא את הספר שהמלצת (עם הפרעת הקשב והריכוז שלי, מקווה שאצליח לסיימו) - נראה מעניין ומאתגר.. תודה, מיקה

שלום אני בשנות העשרים לחיי ומטופל בזיפרקסה ( לסכיזופרניה ), אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להסיר מחסומים ולהגיע למימוש עצמי ולהיות מי שאני באמת מבחינה חברתית וכו... אבל... יש לי בעיה, גם אם אלך לטיפול פסיכולוגי וזה יעזור לי אז אחר כך תבוא מחשבה טורדנית ותהרוס לי את הכל, זה קורה עכשיו כאשר אני "מסדר לעצמי את הראש" אז תיכף באה מחשבה טורדנית והורסת לי את הכל ( את החיים ). אני צריך כיוון לאן לפנות, אולי עליי קודם לקחת כדור נגד מחשבות טורדניות ואז ללכת לטיפול פסיכולוגי או שיש טיפול בלי כדורים שיטפל לי במחשבות הטורדניות ויעזור לי להגיע למימוש עצמי מבחינה חברתית הרגשתית וכו, תודה.

שלום אני בשנות העשרים לחיי ומטופל בזיפרקסה ( לסכיזופרניה ), אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להסיר מחסומים ולהגיע למימוש עצמי ולהיות מי שאני באמת מבחינה חברתית וכו... אבל... יש לי בעיה, גם אם אלך לטיפול פסיכולוגי וזה יעזור לי אז אחר כך תבוא מחשבה טורדנית ותהרוס לי את הכל, זה קורה עכשיו כאשר אני "מסדר לעצמי את הראש" אז תיכף באה מחשבה טורדנית והורסת לי את הכל ( את החיים ). אני צריך כיוון לאן לפנות, אולי עליי קודם לקחת כדור נגד מחשבות טורדניות ואז ללכת לטיפול פסיכולוגי או שיש טיפול בלי כדורים שיטפל לי במחשבות הטורדניות ויעזור לי להגיע למימוש עצמי מבחינה חברתית הרגשתית וכו, תודה.

שלום רב לך ניתן כמובן להעזר בטיפול תרופתי לצורך התמודדות עם מחשבות טורדניות ocd אי לכך עליך לפנות לרופא שרשם את הזיפרקסה בהתאם.במקביל אני ממליץ לך לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותיתי על מנת ללמוד כצד לשלוט בצורה רצונית באותן מחשבות טורדניות. מדובר בטיפול ממקוד וקצר מועד. אשמח לעזור במידת הצורך תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

כתבתי (אתמול) גם הודעת תודה לכל מי שעזר בהמלצות על ספרים. ההודעה נשכחה או נעלמה? בכל אופן אומר שנית - תודה לכולן , זה עזר לי מאד - (פרט לרשימת הספרים עצמה) גם להרגיש את האכפתיות והנכונות לעזור. ואודי תודה על תשובתך האחרונה לי. יש לי עוד שאלות... - יבואו בהמשך.-- תודה ומנוחה נעימה, מיקה

מקווה שלא אכפת לך שאני מביעה את דעתי...ואת ממש לא חייבת לקבלה. מהיכרותי אותך (יותר מהפורום הזה, אך גם חושבת שקראתי אותך גם "שם" בזהותך האחרת) אהבתי את שאת כותבת ומאד מקווה שתישארי בכל זאת. אני חושבת שהזעקה שלך להכרה ולחיבוק מאד גדולה. ודווקא הרצון החזק הזה בהכרה ובאישור ואולי הפחד הגדול מדחייה הם שמביאים לתופעה המוכרת שהציפיות מגשימות את עצמן.. אני מאמינה לך שבחרת בזהות אחת בכל פורום והשתמשת בה בכל הודעותייך.אבל מה שחשוב הוא שאת קודם כל תקבלי את עצמך ותכירי בתרומתך ולא תחפשי או תעלי רעיונות של דחייה היכן שאינם קיימים.

תודה על תגובתך, כל ניצוץ של אמונה מחזק אותי... דרך אגב בפורום השני קראתי לעצמי יעל... אני בדרך כלל לא מעלה דחייה במקומות שאינה קיימת, אבל מה שעברתי בפורום השני פשוט בלתי נתפס. אני בן אדם נורמאלי, בעלת זוגיות של 7 שנים, אותה עבודה 4 שנים, לומדת תואר שני במקצוע טיפולי...אני בדיכאון ובתקופה קשה, אך בטח לא דיסוציאטיבית...והכי חשוב היה לי שיכירו אותי ויבינו את הנרטיב שלי ולכן זה מבחינתי בלתי נתפס לכתוב בשמות שונים. ולמרות כל זאת, האשימו אותי בפורום השני, וכרגע המנהלת פשוט מתעלמת לחלוטין מהודעותיי (ואני שולחת הרבה דווקא בגלל ההתעלמות), לא עונה לי, אני חווה זלזול והשפלה כמו שלא חוויתי מעולם, והיו לי חיים לא פשוטים בכלל ועדיין זו אחת החוויות הקשות שאזכור. ותראי מה קרה כאן- כתבתי אולי 4-5 הודעות,2 בשבילי והשאר תגובות לאחרים, ושוב, משום מקום הואשמתי שוב בפיצולים, אני לא מבינה את זה, זה נשגב מבינתי, האם כל הפסיכולוגים לוקים בהפרעת אישיות פרנואידית, האם הם משליכים עלי את הפיצולים שלהם...אני לא יודעת... אשמח אם גם את תוכלי להאיר את עיני לגבי למה לדעתך הם חשבו (שניהם!!!) שאני מפצלת וכותבת בשמות שונים... ולגבי עזיבתי, אני נחושה, את לא מתארת לעצמך כמה זה עושה לי רע כל ההתעסקות הזאת וההאשמות האלו, אני בן אדם כל כך מוסרי, עם אני עליון כל כך נוקשה, ושיאשימו אותי שוב ושוב זה פשוט בלתי נסבל עבורי וממש מערער אותי... תודה על התייחסותך, כמו שכתבתי, התמיכה חשובה לי לפעמים יותר מהעצות הטיפוליות, שהרבה פעמים אני יכולה לתת אותן לעצמי... אפרת

אני בבור. הוא סגור עלי. אני לא מצליחה לפעול. אין לי מילים. ~נילי~

אני בסדר!!! באמת!

הועפתי היום מהטיפול, בצורה משפילה וכואבת. לא היה בטוח אם הפגישה של היום תתקיים, משום שנפרדתי (במייל) מהמטפלת. אבל היא כתבה לי "חבל. אם תרגישי אחרת, אני פה". חשבתי שבכל זאת נשאר לי המקום בפגישה של היום. לאחר כמה התכתבויות בינינו - אותן התכתבויות שהשאירו את תחושותיי עמומות ולא ברורות- החלטתי להגיע בכל זאת לפגישה (כאשר אינני יודעת אם המפגש שמור לי). גם כתבתי לה שאף פעם לא נתקלתי בפסיכולוגית שלא אומרת מילים מנחמות, שלא מביעה רצון שאמשיך איתה את הטיפול, למרות בקשותיי. בתוך תוכי חשבתי שאולי אני רצויה, אבל מאוד רציתי לשמוע זאת, במילים. הגעתי לקליניקה, אבל היא היתה סגורה. זה כל-כך כאב לי. אמנם לא הייתי בטוחה אם המפגש שמור לי, אבל קיוויתי. ניסיתי להתקשר לפסיכולוגית וכתבתי לה הודעות, אך היא לא הגיבה. מרוב תסכול של השבועיים האחרונים, ניסיתי להתקשר אליה ללא הרף. זכורים לי מצבים כאלה בחיים,של חוסר הרפיה, רק במקרים של פרידה. ואני ממש הרגשתי כך איתה ולכן לא יכולתי להרפות. הרגשתי ממש מצוקה. השארתי לה הודעה שהגעתי לקליניקה אבל היא לא שם. הגעתי הביתה ועשיתי טעות, אבל שוב - מתוך מצוקה ורצון לזכות למענה ממנה. הטעות שלי היתה שהתקשרתי לשותף שלה לקליניקה. בכיתי לו וביקשתי אם הוא יכול ליצור עם הפסיכולוגית קשר ולבקש ממנה שתחזור אליי. דיברתי בקול שבור. אחרי כמה דק', הפסיכולוגית התקשרה אליי ולא תיארתי לעצמי שאתקל באיבוד עשתונות מצידה. היא ממש צעקה עליי, אמרה לי שהטיפול שלנו הסתיים, שהיא לא יכולה לטפל בי. היא אמרה לי שהיא לא מחלקת אישפוז של 24 שעות, אלא שהיא עובדת בקליניקה פרטית ונותנת טיפול של פעם בשבוע, היא אמרה לי שהיא עובדת כבר הרבה שנים, שהיא מטפלת במקרים קשים אבל שהיא אף פעם לא נתקלה במקרה כמוני. היא אמרה שהיא היתה הכי בסדר איתי - הסכימה לעשות בעבורי משהו שלא נהוג בטיפול (חיבוק), עשתה לי הנחה וכד' ואילו אני באה אליה בתלונות שהיא אדם שלא מבין ולא אכפתי. הסברתי לה שזה מתוך החששות שלי, הרי לשם כך הגעתי לטיפול, אבל דבריי לא עזרו והיא המשיכה לצעוק עליי ולטעון שאני מסמסת וכותבת לה מחוץ לשעות הפגישות אבל בפגישות עצמן אני שקטה ולא מדברת (היא כבר כמה פעמים העירה לי שאני שותקת בפגישות). לפי מה שאני יודעת, זה בסדר לשתוק בפגישות, גם זה חלק מטיפול. אמרתי לה שעברתי הרבה עזיבות ושלא הייתי מצפה שיזרקו אותי דווקא בטיפול. היא אמרה לי "אם את רוצה לראות את זה ככה אז תקראי לזה זורקת". דיברתי איתה על כך שכל הכעסים שלי נובעים מאמון, היא מיד עצרה אותי ואמרה לי "נו, אם את לא מאמינה בי אז באמת אין טעם להמשיך את הטיפול". היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא במנוסה ממני. סיפרתי לה שמרוב שהייתי בחוסר אונים בשבועיים האחרונים אז כתבתי כל הזמן בפורומים משום שלא קיבלתי ממנה מענה. היא השיבה לי בכעס "אז תכתבי בפורומים, מה את רוצה ממני?". זו היתה פשוט שיחה נוראית. היא אמרה שהיא אף פעם לא צעקה ככה. אני ממש שבר כלי - עוד טיפול כושל. ואני כל-כך חיבבתי אותה, התחלתי להיקשר. גם כתבתי ואמרתי לה את זה בכמה הזדמנויות. חשבתי שהנה, יש סיכוי טוב שהטיפול יצליח. אפילו כשמגיבים פה כתבו לי לעזוב, אמרתי שאני נותנת צ'אנס. מרוב ייאוש התקשרתי שוב לשותף שלה לקליניקה, ממש בכיתי לו. לא היה לי עם מי לדבר. הוא אמר לי שהוא מבקש לנתק איתי את השיחה ושלא אטריד אותו. זה מה שקורה לאדם בודד במצוקה - אין לו עם מי לדבר והוא מנסה למצוא מישהו שישמע אותו. אני לא אדם שמטריד, אבל אין לכם מושג באיזו מצוקה אני. אין לי איפה לשפוך את הלב. לא חברים פנויים, לא משפחה. זה פשוט אסון בשבילי. שלחתי עוד ועוד הודעות לפסיכולוגית. ביקשתי ממנה שנקבע פגישה למחר, שצריך לדבר על הדברים, שלא תעזוב אותי, שלא תשאיר אותי ככה, עם מועקה כזאת. ביקשתי שתיתן לי הזדמנות. היא רשמה לי שהיא לא רואה המשך קשר בינינו ושהיא מבקשת שאניח לה ושלא אתקשר יותר בעתיד. אין לכם מושג איזה כאב לב זה בשבילי. בן אדם שהערכתי, שהרגשתי שהעניק לי חוויה טובה, ולפתע הוא מסלק אותי. כל-כך הערכתי אותה, למרות הקשיים שבטיפול. ממש התחננתי אליה שתיתן לי הזדמנות. התקשרתי שוב. ביקשתי שתנסה להבין אותי, שננסה בכל זאת, שאני לא אדם רע. אבל היא שוב הרימה את הכל ואמרה לי לא להתקשר אליה יותר. בחיים לא האמנתי שכך זה יסתיים. זו הפעם הראשונה בחיים שאני ממש לא רוצה לחיות. אחרי כל-כך הרבה אכזבות, מגיל כה צעיר, ספגתי וספגתי וספגתי, ואני לא יכולה יותר. אני לא רואה שום מוצא, אני לא רואה טעם לכלום. כבר התחלתי לנסח לי בראש מכתבי פרידה מכולם. התקשרתי לשתי חברות יקרות כדי להתנצל על דברים. אני פשוט לא מסוגלת יותר להכיל כאב. והכי עצוב לי זה שאני עדיין מעריכה ואוהבת את הפסיכולוגית הזאת.

אני מנסה לווסת את עצמי ולכתוב פחות, אבל לא יכולתי לעבור הלאה לנוכח הודעתך... אני מאוד מצטערת עבורך, זו חוויה נוראית, שאני יכולה להתחבר אליה. בדמיון שלי, בהשלכות הפנימיות שלי, גם אני חשתי דחויה בטיפול והגבתי לכך מאוד קשה. אני רק מדמיינת כמה נורא זה לחוות זאת גם באופן מציאותי. ההתנהגות שלה פשוט מחפירה! היא בדיוק הדוגמא לאותם פסיכולוגים הנמצאים במגדל השן שלהם, בקליניקה הפרטית, שרוצים לטפל רק ב"מקרים קלים", אנשים שמנסים לחפש את עצמם או לפתור איזו שהיא בעיה נקודתית בחיים שלהם, ולא מוכנים להתמודד עם הקשיים והפגיעות האמיתיות. לגבי מצבך הנפשי כרגע - גם אותו לצערי אני כל כך מכירה. אך זכרי כי כל מצב נפשי הוא זמני, והוא יעבור, ובעוד תקופה מסוימת תרגישי אחרת לגמרי ותוכלי להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת, עדיין פגועה, אך פחות נסערת. לגבי הנסערות, תשקלי ללכת לפסיכיאטר, אפשר דרך קופת החולים, שייתן לך מספר (קטן כדי שלא יהיו פיתויים) של כדורי SOS, לי זה מאוד עוזר ומרגיע גם ברגעים הכי קשים.. ליבי איתך, המשיכי הלאה, מקווה שבטיפול הבא יהיה יותר טוב... נ.ב. את כל זה אני אומרת גם לעצמי... אפרת

כואב מאד לשמוע מה שקוה לך... באמת. אני מבינה את הצורך לדבר ולקבוע איתה בכל מחיר. אבל אני חושבת שזה קצת הרחיק לכת.. גם לך יש כבוד עצמי. ניסית לבקש שוב ושוב. הראית לה כמה זה חשוב לך. אני חושבת שברגע שמרגישים שנרמס הכבוד ההדדי, אין מה לנסות יותר. חבל לך. אני חושבת שזו אחת הנקודות היותר פוגעות. זה מה שגרר דחיה שוב ושוב... וזה נראה לי הביא להרגשה כ"כ נוראית... יש בך כנראה הרבה יותר ככוחות ממה שנראה לך, אם זו ההתמודדות שלך. תנסי להיות שם בשביל עצמך. לעמוד על שתי רגליים. ותמצאי פתרון והקלה ממקום אחר (ולא ממנה). הרבה הצלחה...

אני "ליאורי" וכתבתי הודעה שכותרתה "שלום" התץייחסתי אלייך שם. אנא קראי ולוואי שדבריי יחזקו אותך. איתך בכאבך אני

מה עוזר לחרדות??????? מה שלא לומדת (בטיפול ובחיים) - אף פעם לא עומדת במבחן ברגע האמת. נכנסת בקלות לפניקות. ונוסף לזה גם חרדת רדיפה מסויימת - שיגלו עליי את כל סודותיי האפלים.. מהעבר ומעכשיו (כל הקשור לבעיות הנפש) עייפה ומותשת מעצמי. מנסה להתעסק באובססיביות בכל מיני עיסוקים אבל לא חוץ מאישקט פנימי וחיצוני לא מצליחה להתמיד בכלום. לא דמיון מודרך ולא מדיטציות - לא מצליחה ליותר מכמה שניות. כבר לא יודעת מה לעשות. מפחדת לחלות.. בבקשה תציל אותי מעצמי אם זה עוד אפשרי...

לאודי שלום, כמו שכתבתי בהודעתי הקודמת, עד עכשיו כתבתי בעיקר בפורום השכן. התנהלותי כללה כתיבת הודעות גם לבנות הפורום האחרות. זה עשה לי טוב, הרגשה של מעין שותפות גורל, ושל פורום שהוא גם תמיכתי ולא רק טיפולי. כפי שציינתי בהודעה הראשונה נהדפתי מהפורום ללא כל הסבר או סיבה. אני מפחדת שגם כאן זה יקרה כי אולי אני כותבת יותר מדי. אשמח אם תגיד לי בכנות אם זה קורה, אם אני יותר מדי כאן, ואני אפחית במינון. אני רק מבקשת משהו ברור, שאני אוכל להבין. תודה, אפרת

טוב, אני אשמח אם תסביר לי מה הפעם גורם לתחושה הזו? גם אתה חושב שאני מפצלת, שאני משתמשת בזהויות מפוצלות? זה בדיוק מה שקרה, שאני לא מבינה איך הוא קרה. אשמח מאוד אם תסביר לי מה גרם לך לחשוב ככה... תחשוב על התחושה שלי, שכל פעם זה מה שאני מעוררת בלי לדעת למה...אני ממש מרגישה שאני מאבדת קשר עם המציאות, אני בפועל היחידה שיודעת מה אני עושה ומה לא, אבל איך זה יכול להיות שזה בפעם השנייה מעורר את אותה תחושה הזויה??? בבקשה תסביר לי, תודה אפרת

שלום אודי, אני החלטתי לפרוש מעולם הפורומים האינטרנטי, זה עושה לי יותר רע מטוב. אבל לפני שאפרוש אני כן רוצה לנסות להבין מה קרה בפורום השני, וכאן. אשמח אם תיתן לי ביקורת מדויקת- מה בהודעותיי גרם לחשוב כי אני מפצלת זהויות, ואילו הודעות אחרות נראות כאילו הן נכתבו על ידי? אל תפחד להיות בוטה...על אף הפגיעה הקשה מהפורום השני, כאן עוד לא הספקתי להיקשר, ואתה לא דמות אישה, כך שהכל מקבל משקל רגשי קטן יותר... תודה אפרת

היי על פניו נראה שלא הבנתה אותי . בהודעה הקודמת לא התכוונתי שהדרך לא בסדר הדרך יכולה להיות טובה אבל עבור רחרים ולא עבורי. אני נמצאת בטיפול זמן רב מידי לטעמי זמן שאינני רואה בו שיפור לטובה. אני כל כך רוצה את השיפור הזה אבל הוא אינו מגיעה. הייתי רוצה להבין דבר אחד האם ptsd כמו שאני עוברת הוא הפרעה נפשית ומאיזה סוג ומה ההבדל בינו בין מחלת נפש תודה

בד"כ בשל היותי היפרית אינני מסוגלת/מוכנה/רוצה להקשיב להרצאות. הפעם כן. ביצד? תודה

כתבתי הודעה והוא פשוט העיף אותי. מה שמאוד מתאים להרגשה הכללית שלי. שאף אחד לא יכול לסבול אותי, להכיל אותי, להתמודד איתי. וזה די ברור לי ומובן, כי אפילו אני לא סובלת אותי. אפילו אני מתעבת אותי. אז מה אני כבר יכולה לצפות מאחרים. אני לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך הרבה דברים שונים וסותרים במקביל. אודי? איך אפשר להרגיש בזמן טיפול פגיעה מהמטפלת, עצב, יאוש ועם זאת, במקביל, לרצות להיות איתה בכל רגע אפשרי, לשמוע אותה, לדעת שהיא לא מורידה ממני את העיניים במשך כל הפגישה (למרות שהעיניים שלי תמיד מושפלות). איך אפשר להרגיש כל כך הרבה דברים סותרים באותו רגע ממש? איך אפשר להתמודד ולהכיל כל כך הרבה רגשות שונים וסותרים כשתכל'ס, אני לא מסוגלת להתמודד אפילו עם דבר אחד קטן. הכאב גדול, הרגשות מציפים מידי וחותכים- תרתי.. נפש. גוף. מה כבר נשאר. רק יאוש אחד ענק ורציני. שירפלצת

נראה לי שזה מה שקורה, כשחווים קשר שהוא פוגע ומכאיב, אך עדיין מחזיקים את התפיסה או האמונה שיכול להיות אחרת, שיכול להיות קשר מיטיב. הרצון לקשר כל כך חזק, עם זאת כל כך מפחיד... אבל במובן הזה, זה נראה לי סימן חיובי, לא איבדת לגמרי את התקווה, את עדיין מעוניינת בקשר ובגלל שכל כך אין, הצורך הוא כל כך חזק, ומשתק, ומפחיד. וזכור לי שכתבת לפני כמה זמן שאת מתאימה לאבחון של הפרעת אישיות גבולית רק ללא החיתוך? האם זה השתנה או שאני מתבלבלת? אפרת

אודי שלום, אני פרודה מזה שנה וחצי וגרושה פחות מחצי שנה. היום התברר לי כי לאירוע של חברים משותפים מלפני הפרידה שיתקיים בפורום מצומצם, הגרוש שלי יגיע עם בת-זוגו, ודי קשה לי עם המחשבה הזו, אני מתלבטת האם ללכת לאירוע (מתקיים בעוד כשבוע וחצי). מה אתה מייעץ לי ? בתודה

הי אודי כמה דברים... דבר ראשון, אני כתבתי הודעת תגובה לנילי בשרשור משבוע שעבר, האם במקרה קיבלת ואם כן האם תוכל להעלות או שההודעה אבדה לה. שנית, אם יורשה לי להתייחס לדברייך... אתה אומר שזה איננו קרב, ואני רוצה להסביר מדוע כן קרבות היו אלו שהתחוללו בשדות הטיפולים. אצלי באופן תמידי קרב פנימי בין האור לחושך, בין התקווה ליאוש, ובין המפלצת והמלאכית. ובכל טיפול הגורם הטיפולי בחדר הצטרף למחנה האור והצהיר את בטחונו הגמור בנצחון הטוב על הרע. הצהרה שדרך אגב, תמיד הכעיסה אותי, מהיכן הבטחון הגמור בפרוגנוזה הטובה... וככה בכל טיפול מלחמה שלי בין האם אני טובה או רעה, ומלחמה של המטפל בלנסות להראות לי שאני טובה... וארבע מתוך ארבע פעמים המלחמה הזו הסתיימה במסקנה של הגורם הטיפולי בכך שאני רעה. בלתי נסבלת. בלתי ניתנת לעזרה. או יותר נכון, ניתנת לעזרה "אך לא בבית ספרנו". הם סבלו כה קשות עד כי לא העזו לומר שאין תקווה אך התקווה שלהם אזלה כמו גם הכוחות. המפלצת הביסה אותם. ואולי מההסבר הזה אתה מצליח להבין מדוע קשה לי עם התפיסה החיובית של "לראות מה אני מקבלת מכל אחד מהטיפולים ולהתייחס לזה כאל רצף". אמירה שחייבת לציין שגם מעוררת בי כעס, הניסיון הבלתי הנדלה הזה למצוא את הטוב בכל דבר, כשהמחיר שלו הוא הרבה פעמים התעלמות מהרע. וגם, מתייחסת לגופו של עניין, איך ניתן לראות בטיפולים כרצף עם בכולם היתה אותה מחזוריות כואבת של אמונה, תקווה, ניסיון עד שאלו התמוססו והפכו לאוזלת כוחות ויאוש. לי זה לא נשמע כמו תהליך... כמו רצף... נשמע לי כמו כישלון... אמנם מוכר אך בכל פעם כישלון... ושלישית, זה באמת היה קשה לפנות אליך, תודה על העזרה ביי (-: גלי

סליחה שאני מתערבת, אבל רציתי לשאול אותך מה גרם לך להסיק שהם איבדו תקווה, איבדו כוח, הבינו שאת רעה? מה הוביל למסקנות האלו? אולי מדובר בכשל לוגי? בהטייה שלילית שחוזרת על עצמה? האם את יכולה להאמין שמישהו יתפוס אותך כטובה? או לפחות כאחת שקיימים בה חלקים טובים? אפרת

קודם כל אני אכתוב שקראתי את מה שכתבת לאודי שם למטה ובאמת מצער וכואב ואני יכולה להבין את תחושותייך. לשאלותיך... לא היה שם כשל לוגי... אני יודעת שהם יודעים כל חבורת המטפלים לשעבר גם היום שיש בי גם חלקים טובים. פשוט עם כולם זה הגיע למצב שלא היה להם כוח יותר להתמודד עם החלקים הרעים. ועצוב לי נורא שאני קיוויתי שבעזרתם אני אוכל לחבור לחלקים הטובים שבי כדי קצת להביס את המפלצת. אבל באמת היה שם ויתור, ועייפות מהמפלצת. זו לא היתה מסקנה שלי, זו היתה אמירה מפורשת שהובילה בכל אחד מארבעת המקרים שהצד המטפל יגיד שלום ולא להתראות. כל טוב גלי

היי אודי ובוקר טוב לך, ..אין לי כל כך מה לכתוב..חוץ מ..קצת געגועים שיש..אני מתגעגעת ..אל מי ??? אין לי מושג...געגועים כאלו שנמצאים עמוק עמוק עמוק..לא ניתנים לתיאור ..סתם געגועים כאלו כמו גלי הים שנראה שעומדים לפרוץ את .. את מה ??לא יודעת...וואוו אודי כשהגעגועים הללו מתעצמים (וזה מה שקורה ברגעים אלו בדיוק ) אני כבר יודעת שיהיה יום לא פשוט.. אודי, בבקשה ממך, תכסה אותי בשמיכה שלך,תגיד לי שהכל בסדר.. תרגיע את הלב שעומד להתפוצץ מהכאב העמוק כל כך..בבקשה ממך..

לאודי ממשיכה לצנוח ללא חבל בבאנג'י הרגשי הזה- אוטוטו מגיעה לאדמה. יותר נכון עושה חור באדמה. אבל זו לא האדמה החקלאית בצפון היכן שמגדלים בטטות וירקות כתומים, אודי זו אדמה זועמת של גיהינום של לבה של דם אש ותמרות עשן. הגיהינום נמצא במעמקי האדמה וזה מוכח מדעית, מילה שלי. יש שם קולות איומים לא של שדים אלא של לבה רותחת, אתה נשרף חי ושוב חוזר לעצמך כמו עוף החול- והמחזוריות הזו היא בלתי נסבלת. חשבתי שהקוסמוס אמור להיות מצפוני לפחות בסוף. די כבר איבדתי הכל תנו לי רק למות בשקט, זה משפיל החזיון הזה של עצמי צופה בעצמי נשרפת, אדישה לזה שאני נשרפת ויודעת שזה לא הסוף שזה שוב מתחיל ולא נגמר. אני רוצה את הסוף, את הסוף הסופי, אני רק בשר ודם, אני אורגניזם עם תודעה, אני יצור סופי ומוגבל שמתמודד עם סבל אינסופי ללא גבולות. ברור לי היום יותר מתמיד שהקוסמוס רוצה בלכתי אני תופסת מקום של נשמה אחרת שאמורה להפציע ואני מפריעה לה חוסמת לה איפשהו את הכפתור האנרגטי. הגמד המוסרי ההוא ידע כל העת ההיא שאני מזהה אותו משום שהיה לנו מוח דומה (לא בכל הנוגע לשיפוט מוסרי)- ואפילו לא הייתי מודעת לזה שאני מזהה אותו. אתה מבין אודי הלא מודע שלי הוא פשוט סורק נפשות מדויק והקוסמוס הזה העביר לי את כל המסרים הלא מילוליים האפשריים שרק היה יכול ואני עוד מאשימה אותו באדישות. זה לא שהוא היה אדיש אלי- אני פשוט לא פרשתי אותו נכון. המוח המעוות שלי זיהה את התליין כמושיע. התעלפתי ברחוב והזמינו לי אמבולנס. נכנס לי זבוב לאוזן- כאילו לחש לי- אסור לך להשאר אסור לך להשאר- ואני חשבתי שאמר לי- אסור לך לעזוב אסור לך לעזוב. אודי אני הפקרתי את עצמי ועל זה אני לא אסלח לעצמי בחיים או יותר נכון בזמן הקצוב שעוד נותר לי לחיות. והייתי כזו פרח. והכל בגלל שהתקשורת הלא מילולית שלי עם הקוסמוס היא לא משהו. אודי אתה מומחה ל- TOM – אולי תגיד לי אתה מה כשל בדיוק בזוגיות שלי עם הקוסמוס- מי לא קורא את מי נכון...? או שאולי אני צריכה כבר לחפש קוסמוס אחר?

היי אודי מה נשמע יש לי מעין תופעה ששמתי לב אליה עכשיו וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא,אני תמיד ממהר הן בהליכה הן בעשייה ביום יום והן בתק' בחיים.למשל בצבא אני תמיד התעסקתי בעתיד שלי ולא חוויתי את חווית הצבא,כשאני לומד אני חושב על העסק שאני אפתח,וכו' וכו' כלולמר אף פעם הראש לי והמחשבה לא נמצאים בהווה בחיים באמיתיים אלא בריצה ובריצה מאוד מהירה למה זה קורה ? ואיך נמנעים מכך ? שבוע טוב

שלום אודי, אני לא יודעת אם זה המקום, אבל רציתי לשאול, אני בתחילת קשר עם בחור, ואני חוששת שאהפוך תלותית וחונקת, אתן יותר מידי ולא אתן מרחב לבחור.- מה שכנראה נובע מחוסר בטחון עצמי. מה עושים? אני מאוד רוצה לבוא ממקום של חוזק לקשר הזה. שהאושר שלי לא יהיה תלוי בו...יש לך הצעה? תודה רבה!

בוקר טוב. יש לי שאלה לגבי ההתנהגות של בעלי. תמיד כשאנו יוצאים לאכול עם חברים או משפחה הוא, כל פעם שהוא מכניס אוכל לפה מסתכל על הנשים שמולו, על החזה שלהן, בעיניים שלהן. הערתי לו שזה מפריע לי אז הוא אמר שהוא לא מרגיש שהוא עושה משהו, אבל כשאני מסתכלת עליו הוא לא בוהה בנשים. פעם הוא עשה כך לאמא של כלתי והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מאד התביישתי בשביל הבן שלי. איך אפשר לגרום לו להפסיק את המנהג המביש הזה? תודה על עזרתך.

בוקר טוב , מה עושים במצב כזה ... ?! אם הרופאים בסוף האבחנות שלהם המתסכלות והמכאיבות אומרים שאני סובל ממכיהאהזן כמובן חוץ מהאבחנות הרפואיות האחרות ... זה ממש הכזיב אותי , ובכך אני לא מאמינה בשום מילה או טיפול שהם נותנים... זה אולי מתוך כעס , אכזבה ,או אפילו האבחנות השגויות שלהם או שלא מבוססות על מדע רופאי ... ככל שאני שואלת למה זה ? איך זה קורה ? איפה הולך הדם... ?... למה קשה לי לנשום ? למה כואבת הבטן ? למה הדופק 160 והחום עולה בליה ל 39.5 ? אין תשובה ואין תשובה ----ואם יש וולא בקיצור רב ולא לעניין , אפילו מדברים מחוץ לחדר - כי בקיצור לא יודעים למה זה קורה ? הבעיה הרופאית היא כך : התחילה לפני כשלוש שנים עם כאבי בטן עליונה והקות דמיות - אחרי שנה מההקות עברת כריתה חלקית של הקיבה בגלל כיבים מדממים .. ההימוגלובין היה בהתחלה יורד ל 4.5 היו נותים מנות דם אבל ללא שיפור משמעותי במצב הדם ... לפני שנה חזרו הירידות בהימוגלובין ל 6 נותנים מנות דם - עולה ואז אחרי כשבוע זה יורד ואז אצטרך להתאשז וקבלת עוד מנות - וכך החיים שלי ... טיפול ללא אבחנה...\ נכון שעברתי מרבית הבדיקות האפשריות ( גסטרו' , קולו' , קפסולה , מיפוי ע"ש מקל , CT רובן תקינים ולא מראים דימום כלשהו , אפילו מבחינה גיולוגית הכל תקין , וגם כן אורולוג מבחינתו תקין ...\ בגלל שהבדיקות לא מראות סיבה להירידות בהימוגלובין - וכל פעם אני מתלוננת שקשה לי לינשום למרות שהסיטואציה תקינה 98-100% , קושי בהליכה , לחץ בחזה ודפיקות לב , כאבי ראש , סחרחורת .... לא יודעת אפילו אם מותר לי להתלונן במצב כזה ... כי אם מתלוננת הינה האבחנה שלהם סאני סובלת ממיכהאזן (איך הגיעו לזה לא יודעת?!!!) אולי כי אין באמת רופאים שיודעים לאבחן ולטפל בבעיות ... אני בנתיים לא מאמינה לשום מילה ממה שהם אומרים , אפילו בתקופה האחרונה אני קורעת מולם את מכתי השחרור או הבדיקות ... תגידו שאני משוגעת ולא אחראית ... בנתיים זה לא יכבת לי ... מרגישה שבבה"ח הכל מזויף , אבל התרופות או מנות הדם ועירויי הברזל מזוייפים - כי הם לא עושים את העבודה שלהם... אני מודה שאני בדיכאון קשה ואפילו חמור יותר מדי ... למה מה אתם מצפים ממני ? כבר מספיק לי !!! לא נראה לי שכך אני צריכה לחיות ! אפילו לפעמים מרגישה שעדיף למות ולא לסבול אני וגם המשפחה שלי מהמצב הזה ... למה לחיות כך ?! מה יש בחיים האלא חוץ מכאבים ותסכול אחרי תסכול ... חוץ מהתנהגות הרופאים כלפי - הם מרגישים שאני לא יודעת כלום - אבל את האמת כל מילה ומילה נכנסת באוזן ולא יוצאת אפילו מאחורי הדלת ... אני בוכה והם לא רואים את הדמעות שלי !!! צועקת ואף אחד לא שומע אות ... כבר מספיק... כן מספיק ... ועוד פעם מספיק זאת לא החיים שציפיתי לה . ולצערי צריך להפסיק אותה מיידית ... עדיף לי ולמשפחתי ...אולי אנוח קצת - לישון ולישון עד אין סוף ...