פורום פסיכולוגיה קלינית

מזה כמה שעות שאני מעט (עמוק) עצובה.. ואני לא מצליחה להגיעה לנקודה שהפילה אותי... אודי, יש עצה? (וכואב לי עמוק בלב ובגרון) http://www.youtube.com/watch?v=FLXeY27__44 אך עדין, אני לא שוכחת.. שיש לי הרבה טוב.. כרית, מיטה, אוכל.. נייר טואלט.. שוב ושוב ושוב תודה!!! ערב טוב לכולנו.. (התגעגעתי... מרגיש לי הרבה זמן מאז שבת.. כל כך הרבה קרה השבוע!!!) ~נילי~

כן, לא הרגשתי שאני מתנגדת לעצב, כמו שהרגשתי עצובה בגלל שאני עצובה פתאום. ניסיתי להבין מה הביא אותי לשם, כדי לטפל באותו מקרה, להיות איתי, להבין אותי קצת יותר.. ולא הצלחתי להבין. גם זה העציב אותי. בכלל, בימים אלו מעסיקה אותי שאלה גדולה ומשמעותית עבורי. באופן אישי, יש לי נטיה להשתמש באמפטיה ואינטימיות כדי ליצור רגרסיה. זה לא קורה לי עם כולם, אבל כיום, מי שאני יודעת ש'מסוכן' עבורי, ממנו אני מרחיקה לכת.. לא רוצה ליפול. רוצה להתחזק. אולי בגלל זה עזבתי את הטיפול (ממ.. חושבת לעצמי.. :) ) בתקופה זאת אסור לי להתבחבש בעצב, בכאב, ברוע. זה עושה לי רע. זה מדכא אותי, גורם לי להיות במקום שאני לא רוצה להיות בו. מן הסתם, אני לא יכולה למנוע מרגשות להיות בי, לכן אני מנסה לשלב בתוך הכאב קצת מן הלוגיקה. הקוגנטיביות. מעניין... תוך כדי שאני כותבת לך אני מבינה דברים שנסתרו ממני לתקופה ארוכה. אני תוהה אם שילוב לוגי בתוך חוויה רגשית מפחית מעצם חווית הרגש.. אני חושבת שלא, זוהי בעיני דרך אחרת לחוות את הרגש.. אודי, אתה חושב שאני בורחת ממשו..? טוב לי פה.. (בבקשה תתיחס לתגובה למרות שהיא שרשור ולא ראשונית.. זה חשוב לי) שתהיה לנו שבת טובה.. אודי, לאחרונה אני מדמינת שאתה בא לתערוכה שלי :) זה נחמד לי לדמיין את זה , כי אתה מחייך אלי מכל הלב :) \ויש לך תלתלים.. :O) (אני אוהבת :))) ) אה, ו.. כן :) אני מתחפשת לצועניה, נו, די קרוב למי שאני :) כל הבגדים שלי !!! כיף כיף כיף! למה אתם מתחפשים..? או למה הייתם רוצים להתחפש..? מי רוצה חיבוק? אני פה :) מחכה :) ~נילי~

זה כל - כך קשה להתחיל כל כך הרבה דברים ביחד. לא לפחד,לא לכעוס,לא לכאוב ,להתפרץ ,להרגיש?,להביע והכי קשה זה להתחיל לבקש רגש ומגע מכל סוג שהוא מרגישה שזה קשה מנשוא פוחדת מעצמי שלא אברח באמצע

OSMO, נכון, זה מאוד קשה. אולי יותר קל פשוט להרגיש את הרגשות שאת חווה.. לתת לפחד להיות בך, לכעוס (כן! לכ ע ו ס !!! ), לכאוב... להתפרץ (אפשר תמיד להסביר.. מי שאוהב ותך באמת - יקבל אותך על כל צדדיך..), להרגיש... ההתנגדות לרגשות שלנו היא היא שגורמת לנו לתקיעות.... תני לעצמך להיות.. לילה טוב , מבט רך.. ~נילי~

שלום אודי. יש לי בעיה חמורה בחיים- בעיה של גבולות. לשמחתי, מצאתי לפני כשנה מטפלת שהתחברתי אליה מאוד. הבעיה היא, שלעיתים נדמה לי כי גם לה יש בעיה דומה לשלי, וגם היא איננה יודעת לשים גבולות כראוי. בהתחלה שמחתי עם זה מאוד, כעת אני תוהה האם זה לא פוגע בי. למשל- הפגישות שלנו אמורות להיות 50 דקות, היא מאפשרת לי להאריך לשעה, שעה ורבע ולעיתים אף לשעה וחצי. דוגמא נוספת היא עניין התשלום, קשה לי מאוד עם התשלום, לא רוצה לחשב כמה פגישות בדיוק היו וכמה אני חייבת, מבחינתי לתת לה צ'קים פתוחים ושהיא תמלא. היא "זיהתה" את הבעיה אצלי, ובמקום לסייע לי, היא לא מחשבת בעצמה, אלא אומרת לי תשלמי כמה שנראה לך, אני סומכת עלייך...היא גם עשתה לי הנחה משמעותית אחרי שעברנו לפעמיים בשבוע, טיפול אחד ששלחתי לה הודעת טקסט שאני לא מגיעה היא התקשרה לשכנע אותי לבוא, היא מחבקת אותי וכד'. אני יודעת שכאשר מטפל מתאהב במטופל הוא צריך להפסיק את הטיפול. זה לא המצב אצלנו, האהבה ביננו היא יותר כמו אמא ובת. גם מהצד שלה, כאמור, מאוד. היא תמיד מפנה לי את הפגישה האחרונה ביום כדי שלא נצטרך להיות בלחץ זמן. מה אתה אומר? זה טוב לי? זה בסדר שטיפול מתנהל ככה? האם יש כאן איזה פגם בהתנהגות המטפלת? תודה...

שמעת פעם על ילד שבא בטענות לאמא על כך שהיא מפנקת אותו יותר מידי? ילד שמסביר לה שהטיפול המסור שלה גורם לו לבלבול פחד וחרדה ולחוסר יכולת להתמודד טוב עם העולם בחוץ? איך אעלה רגשות אלה בטיפול?? אני צריכה לסכן את האהבה שלה אלי? את הטיפולים הארוכים, את המסירות, הדאגה, המוכוונות? ומה היא תחושת הפתיינות? אודה לך מאוד אם תרחיב טיפה, תודה, אודי על הכל.

שלום,רציתי לדעת איזה טיפול ניתן לתת לעצבנות יתר,לצורך העניין אני מדברת אם בעלי,לטענתו מרגיזה אותו, ומייד הוא מתחיל להתעצבן בצורה שלפי דעתי זה לא משהו בריא, הוא כלכך מתעצבן שהוא צועק וגם ממש צורח וזה לפעמים פשוט מפחיד, הוא טוען שהוא לא שולט בזה כשהוא עצבני ואני רואה את זה , הוא אפילו קצת רועד באותו רגע..נראה לי, צריך לפנות לפסיכיאטר? זה קורה פעם ב חודש בחודשיים בממוצע.. איזה טיפול ניתן לקבל? כדורים או משהו אחר?? אני ממש לא יודעת מה לעשות וגם הוא לא,אשמח אם תעזור

שלום רב לך מורן, מתוכן מכתבך אני מתרשם כי מדובר גם בבעייה זוגית לכן אני מציע כי לפני פנייה לפסיכיאטר לפנות לטיפול זוגי מוסמך . אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי אני יודעת שאתה אוהב סימני שאלה וספקות. אפילו האקדחים כיום שואלים שאלות ומתלבטים. אז הנה שמתי אחד בשבילך בכותרת. מתחשבת שכמותי... חזר לי קצת המרחב הפנימי היחס המשחקי הזה לעולם שבלעדיו הרגשתי מתה במצב מתקדם. כשיש לי את המקום הפנימי הזה אז אני די בהיי כאילו יש לי עוצמות גדולות לשלוח ידיים לאן שארצה. אין לי מצבי ביניים. ובחודשים האחרונים מתה לי הלהבה הזו. חזרתי לצחקק ביומיים האחרונים ולראות שהמציאות לא נוחתת עלי כמו איזה גשם של שקים כבדים כי לפני שהם צונחים עלי אני הופכת אותם לעננים רכים. עכשיו אני יכולה לעשות את זה שוב. ישבתי מול המזכירה- שחייכה אלי חיוך גדול והראתה לי במחשב שלה את התמונות של כל הילדים שלה כולל זו שיש לה שם כמו שלי (אודי גם אתה היית מוכן לקרוא לבת שלך בשם רפאים או שהיית חושב שזה אביוס לנהוג כך...?), יכולתי גם לשאול באירוניה את המרצה שלי בחדרו בשעת הקבלה לגבי הספה עליה ישבתי- אם הוא עושה עליה אנאליזה לסטודנטים שלו (אפשר לברר כך למשל מהן הסיבות הקדמוניות לאי הגשת העבודות בזמן). או שאני מנותקת ולא מתקשרת או שאני מלאת תעוזה (אבל באופן חינני- אתה יודע אודי שאני רוח טובה ועדינה...). וכל הזמן במצבי 'המאוזן' אני מזמינה את העולם לשחק, אבל לא תמיד כולם רוצים ומוכנים וזה גם בסדר. העולם מחייך אלי ומפלרטט איתי והיקום עוטף אותי במצבים האלה ואני בטוחה שאפשר ליצור יש מאיין ויש לי המון מה לומר ולספר וכל האינטנסיביות הזו והרעיונות הבלתי פוסקים והקצב המהיר וההוקוס פוקוס הזה- ואז הנפילה הגדולה. אודי אתה רוצה לשמוע מה קרה ביומיים האחרונים שהביא לזה? אתה בטח תהיה מאוכזב. היו לי ימים חשוכים שהגיהינום לידם נראה כמו גן שעשועים. משהו שהתחיל להרגיש ניתוק ממש מהמציאות וקשה לי להסביר אפילו את ההרגשה, זה ממש היה פחד כאוטי מפני שגעון תחושה של להיות נטועה בתוך חלום רע להתבונן על הכל מהצד בלי להיות. שאני לא רואה ולא חשה יותר את הגוף שלי כאילו אני כבר לא אדם יותר. הייתי הולכת ברחוב ורואה אנשים ואומרת לעצמי: הם בני אדם אני כבר לא- אני לא שייכת לקטגוריה הזו יותר. מן הדרדרות מואצת חסרת שליטה. שאין לי יכולת יותר להפעיל את עצמי שאין יותר אני. כאילו אני איזו המצאה של מישהו אחר. שכל עברי היה פיקציה , שאין באמת מציאות בהווה. כאילו הבית שלי כבר לא נראה כמו הבית שלי שמישהו התבלבל והציב אותי בטעות פה. התחלתי לפקפק בעובדת קיומי נמחקו לי פשוט שדות שלמים משדה הראיה, כל מיני בעיות ראיה משונות בתפיסה- כאילו אני רואה שיש עצמים סביבי אבל אני לא מסוגלת באמת להכיר בזה שהם שם, שהם נכבים בזה אחר זה כמו נרות חנוכה בחנוכיה שעבר זמנה. כאילו הכל מתנדנד כמו באיזו ספינה ואני מתבוננת דרך עדשה עכורה שהזוית שלה כל הזמן משתנה, הצבעים נראו אחרת וחרדה שאי אפשר לתאר. אף פעם, אף פעם לא היו לי תחושות כאלו גם במצבים הקשים ביותר. לא הפסקתי להתאבל ולבכות מרוב פחד וצער. יום למחרת כבר בבוקר הרגשתי טוב, אחרת, ולא הבנתי למה חזרו לי הצבעים ותחושת הארגון של העצמים במרחב. חשבתי לתומי כי עברתי איזה תהליך למרות שידעתי שלא עברתי שום תהליך וזו רק עבודה אקראית של המוח. אבל אז נזכרתי שכבר יומיים שכחתי ליטול את התרופה החדשה ההיא לדכאון. והבנתי שהכל בגללה. כי הייתי כבר בשאול אבל לא במעמקי הזוועה האלה. והפסקתי. מה שהיא עשתה לי ולא ידעתי אפילו שזה בגללה כי איך אפשר לדעת. חשבתי שזה הדכאון. היא ביטלה את התקפי החרדה אבל ביטלה גם את העצמי שלי כאילו הפכתי לאיזה אוטומט נטול רגשות. הרגשתי ממש שנגרם לי נזק למוח. זה פגע לי בזכרון, במוטיבציה, גרם לי לשבת במקום קפואה במשך שעות בלי לעשות כלום בלי לאכול. כאילו איזו חומצה רעילה מוססה את כל הרקמות העדינות במוח, כאילו נסגר עלי סופית מסך שחור. אודי התופעות האלה מוכרות? איזו תרופה איומה. התרופה יכולה לפגוע בתפיסה החזותית? כ"כ מוזר. כאילו הפכתי להיות אדם אחר לא ידעתי מי אני זה היה נורא מפחיד. ניצלתי. אולי זמנית רק לכמה שעות או ימים ואולי הזוועה תכף תשוב ותופיע- היא הרי אורבת לי בכל פינה. אני רק תוצר שמגיב לזה. אודי יכול להיות שאני באמת משתגעת? זו היתה דריאליזציה או יותר מזה? מה השלב הבא? כל כך משפיל לאבד כך את השפיות. אני מעדיפה למות בידיעה שאני זו אני- שאלו היו חיי וזהו מותי. בטח עוד דקה אצטער על כל מה שכתבתי פה.

אודי תודה. מה לעשות אני הולכת לאיבוד.

    ... בעשרים וארבעה בחודש, לפני שנה בדיוק, רשמת, אודי, את הודעת הפתיחה שלך כאן בפורום. פיסה של זמן... ד"ש, suricatta

כל הכבוד שהחזקת מעמד!

כתבת (ותודה על המילים)- למה חושבת שלא מגיע לי יותר.. כי כך הורגלתי מילדות - שאסור לבקש פן אוכה קשות, שאסור לענות, שאסור ליהנות (זה תמיד היה מעצבן אותו..) עכשיו כבר גדולה כרונולוגית אך נשארתי קטנה ופחדנית. הפחד חזק ממני ומנהל את חיי. כמה עצוב.. לא מסוגלת להחליט כלום, כל הזמן מתלבטת או מתחרטת ומתנדנדת ו..מותשת.- כן תרופות לא תרופות כן טיפול לא טיפול כן לחיות לא לחיות. די! אלו-הים. יש איזו תרופה שעוזרת לזה??? יש שם למחלה הזאת?כבר לא יכולה יותר. עייפה!!!!!! רוצה רק לישון ודי

תודה. אולי אתה לא יודע אבל אין לי כבר זמן. השעון מתקתק ואצלי מהר יותר. הזמן שואב אותי ואני כבר כל כך זקנה. אולי זה כבר מאוחר מדי????!!! הזמן אוזל , הכוחות אוזלים ו....החיים אוזלים. לא יודעת כבר מה יהיה. אם יהיה..אם אהיה.. אודי שיהיה לך יום מקסים ולטימי (מתגעגעת..)- מקווה שאת בטוב ואולי כבר בהחלמה "שאחרי" סופשבוע נעים לכולן

שלום ד"ר, אני בן 22. אני לא בטוח שזה הפורום הנכון, ולא התנסתי אף פעם בסוג כזה של דבר, בכל מה שקשור לפסיכולוגיה בכלל. אבל כנראה שאם חיפשתי, אולי אני צריך לפרוק קצת, או איזה צורך מסויים, אז מצטער אם זה ארוך. אני יספר ואני יגיד שאני קצת עצוב, הייתי מאוד "פופולורי" בשנות הבגרות, אם זה שלב היסודי, חטיבה, מוקף בהרבה חברים, נמצא מחלק של גרעין חזק מאוד.. קרה הדבר, ולאחר החטיבה כל החבורה שהיינו התפרקה לחתיכות, ממש לא נשאר אף אחד שבקשר עם השני אפילו, כלום. בעיקר בגלל דברים פחות טובים, שאני לא הייתי קשור אליהם, אבל זה פירק אותנו, וזה דברים שקורים.. בין היתר חוויתי אני חושב באותה תקופה אכזבה מאוד גדולה מאותם חברים, שנחשבו כנראה לעמודי התווך שלי, הם תכננו טיול ראשון שלנו כחברים, רק שלי לא אמרו על זה.. רק כמה ימים לפני היה חבר שבא ואמר לי את זה, ומאוד נפגעתי. אני חושב כשהגענו לחטיבה, אתה נחשף לאנשים חדשים, ואולי זה הפריע להם, אני לא יודע, בכל אופן, מאותה פגיעה (שבסוף נסעתי אגב), אני מוצא את עצמי היום אחרי תיכון וצבא, אם 2 חברים מאוד טובים, וזהו פחות או יותר. אם אני מנסה לגעת בכמה נקודות, אני חושב שגם שניסיתי ליצור חברויות חדשות, לא תמיד הרגשתי בנוח להיות עם מי שאני ליד כל אחד, והשתלדתי לא להיות צבוע,ובתכלס מה שלא אמיתי לא באמת מחזיק. אני בסה"כ מצאתי את עצמי רגל פה רגל שם, אבל לא עם עוד חברים שרכשתי באמת, בעיקר אולי בגלל מערכת סינונים כזאת או אחרת, באמת מישהו שאני מתחבר אליו, ואולי שאין איזה משהו שמפריע לי.. מעטים הפעמים שזה קורה. אני רושם ותוך כדי רצים לי מלא דברים שאני רוצה עוד לכתוב, זה קצת מתבלאגן לי פה, בכל אופן, אני מוצא את עצמי גם היום מתאכזב לפעמים מהחברים קרובים, כאילו אני מצפה מהם להתנהג אחרת לחבר שהוא מאוד טוב, אולי כבר איבדתי את האובייקטיביות בעניין זה גם אפשרות.. דבר שמוביל לדבר, נכנסים לך כל מיני שיקולים איך למצוא חן, או מה "נכון" לעשות בשביל שנתקרב יותר, או שבאמת נהיה חברים יותר טובים, וזה קצת לאבד שפיות, להתחיל לפעול לפי טקטיטקות.. אני חושב שהיה לי קצת איזה חוסר מזל מסויים, ומצאתי את עצמי כבר בעבר לבד במצבים שלא הייתי רגיל להיות, ואני חושב היום עם יד על הלב, שיש חשש להישאר לבד, בעיקר עכשיו, בעיקר אחרי צבא, שכל אחד מתחיל לפעול על פי דרכו, אז אני לא רוצה לעשות החלטות שאולי אני לא באמת רוצה אותם, רק בשביל להיות קרוב לחברים, כמו לדוגמא לנסוע למקום מסויים שאני לא בטוח שאני רוצה.. תודה רבה..

אלהן. אני בן 22 ומתנהג כמו ילד בן 15 לפעמים... יש לי חבר ממש טוב שאני ממש אוהב. אנחנו מלא ביחד. הוא כל הזמן מחפש את חברתי ואני כל הזמן מחפש את חברתו. הוא אומנם קטן ממני ב 3 שנים אבל אנחנו לומדים יחד באותו מקום ומבלים המון יחד. קיבלתי כמה הערות מחברים על זה שיש לנו חברות צמודה מידי אך לא יחסתי לזה חשיבות וחשבתי שמדובר בעיקר בקנאה אך ככל שהזמן עבר הרגשתי צורך נפשי חזק יותר שהוא יהיה לידי כל הזמן... כשהוא לא נמצא קשה לי נורא! לפעמים אפילו פיזית!! החלטתי שאני מתרחק טיפה כדי לשמור על חברות טובה אך שפויה ואני פשוט לא מצליח... היו ימים שהרגשתי שאני לא חושב על כלום מלבדו! עד שנמאס לי התפוצצתי מבפנים וברחתי הבייתה... איך אני משאיר את החברות ברמה טובה אך שפויה? זה אפשרי בכלל?

שלום לך, מאז היותי בתיכון אני זוכרת את עצמי מתחברת לדמות סמכותית ספציפית (בתיכון - רכזת שכבה, צבא- קצינה, אוניברסיטה- מרצה). הכוונה היא למשהו תלותי, מחפש קרבה כל הזמן, לעיתים חושבת עליהן באופן אובססיבי - אני יודעת שזה לא בריא...מה זה אומר עליי? כמובן שמדובר בקשר ספציפי בכל תקופה בחיים שלי עם דמות נשית. הבנתי שקשרים עם דמויות סמכותיות נוגעות לאבא אז מה זה אומר שהדמויות נשיות בעצם? - זה קשור לקשר לא בריא עם האמא?לקשר לא בריא בין אמא לאבא-כזה שביטל את אבא ושם את אמא במרכז? תודה מראש על התייחסותך...מעריכה! תודה!

שלום אודי, אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה. הגעתי לטיפול במצב טוב- כדי להכיר את עצמי יותר טוב.לאחר בערך חצי שנה בטיפול, שבעידוד המטפלת התחלתי להתמודד עם טראומות גדולות מעברי, נכנסתי לדיכאון קשה והתחלתי טיפול תרופתי. במהלך הזמן הזה, השתחזרה הפגיעה, תחושת הנטישה והדחייה בקשר שלי עם המטפלת. דיברנו על זה ללא סוף. התחלתי לפגוע בעצמי. לאחרונה החלטתי שזהו, שאיבדתי שליטה לחלוטין, שהתחרפנתי, ושהפיתרון הוא לעזוב את הטיפול. לאחר הפסקה של שבוע, בה היו הרבה תובנות, הבנתי סוף סוף גם רגשית שבאמת אכפת לה ממני ושהיא רק רוצה לעזור, ושכל הדחייה היתה שחזור שלי בלבד.כמובן שנטישת חווית הדחייה מהמטפלת השאירה אותי עם האובדן המקורי, ואני עדיין כאובה מאוד. עכשיו אני קצת מרגישה יותר טוב אבל פתאום שוב עולות שאלות לגבי האם היא בעדי או נגדי... בעברי תמיד נהגתי לחשוב שהכל לטובה בחיים ושאף אחד לא מתכוון לפגוע בי. בטיפול כל תפיסת העולם שלי השתנתה. למה דווקא עכשיו כשאני מרגישה יותר טוב אני "מתעקשת" לחזור למקומות האלו ו"מתעקשת" להרגיש ולהאמין שהיא לא שמה עלי, שאני סתם העבודה שלה, שלא אכפת לה ממני ושהיא לא אוהבת אותי? תודה- אפרת

חשבתי על תשובתך... אבל כמה אפשר לטחון את אותו נושא, זה תוקע את הטיפול. וגם אם נמשיך לדבר על זה, זה בעצם דיאלוג שאני נהלת עם עצמי ולא באמת איתה. לא משנה מה היא תגיד או תעשה, אני יאמין בזה שאני מכבידה עליה, שהיא מתה שאני יעזוב את הטיפול, שהיא שונאת אותי.. אז היו עליות וירידות, רגעי השתכנעות, למה השאלה כל הזמן חוזרת, ללא קשר למציאות החיצונית, ואיך מפסיקים את המעגל הזה. אני רוצה "לחתוך" את הנושא כי כבר הבנתי את הרציונאל מאחוריו. זה שלי, לגמרי שלי, אם אעלה זאת בנוכחותה- לא משנה מה, אני יחווה את הדחייה ביתר שאת. ואם לא- אם אני אחווה שהיא אמפאטית ומכילה זה גם יעשה לי רע, כי זו טיפה בים, ואני רוצה עוד ועוד, רוצה שתאמץ אותי...(היא לא מוכנה...סתם...). מתי זה יפתר? איך צומחים מזה? תודה

אודי יקר, מרגיש בי בצורה נוראית בדידות. כאילו נמצאת מול מסך מפריד. אני והעולם. העולם ואני. והעולם הז .. חיי חיים שונים ככ ממני, אודי.. אתה פה? יש בי לבד פנימי עצום. כזה אינסופי. כל ה-ביחד שלי - לא מצליח לגעת בי , לא מצליח להכנס אליי לא מצליח לתת לי לקצת להרגע. למה זה אודי? ומתי זה יעבור? הראש מבולגאן לי. יש בי מתח עצום . אין טיפת שקט. עומס זכרונות . מסכים להיות פה? בעצם מסכים לשמוע אותי? רוצה להביא אלייך משו.. אבל איך מתחילים? שרית

שלום. התחלתי טיפול לפני שנתיים וחצי בערך. שנה אחרי שהתחלתי, הטיפול נפסק מסיבות מצערות מאוד ואחרי כמה חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית אחרת. בהתחלה היה לי נורא קשה להפתח אליה ולדבר איתה וכל הזמן הייתי משווה בינה לבין הפסיכולוגית הקודמת. עכשיו אני כבר שנה בערך אצלה והצלחתי להתחבר אליה ואפילו סיפרתי לה דברים שלפסיכולגית הקודמת לא סיפרתי.אבל יש דבר אחד שמאוד מפריע לי ואני לא יודעת איך זה צריך להיות באמת בטיפול. אני הייתי רגילה מהפסיכולוגית הקודמת שלי, שהיא הייתה זוכרת הכל. כל פרט קטן היא הייתה זוכרת. ועכשיו זה קצת שונה. יש המון דברים שהיא שואלת פעמיים ודברים שוליים היא דווקא זוכרת.. אני אפילו לא יודעת אם זה לא בסדר... אולי ככה כולם מתנהגים??

הי, בשנה האחרונה עברתי אינספור שינויים (מגורים, עבודה,חוג חברתי ועוד) זו היתה שנה קשה מאוד מכל הבחינות ומצאתי שבכל שלב של קושי רציני שנתקלתי בו אני נאלצת להתמודד לבד. משהו בשיתוף של חברי, אימי ואחיותי לא מסתדר לי. אני לא סומכת עליהם שהם רוצים בטובתי אני כל הזמן שופטת ומבקרת אותם (בראשי) מצפה להתנהגות מסויימת וכשהיא לא מגיעה אני מתאכזבת. אני הרבה פעמים מרגישה כאילו הם שמחים בחולשות שלי ובכך שקשה לי למרות שבאיזה מקום גם ברור לי שאני קצת נסחפת ואולי אני כועסת כי דברים לא קורים כפי שאני רוצה. אני לא יודעת מה לעשות עם כל רגשות הרדיפה האלו. מצד אחד אני הכי מבינה שלכול אחד יש את החיים שלו והחיים של אף אחד לא נעצרו כי שלי כרגע במשבר אבל כנראה כל הכעס שלי והמרמור שלי מתפרש אצלי בראש כשמחה לעיד שלהם כלפי. אני לא רוצה לחוש ככה כלפיהם ואני רוצה לשתף אותם ואני מחליטה להתגבר על התחושות האלו ואז במפגש הבא שוב נאמר איזה משפט או הערה ואני פשוט מתהפכת מבפנים. מרגישה שמזלזלים בי לא מעריכים אותי משתלטים עלי לא מפרגנים לי מנצלים אותי..... מרגישה אבודה ומבולבלת וכבר לא נשאר לי עם מי לדבר ובראש הכל מתערבב לי

שלום אודי. אני רואת חשבון במקצועי, אמא לילדים מקסימים ונשואה לאיש מקסים. כבר מספר שנים שאני מתוסכלת מאוד מהמקצוע שלי, למרות שלכאורה "הכל דבש"- המשכורת יפה, אני מוערכת בעבודה, התנאים נהדרים וכו'. לפני כשנה הגעתי לטיפול אצל פסיכולוגית מקסימה אך בתחילת דרכה המקצועית. נדמה היה שהטיפול מתקדם נהדר, אך בשלב מסוים חשתי שה"העברה הנגדית" חזקה ממנה. היא שאלה אותי לגבי הפנטזיה שלי לגבי עתידי המקצועי, וכאשר לא היתה לי תשובה היא אמרה שלדעתה אני מתאימה להיות מטפלת (פסיכולוגית). בהמשך נטשתי את עבודתי וכיום אני ממורמרת וכועסת עליה שבגללה ובגלל חוסר המקצועיות שלה איבדתי אני את העבודה שלי. כמו כן התברר לי מהחברה שהפנתה אותי אליה שהיא עסקה בעבר בתחום שונה לחלוטין ובגיל מבוגר יחסית התחילה עם ענייני הפסיכולוגיה. אשמח לשמוע את דעתך.

הי.. מה אני אמורה לעשות? אני רואה שאחי במצוקה, שהוא צועק לעזרה בדרכים כ"כ הרסניות כמו שלי. ההורים שלי רואים את זה, אבל לא מוכנים לטפל בזה, כי אצלנו הכל תמיד בסדר. רציתי לדווח ליועצת בי"ס, אבל הם אמרו שאני בן אדם רע, ומשוגעת, רק רוצה לסכסך וממציאה בעיות שלא קיימות, והיה די ברור ממה שהם אמרו שאם אני יספר למישהו מה קורה איתו, הם יעיפו אותי מהבית, וכמה שאני נמקה פה - אין לי כסף לחיות בחוץ כרגע.שתי האופציות במשפחה שלי הם להסתגל לחיות בחירשות, או להשתגע. אבל אני לא רוצה להזניח את אחי, ולהפקיר אותו כי יהיה לזה מחיר שוב בשבילי - זה לא מגיע לו. רק שתבין, שהוא בן 13 ולפני שלוש שנים עברנו משבר משפחתי קשה, ( שגם נעלם באורח פלא תוך חודשיים, כאילו לא קרה ), ומאז הוא חזר לעשות במכנסיים, והוא תמיד חולה ולוקח אנטיביוטיקה באופן קבוע - כבר היה אמור להיות לו ניתוח בקרוב, אלא שגילינו במקרה לפני שבועיים שהוא לא לוקח את הכדורים - מחביא אותם או זורק. זה לא ילד שנמצא במצוקה?? בגלל שהוא ילד טוב וחכם ומצליח - אף אחד בחוץ לא שם לב, אבל הם רואים, ולא מוכנים לתת לו עזרה. מבחינתם הוא "פשוט" מפונק, ולא הצליח לבלוע את הכדור, אז הוא המציא מערכת ענפה של שקרים ופגיעה עצמית. כבר התחלתי לחשוב שוב שהמצאתי הכל, שכלום לא קורה. אין לי כוח לזוז יותר, אני לא מצליחה לאכול או לישון, מרגישה זומבי. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אופיר נ.ב - שריתי - תודה על המילים החמות, אני בקושי מצליחה לדבר,מרגישה שכל המילים שלי נגועות בארס. אבל תודה וגם לך חיבוק חזק בחזרה.

אני שבורה. כל הזמן תופעת "הנצחת הזלזול" - מבטיחה להתקשר ולא מתקשרת "אה שכחתי.." וכשאני מתקשרת לא עונה - "לא שמתי לב.." ולמה אני לא מצליחה להשתחרר מהדפוס של "המוכה" - הבת, המטופלת, החברה ואפילו בעבודה.??! למה אני חושבת שזה מה שמגיע לי? למה אני לא חושבת שמגיע לי יותר? למה אני מוכנה ליחס כזה משפיל ומכאיב????!!! וכשמספרת על הקושי להמשיך היא מוותרת עליי כל כך מהר. זהו. הגיע הזמן לחתוך. לא רוצה יותר טיפול פסיכולוגי אין כוחות יותר להיחשף בפני מישהו חדש. מה שנותר -רק כימיקלים שבינתיים ללא השפעה... אמצה את זה ואם לא ילך.... לא רוצה לחשוב... נשארתי לבד (שוב!) . אתה מוכן להיות איתי, רק לרגע, אודי?

שלום ד"ר בונשטיין, אני אשה בת 30, ומטופלת כשנה וחצי אצל פסיכולוגית. לאחרונה אני מרגישה שאני ממש מתאהבת בה. בהתחלה אהבתי אותה מעין אהבה לדמות אם, אבל בחודשים האחרונים האהבה הזו הפכה להיות התאהבות ומשיכה מינית כלפיה. עד עכשיו יצאתי רק עם גברים (כעת אני גרושה בלי ילדים). היו לי מדי פעם התאהבויות בנשים, אך לעולם לא משהו בר מימוש, וכעת אני מאוהבת בפסיכולוגית שלי. אני מתביישת מאד באהבה הזו ולא מעיזה לספר לה כי אני מרגישה שזה ממש מטורף. פחות העניין שזו אהבה לאישה מטריף אותי, אלא לעובדה שהיא מבוגרת ממני אולי בעשרים שנה!!! זה לא מונע ממני לראות בה את האישה הכי יפה בעולם, ולרצות לחבק ולנשק אותה. אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה. הייתי כל כך רוצה שהיא תרגיש אותו דבר אבל אני יודעת שאסור לה. מה אני עושה אם הרגשות האלו? אני יודעת שאני צריכה לספר לה אבל זה כל כך מביך. איך מרגיש פסיכולוג כשמספרים לו דבר כזה? האם מותר לה לאהוב אותי גם? (לא להתאהב, לאהוב) מותר לה לחבק אותי?

למי שעדין לא צפה.. אחרי הכל, ארץ נהדרת.. :) http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/770e3d99ade16110

(מתגלגלת מצחוק.. :) מממממ.. יאללה, ממ..בי! :))) תודה אודי, לילה קסום וטוב! ~נילי~

יש לי בעיה קטנה שמציקה לי.אני אדם מאוד סימפטי ממה שאני יכול להעיד על עצמי.היום לצורך העניין הכרתי בחורה והיא טענה בפני את גילה ואני לא הסכמתי לגילה ואמרתי לה שהיא ניראת יותר ואני כמעט בטוח שהיא יותר...ממש אמרתי והוצאתי את מחשבתי ללא שום מחסום....הרגשתי מעולה כשאמרתי את המילים האלה אחרי כמה דק' הבנתי את חוסר הרגישות והמחסום שלא קיים .....מה אפשר לעשות כדי להמנע ממצב כזה ודומה לו שבת שלום

הסיבה היא אודי בגלל אימפולסיביות,כל השאר נשללו ע"י מהר מאוד.עזרת לי מאוד ! איזה כיף להעזר בך.תודה חבר.

כבר לא מצליחות לדבר יותר על כלום. בכלל לא. אני לא מעלה על דעתי אפילו להעלות פה דוגמאות לחילופי דברים שמתעופפים בינינו (בפגישות או במיילים); אני יודעת שאתה קורא כל הודעה לפני שאתה מעלה אותה, ובמקרה הצורך גם מצנזר - ובצדק, במקרה הזה. ולא, אני לא אומרת "רק" היא או אני. זה בהחלט הדדי. גם כן הדדיות. דו-קרב במערבונים נראה ככה. ברור שאם ישאלו אותה, המילה "רק" תקבל מקום של כבוד... ביחס אליי. ומה שמוזר זה, שאני לא מתחרטת על כל (או רוב) הדברים האלה שאני אומרת לה. דברים שבד"כ לא מתאים לי להגיד לאנשים בכלל, בשום סיטואציה. כשאני חושבת על הדברים האלה, בצורה קרה ומהצד, אני אפילו יודעת שיש דברים שבסדר לחשוב... אבל לא כל דבר צריך להגיד. ובכל זאת - אני לא מתחרטת. אפילו אם היא אומרת שזה לא בסדר או שהיא נפגעה... ואל תבין לא נכון - אני לא נהנית מכך שהיא נפגעת; זו לא המטרה שלי. ממש ולחלוטין לא! אין בזה סוג של סאדיזם או רצון "לעשות דווקא". ואין לי מושג מה עומד מאחורי הצליפות הלשוניות שלה... מה שזה לא יהיה, היא מכחישה בתוקף שהדבר קיים בכלל. אבל זה שם. אני לא אטומה עד כדי כך. אולי בדרך לאטימות הזו, אבל עדיין לא. אודי, זה מצב דפוק... אם אני בוחרת לשתוק, כדי לא להחמיר את המצב, נראה לי שאני מבזבזת זמן וכסף. ואם לא... טוב, זה מחמיר את המצב. ואם אני מציינת את העובדה הבסיסית ש"אני לא לבד בחדר", זה לא משנה את זה, שעדיין אני האחראית הבלעדית לכל קטסטרופה אפשרית שמתרחשת בינינו. ולמה? תמיד אותה סיבה... בשורה התחתונה היא המטפלת (ה"בריאה") ואני המטופלת (ה"משוגעת" - מילה שלה, אגב.); וזה ההסבר לכל מה שמשתבש. פתרון קל ונוח, לא? וסליחה על המגילה. זה פשוט מצטבר כבר הרבה זמן. תודה. TM.

http://www.youtube.com/watch?v=V2yy141q8HQ

מקווה שזה בסדר שמתערבת... אבל חשבתי על רעיון - קחי אותו או זרקי אותו... - שאולי תראי לה את מה שכתבת כאן בצורה כל כך מקיפה , כנה עם ביקורת כלפיה אך עם זאת עם ביקורת עצמית ו..כאב והכי חשוב -עם רצון לתקן ולשפר. בהצלחה, מיקה

כל הזמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן.

לא מוצאת את עצמי. קשה לי התהליך קשה לי להיפתח ולבטוח במישהו אחר אני רוצה לדעת שבקקצה המנהרה אכן יש אור זקוקה לביטחון

התפספסו לי שני הודעות המשך מהיום בצהרים..? אושאני טועה.. (?) ~נילי~

"או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את המחיר" שילמתי משלמת את המחיר. חושבת מרגישה יודעת שעכשיו זה הזמן. לא עומדת יותר במה שקורה בבפנוכו לא מצליחה לא מסוגלת. התדרדרות בלתי נשלטת. פגיעה עצמית על בסיס כמעט יום יומי. "חי כמו דג בתוך מלכודת גר בתוך עצמו. מת מבושה. עד שהסיוט פה יעלם". סוחטת את עצמי בטירוף בעבודה לעיתים 12 שעות ביום ואף יותר. כל דבר להסיח את הדעת. כל דבר לא להתמוטט. אולי להתמוטט. לאחרונה יותר מידי דיבורים כתבות תוכניות על פגיעות מיניות כאלה ואחרות. ואולי זה רק נדמה לי. תעתוע. אבל אחד כזה שעובד. ואני. "אני אקדח טעון. זיכרון בלתי נמנע. וזה חוזר. אז לא ידעתי מה יש בשוליו של הרחוב. שמעברו היו כמוסים סודות. האצבע על ההדק." פעמיים בשבוע פגישות. בין לבין טלפונים. רק כדי לעבור את הלילה. ואני. "אני ביקשתי רק דברים שאין. התבוננות פנימית ומה שהאמנתי. מה ידעתי לא ידעתי. אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה. השתגעו התאבדו או הלכו לעזאזל." לא יכולה יותר "הכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר". לא יותר.

שלום לך רציתי לשאול אם אפשר בבקשה ... למרות התור הארוך בקליניקה,ושלא הזמנתי תור 1-אני ואחי הגדול הנשוי בברוגז קשה ,היה סיכסוך,בקיצור לא מהיום אני חש שהוא מזלזל בי ,ומתיחס אלי כאל ילד מפגר ...מאידך אומרים שאסור שיהיה בלב וצריך לסלוח בשביל הבריאות שלי,האם אוכל לסלוח בלב,אבל יחסים לא מעונין ואפילו שלום באירועים משפחתיים לא ? ולא להזמינו לחתונה שלי בקרוב,אין לנו הורים...כי נמאס לי כבר מיחסו המזלזל 2-הבחורה שהכרתי,גרושה מתוקה ועדינה טובת לב ,היתה מורה באוקראינה,...אוהבת אותי מאד ,האם אני חיב לספר לה שאני בטיפול ...ובכלל מה הוא הגבול שאסור לעבור בלומר אמת ,אני חיב לספר לה למשל כול דבר בעבר ... אני מפחד שלא תפגע אם אספר או לא אספר דברים ... 3-בגלל בעית דימוי עצמי נמוך וערך עצמי נמוך ...בניתי לי מגננות ושקרים וחומות ...הייתי מספר לחברים שהייתי באמריקה עשיר וכו',הייתי קונה בגדים הכי יקרים בגלל הדימוי, ...בקיצור חי בשקר ולא את עצמי אפילו למטפלת הייתי מספר שקרים,כי היא הייתה יפה מאד וחשתי קטן לידה ועלוב מאד ...והסיפורי הגבורה היו קצת הרמת האגו מול נערה יפיפיה .... אני בבית בוכה מבושה על אופיי העלוב .... אבל כשגדלים בבית עם אימא מכה כול יום,אונס רב בילדות....הדימוי העצמי נהיה מאד נמוך,ובגלל השאיפה שהחדירה האימא להיות מוצלח ,אחרת אתה אפס...נקבעה בי התודעה בתת ההכרה שאני נחות ,ומאידך חיב להראות לפחות מוצלח ... מה עושים היום ...נמאס לי לחיות ככה בשקר ישראל

שלום, אנו סטודנטיות לקידום נוער בסיכון וחנ"מ. כחלק מלימודינו אנו כותבות סמינריון העוסק בהשוואת מחשבות אובדניות בין נערות בסיכון לנערות נורמטיביות. חסר לנו חומר ביבליוגרפי הנוגע דווקא בהשוואה זו. אנו יודעות כי קיים ולו רק חומר מועט בנושא אך לא הצלחנו להשיגו שכל דרך שפעלנו. נודה לשיתוף פעולה ולהדרכה בנושא במידה שהדבר אפשרי.

אכן בדקנו וגם השתמשנו בחומר שלו, אך הבעיה היא שבדר"כ לא בודקים את הנורמטיבי ולכן איננו מוצאות חומר המאפשר לנו לערוך השוואה מעבר להגדרת הנורמטיבי ע"י הלא נורמטיבי - הנערות בסיכון

היי אודי, עבר המון זמן מאז ההודעה הראשונה והיחידה שלי כאן. בעבר שאלתי לגבי אופציות לטיפול בשבילי ,כאחת שעוד נמצאת בסביבה העוינת של המשפחה. האמת שרציתי לשאול לגבי הפרעה מסוימת. כבר כמה חודשים שהרגשתי טוב פיזית ולא כל כך טוב נפשית. כל הגילוי הזה והדלקת הנורות האלה שחוויתי שקשורות למחלה-הפרעה של אימא שלי ומה שזה עשה לי עם השנים מלאו אותי בהמון כעס שלא ניתן לפרוק בשום מקום.נראה לי שזה ייקח שנים עד שבאמת אפסיק לכעוס ואוכל להתחיל לסלוח למשפחה שלי על הabuse מכל הסוגים שקיבלתי. בכל מקרה אתמול היה לי סוג של התקף של הפרעות בראיה שלא היה לי כבר יותר מחודשיים והיום זה חזר גם. אין לך מושג עד כמה חששתי שזה יקרה שוב אבל יותר מזה ,אני מוטרדת מהעניין של מה גורם לזה . קראתי המון על BPD וOCD וכל שאר הדברים הנפלאים שבאים מהבית ,ובין השאר גם על conversion dusorder. וגם PTSD. הסיבה היחידה לכך שעוד לא הייתי אצל פסיכולוג היא שאני חוששת שזה יפריע לי לעתיד. אז בנתיים אני מנסה לאבחן את עצמי ולנסות לראות איך אני מתקדמת. מפחידה אותי המחשבה על conversion,וכל ההתקפים ההאלה של חצי עוורון שהיו לי פעם (היו לי כמעט 9 חודשים של כאלה עם הפסקה של חודשיים לסירוגין). יש לי גם סימנים של PTSD אבל זה פחות מפחיד אותי כי הם לא מפריעים לי ביום יום וגם הם כמעט נעלמו. הבעיות עם הריאה באות תמיד בלי שום קשר ישיר לסטרס וגם לקח לי המון זמן עד שהספקתי להנות מהחיים שלי בלעדיהם. רציתי לשאול אם ההפרעות בראיה האלו (ממש חוסרים בשדה הריאה) הן מספיקות כדי לאבחן לאפיין הפרעה מסוג כזה וגם אם יש דרכי התמודדות או כלים מיוחדים שניתן לקבל בטיפול אצל איש מקצוע. אני מצרפת קישור להודעה הקודמת כרקע לעניין (אם אצליח למצוא אותה) שיהיה יום נפלא :ם)

בהמשך להודעה האחרונה מטרידות אותי מספר שאלות נוספות. מקווה שזה בסדר מבחינתך לענות ולהביא את דעתך המקצועית-האישית. 1. אתה היית ממליץ על טיפול בהיפנוזה? או חושב שאין להאיץ בדברים /ו שיש סיבה להדחקה = שהאדם לא היה מסוגל להתמודד עם הדברים? 2. ואיך יודעים למי יש ניסיון בהיפנוזה? 3.ומה עושים עם החשש האבסורדי משיפוטיות המטפל( המאמין שקרה משהו שהמטופל מדחיק) שמא לא קרה שום דבר שמצדיק את מצב המטופל, שלכאורה אין לו סיבה להיות כלכך תקוע ומוזר? אודי בבקשה אני ממש בלחץ ענה לי בכנות ו..במהירות האפשרית.. תודה,

((מפחיד... אבל--)) תודה רבה על התשובות הממצות! שבת טובה

אהלן אודי, מה שלומך? הייתי רוצה לשאול בעצתך, בסדר? זו לא שאלה שממש קשורה לפסיכולוגיה, אז אם לא יתחשק לך אני אבין. זקוקה למשהו פרקטי או קונקרטי, ואתה לפעמים מצטייר לי כאדם שטוב בזה. סיימתי תואר שני לפני שנתיים בתחום פרקטי (שיש בו עבודה) שקרוב לתחום אותו הייתי רוצה ללמוד עכשיו. אני ניצבת לקראת הרשמה לתחום החדש. לצערי, בגלל כל מיני נהלים של הסמכה, אאלץ ללמוד שוב תואר שני ושוב לעשות תיזה. אני אומרת לעצמי שאם כבר עושים שוב עבודת מחקר, אז שכבר תהיה דוקטורט, ולפחות ארגיש שהתקדמתי לאנשהו. מאידך- שש שנות לימוד לתואר שני ושלישי חדשים...? אהיה בת 37..אשתכר כמו שאני משתכרת עכשיו, לדעתי. רק אולי אשתלב בכמה תחומים שיהיו לי מעניינים (לזמן מה- אצלי העניין צונח קצת לפעמים). האם גיל 37 הוא זמן טוב להתחיל לחסוך לפנסיה לדעתך? אני מסתכלת קדימה בזמן, ובודקת במקביל מחירי דירות באינטרנט, ואומרת לעצמי שמלבד העובדה שקשה לי לעקור את עצמי מכאן, אין שום סיבה הגיונית לחיות בארץ. ילדיי, ככל הנראה, יהיו עניים. מאידך, מרגיש לי קצת מוקדם "להקריב" את רצונותיי על מזבח העתיד.. (אך אני חייבת להודות שהוא מאוד מדאיג). על מה אתה מציע לחשוב כשאני מקבלת החלטה. עוד מוקדם לקבל אותה, אבל איך אתה מציע להתייחס לעתיד? האם זה לא טירוף ללמוד עכשיו כמה שנים טובות, לחסל את חסכונותיי המעטים על לימודים נוספים, כדי לעמוד בעוד X שנים עם עבודה אולי מעניינת (לזמן מה), אבל בלי פנסיה ועם הכנסה דומה להכנסתי היום..? (וענה לי באמת, בבקשה, כאילו הייתי בתך). ד"ש ממני.. ל.

הי אודי, תודה על תגובתך. אמשיך להתלבט.. ל.

אני לא יכולה לנשום הצילו

באתי לחבק אותך . היית חסרה כאן. לא מעט חשבתי איך את.. נעלמת פתאום.. שולחת לך תקווה .. איתך. שרית

אודי אתה תמיד מבטיח להיפגש "אור ליום רביעי" -מה שלא כ"כ מדוייק...(והלוואי שהיה, כי "מאד לא פשוט לחכות"...) בכל אופן אולי קשה לי להתחיל אז נתפשת לקטנות... יש לי 2 שאלות לדעתך המקצועית והאישית....-- אם בהיפנוזה ניתן לגלות אם היה sexual abuse? ואם מעשה מגונה/הטרדה מינית חד פעמי/ת מאדם זר עלולים לגרום לדעתך לנזק משמעותי..עד כדי חוסר יכולת לאינטימיות וזוגיות?? תודה!

שלום, אני גם עברתי איזשהו מקרה חד פעמי שכזה לפני הרבה שנים . אני כמעט שנתיים בטיפול ואני לא מסוגלת לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי לא בגלל שאני מרגישה שזה טראומתי מידי עבורי (למרות שזה מאוד מציק לי כבר שנים), אלא כי אני מפחדת שזה "לא מספיק" טראומתי בשביל להתלונן על מקרה כזה חד פעמי שקרה לפני כל כך הרבה זמן. גם לי יש בעיה גדולה עם אינטימיות וקשר עם בני המין השני- איך באמת אפשר לדעת אם יש או אין השפעה לאירוע שכזה?

הי.. לי זה קרה. הייתה תקופה שממש ניסיתי להבין אם נאנסתי בעברי או לא.. משום שאני מתנהגת כך בסיטואציה מינית. לא היה מקרה שזכרתי אותו ולכן הלכתי למהפנט מקצועי מאוד. ובהיפנוט, בגלגול הקודם (כך הוא אמר), הייתי שפוטה של איזה גבר ענק, הייתי קטנה ורזה והוא היה אונס אותי. אני זוכרת איך יצאתי מההפנוט מזועזעת וסרוטה כולי. עד היום אני אומרת לעצמי שהכל בולשיט. הרי לא הגיוני. כי זה דמה לסרט שראיתי באותה התקופה, והחלונות גם דמו לאיזה סרט אחר.. בזמנו התיעצתי עם איזה אדם חכם שאני סומכת על הדעה שלו, לגבי אמינות ההיפנוזה.. והוא אמר לי שלפעמים מסוכן להכנס לזה, בגלל הדברים שיכולים לעלות. (מה שאומר שזה כלי עוצמתי?) אודי, כמטפל מקצועי בתחום, חושב שלפעמים זה מסוכן...? יותר מאוחר גיליתי (מסיבות שונות לגמרי) שכן עברתי התעללות מינית כל שהיא. עד היום אני בסוג של הכחשה. משפטית, קוראים לזה אונס. אני לא קוראת לזה כלום. נו, שיהיה. יום טוב לכולנו :) ~נילי~

מה שלום כולם? פעם הייתי פה הרבה והפסקתי,והיום קפצתי שוב לביקור קטן הרגשתי כזה זרם בלב ,תשמעו, הופתעתי מעצמי, פשוט כנראה יש לי קשר למקום הזה אחרת איך אפשר להסביר את זה רציתי לשתף אותכם במשהו,לשאול יותר נכון, בנוגע לאובססיביות , אני משוחחת עכשיו הרבה עם בחורה שאני מבינה שיש לה סוג של כפיתיות (היא לא רוצה לפנות לפסיכולוג ) קראתי הרבה חומר על זה ,מעניין אותי לשמוע עוד על דברי שעוזרים ,מהשטח, תודה,

שלום לך רויטל יקרה קפצתי רק להגיד לך שלום בהזדמנות זו (ומה שלומך באמת בימים אלה...?). אני מצטערת כבר אין לי משפטים ארוכים יותר.

מאחר והמערכת עשתה לי בעיות כשרציתי לחזור ולהכנס כמוצארט - אז אני עכשיו סליירי. אבל כמו שאמר האדמו"ר מסטראטפורד שליט"א " מהו השם"? לענייננו. מה שקורה זה שהתרופה מאזנת את הכימיה בראש. אז אני הולך לישון עם חיוך. אז מה? בגלל זה טוב לי יותר? מה פתאום?בעבר כבר עמדתי להתאבד. לא נכנס לזה עכשיו אבל נראה לי שזה לא יקרה שוב. אבל ממש לא איכפת לי שהחיים האלה יסתיימו בעוד חמש דקות. ממש לא. תאונת דרכים,התקף לב, התמוטטות בית.מטורף עם סכין. כדור תועה. מה שלא יהיה.ואני משתדל לא לעשות היום מה שניתן לעשות מחר(בין אם זה לשטוף רצפות בבית, לעשות כלים, לבשל, מה שלךא יהיה)ואם אפשר לדחות למחר מה רע במחרתיים? מה יקרה? תמיד אפשר לאכול לחם וגבינה וכמה זיתים במקום ארוחת צהרים. לא. אני אינני חושב שהשינה הזו היא רעה. בכלל לא. למי אני מזיק? כשישנים לא חוטאים. אני אינני חושב שזה רע. או שזה בזבוז. אין לי מה להרוויח מזה שאני ער חוץ מכאבי לב וצורך להדחיק מחשבות. ואם לפעמים אני קם ועושה מעשה "ונוטל יזמה" מה שדוחף אותי הוא כעס. כעס נוראי. כעס גדול ורחב כמו אוקיאנוס. לא רואים את הסוף שלו. והוא עמוק. אין צוללת מחקר שיכולה להגיע לקרקעיתו.אז כשהכעס הזה מתעורר הוא מניע את הגלגלים שנעצרו כשהעולם עמד מלכת והאור כבה. אז אני עושה מעשה. אבל אחר כך אני מה זה עייף.............והולך לישון. האם יש בכך משהו רע?

היי אודי ובוקר טוב לך, מאמין ?.יום ראשון אכן הגיע !! והעולם לא נחרב בנתיים..גם אני הגעתי ליום זה !! מאמין ??? גם לי קשה להאמין בכך..האדמה שפערה פה כל כך גדול ורצתה לבלוע אותי ולהעלים אותי כאילו מעולם לא הייתי, החליטה לחוס עלי ולאפשר לי בכל זאת להגיע ליום ראשון.. והדבר המדהים ביותר שקרה זה שגם היא היתה.. היא חזרה !!ראיתי אותה באמת (למרות שהיה בי חלק שאמר לאורך כל הפגישה שזה רק נדמה לי והיא על באמת איננה..שהיא נגמרה..) היא היתה !!!נפגשנו והיא =יש !!!בכל זאת כן קיימת !!! היא קיימת !!!!!!!!!!!!!!! אודי, צדקת במה שאמרת לי "כל יום קרוב יותר "..(למרות שכשאמרת לי הדברים נשמעו לי אי שם במרומים...רחוקים כל כך...) אודי ,תודה !!!!!!!!!!!!יש לי המון שמחה בלב !!!!!!!!!!!!! תודה לכל העולם!!!!!!!!!!!! :))))))))))))))))))))))

שלום לאודי שלום לכולם מבקשת עיצה. מחפשת מקום, לא יודעת אם קיים כזה במציאות או רק בפנטזיות שלי אבל אם קיים אשמח להכוונה לשם... תקופה נפשית מאד קשה. צריכה להתאושש. אבל לא ברמה שזקוקה לאישפוז פסיכיאטרי. פשוט מאד צריכה לנוח. אבל מנוחה בפני עצמה בלי תוכן, פוחדת שיקח אותי למקומות רעים. על כן נראה לי שהיה אידיאלי אם הייתי מוצאת מין בית מרפא או בית מרגוע, אפשר ואולי אפילו רצוי בחו"ל. רחוק. מקום עם גבולות, קרי סדר יום, אולי חוגים, אולי פיסול בחימר. תעסוקה. שתאפשר להרגע ותעזור לנפש להתאושש. שיהיו שם עוד אנשים, אבל אנשים בריאים ביסודם, לא מומלץ לי להיות בסביבת הטירוף. יתכן גם שיהיו שם תרפיות. לא בטוחה אם הכרחי. אולי עדיף בכלל לא לגעת במקומות האלו. אבל בגדול, צריכה שקט עם תוכן ועם גבולות. יש למישהו רעיונות? או שאני הוזה ורק בללה לנד יש כזה מן דבר. תודה נפש

בימינו קוראים לזה וומפ.. סוג של בית רוחני שמאפר לקיום הנפשי שלך להתקיים ככה, איכשהו.. עם המון והרבה אהבה וקבלה.. מנסיוני, זה מה שצריך במצבים כמו שלך.. וחיבוק. יש מקום בשם אשראם במדבר, תבררי על התוכנית הספציפית הזאת.. וזה במדבר.. אם את לא אדם של מדבר (למרות שתוכלי לגלות הרבה דברים על עצמך שם, במקום הניגודי) אני מאמינה שיש גם בצפון, תוכלי לשאול אותם, הם מאוד פתוחים ומאוד מקבלים (אותך :) , ככה, איך שאת :) ) http://www.desertashram.co.il/Default.aspx?tabid=62 womp: working meditation program מצלצל לי גם שיש איזשהוא מקום מצפון הארץ (אם אני לא טועה) שמנהל בית ספר לחיים למשך שנה. מקום מדהים הבנתי. אולי זה קצת יותר מידי רציני עכשיו בשבילך, אני לא יודעת.. אבל תוכלי לברר על מקומות מסוג אלה במכון נו-מייד (NO-MIND) אשר בתל אביב. http://www.nomind.co.il/activity.aspx?id=1178&main_cat=61&sub_cat=&area= הקישור לנומייד הוא לא קישור ממוקד, תרפרפי, אולי תמצאי משהו שמתאים לך... בהצלחה מכל הלב הקטן שלי :) שיהיה לך טוב.. לנו.. לכולנו.. ~נילי~

ד"ר יגאל שלום רב אני מבקשת חוות דעתך לגבי מכשיר מאסטר מיינד, אני סובלת ממיגרנות, טופלתי בכדורים, דיקור, רפלקסולוגיה, פרחי באך, הומאופתיה ועוד, אך ללא כל שיפור ובנוסף אני לא ישנה טוב וכל הגוף שלי מכווץ ואין לי גמישות. הבן שלי גם כן סובל מקשיי קשב שמיעתי, והציונים שלו בבית הספר יורדים.קראתי על הנפלאולת של מכשיר מאסטר מיינד כאשר מבין ההמלצות קראתי גם את המלצתך? עד כמה השימוש במכשיר הוא אפקטיבי? תודה מראש נילי

שלום רב לך נילי על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. לצורך שמירה על פרטיות תוכלי לכתוב ישירות לכתובת המייל שלי [email protected] תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ריגאל גליקסמן

חשבתי אולי שאני באפי ציידת הערפדים כאילו אין לי שום מהות בפני עצמה מלבד ללכוד את הפוגעים שלא יחרבו אחרים אבל זו שליחות ארורה שהקוסמוס הנחיל לי ולא נתן לי תוספת סיכון למקרה של תאונות עבודה. הקוסמוס כנראה לא חשב שמגיע לי גם טוב כאילו הקיום שלי מותנה רק בעשיית טוב לאחר וככה כל חיי נראים אני המלאך הטוב השומר אבל לא היו מלאכים טובים לשמור עלי כי אני רק כלי ועייפתי להיות רק כלי זה לא הוגן ולכן אני לא יכולה גם להשאר מלאך כי הכנפיים שלי מתפוררות ברוח במקום להתרומם ואני בכלל בשר (שהולך ונעלם) ודם (שערפדים אוהבים למצוץ). סיימתי את תפקידי בעולם הזה ולא היו לי חיים משל עצמי אבל עזרתי לברוא חיים עבור אחרים וזה גם חשוב ומספיק אפשר ללכת בשקט עשיתי את חלקי.

להתחיל לחיות. התמזגתי עם האין אין לי יותר קיום אני חולה סופנית אפילו לך כבר נמאס ממני. אם אתה רוצה שאני אתאדה מפה אתה יכול לומר וזו לא מניפולציה מרגישה שכבר אין לי שום מקום בשום מקום.

רוצה להיעלם מרוב בושה! מה עושים כשמתחרטים לאחר חשיפה?? כל כך הרבה זמן שמרתי משהו לעצמי, כדי לשמור את עצמי להגן על עצמי.יש דברים שאפילו מטופל צריך לשמור לעצמו אחרת הוא יכול להתמוטט/להתפרק/להפסיק טיפול כי לא יכולה להסתכל לה בעיניים יותר. לא יכולה שהיא תראה אותי..איך עשיתי כזה דבר??!!! איך אפשר להחזיר את זה אחורה? אי אפשר נכון אודי? איך איבדתי שליטה ככה?

עדיין את תחושת השחרור לא ממש מרגישה אלא תחושת חרטה ורצון לקבור את עצמי די עמוק מתחת לאדמה בכל פעם שנזכרת בזה.. בזה שכתבת שבכל מקרה יקבלו אותי - שהיא תקבל אותי - מרגיע, אבל ההסתייגות היא בדיוק מה שמבהיל אותי בלהגעיל ולהרתיע אנשים (עיוות פיזי ) וזהו לא יכולה-לא יכולה וממש לא יכולה לחיות עם זה שעוד מישהו בעולם יודע את זה...לא יכולה! תודה ומקווה שאתה נהנה מחופשת אמצע השבוע שמגיעה לך ביותר. (אולי איעלם גם מכאן עם הניק הנוכחי..חבל שבמציאות זה לא אפשרי)

עונה לך פה. יותר נוח. אפילו מתחשב יותר באודי - שלא יצטרך לחפש כל פעם אי-שם, האם כבר נוספה תגובה חדשה. הכאבים, כרגע, מנתבים את הכיוון של ההחלטות. היום זה היום השביעי ברציפות שבו אין כלום מלבד כאבים. אז במקביל אני גם מתכוונת, למרות הכל, לחזור לביה"ח עם מכתב מפסיכי' (ולא תהיה לי בעיה להשיג מכתב שכזה). נכון להיום, הראשון שיסכים להוציא ממני את הדבר הזה, אני שלו. הרופא הפרטי שהייתי אצלו אמר לי במפורש, שהוא לא יכול להתחייב ש: א. לטיפול התרופתי שהוא מציע יהיה מענה מושלם נגד הכאבים; ב. הרחם יחזור לגודל נורמלי (משמע ה"ממצא" לא צפוי להתכווץ). אבל זה בכל מקרה רק לתקופת ניסיון... רק שעייפתי מניסויים רפואיים על חשבוני. היא לא קוראת פה הודעות שלי. או שהיא שחקנית (ושקרנית) ממש מוצלחת. אבל היא כן התקשרה היום לאמא שלי. היא טוענת שכן. שיש לה זכות - ואפילו חובתה! - להתקשר להורים, אם לדעתה יש מצב של סכנת חיים. יש פה גם עניין של סוג וטיב הקשר... היא מכירה אותי כבר למעלה מעשור, וגם את אמא שלי. כנראה שהיא מרגישה מחוייבות מסוג אחר. לא כל כך מהר מערבים פסיכיאטר מחוזי. בעיקר אם יש אפשרות לערב קודם משפחה (תלוי במידת המעורבות של המשפחה והקשרים בתוך המשפחה). גם משפחה לא מערבים כל כך מהר. בעיקר כשמדובר בבגירים. אצלי הפאניקה שלה קשורה לעובדה, שהיא לפני נסיעה והיעדרות של חודש - גוזל ממנה את היכולת לשלוט מקרוב ולהיות עם היד על הדופק. ואני מודה שאני, מצידי, לא מנסה לגרום לה להרגיש טוב יותר. עייפתי. נמאס לי. ואצלך? לא נראה לי שהיא אדישה או שאננה. סביר להניח שהיא ערה למה שקורה איתך, ורק משתדלת להיות היציבה מבין שתיכן ועבור שתיכן. אם שתיכן תהיינה ביחד על הנדנדה של ה-UP וה-DOWN, זה לא ממש יועיל לך, נכון?... TM.

היי טימי, ...מותר ?? מותר כך להתפרץ ..??? מפחדת..אם זה לא מתאים אלך מפה מיד... כבר מזמן רציתי לומר לך משהו..מה ?? אולי שאת מצליחה לגעת בי חזק..שאני רוצה לתת לך יד..לומר לך שאת לא לבד..שההומור שלך שכואב כל כך מכווץ לי את הלב כל כך חזק עד שנראה כאילו שינה צורה..תמיד משהו עצר בעדי מלכתוב לך..אולי פחד אימים מדחיה ??? לא יודעת ... אם לא מתאים אל תחששי ,תאמרי לי בבקשה ולא אתפרץ כך ללא רשות...

היי גם לך, במבי. קראתי את ההודעה שלך, שיש לך המון שמחה בלב... כיף לך. מאחלת לך שתצליחי להחזיק בה כמה שיותר, בשמחה הזו. בכלל, זה משפט נדיר (יחסית) בפורום הזה. נדמה לי שאודי צריך לעשות לו "גזור ושמור". בכל אופן, רק שתדעי שקראתי. ולא, את לא צריכה ללכת מפה מיד. גם לא אחר כך. רק מתי שאת רוצה. גם לא לפחד ממני... לא חושבת שאי פעם הפחדתי פה מישהו/י ככה. ואם כן, זו כבר הזדמנות להתנצל.

לא יאומן איך כתבתי לך פעמיים תשובה ארוכה למדיי ולקראת סופה הכל פשוט נמחק.. אנסה לשחזר ומקווה שהפעם זה יגיע אלייך. מאד יפה מצידך שאת מתחשבת באודי, לא ידעתי שיכול להיות איזשהו קושי באיתור הודעות (וזה נובע מבורותי ברזי המחשב) כל הזמן דחיתי את "רגע העליה למעלה" כדי להרגיש פחות חשופה..אגוצנטרית.. מקווה שעד שתגיע הודעה זו אלייך, כבר תרגישי יותר טוב והכאבים יחלפו.. אנסה לאחד פה תשובה אחת לשתי הודעותייך... כשכתבתי שהיא קוראת אותך התכוונתי יותר שבאמת נראה שהיא קוראת אותך מבפנים, שאת שקופה לה. מה שיכול לגרום לאינוחות אבל אני מתחברת יותר לתחושה של הקלה מסויימת במיוחד לאור העובדה שהיא מפספסת אותי לעיתים קרובות ורק בדיעבד היא נוכחת בזה ומודה בזה. אבל כשהייתי צריכה היא לא הייתה שם בשבילי.. בענין מיגון הרכב אהבתי את "המשל" אבל לא רואה (ושוב אולי יש בעייה במשקפיים אותם אני מרכיבה..) איך היא עוזרת לי לנטרל אזעקות בלתי יעילות וגם איך היא היציבה מבין שתינו. נראה לי ששכחתי מה שכתבתי בהודעה המקורית טרם נמחקה ומקווה שמרוב עייפות לא אבד פה הקשר בין משפט למשפט ולפני שיימחק אשלח זאת.. באיחולי רפואה שלמה ו..מהירה.

טיפ: כדי שלא תצטרכי לכתוב הודעה, ואז להישאר מתוסכלת משום שהיא נמחקה לקראת הסוף - את יכולה לכתוב אותה במקום אחר, במקום ישירות פה (למשל בקובץ של וורד או כמייל) ואז פשוט לעשות copy - paste לפה, ולשלוח. מכיוון שאיכשהו תמיד ברור לי, שתהיינה עוד הודעות, אז פחות קשה לי "לעלות" למעלה... הידיעה שהחשיפה תהיה פחות חשופה בזכות ההיטמעות בין כותבים נוספים, מקלה על העניין. תודה. בינתיים אני ממשיכה עם רוטציה של משככי כאבים; זו התרומה של הרופאים לחיי בשלב זה. הבנתי. קיבלתי את ההבהרה. הבעיה היא, שהיא חושבת שהיא קוראת אותי, יותר ממה שזה כך במציאות. היא יכולה לנאום 10 דקות תמימות על משהו, שבדיעבד הוא לא נכון. אבל ככה נדמה לה שאני חושבת/מרגישה. ועוד בעיה? לכי תוכיחי שאין לך אחות! אם ככה היא החליטה, לי זה אבוד. היא יודעת יותר טוב ממני מה אני חושבת. הפסקתי להתווכח. ברוב המקרים. ואצלך? האם באותם רגעים של פספוס את אומרת "רגע! אבל את מסתכלת ימינה ואני בכלל בצד שמאל!". או ש... אולי לפעמים נוח לך באותו רגע עם הפספוס הזה? כי יש רגעים שבאמת הכי קל - ולא במודע - לא להתעמת עם שדים מסוימים? ואז, בדיעבד, את שוב נשארת עם תחושת ההחמצה. באשר למשל והנמשל - כמה מהדחיות שחווית אצלה הן אובייקטיביות (היא באמת דחתה אותך - אזעקת אמת)? וכמה הן חוויות סובייקטיביות שלך (היא לא דחתה אותך, אבל משהו בך עשה שחזור של חוויה מוקדמת אל מול אמירה שלה - אזעקת שווא)? העזרה שלה אמורה להתבטא בכך, שהיא תכוון את הזרקור על כל המקרים הללו, בהם החוויות הן שחזור רגשי, ולא משהו שקורה באמת. אם היא עושה זאת או לא? אין לי מושג... אני לא נוכחת בפגישות, ולא צריכה ורוצה לחדור למרחב הזה. ואיך היא היציבה? אני מתארת לעצמי שהיא לא שבויה של UPS & DOWNS כפי שכתבת על עצמך. אז במובן הזה, טוב שהיא שם. סוג של עוגן. ושוב - תודה רבה.

כואב לי כואב לי כואב לי

אין לי הרבה מה לכתוב, חוץ מזה שאני לא חושבת שעצב יכול להיות יותר עמוק מהעצב שלי עכשיו (אבל לצערי אני כל הזמן מתבדה ומוצאת עומקים חדשים) אין ברירה אלא לעזוב.

אתה בא לפה קצת פחות לאחרונה...

תודה!!!

אני בדכאון מתמשך מזה כשבע שנים.נוטל תרופה נוגדת דכאון. אז בראש הכל בסדר אבל הנשמה עדיין לחוצה. אני כל הזמן רוצה לישון. ישן כ 12 שעות ביממה ומסוגל ליותר.פרט להפסקות קצרות פה ושם אני מסוגל לישון יומיים רצוף. אני גמלאי ואינני עובד.הילדים גדולים ואינם גרים עמי.השאלה שלי היא מה רע בשינה כזו? מה יכול לקרות? אני לא מזיק לאף אחד.נעים לי. אינני עסוק כל הזמן בהדחקה, נהפוך הוא מרבית החלומות נעימים לי.אז למה לא? יש בכך סכנה כלשהיא?

שלום לך מוצארט, היה לי מאוד עצוב לקרוא את ההודעה שלך. אתה רוצה לישון לברוח אולי לא להיות ולא ממש לחיות, "אבל הנשמה עדיין לחוצה", כנראה שהנשמה או חלק ממך עדין מתעקש ומבקש משהו אחר מלבד השינה נעימה עד כמה שתהיה.

אודי יקר.. שוב פה. גופי חי מחדש את הרגשות / זכרונות של הילדה בת 12 שהייתי. בלילה סבלתי נורא מכאבי בטן . התחילו שלשולים. הבוקר קמתי עם דימומים וגינאלים. הגוף קורס? אי אפשר לסבול. הסיבולת הנפשית שבי נהיית נמוכה לסבל? מכאב לכאב לכאב.. מחפשת אפיק אלטרנטיבי שיקל על הפאקינג בושה והאשמה והגועל שבי . מלבד הצורך להקיא / לכתוב לך כאן ממש עכשיו .. לא מוצאת אמצעי להפגת המתחים האלה. האם תסלח לי על הגועל ששופכת כאן מולך? מרגיש שנאחזת במרחב של הביחד כאן .. דומה הדבר לאדם הטובע - הנאחז בחגורת הצלה . תוהה בשקט אודי יקר, למה הזכרונות שמלווים אותי בהמון צער וכאב לא מוצאים פורקן רק במילים / דמעות ? אלא .. גורמים לאיברים הפנימים שבי לבכות ולהרגיש כאב עצום יותר? האמת, לא מוצאת את המילים המדויקות להגיד לך כמה כואב בי. וכמה זה מפחיד לחוות את הילדה שנפגעה בתוכי שוב מחדש. וכמה צריכה מישו כאן לידי. ובבקשה הזו פתאום נזכרת בליאת ומלי שהיו כאן .. בדמות האמהית שהייתה עבורי וחיבקה במילים שהיה ככ כואב. וזה לא שאני לא מעריכה אותך, ואתה לא חלק מהתהליך שעוברת .. גם אם רק מפריד פה מסך.. אבל עדין .. חסרה לי דמות האמא שתהייה על יד , תחזיק יד ותחבק. פאק מה קורה לי? אודי ? שרית.. שמבקשת לשבת כאן לידך.. עד שיעבור הגל האימתני הזה..

כואב. כואב לקרוא אותך, לשמוע מה עובר בך היום, להרגיש... כי זה אכזרי, ובלתי ניתן להבנה.. של איך יכלו לפגוע בך ככה... איך יכלו לקרוע אותך, לחזור בך, לחתוך אותך. זה נורא. הכי נורא שיש. ומכאן, את יודעת.. אני מחבקת אותך בחום.. כמה שמתאים לך.. אני מלטפת לך את הדמעות.. מנגבת אותן.. מביטה בך בחום.. מתגעגעת.. רוצה כל כך שתרגישי פחות לבד בתוך כל התהום הענקית הזאת.. אני קוראת לייקום שיציל אותך, אני רוצה לצעוק, בשבילך. הכי חזק ועוצמתי שיש. והצעקה הזאת.. היא מתוך רצון עז שיהיה לך כבר טוב.. אפילו מעט.. אויר לנשימה. אז בנתיים.. איתך בלב.. כל כך. אוהבת, ~נילי~

פספסתי אותך. יקרה שלי. עברתי לרגע רק לומר לך תודה אישית תודה על הביחד איתי . במיוחד שנורא קשה. מעריכה אותך . ואוהבת מאוד .. מקווה שאת יודעת את זה . שרית

פשוט אתך בלי מילים

קצת באיחור, אני שולחת לך את המילים משיר של מטאליקה, הייתי שולחת לך את הכתובת בYOUTUBE אבל הסרטון נוראי (בכל זאת מטאל וזה...)השיר נקרא ,UNTIL IT SLEEP אולי זה לא כל כך קשור למשאלה הכל כך מובנת לדמות אמהית, אבל מאוד מתאים באופן כללי. Where do I take this pain of mine I run but it stays right by my side So tear me open and pour me out There's things inside that scream and shout And the pain still hates me So hold me until it sleeps Just like the curse, just like the stray You feed it once and now it stays Now it stays So tear me open but beware There's things inside without a care And the dirt still stains me So wash me until I'm clean It grips you so hold me It stains you so hold me It hates you so hold me It holds you so hold me Until it sleeps So tell me why you've chosen me Don't want your grip, don't want your greed Don't want it I'll tear me open make you gone No more can you hurt anyone And the fear still shakes me So hold me, until it sleeps It grips you so hold me It stains you so hold me It hates you so hold me It holds you, holds you, holds you until it sleeps (x4) I don't want it, I don't want it, want it, want it, want it, want it, noo.. So tear me open but beware There's things inside without a care And the dirt still stains me So wash me 'till I'm clean I'll tear me open make you gone No longer will you hurt anyone And the hate still shames me So hold me until it sleeps (x5)

תודה שבאתם להיות איתי - אודי רפאים ואליס . תודה על המילים.וגם על הנוכחות . מעריכה מאוד. מחבקת. נ.ב.. סוריקטה יקרה , קראתי את תגובתך אליי בעץ הקודם ואני מודה לך על הטיפ שחלקת עימי. זה בהחלט עזר מאמינה?. הצלחתי לדבר על הדברים .. עם המטפל מהמשבצת שכתבת . תודה יקרה . אכתוב על זה מאוחר יותר . חיבוק אלייך. שרית

מהמציאות. לאט לאט. בלי שתכננתי. נשארת בבית- לא לימודים,לא עבודה. רק במיטה. נשאבת שוב למקום הזה.המוכר,ואולי הנוח?

שלום אנשים טובים.. קיבלתי מחזור, כואב לי מאוד.. שלא כמו תמיד. מרגיש בי נשימה, רכות, עירסול.. אני נחה היום, המוסיקה מתנגנת בווליום נמוך.. אני עדינה עכשיו.. מאוד.. יש בי קצת דמעות.. וזה בסדר נילי יקרה.. זה בסדר.. הרוך הזה מדהים.. מגביר בי את תחושת הנשיות.. הזרימה.. הדם.. הערווה.. http://www.youtube.com/watch?v=W1tmjnPFqLg מחבקת ברוך, מתנמסת.. אבל עדין מחבקת.. :) :') מבט.. עדין.. ~נילי~

בוקר טוב לך אחותי, את מצליחה להדהים אותי כל פעם מחדש... כתבתי לך פתקה קטנה בעץ למטה. חיבוק רך ועדין לעדינה... :))

קודם כל אני מחייכת.. :)) שמחה שהערת את תשומת ליבי להודעה שכתבת, פיספסתי אותה איכשהו.. היה לי כל כך כיף לקרוא אותך ואת שכתבת. בלב :) הנה שיר מלא השראה, הוא נהדר לריקוד חופשי, כזה של רוח ונשימה.. סוג של מדיטציה.. הוא מוקדש לך ולכולנו.. לחיי התנועה החופשית, העוצמה.. הזרימה והרכות.. שקיימות עמוק בתוכינו.. מתחת לכל המחסומים (או לחלקם..) .. כיף לרקוד איתו כשהחדר מואר באור מעומעם.. אולי אפילו כמה נרות וקטורת.. או בטבע אם אפשר.. או בכל מקום שעושה לנו טוב :) (גם בשרותים זה כיף כיף! להזיז את האגן ואת הידיים לאויר תוך כדי! ישששש :O) ) http://www.youtube.com/watch?v=U6DOvThaSqM שיהיה לנו טוב.. אך טוב! (מה זה טוב?) לילה.. ~נילי~

שלום. ישנם מקרים בהם הקשר הסימביוטי עם ההורה לא מסתיים בזמן הנכון וממשיך הלאה אל הילדות והחיים הבוגרים. הורה שימשיך בקשר כזה עם הילד שלו נמצא בדרך כלל במצב נפשי לא טוב ושואב את הילד אל עולמו שלו. אצל הילד יכול להגרם נזק גדול מאוד ל"עצמי" ולכך שהוא לא יתפתח, לא ידע מי הוא ויהיה אפוף פחדים. ישנם אנשים שזה קרה להם והם מאושפזים ולא מתפקדים כלל וישנם אחרים (כמוני) שהמשיכו לתפקד במסגרות הרגילות אך סובלים מבפנים ומרגישים חלולים ולא קיימים. אני בת 30 וכבר הרבה שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר אך ההתקדמות היא איטית מאוד. אני יודעת שמקרים כמו שלי הם נדירים אך החלטתי בכל זאת לפנות במספר שאלות: האם ידוע למישהו על איש מקצוע (פסיכולוג/פסיכיאטר) בארץ או בעולם שמומחה לבעיה הזו? כלומר שטיפל באנשים כמוני ועזר להם למצוא את עצמם. האם ישנה איזושהי קבוצת תמיכה לאנשים עם בעיות התפתחות דומות לשלי? אני אשמח אם יגיבו להודעה שלי גם אנשים במצב דומה, שנמצאים בטיפול פסיכולוגי ונוכל ליצור קשר ולהקים קבוצת תמיכה.

שלום איך מתגברים על פרידה מחבר אחרי כמה שנים ומה ולמר למי שחש בדידות והזיכרונות כואבות לו מהפרידה כדי להמשיך הלאה ולחפש בן זוג חדש? תודה

שלום רב לך אורטל כל פרידה גורמת לקשיים במיוחד פרידה מאדם שהקשר היה עם מעורבות רגשית גדולה. מאחר ולדבריך מדובר בפרק זמן רב מאז הפרידה ובכל זאת קשה לך , אני ממליץ לך לפנות לעזרה מקצועית. אשמח לעזור בהתאם תודה על פנייתך בהתלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אני מעוניינת בהמלצה על פסיכולוג טוב בירושלים. בבקשה זה מאוד חשוב לי!!! הגיע הזמן שאדאג לעצמי! גם לי מגיע שיהיה לי הכי טוב שאפשר!