פורום פסיכולוגיה קלינית

עברה לה כבר כחצי שנה מאז שכתבתי כאן לאחרונה.יש לזה כמה סיבות...חוסר נגישות למחשב ועוד,אבל הסיבה הבולטת ביותר היא שכלום לא השתנה ממש. לא יודעת עד כמה אתה זוכר..פתחתי חנות והיו לי בעיות כספיות ונטיות אובדנויות. אז לפני כמה ימים ניסיתי בסוף להתאבד...ונכשלתי.זאת הרגשה קשה בעצמה.פשוט קמתי בבוקר כאילו כלום לא קרה... מאז אני יום יום בקשר עם המטפל שלי...שמצליח להחזיק אותי בחיים וגם גורם לי להמשיך ולנסות להגיע לפתרון. התחלתי עבודה שניה.אני מטפלת באיש מבוגר שסובל מסכיזופרניה.כל ערב שעתיים אני לצידו,מלמדת אותו על המחשב,מדברת איתו ובעיקר מקשיבה.תמיד הייתה לי הערכה גדולה למקצועות בריאות הנפש.אבל עכשיו באמת התחלתי להבין כמה קשה,רגישה ומדהימה העבודה הזאת. בזמן האחרון,זאת הסיבה שכותבת לך היום,שמתי לב שאני מתמכרת להתנהגות שפסולה בעיניי שעוזרת לי לכמה זמן לצאת קצת מהדיכאון. הכוונה שלי היא לצ'טים או סייברים ולא פעם ממתפתה לאקט עצמו עם גברים שונים ומשונים.רגע אחרי כבר בא לי להקיא מעצמי...אבל זה הפך כבר ממש להתמכרות.אני לא צריכה עוד סיבות לשנוא את עצמי...יש מספיק גם ככה. אודי היקר,למה אני עושה את הדברים האלה שלא מתאימים לאופי שלי בכלל? ואיך מפסיקים לפני שיהיה מאוחר מידי? אל תצחק עלי בבקשה או תשפוט....קשה לי עם זה מאוד. מחכה שיהיה כבר יום ראשון...חייבת תשובה דחופה. תודה מראש, אור

לא יודעת לאיזה תשובה קיוויתי,אבל לא לכזאת. הרי לא בחינם פניתי אליך,פה,בוירטואלי ולא אליו. מצטערת ששאלות כאלה לא לרוחך. אולי אם הייתי כותבת כמה קשים חיי,כמה בודדים...אולי אז היית מוצא בליבך לשלוח לי מילה תומכת. אבל למה ציפיתי אם כל מה שאני אומרת זה שאני זונה וירטואלית שעוד עושה את זה בלי כסף..... הלוואי ויכולתי פשוט להעלם מהעולם הזה.אני מתקרבת ל40 ואני בשפל של חיי.

לאחרונה אובחנתי ב"הפרעת אישיות קשה/חמורה מאוד" ולאחר אשפוז של חודש וחצי במח' פסיכיאטרית, המח' העבירה תביעת נכות נפשית לביטוח לאומי. שאלותיי הן: מהם אחוזי הנכות שמקבלים בשל הפרעה זו? וכן האם ניתן לקבל לצמיתות בוועדה ראשונה או כפי ששמעתי שמקבלים לפעמים לשנה אחת ואז ישנה עוד ועדה? לתשובתכם אודה

הי קרן, תקראי את התשובה שלי רק בתחילת השבוע, אבל החמצתי את אודי הפעם. ככה זה עובד בבל"ל: אין לי מושג אם להפרעת האישיות עצמה יש חשיבות; כנראה שלא, משום שלא צויין במפורש מהי. סביר להניח שמדובר בהפרעת אישיות גבולית, משום שמרבית ההפרעות האחרות לא "זוכות" ליחס מבל"ל (הם לא כאלה נדיבים ונחמדים). הניסיון שלי מולם לא מבוסס על ציר II, אז קשה לי להיות ספציפית פה. בכל אופן: אם אין לך רקע רפואי אחר, וזה כולל כל דבר (אפילו משהו שנראה לך משני, שטותי וכו') תצטרכי ועדה פסיכיאטרית ואולי גם ועדה כללית. תלוי ב-mood שלהם. כל ועדה כזו פירושה שאת נמצאת בפנים, מול הרופא, לא יותר מ-5 דקות! חוץ מהרופא נמצא בחדר עוד אדם, שתפקידו פשוט לרשום כל מה שנאמר. במקרים של הפרעות פסיכיאטריות, הם נותנים נכות לשנה (אם הם נותנים... הרבה אנשים מגיעים עם עורכי דין אחרי שהתביעה שלהם נדחתה - ראיתי ושמעתי את הצעקות), כדי לבדוק האם האדם משתקם או מסוגל לכך. אם לא, אחרי שנה מקבלים נכות לצמיתות. האחוזים עצמם נחלקים לשני תחומים: 1. אחוזי הנכות עצמם. 2. אובדן או פגיעה בכושר עבודה. מה זה אומר בפועל? 1. הזכויות שמגיעות לך מהמדינה. 2. גובה הקיצבה החודשית (אם בכלל). ואף אחד!!! לא יודע על סמך מה הם קובעים את גובה אחוזי הנכות בתחום של בריאות הנפש. אלא אם זה אדם שנמצא יותר במחלקות מאשר בחוץ. מקווה שזה עזר לך קצת, TM.

היי טימי כמי שעושה ועדות רפואיות (אמנם עם ילדים- אבל עדיין...) צר לי מאוד לקרוא את שכתבת. אחוזי הנכות נקבעים עפ"י קריטריונים ברורים, ולא לפי גחמה של אנשים. גם בבריאות הנפש יש נתונים לפיהם מחושבים אחוזי הנכות. קביעה לועדות רפואיות - פסיכיאטרית ו/או כללית ו/או תחומים ספציפיים אחרים, נקבעות עפ"י הצורך.. כל אחד ובעיות שלו.. המזכירים בועדה, עד כמה שאני מכירה הם בד"כ אנשים באמת מאוד נחמדים, והם בטח לא באים נגד המבוטח, אלא לעזרתו- לזכאותו, עד כמה שניתן במגבלות הכללים וההוראות - שנכון להגיד שהם באמת נוקשים. בס"הכ הועדה לא צריכה להיות חוויה שלילית או קשה.. רצוי להגיע מוכנים עם כל האישורים הרפואיים למיניהם, ולספר באמת על הבעיות והקשיים. מצטערת שכך מרגיש לך לגבי הועדות.. באמת.. שיר

הי אופיר, טוב לראות אותך כאן...אפשרות לתיקון כמה מעורר תקווה, כמה מלחיץ... אני מחזיקה לך אצבעות. הי טימי, המון זמן לא דיברנו, שתהיה לך החלמה מהירה! מפריחה לעברך משלוח מפנק, כזה שיזרז את ההחלמה... הי אודי... לאחרות אני מוצאת ברכות ואליך מופנות הטרוניות, קשה להיות פסיכולוג.. לא אפרט יותר מדי אבל... היה יום כל כך קשה... בעטו בי מכל עבר וכשראו שאני מפורקת ורועדת ובוכה עדיין המשיכו לבעוט...איזה עולם. מזכיר רק את כל המטפלים שבעטו לכל הרוחות. אולי שיר על אובבסיות ישכיח את הכאב http://www.youtube.com/watch?v=KlJy_Cb21Lw ביי גלי

די הרבה זמן לא הייתי; לא יודעת מה איתך (היית;לא היית פה?)... אז לא דיברנו, זה נכון. קיבלתי את המשלוח - תודה! אודי - קשה להיות פסיכולוג?... גלי, סביר להניח שאחרי שהצליחו לבעוט בך היום עד כדי התפרקות (שלך), כבר היה יותר קל להמשיך. קצת מחזק את הרעיון של "גיבורים על חלשים". ובאשר לכל המטפלים הכדורגלנים, שבעטו לכל הרוחות... איך זה בסוף מתחבר לך עם שיר על אובססיה?... (לא שחסרים שירים כאלה). שיהיה סופ"ש רגוע יותר, TM.

איזה כיף לדבר סופסוף! אני הייתי כאן, לרוב, לסירוגין, כשהטיפול (הזה) נגמר חשבתי אולי להמנע מכאן. בסגנון של לא לחשוב לא להרגיש..אבל זה לא הלך כל כך... ובכלל לא היה יותר קל כשגמרו לבעוט. אני חזרתי הביתה צורבת מכאבים, וכמובן שכרגיל הכאבים כפולים, גם על מה שעוללו לי, וגם האשמה, איך אני הבאתי את זה על עצמי, למה זה תמיד קורה לי... סוג כזה של מחשבות שממש לא עזרו להעביר את החוויה הקשה... והשיר, לאיודעת כל כך... כנראה שלמרות שגם המטפלים עברו לשחק כדורגל, עדיין במצוקות (והאמת אולי כל הזמן), יש עדיין את הכמיהה...עדיף להבעט שוב ושוב ושוב על פני להיות לבד. מה שלום החיות היקרות שלך? אני חושבת שלהן דווקא את מעניקה הורות-יוצאת-מן-הכלל ובכלל איך את...קוראת משהו לאחרונה... ואולי כל מה שבא לך לספר שתהיה שבת טובה. רכה. שלווה. להתראות גלי

אודי אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. הכל כל כך מבולבל. כל המצב הזה גומר אותי. אני פשוט לא יכולה יותר. ואני לא יודעת מה לעשות. עדיין בתוך המשבר הטיפולי הזה. זה שפשוט לא מצליח להסתיים. טיפול ללא מוצא. זה מה שזה. הלכתי פגישה שעברה כדי לסיים את הטיפול. אבל היא לא היתה מוכנה פשוט לסיים. ואיכשהו היא הביאה אותה ואולי אותי כאילו לדבר. כאילו הגענו למקום שבו היה נראה כאילו הדברים קצת קצת מתחילים איכשהו לקבל איזושהי תפנית. אני מפחדת להגיד אולי אפילו להסתדר. אבל משהו שוב נשבר שם. שוב נפגעתי נורא. וכמובן שזאת לא היא שפוגעת. זה פשוט שאני נפגעת. לא יכולה להמשיך בדרך הקיימת בחודשים האחרונים. מצד שני לא יכולה לתת לנו לחזור למה שהיה כי אז מרגיש לי שאני מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה. וכשהיא אומרת שזה לא נכון, אני כבר לא ממש מאמינה לה. מצאתי את עצמי משאירה לה הודעה מאוד כואבת ומאוד קשה. ובין היתר בקשתי שלא תיצור יותר קשר. שוב. אבל היא כן יצרה. אמרה כל מיני דברים על זה שאני לא יכולה לקיים דיאלוג עם עצמי. שאני צריכה לשמוע את מה שיש לה להגיד. שאני רואה דברים לא נכון. אמרה ואמרה ואמרה. ואני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לכל הדבר הזה. לכל הבלבול. הפגיעות. הכאב. לא רוצה ללכת מחר. יודעת שתמליץ לי כן ללכת. אבל אני לא רוצה. לא רוצה יותר שהלב יתכווץ בכאב הזה. כל מילה שנשמעת לי פוגעת במידה כזו או אחרת, חותכת אותי מבפנים. ומסתבר שהפצעים של הבפנוכו לא מפסיקים לדמם :(

הי.. הרבה זמן לא כתבתי פה..זה קצת מוזר לכתוב שוב..אני פשוט לא יודעת איפה עוד לומר את הדברים האלה, את כל מה שאני מרגישה, את הבלבול.חזרתי לפני כמה חודשים לטיפול, אצל אותו מטפל..שנטש..רק עכשיו אנחנו מתחילים איכשהו לאסוף את השברים, זה מרגיש לי כאילו רק לפני איזה חודש חזרנו שוב, לפני כן פשוט לא הייתי שם - הייתי מנותקת לחלוטין. אני כותבת לו מייל פעם בשבוע, ואני מעלה בזהירות שאלות, למה הוא ויתר, למה זה קרה, מה עשיתי..אבל בפגישה הוא לא מדבר על זה, והכל עוד ככ שביר, שגם אני מפחדת לשאול אותו פנים אל פנים, ביחוד שהוא מתעלם מזה כאילו לא כתבתי כלום...לא מזמן אמרתי לו שאני מרגישה שכל פעם כשאני מעלה את נושא סיום הטיפול אז, הוא מתחיל להתעצבן...הוא אמר שלפעמים זה מעצבן אותו..בעיקר שזה מעלה כל מיני רגשות שקשה להתמודד איתם..אבל לא המשכנו כל כך לדבר על זה. אני רוצה, אבל מפחדת להכעיס אותו שוב..מפחדת מהתשובות..מפחדת מחוסר תשובות..בעיקר מפחדת לאבד אותו שוב. אתה חושב שהוא אי פעם ידבר איתי על זה? אולי בעצם אין מה לדבר, וזו רק הייתי אני. עד לפני חודש וחצי בערך חלמתי עליו כל לילה - חלומות סיוטיים כאלה שאני רצה לפגישה, ואני ממש קרובה אבל אני מדברת איתו בטלפון והוא צועק עליי שאני בכלל ברחוב בקצה העיר, ואני ממשיכה לרוץ במן תחושה שכבר אין סיכוי שאצליח להגיע. עכשיו החלומות נעלמו, אבל יש לי כל הזמן התקפי חרדה ובכי, כי אני מפחדת ממש שיקרה לו משהו, חרדה קשה שאני אאבד אותו, אני מפחדת מזה ככ. זה מייאש, להרגיש שהכל שביר ולבטוח שוב פעם..מרגישה שאני הולכת על קרח דק. מצטערת על המגילה, הייתי צריכה לפרוק איפשהו. אופיר

הי אודי תודה על התשובה, לא חשבתי על זה ככה - שאולי שווה לדבר על זה גם אם זו רק אני...אני מנסה כבר לא להעמיד אותו במבחנים מתוחכמים, למרות שאני יודעת איך (: אחרי שהדבר שהכי פחדתי ממנו קרה, אם הבנתי דבר אחד זה שיש לשנינו אחריות שווה בקשר, אז עדיף לנסות לשמר במקום להתאמץ לקלקל..חבל לי שאין לי את אותה תחושה כמו פעם, שהוא סופר-מן ושהוא יעמוד בהכל..מצד שני זה קצת מקל..מגלה לאט לאט קרבה אחרת. אבל עדיין, הפחד הארור הזה... שבוע מקסים אופיר

שבועיים אחרי הניתוח. זה הרבה זמן לכל מיני מחשבות בנושא... בעיקר כאלה של After party. אפשר לחשוב מה כבר יש לעשות אחרי ניתוח חוץ מזה... והתוצאות הן, שהניתוח הזה דווקא התאים לי מאוד; העובדה שהוא היה לפרוסקופי, משל... - נזקים חיצוניים מזעריים עם צלקות מינימליות, שמסתירים את הטראומה הפנימית. והיתה כזו. בהחלט היתה. רק ביומיים האחרונים הפנמתי את העובדה, שאכן מדובר בתהליך החלמה של 4-6 שבועות. וזה לא היה מובן מאליו. גם במהלך הניתוח עצמו היו ספקות ותהיות, שגרמו לו להתארך מעבר למצופה. התלבטות האם בכל זאת יש צורך לפתוח בטן או לא. זה, לפחות נחסך ממני. אבל במחיר של עבודה קשה יותר בתהליך הכירורגי עצמו. מזל שישנתי חזק. חבל שלא משאירים את ההרדמה עוד שבועיים-שלושה אחרי כן. ה"ויתור". לכאורה ויתור. אנשים חושבים שזה אובדן גדול בשבילי. ההתעקשות היתה שלי. אני נזהרת פה עם ההתבטאויות שאני מרשה לעצמי מול אנשים שמכירים אותי כבר. לא יודעת איך זה "יעבור מסך", וממש לא רוצה לפגוע באף אחת. אך משום שבכל מקרה לא התכוונתי ליצור לעצמי דור המשך, אין שום ויתור ושום אובדן. עולם הנפש נזנח לו. עכשיו כשחזרנו להיפגש באופן סדיר, הדברים מתעוררים. הם הרי לא נעלמו לשום מקום, רק נדחקו לפינה נידחת. עדיין דוחה את זה. יותר נחמד ככה. להיות בבועה חסרת ענייני נפש. מרמה בעיקר את עצמי, אבל לפחות מוכנה למתקפת "פתע".

אוף, המחשב שלי התחרפן, זה כבר פעם שלישית שאני מנסה לכתוב לך, אבל זה מוחק כל פעם מחדש. נקווה שהפעם המסר יעבור מסך.. מאחלת לך החלמה מהירה וקלה..אני שמחה שהיו לך רופאים טובים שחשבו איך למזער נזקים ( צריך רופאים כאלו ) גם אם זה רק מבחוץ, כי בפנים זה בטח כואב..יש המון דרכים להעמיד דור המשך, מן הסתם תזכרי בזה בעצמך כשתזכרי שמגיע גם לך. לא כתבתי פה כל כך בזמן האחרון, אבל תהיתי איפה את..ורפאים ונילי..אני מניחה שבאים והולכים... יום חמים ושמשי שיהיה אופיר

ואל תכעסי על המחשב שלך... זה הפורום שעושה המון בעיות, ו"מעלים" הודעות בעת כתיבתן - פורום וירטואלי שמעיף את המשתתפים בו. סימפטי להפליא. היה לי מנתח מעולה! צריך הרבה מיומנות לניתוחים האלה (כי הרבה יותר קל ופשוט לפתוח את הבטן - משחק ילדים עבור כל כירורג). לא מאחלת לאף-אחת להזדקק לשירותיו - אבל אם בכל זאת ניתוח בתחום, אז רק הוא. אני מודעת לכך, שטכנית יש לי אפשרות להעמיד דור המשך גנטי משלי (פונדקאות) - אבל לא רציתי בכך, ואני עדיין לא רוצה. כמו שאמרתי למטפלת שלי, מילא העובדה שאני לא כשירה להיות אם... לאף ילד שבעולם לא מגיע משהו כמוני בתור אמא. לכן היה לי קל עם ההחלטה. אכן באים הולכים. גם אני פה אחרי הפסקה. עדיין אוספת את עצמי. את יודעת אם זה טוב ונכון לך שאת שוב כותבת פה, אבל טוב לראות אותך פה (במובן החיובי). TM.

אוף, המחשב שלי התחרפן, זה כבר פעם שלישית שאני מנסה לכתוב לך, אבל זה מוחק כל פעם מחדש. נקווה שהפעם המסר יעבור מסך.. מאחלת לך החלמה מהירה וקלה..אני שמחה שהיו לך רופאים טובים שחשבו איך למזער נזקים ( צריך רופאים כאלו ) גם אם זה רק מבחוץ, כי בפנים זה בטח כואב..יש המון דרכים להעמיד דור המשך, מן הסתם תזכרי בזה בעצמך כשתזכרי שמגיע גם לך. לא כתבתי פה כל כך בזמן האחרון, אבל תהיתי איפה את..ורפאים ונילי..אני מניחה שבאים והולכים... יום חמים ושמשי שיהיה אופיר

רק להגיד לך ש.. טוב לראות אותך כאן.. יודעת ש.. הכאבים החזקים הם אלה שאחרי הניתוח בד"כ.. אבל הם לאט לאט פוחתים.. - לפחות פיזית.. מקווה שתרגישי טוב יותר במהרה.. גם פיזית.. אבל גם נפשית.. מקווה שהיא תהיה איתך.. לגמרי.. כמו שאת היית רוצה..

אז עכשיו צריך מאגר של סבלנות. בסוף הכאבים יחלפו. תודה על הדברים שכתבת. והיא איתי. חזרה מהחופשה שלה 3 ימים אחרי הניתוח. לא רצינו להפסיד עוד פגישות אחרי החודש שהיא לא היתה. אז היא הגיעה אליי פעמיים הביתה, עד שיכולתי להתנייד שוב אליה. ואם יש משהו שאני יודעת, לוגית, זה שדברים לא תמיד יכולים להיות כמו שהייתי רוצה... זה לוגית. בפועל אני לא ממש משלימה עם המציאות הזו. יותר טוב לא לרצות או להתנגד לכל דבר שיוצא "כמעט" או "דומה ל...". וזה לא סוד שבסוף המחיר נופל עליי, מן הסתם. אז אני מבינה את זה, אז מה?... זה לא משהו שאני מצליחה לשנות.

סליחה שרק עכשיו מגיבה .. אני בכלל בתקופה נוראית עם עצמי אבל , עברתי רק להגיד ששמחה שאת אחרי הניתוח , מאחלת שתרגישי טוב , מקווה שהטיפול שלך יחזור "למקומו " ויחבק אותך כמו שצריך .. בינתים, שולחת חיבוק ממני .. אכתוב יותר כשאוכל. שרית

אודי, הכל שלכת.. שקיעה אדומה.. שמיכה שחורה מכסה אותי...

והבוקר שוב זריחה, והצפורים שרות, ואתמול, אתמול, והיום -היום.. אודי בוקר טוב לך, עלו מחשבות/רגשות/הרהורים - לגבי הנושא שהזמנת התייחסות, (בעץ שלך למטה ) אשמח לפידבק..

דייי אודייי דייי.. לא מסוגלת , תקרא לזה חלשה.. אני לא מסוגלת . בא לי להקיא. את עצמי ממני . רע לי . דיייייייי.. לא יכולה .. פשוט דיייי אודייייי...

שלום אודי ראשית, עוד לא הודיתי לך על התשובה הקודמת. אז תודה. שנית, פניתי לחפש באמת את עניין ההיפנוזה. אני מאוד מתלבטת, בעיקר כי אני חוששת שאני נקלעת שוב ל"לופ" של חיפוש פתרונות ותרופות וטיפולים, ואני מרגישה שאני שוב ב"תקופה" כזו של "חיפוש"... ואם כבר כתבתי את זה, אני אשאל שאלה נוספת: יש לי תחושה שאני די "עייפה" מכל העניין. עייפה נפשית, לא רק פיזית. ולכן זמן רב שלא הלכתי לטיפולים (רפואיים-פיזי' ובדיקות וכו'). ופתאום עכשיו, אני מרגישה פתאום שאני צריכה לבדוק עוד ועוד דברים. זה משהו שקורה לי לא לראשונה כבר.. אני חושבת שכמעט כל שנה יש ל י תקופה שבה אני לא עושה כלום טיפולי, ותקופה אחרת שאני עושה הכול מהכול. ואז אני מתעייפת מהכול הזה, ובמיוחד מגלה שהוא לא מועיל, ונחה, ושוב לא עושה כלום. האם יש לזה "שם"? האם זה הגיוני? יש דרך לאזן את זה? ושאלה שנייה, כמו שכבר שאלתי חלקית למעלה - האם יש היגיון ללכת למטפל לעניין ההיפנוזה, לצד המטפל (הפסיכולוג) הקבוע? או שהמטפל בהיפנוזה אמור להחליף אותו? ובכלל - האם הגיוני "לפצל" טיפול בין שני מטפלים? ככה שאחד מטפל בתחום X והאחר ב-Y? תודה רבה על תשומת הלב שוב אני

אהלן, בת 20. רציתי לשאול כיצד ניתן להשתחרר מהתנהגויות ישנות או במילים יותר פשוטות- כאשר אני נמצאת ליד אנשים(בעיקר חברים) שמכירים אותי בצורה מסויימת(איך שהייתי לפני כמה שנים)- יש לי כמו "רגרסיה", ז"א אני חוזרת להתנהג בצורה שהם הכירו אותי(בצורה שאני ממש לא אוהבת..בעיקר מה שאני לא!), זה ממש קשה לי להשתחרר מזה וזה מאוד תוקע ומעצבן!!!. יש לך רעיון מה ניתן לעשות חוץ מהאפשרות הקלאסית של ללכת לטיפול?....לתשובתך אודה!

אולי לפגוש אותם ביחד עם חברים חדשים, מהתקופה הנוכחית, בעיקר אנשים שאת מרגישה בנוח לידם ואשר מעניקים לך כוח ותחושת ערך עצמי גבוהה....לעשות כמה מפגשים כאלו עד שתרגישי שאת יכולה להרגיש בנוח עם העצמי החדש שלך לידם, ואז אולי זה ישתנה? ואולי לא... בהצלחה

אודי, באופן אישי אתה חושב שדיכאון זה בעיה בכח הרצון? תודה ולילה טוב

מצד אחד יש בי הרבה רגשות אשמה על מצב הרוח המלנכולי, החרדתי ועל ההתנהגות הילדותית והנזקקת..גם כל הזמן מביכה את עצמי לפני אנשים.. ומצד שני גם מרגישה "מואשמת" בכך ש"לא לוקחת את עצמי בידיים" ובכך שיש לי הבחירה אם להיות בדכאון או לא.. ושאם היה לי כוח רצון אז הייתי יוצאת מזה.. אתה יכול להסביר לי איך אפשר לצאת מהפלונטר הזה? מרגישה מחוסרת כוחות להתמודד עם כלום..

יש לי אימה לפני הטיפול. מה יקרה הפעם. אני הולך רק להגשים מטרה.לא כי מבפנים טוב לי שם. מפחד מהתגובות של המטפל, אני מאוד חושש לומר את מה שחש,באמת, בפנים.החשיפה העמוקה והאמיתית, נורא מאימת.ולא תתכן כלל בעיני ובליבי.אני מעביר את הזמן אצל המטפל בדבורים סתמיים, ואני מרגיש אכול, על הזמן שבוזבז. איך המצב יכול להסתדר? (כמובן לומר למטפל על זה, זה לא אפשרות)

אני כ"כ במקום אחר. רגשית. שאני לא מרגיש רצון להתעמת במחשבה עם הפחד.ואני אסביר איך הגעתי למצב כזה: כי כשכן העזתי ונפתחתי- חשתי לא טוב שם. המטפל בקושי הבין ועבר למצוא מה לא טוב בי.ומה אני לא בסדר. וזה אחרי האומץ שלי.קבלתי ממנו תגובת זר לא קרובה ומכאיבה.מידי.בלי פופרציה לסבל שהעזתי לחשוף לו.הרגשתי שהוא חוקר על החידקים, לא עלי כבן אדם. ובהתחלה כן אמרתי מה שמפריע לי בטיפול, באותו רגע הוא שינה. אבל ממש לא יותר.ואני כבר מאוכזב. לעזוב? או יש משו חדש שעוד אפשרי כאן?ואם כן- איך במצב שלי?

שלום, אני מבקשת לשאול עבור חברה שנמצאת בחרדה מאד גדולה. החברה הזו גדלה בסביבה עברינית. בילדותה המשטרה היתה נכנסת ויוצאת מביתה דבר שגרם לה לטראומה נוראית. כעת משבגרה היא לא מצליחה להשתחרר מהטראומה. וכל פעם שבדוקים אותה במבדקי אמינות במקום עבודתה היא נכנסת ללחץ משתק ואינה מצליחה לעבור את המבחן. היא בטוחה שחושדים בה למרות שהיא נקיה לגמרי. איך היא יכולה להתשחרר מהחרדה? תודה

שלום, בתי בת 1.9 חודשים, עד גיל שנה נשארתי איתה בבית ובתשעה חודשים האחרונים אמי שמרה עליה. לפניי כחמישה ימים התחלנו הסתגלות לגן אבל נראה כי הדרך להסתגלות עוד ארוכה מאוד... ביום הראשון נשארתי כל היום (עד 12:00 ) ביחד איתה ולאחר מכן הלכנו יחד הביתה. ביום השני אמרתי לה שאני הולכת להביא משהו ואחזור עוד מעט נפרדנו יפה אך לאחר כמה דק' בודדות היא הבחינה בחסרוני ומיד נכנסה להיסטרייה של צרחות ורעידות בגוף מפחד ונאלצתי מיד לחזור. ביום השלישי הוחלט לא להיפרד ממנה בכלל כדי שתרכוש ביטחון אך באותו יום היא לא הסכימה לזוז ממני בכלל. אתמול אותו דבר, והיום היא התעוררה מוקדם (6:30) מחלום רע בבכי בהמשך הלכנו לגן והיא לא הסכימה להיפרד ממני לשנייה וכל הזמן ביקשה "הביתה" "הביתה". אחריי שעתיים שהיינו ביחד הוחלט לנסות פרידה של 10 דק' אך איך שהלכתי היא פרצה בבכי היסטרי נוסף ולא הסכימה להתמסר לאף אחת ולא עזרה אף הסחת דעת. יש לציין כי היא ילדה מאוד בוגרת (ע"פ דעת הסובבים) ומפותחת מבחינת אוצר מילים ושפה. היא מאוד קשורה אליי ותמיד מחפשת את נוכחותי.היא אינה ילדה שמתמסרת בקלות (אם בכלל) וזה אולי כי אין לנו משפחה גדולה והחשיפה ל"אנשים אחרים" היא מינימלית מאוד. אשמח לקבל עצה וחוות דעת כיצד במקרה כזה עליי לפעול בדרך שתקל על ההסתגלות

יש לי בלגאן רציני בראש, אבל בכל זאת מנסה להגיד משהו.. אנשויות- ראיתי מעט מאוד בחיים שלי. בעיקר ראיתי, חוויתי, הרגשתי את האנשויות מצד המטפלת שלי. במשך השנים האלה שאני אצלה. א-אנשויות ורוע- ראיתי, חוויתי והרגשתי מהם הרבה מאוד בחיים שלי, בעיקר בפגיעות שעברתי מאז הייתי ילדה. אבל גם בכל המסביב שהיה ויש. אני מאוד פסימית- דבר שרכשתי כבר כשהייתי ילדה קטנה. כמעט תמיד אני מרגישה רע, מגעיל, כואב, מיואש - וכו'. ביום השואה, הכאב הוא עצום. גם הכאב הכללי, אבל גם האישי. החיבור לחלקים הכאובים, הפגועים, הקולחים עדיין דם - הוא עצום. אבל.. אבל לפעמים דווקא ביום הזה.. יש בי איזשהו חלק.. שקצת כועס עלי, אבל גם קצת מרגיע.. חלק שאומר לי ש.. תנסי לראות את הדברים קצת אחרת.. תראי מה אנשים עברו בשואה.. זה הרבה יותר גרוע ממה שעברתי בחיים שלי.. תראי מה אנשים שרדו ושורדים. איזה זכרונות, כאב, פחד.. איזו התמודדות היתה להם כל החיים שלהם.. ואם הם שרדו ואם הם עברו את כל הדברים הנוראים, הרי שעל אחת כמה וכמה, אני צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם מה שאני עברתי... (ואז כמובן בא החלק שישר אומר לי לשתוק, למפלצת יש יותר מקום) סליחה, יצאה מגילה. ועוד אחת כזו שאני לא מסוגלת לקרוא שוב, כי אם אקרא מה כתבתי- אמחוק את הכל. ואנסה גם למחוק את עצמי. סליחה שיר

תודה. תודה ששאלת. באמת. אתמול בערב, לאחר שראיתי את הסרט "הלב האמיץ של אירנה סנדלר" (http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fyes.walla.co.il%2F%3Fw%3D1%2F7373%2F1661061&h=550e1878d8c8563717d8954e589e87f9) בכיתי. כאב ופחד עצום עלו בי. המון מחשבות. כל כך רציתי לשתף פה. אבל חששתי. להיות מעט חלשה. ככה זה, מן תקופה כזאת.. ועכשיו כששאלת, את מזמין אותי, ואין יותר טוב מזה. אפילו הלב שלי דופק עכשיו כשהוא קולט שסופסופ הוא יוכל לעשות מעט סדר בבלאגן, לשחרר. איזה כיף, אני מעט מתרגשת לקראת השיתוף שלי.. כי אני גם (ואולי בעצם) משתפת את עצמי.. מחשבותי מבולגנות מבולבלות ומוכלות (לרוב..). והרי הן; מוות. האם עובדת קיומו מגבירה את ערך החיים בעיני? האם יש חיים אחר החיים? מה יקרה אם לי זה יקרה ממש עוד מעט? היום אני פוחדת להפסיק לחיות, שלא כמו לפני שנה וקצת.. זהו סימן טוב שאני שמחה לגביו. במיוחד מכוון שיש בי היום את היכולת להתבונן בפחדים במחשבות ובהרהורים, זהו הצד השפוי שבתוך כל ה.. (אין לי מילים לתאר) הזה. איייי , הכיצד הייתי מתמודדת אילולי תכונה זאת.. . ? האם תכף תבוא עלינו שואה נוספת? כיצד אתמודד עם אובדן בית, אוכל, קרובים ואהובים ח"ו? כיצד אתמודד עם השפלה, זנות (אה?), רדיפה אין סופית, סכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשי, מחבוא, מרדף, סתר, קור, רעב ושוב - עוד אובדן. כיצד אתמודד עם כל חוסר הודאות, לכלוך, אי נוחות, אימה, חושך, כינים, צואה, ראבאק, נייר טואלט!! טוב, אני יודעת . פעם היו מנגבים עם עלים. והם נמצאים (כמעט) בכל מקום.. {אז את זה פתרנו... :O) } ואולי בכלל זאת תהיה מלחמה כימית.. ואם בכלל מלחמה , אולי יהיה לי הרבה יותר טוב אח"כ. אולי באמת. ובכלל, כבר זמן שאני עסוקה בפחד מלאבד את מה כל שיש לי. מאז שקלטתי שיש בי ערך לחיים. פתאום אכפת לי. וטוב לי שאכפת לי. זה מעורר בי מחשבות, מעודד התמודדות, בחינה, בדיקת כל הצדדים. ואולי בכלל אני עסוקה בפחד כהסחה, במקום לחיות את חיי עכשיו, כהווה. להנות ממנו ככה , איכשהו. את מה משרת הפחד הקיים בי. ומאידך, אמפטיה יש בי עבור רגש זה, שהרי הוא אנושי, הוא מה שישמור עלי , הוא אינסטינקט שמריח סכנה. ושוב עוברת בי המחשבה: "אולי הסכנה באמת קרבה.." אחח, אפילו עכשיו הפחד מפריע לי מלכתוב. איך זה שכולנו מזכירים בכזאת קלות וכובד ראש את יום השואה , את זכר אותם הנרצחים מביניהם הרבנים הדתיים, מבלי טיפת מחשבה (או, מה אני בעצם יודעת..) על זה שאנחנו בקושי יהודים היום.. ולא שאני מאמינה שמה שהציבור עשה מדרך התורה הוא מה שתואם את הדת היהודית עצמה... כי הרי אנשים מייטיבים להרוס, להחריב כל שמץ של יופי בכל דרך ע"י מוסר חיים מעוות ומלא נקיפות מצפון והחמרות למינהן שמפספסות לגמרי את העיר ומבליטות כל כך את הטפל... וזאת בעיה נוספת. בעיה גדולה ומשמעותית. אני באה מבית חרדי. אני לסבית. אני שמאלית, אני מופרעת אני כולי באחוזים הקטנים של האוכלוסיה. אני כל מה שלא הייתי (מודעת). ואם זאת, אני יותר מאמינה מאי פעם. האמונה שבי התחזקה עם העובדה והידיעה כי קודם לכל החלטה דתית ושכלית עלי להיות מוכלת נפשית, על ידי. אם אין אני לא מי לי. קודם כל דת או מחשבת מח למינה חייבת שתהיה בנו יכולת הכלה רגשית, יכולת לשקול בצורה אשר תיתן לנו מרחב להחליט שלא על סמך הלא מודע המוחלט כי עם על סמך הלב בשילוב מוחלט ומנצח של המוח והלב. בשיקול. ע"פ דרך האמצע. בבריאות. בהגיון. וכל אחד שלו הוא. כמובן. אני לא סובלת החלטות שנעשות בלי הבנה עמוקה שלהן. כנראה גם משום שאיפה שהוא עדין לא סלחתי (גם בלשון הווה) לעצמי על אותם רגעים של פזיזות אמפולסיוביות וחוסר מודעות ... משנה אם כן את הפאזה; קשה לי עם קושי אנושי. קשה לי. יותר נכון כואב לי. כואב לי שאנחנו מחליטים ללכת אחר דת כל שהיא כהגנה. כבריחה. כדי להרגיש שייך. כדי לא להתמודד עם העירוב שלנו. על כל המשתמע מכך. אומרים שהדת היא עבור אנשים המפחדים מגיהנום והאמונה היא עבור אנשים שכבר היו שם.. כך אני מרגישה במציאות שבי היום. אומרים גם ש love is a drug and you are a junkie.. אנחנו תלויים ונתלים בכל דבר שנותן לנו כח. מה עם הכח שאנחנו אמורים ויכולים למצוא פנימה, בתוכינו. לבד. האם אנחנו צריכים להגיע למצב של עיורם פיזי כדי למצוא את כוחות הנפש אשר בנו? ואולי בעצם אני מכינה את עצמי היום, נפשית, למה שעתיד להתרחש . הנה, שוב נתפסתי לקול המלקה שבי. זאת לא הכוונה שלי למרות שקל לי לגלוש לשם. מה לעשות? המורה מיסודי עדין יושבת לי על הצוואר.. זהו צד שקיים בי ואני מעדיפה להכיל אותו. להקשיב לו להיות איתו ולבחון אותו. ואולי גם לאמר אותו קצת אחרת; בריאות הנפש. מנסיון חיי המועט אני רואה כי כאשר יש לי בנפש בסיס איתן ויציב המקבל את כל הריגושים והגירויים החיצוניים, מעבד אותם.. {לפעמים גם מאבד (וגם זה בסדר...)} ופולט אותם החוצה חזרה ממקום נושם יותר, מבין, רגוע, process... התגובה שלנו לאתגרים המנטליים תהיה אחרת. לא עוד נתלה בדת ברכוש שלנו ובאנשים סביבינו את סיבת חיינו. קודם רוצה אני לדעת להיות אחת.. אח"כ שתיים, ואח"כ שלוש (ואפשר גם יותר..) כל המחשבות האלו סותרות בי. הידיעה כי טובים השניים מן האחד.. מה היא אומרת בהקשר הנ"ל? אני יודעת כי לפעמים יש צורך בה-מון אמפטיה ועזרה מבחוצ כדי לייצב את הנפש, כדי לגרום לנו להצליח ללכת ל ב ד. לא לפעמים בעצם. אלא תמיד ואפילו חייב. כך שאני אולי סותרת את עצמי. מוסיפה עוד נופך וגם קצת בלבול. {בניחותא, מיישמת את נפש האדם על נייר ;) } ומה עם "לא טוב היות האדם לבדו"..? מכאן שאנו כן צריכים תכנים חיצוניים בחיינו. במה אם כן משרת הדת את האנושות? - כדי ליצור מוסר? ערכים? מצפון? אשמה? ? ? ואיך אנו מעזים לבא שלמים כדי לייצג בגאווה ועצב את אלו שנספו בכזאת אכזריות, על שום היותר יהודים, כאשר אנו היום מרדנו בכל אימת היותינו יהודים. מה זה יהודי בכל מקרה? מה זה אומר? לאן זה אמור לקחת אותנו? באסה. כל אחד והאמת שלו. ומוטב שכך. סתם, זה המצפון שמדבר בי. יצא לי פה מבולבל בטירוף. ברגע זה אני מבינה כמה הבלבול שלי עצום. עלאק סדר אודי. עלאק. אה, ועד כמה אנחנו לא מעריכים את כל מה שיש לנו היום.. כמה הכל מובן מאליו עבורינו.. זה בסדר..? אני לא יודעת.. מה שכן, כיצד אפשר לדרוש מבן אדם לחיות בדור אחר אם הוא לא חלק ממנו? מה אם כן רע בלהתמסר לפינוק המטורף הזה של הדור שלנו..? לרף הגבוה, לצרכנות והקניות, לטמבלוויזיה המנוונת, למרדף אחר הגשמיות במקום למלא את החוסר הרגשי נפשי ורוחני.. לקיום הריק הזה... המוות מעורר בי מחשבות על החיים. בעיני, יש בי כמה משפטית שמשתחזים בי, שלא ענים לי על כל השאלות והבלבול שלי.. כי אם טיפה מרגיעים אותי... רצח זה נורא. טראומות זה נורא. להיות נרדף זה נורא. להלחם כל הזמן זה נורא. לפחד כל הזמן זה נורא. זה גם עצוב נורא... וכשהכל סותר בי זה אות חיים. זה הסימן הכי מובהק שאני מכירה. ואולי כל זאת כדי לעורר אותנו למחשבה. וגם כדי להכיל, גם את מה שלא מובן להכלה.. פשוט להיות... ועכשיו כשאני נושמת ומבובלת וגם קצת בא לי לבכות... (ווופ, כבר הרבה זמן שלא יצא ממני בכתב שצף כזה... ) אני עומדת פה לידך אודי, קצת גם מתפנה לשאול מה שלומך.. ולשמוע את דעתך.. על המחשבות הפחד והבלבול שלי.. התגעגעתי. החג היה כל כך עמוס. ולא שגרתי.. אין כמו לחזור לשגרה! היא שומרת עלי, עוטפת ומגנה.. איזה כיף שאני מבחינה בה, ומעריכה אותה כל כך.. קשה לי לאחל שלא יהיו עוד מלחמות כי זו דרכה של עולם... והאיחול עצמו הינו בריחה מן המציאות.. כי אם אוכל לברך אותנו ביכולת הכלה של כל המתרחש.. ואנשים כמוך כמוכם וכמו האנשים שאני מכירה בבית, על הדרך.... לעידוד חיבוק חיזוק ותמיכה. איפה שהוא קשה לי עם הצורך שלנו בשייכות משום שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בשצורך זה בכדי להשתרך ולא להוביל, אני שוכחת לפעמים כי להיות שייך לא באמת אומר להיות חלש. ולהיות חלש לא באמת אומרת להיות חלש.. כי זהו חוזק להכיר בכך. אנחנו לא לגמרי לבד פה. אבל אנחנו לגמרי לבד. בסוף כולנו נמות, ואז יהיה עולם חדש. ובטוחני שגם הוא יהיה מענין. לילה מנוחה אנשים :) ותודה אודי, שאתה פה.. עד כה תמיד. ~נילי~

אודי, כשקראתי אתמול הודעה זו שלך,ניסיתי לחשוב..והדבר היחידי שהיה זה השיתוק !! הגוף והמוח היו משותקים.. לא הצלחתי לחשוב ..לא הצלחתי להרגיש כלום..היה שיתוק..הכל קפוא.. הייתי ממש קפואה... כשאני קוראת הודעה זו שלך היום אולי אני באותו מקום ??? מפחיד ,משתק לראות עד לאיזה קצוות מסוגלים להגיע בני אדם... חז"ל אומרים באיזה שהוא מקום :"כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים"... ...והמקום של הסליחה...??? כשאנחנו סולחים..אנחנו משחררים את נפשנו...?? מותר לסלוח..?? ואולי בכדי שיהיה מותר לי לסלוח אני צריכה לקבל את רשותם של הקרובים שלי שנספו בשואה ?? מותר לי לחיות (במשמעות העמוקה של החיים..)כשהם מתים ?? ..ואולי כשאני סולחת להם (למפגעים )אני פוגעת בהם ?? (בקרובי ) ואולי גם בעצמי ?? כפי שקורה לי עם..ההוא שפגע בי ?? סולחת לו ופוגעת שוב ושוב בעצמי ??? ..ואולי זו לא סליחה אמיתית ??? ואולי מה שאני עושה זה ,פוגעת בעצמי שוב ושוב כשאני בעצם רוצה לפגוע בו ??? ..ואולי גם אני אהיה מסוגלת להגיע לכאלו קצוות של העדר אנושיות ??? כפי שהפוגעים הללו הגיעו ?? הרי גם הם ילדיהם של אדם וחוה ?? ..ואולי לקצוות אין סוף ?? פשוט שיתוק.. ..ואולי אם אקבל סוף סוף את עצמי גם עם המפלצתי שבי ,אתייחס אל עצמי בחמלה..ברוך ..בקבלה אמיתית..אולי אצליח שלא להגיע למצבים שיש בהם כאלו קצוות מפחידים..מאיימים כל כך ומשתקים??? וואוו אודי, הכל כל כך מפחיד...

עצוב לי אודי. מאוד. בלי מילים. רק עצוב.

אני אנסח את השאלה יותר טוב וברור בן אדם שפגע בעצמו בעבר, והפסיכולוג\פסיכיאטר רואה את הצלקות, לא פגיעות טריות, האם הוא רשאי לשבור את החסיון? האם יש סיכוי לאשפוז במוסד פסיכיאטרי בגלל צלקות ישנות (כוויות דרגה רביעית, חתכים עמוקים)

שלום אודי, אני מאד מתעניינת בשילוב בין טיפול ואינטרנט ונהנית לקרוא כאן את תשובותיך לעיתים קרובות. אני לומדת פסיכותרפיה במכון מגיד. המכון מקיים יום עיון בשאלה -מהו הדבר שיוצר שינוי בטיפול נפשי? ברור לי שלכל מטפל תשובה שונה, ובדיוק בגלל זה אני מתעניינת בתשובה שלך. כל טוב, אורית

שני דברים: הראשון הוא הקשר שדרכו אני זוכה להגשים משאלות, לרפא כאבים, לחוות את מה שלא היה לדבר למישהו שהוא איתי. לדמרי איתי. גם בשקט. תמיד. פעם, ברגע של התבוננות עמוקה, נאמר לי "המבט מרפא" נכון. המבט מרפא. המבט האנושי בסרט "אבאתר" הדמויות המשניות אורמות במו"אני אוהב אותך" - "אני רואה אותך" . ראיה שיש בקשר קרוב ומעמיק. השני הוא- מה שאובד. אני מתכוונת לתקופה המתוקה שבלב אחרי שמשלימים עם האובדן ונותנים לו ללכת. ואין הכוונה היא לאובדן ספציפי. הרי כל כאב נפשי מלווה באובדן כזה או אחר. אולי תחושה, אולי חוויה, אולי רגשות תמימים שאבדו ואינם. וכשאלה מעובדים ומקבלים מקום שלם- אזי אפשר ליצור שינוי.

למטפלת שלי קשה מאוד לקחת ממני כסף. זה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות, היא תמיד מעדיפה לדחות את התשלום לפעם הבאה, היא מתבלבלת בסכומים באופן קבוע (בדרך כלל לטובתי, ואז אני מתקנת אותה, ולעיתים רחוקות לרעתי ואז היא מתקנת בפגישה הבאה). היא גם עשתה לי הנחה די גדולה על הסכום שהיא נוהגת לקחת, בלי שביקשתי, כי רציתי לבוא פעמיים בשבוע. זה נשמע נהדר, אך אני מרגישה שיש בזה משהו מערער. מה דעתך???

האם יתכן בטיפול שלא מתקשרים למטפל, וזה לא בהכרח מעיד על מערכות היחסים הכלליות? התשובה חשובה לי מאוד.

שלום לך, אני יכולה להעיד על עצמי שהקשר שלי עם הפסיכולוגית הוא מעולה ואני כמעט ולא מתקשרת אליה. היו פעמים בודדות שהתקשרתי (והקשר שלנו די ארוך).... בכלל אני חושבת שהמיקוד וההסתכלות צריכים להיות פנימה- מה אני מרגישה? האם טוב לי? ולא- מה מקובל/נכון/נחשב לטוב בעיני אחרים...

שאלה.. בתשובתך האחרונה אליי, לא בטוחה שהבנתי.. התכוונת לדמיון מודרך? אגב , מאד פוחדת מהים ומגליו (המאיימים להטביעני בסיוטי לילה חוזרים..) הלוואי שהיה זה הדבר היחיד ממנו מפחדת.. תודה, מיקה

שלום, האם תוכל להסביר לי את משמעות מושג זה?

שלום אודי, אני נמצאת כבר חודשיים בטיפול של 2 פגישות בשבוע. מהרגע שהתחלתי את הטיפול מצאתי את הפסיכולוג שלי מאוד מושך בעיניי. זה לא פוגע בטיפול עצמו אבל זה כן חולף לי בראש לא פעם כשאני נמצאת מולו בקליניקה. לאור העובדה שהטיפול מתמקד בטראומה מינית אני חושבת שאני כן צריכה לשתף אותו אבל אני חוששת שכאשר אני אעשה את זה הטיפול יתחיל להפגע בעקבות כך. סביר להניח שהוא ידע מה לעשות במצב כזה אבל אולי המבוכה תהיה גדולה עלי ואני לא אדע מה לעשות.. אז מה לעשות?!

שלום אפשר לחזור פשוט להיות פה בשקט הרועם הפרטי שלי? אפשר להיות כועס עצוב מתוסכל באבל מהרבה סיבות וכמו עכשיו להגיע איתם למקום הזה שקשה לי מנשוא כי כלפי חוץ השקט והרוגע הם אלה ששולטים(בגלל התרופות) וכלפי פנים כואב לי פיזית מרגישה כמו אחרי טיפול כימו. צריכה למצוא פתרון היום הודעתי לפסיכ' שלי על הפסקת הטיפול

אודי, ...לא יודעת..מרגישה מבולבלת... ..ושוב מופיעה בעיתון כתבה על איש מקצוע שפגע במטופלת שלו..ניצל אותה ,את האמון, הקשר, התלות שפיתחה כלפיו וניצל אותה.. אודי, לא יודעת אם תצליח להבין על מה אני מדברת..כל כך מבולבל לי.. סיפרתי לך שאני נמצאת אצל אמא צביה..3 פעמים בשבוע.. ..ואולי פיתחתי אמון ??? נפלתי בפח שקוראים לו קשר ??? ואולי אף פיתחתי תלות ???? אודי, איך יוצאים מהברוך הזה ??? מתחילה להצטער שגררתי את עצמי להרפתקה מפוקפקת זו...לא יודעת אודי, מאוד מבולבלת..ואל תגיד לי לדבר איתה על זה..תגיד לי אתה !! מה אתה חושב /מרגיש... ושוב ,אני נזכרת בדברי סימון וייל :"אחת האשליות הגדולות ביותר בודה ההתקשרות.רק מי שאינו קשור יכול להתחבר למציאות " ..ואולי להתחבר למציאות ולחיות בה ללא סכנה של ניצול החזק את החלש...??????????

אני מכירה אותך ממש מעט זמן כאן, ומקריאה של תשובותיך אליי ואל האחרים כאן אני לומדת עליך. והתשובות שלך מביאות אותי למחשבות... שונות ואחרות מאלה שיש לי לבד עד כה. וזה טוב. ונכון לי. תודה ע ל תשובתך הנוספת. אולי אתה שוב צודק. ואולי צריך לבדוק את אופציית ההיפנוזה בדרכים נוספות. מי שאני מכירה/יודעת עליו בעניין זה הוא רופא, אבל אני לא בטוחה שארגיש נוח לגשת אליו להתייעצות. אשתו ואני היינו ביחסי עבודה שנים ארוכות... איך מבררים מי בעניין? ואיך יודעים מי מוסמך? ומי נכון? ואיך או כמה שליטה נשארת בתוך הסיטואציה החסרת שליטה הזו של היפנוזה? אני

ערב טוב , יש לי שאלה מעניינת ... בבקשה אם אפשר תשובה אז תודה מראש על כל עזרה ... מה התהליכים שאמורים לקרוא לבינאדם שנסה באמת להתאבד (למשל בלע כדורים ) , נלקח באמבולנס לב"ח , מצבו השתפר אחרי כמה ימים ... בבקשה תשובה .... באמת זה ממש רציני ... תודה

תודה לך , כי זה קרה איצלי לפני כשלוש ימים- (דיכאון חמור אחרי ראשפוז בכירורגיה וקבלת דם - זה קרה אחרי שנפלתי על המצח והיד (טפרו אותם) אבל הרופא חשד שמדובר בתסמונת מיכהאוזן - ושאני שחתכתי את שני החתכים האלא כי לפי דעתו החתך ישר ...בהזמנת פסיכיאטר שבקש ממני להרים את הבגדים על הידיים והגליים לחםשת צלקות ... ) ולכן אחרי בשחרור יום אחרי שתיתי 5 בקבוקי תרמדקס וכדורי שינה שלא צריכות מרשם.. כמובן אחרי זה הודעתי בוודאות למות ... התעלפתי ואיבדי את ההכרה ליומיים ואושפזתי בט.נ ובנתייפ במחלקה פנימית ... בא אילי פסיכיאטר (שאלאות מעטות ותשובות קצרות הלך ולא חזר ... בנתיים אני מקבלת דם ונוזלים וזיהו ..... לכן אני שואלת מה קורה במצב כזה ?!!!

שלום אודי כל כך קשה לי להגיע לקליניקה, פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת. רוצה להיפגש איתה מחוץ לקליניקה, מתביישת לבקש, לא יודעת אם זה לגיטימי... מה דעתך על להיפגש במקום אחר? ברור לי שצריך להעלות את הנושא, אך אשמח לשמוע גם מה דעתך על עצם הענין. פשוט כל כך חשוך ומחניק לי שם פתאום

חתני יש לו בזמן האחרון מנהג מטופש שכל מה שהוא קונה הוא נותן מתנה ,קונה טלפונים ניידים סולארים בסוכמים רציניים ואחרי חצי שנה נמאס לו מוכר את שלו ושל אישתו. הולך עם רגל ינית כשהיא נוטה יותר מדי ליצד ימין והשמאלית יותר מדי לשמאל עם ראית פעם ליצן איך הולך כך הוא הולך.יש לו בעייה של רוק יותר מדי כשהוא מדבר נוזל לו רוק . לא מסוגל לקיים יחסי מין עם אשתו. בקיצור מרוקאי .

שלום רב לך אילנית, לצורך מתן תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם גם לכתובת האימייל שלי. אגב אותן בעיות מוכרות לי גם אצל פולנים וישראלים.... תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום יש דבר בתוכי שמציק לי ואני לא כל כך יודע מהו.כרגע אני בשלב בחיים שהחלטתי להתקדם הלאה בחיים בנושאי זוגיות\עבודה אבל אני לא מצליח להתרכז בקידום הדברים האלו.רוב היום אני סגור עם עצמי,מבולבל ולא יודע מה אני רוצה. סוג של חסם שגורם לי לאי שקט וחוסר יכולת לטפל במטלות יומיות.הבעיה שאני לא יודע מהי,אולי פחד מסוים אולי מכשול מהעבר שצץ אין לי מושג. מה אני יכול לעשות?איך אני יכול להתגבר על המכשול?

אני בן 40 אב לשניים בילדותי עברתי התעללות מינית שאת פרטיה לא חשפתי מעולם באופן מלא. מאז הייתי בן 7 השתנה עולמי,הפכתי להיות חרד,שמן,אלים,אובסיסיבי לטקסים ואיש בסביבתי לא נתן לכך תשומת לב. יחד עם זאת לא ותירתי לעצמי עשיתי מסלול רגיל של צבא,חו"ל,אוניברסיטה, חתונה, ילדים וכו'.. אבל הכל תמיד קשה קשה.קושי בהשלמת הלימודים למרות אינטליגנציה גבוהה, קושי ביצירת קשר עם נשים למרות התאהבות גדולה וכן הלאה.. עבדתי14 שנה ולפני שנה פוטרתי ממשרה שמאד אהבתי וכעת אני במצב נפשי קשה מאד,שבור ממש,חרד לעתיד ילדיי ונובר בזכרוני ומחפש תשובות ואשמים למצבי המדורדר

פסיכולוג רשאי לדווח על פגיעה עצמית כשלא נשקפת סכנה לחייו של המטופל שפוגע בעצמו?

שלום אני מקווה שיש פתרון לבעייתי. לפני כ20 שנה בהיותי ילדה כבת 8 עברתי טראומה כשעליתי על מיתקן בלונה פארק פתאום נתקפתי פחד נוראי בעודי על המתקן,מאז ועד היום אני פוחדת לעלות למקומות שאני מרגישה בהם חוסר שליטה כגון: רכב שנהוג בידי משהו אחר, מעליות וכדו'. ניסיתי טיפול בהיפנוזה והרפיה,וזה לא כ"כ פתר את בעייתי. שאלתי היא האם יש טיפול אחר אם בכלל,ומהו? מצפה לתשובה בהקדם.

כתבתי לך _או למעשה לך ולדנית, על הטיפול שלי.. על כמה שאני במקום שונה... והנה, בא גל כאב שאינני מסוגלת לשאת אותו. אני בקונפליקט איום. טופלתי בעבר ע"י תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, המטפלים שלי החליטו שזה החמיד את מצבי- היו לי התקפי זעם קשים ביותר. ההתקפים חלפו ואני מצליחה לשמור על הכללים שקבענו בטיפול. הבעיה היא שמידי פעם יש לי גלים של כאב - מטורפים. חרדות לא נסבלות, מחשבות על קיום העולם -אבל לא ברמה הפילוסופית אלא מן בלבול כזה, למה חיים, מימלא מתים, איך יש אלוהים אם יש.. וכאלה.. וכמה משמעם זה לחיות.. מה, אולי אתחתן, אולי יהיו לי ילדים- שעמום. ריק. בחג הפסח מצבי התדרדר, לא היה יום שלא בכיתי בו לפחות חמש פעמים, חשתי חרדות לא נסבלות. המטפלת שלי הייתה בחופשה וגם הרופא שנתן לי את התרופות. ניסיתי לטייל עם חברים, אבל מצאתי את עצמי בוהה בנוף הקסום כשדמעות כאב וחרדה יוצאות מתוכי. אנהדוניה גמורה. אפילו רזיתי בכמה ק"ג. התחננתי למטפלת שלי שיחזירו לי את הטיפול. היא אמרה לי שהרופא שאיתו אנחנו עובדות והיא- לא חושבים שזה נכון. שצריך לשאת את הכאב. אבל אודי, חלפו 7 חודשים מאז שלקחו לי אותן, ואני נגמרת. אני יודעת שעשיתי להם צרות צרורות , אבל זה מאחרינו. הם אמרו שאני יכולה ללכת לרופא אחר לקחת טיפול ושזה לא ייפגע במסגרת שלנו. אני כל-כך מפחדת. עוברות לי מחשבות רבות על מוות בראש, אני יודעת שאני במקום טוב יותר, והייתי מוכנה לנפילות שיבואו אבל עכשיו... הכאב בלתי נסבל. בעבודה מעירים לי על חוסר תפקוד, בבית אני רק ישנה אחרי כמה שעות של בכי, אני לא צריכה לציין שאני לא אוכלת כלום כמעט. והמטפלת שלי עדיין בשלה. היא מבינה את הכאב,קבעה לי עוד תורים אליה וביטלה מטופלים בשבילי אבל אני מרגישה מתה. התחננתי אליה- תנו לי משהו שרק ייקח ממני את החרדה לכמה ימים... אני מפחדת שהם יתייאשו ממני כי כלום לא מתקדם. שוב אני שבורה, שוב מיואשת, מסביבי- כולם מוצאים זוגיות, משמעות, אהבה, ואני... חיה -מתה. פרח כלוא. שנים חייתי בחרדות אודי. שנים. האם בחרוה בשנות העשרים צריכה לדאוג ככה? האם ניתן לטפל בהפרעת חרדה כללית רק בשיחות? זה יעבור מתישהו? אני מיישמת את כל מה שהם אומרים לי, אני נשבעת- עשיתי הליכות, ראיתי סרטים, יצאתי עם חברים (שהעירו לי על עצבותי) טיילתי בחג, ציירתי, שרתי הכל אודי.. הכל. לא זכורה לי שעה ללא חרדה, דמיונות על מחלות למינהם ומוות של קרובים ושלי עצמי... האם כדאי לי ללכת לרופא אחר ללא ידיעתם? אני אצטרך לקרוע את עצמי בעבודה ... אבל החרדה גומרת אותי. איך אפשר לחשוב על לבנות מקום מיטיב עם חרדות כאלה? ניסינו, זה לא הלך. הם בסוף יעזבו אותי.. אני כבר שנים שם וכלום לא קורה ממש. הצעדים נורא קטנים. לא רציתי לכתוב כאן, אבל אין לי את מי לשאול. למדתי קצת להכיר אותך מהזמן הרב של הודעות שאני קוראת. יש תקופות טובות יותר, אבל זה לא מספיק. רוב הזמן איכות החיים שלי גרועה. וזה הולך ותופס תאוצה עם השנים. השנה הזאת, היא הגרועה בחיי. כבר הייתה אחת כזאת ועכשיו- באה גרועה יותר. אני חסרת אופטימיות לחלוטין. מה לעשות אודי? אינני יכולה לשאת את הכאב יותר. התאמצתי עד קצה גבול היכולת. איך הם נשארים אדישים כ"כ לכאב שלי? אם הייתי הבת שלהם- הם היו נותנים לי לסבול ככה? העיקר שהם חיים את החיים שלהם, שעה שאצלי כל שעה היא גיהנום. בבקשה חשוב על דברייל לעמוקם ותענה לי מאותו מקום שאני פניתי אליך- מהלב. מיואשת עד כלות ליאור

כי היא למטה? בתגובה ישירה אליך? או פשוט לא היה לך זמן/כוח להתייחס אליה? סליחה על השאלה.. אבל קיוויתי שתוכל להתייחס לשאלת ההמשך שלי. תודה שוב אני

היי אודי וכולכן, כבר תלשתי את הדף מלוח השנה... זה לא מחק את החודש. לא חושבת שמשהו יכול למחוק אותו. בליל מטורף שכזה. ובינתיים... היא חזרה מהחופשה שלה; ניפגש היום. אני כבר אחרי הניתוח. עדיין בחופשת החלמה. הניתוח עצמו היה רק ביום חמישי, בחוה"מ. אז אם יש למישהו רעיון איך מוחקים חודש, כל רעיון יתקבל בברכה. מקווה שלפחות היה לכם פסח יותר נעים משלי, TM.

הי טימי, שמחה שחזרת. מקווה שאת מתאוששת.. הלוואי שאפשר היה למחוק את העבר.. לדעתי אפשר רק להשלים איתו והזמן אולי מעט משכיח.. החלמה מהירה, מיקה

שמחה שעזיבתך היתה למטרות חיוביות... לא יודעת אם התכוונת ל"מהומה" האישית אצלי או אולי למהומה שהיתה כאן בפורום? ולא הייתי מודעת לה - מה שאפשרי לאור "הניתוקים" שיש לי לאחרונה.. בכל אופן אגיב ברמה האישית אם זה בסדר..? קצת מרגישה שאיבדתי את "שיווי המשקל" הרגשי שלי כי זה לא הגיוני שהעולם סביבי התהפך נכון?..כל הזמן גלים של דכאון ואחריהם חרדות כמו ברקים ורעמים.. הבעיה שלא ברור מה קדם לה מרוב שגל רודף גל והסחף שהוא מותיר אחריו לעיתים בלתי נסבל.. לא יודעת איך הגעתי לכזאת השתפכות.. אבל אולי יש לך אודי איזשהו פתרון או עצה להקלה מיידית על חרדה שגם כרגע.. "מסרבת" להרפות ?? (מעבר לטיפול מעמיק יותר באיתור סיבות אפשריות לה)כי מרגישה נדחפת להתנהגויות אימפולסיביות בגללה..כבר אמרתי ש"איבדתי את זה"..?

שלום ד"ר,מזה 15 שנה אני נשוי עם אישה שאני לא אוהב ולא אהבתי אף פעם,לצערי היום וכל השנים אני משלם על הטעות הטראגית הנ"ל ,במחלות שונות בעצבים ודיכדוך, וחרדות ,וחוסר אנרגיה ושמחת החיים הלכו ממזמן. הגוף שלי מלא רעלים ובטן מלאה ,לא סיפרתי אף פעם את כאבי הנוראי למישהו ,כולל משפחתי.(בגלל כבודי) האם יש פיתרון להוצאת הרעלים והכעסים הנוראים שאני מחזיק בגופי. למי לפנות בבקשה.

שלום רב לך גיל מתוכן מכתבך אני למד עד כמה אתה אוגר בבטנך תחושות לא טובות וכד'. אין כל הצדקה לסבל כזה . אני מציע לך לפנות לעזרה מקצועית מתאימה. אשמח לכוון אותך בהתאם למקום מגוריך. לצורך זאת תוכל ליצור עימי קשר טלפוני לנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

אהלן אודי , בארבעה חודשים האחרונים תדירות הכאבי ראש שלי עלו . אני נתקף במצבי רוח קיצוניים שנעים בין דכאון בלתי נסבל לשמחה ואנרגייה. אני לא יודע עם זה נובע מהתפקיד שלי בצבא(אני קצין בתפקידי הראשוןשנושא איתו אחריות גדולה). או מהקשר עם החברה שלי. קשה לי לתפקד ככה-חייב להיות דרך יותר קלה. איך אני מבודד את התקלה? בהערכה,

היי..שלחתי ונראה שנותקתי ..? (אם יצא כפול תתייחס רק להודעה הראשונה טוב?) בעצם רק רציתי לשאול אם הכל בסדר אצלך? רציתי לענות על שאלתך אך מרגישה שזה יהיה אגוצנטרי מצידי כרגע.. עד שאדע שהכל בסדר? עזבת פתאום.. חג רגוע לך ולכולן

ניסיתי להתאפק מלכתוב, אבל- כשלתי. כמו כל דבר שאני עושה או רוצה לאחרונה. נכשלת בהכל. היתה פגישה קשה, קשה מידי. נראה שלאחרונה המשבר שנוצר רק הולך ומעמיק, ואין שום דרך לגשר. אני רואה הכל רק בשחור לבן, היא אומרת - אני יודעת. אבל לי יש סיבה או תירוץ או שניהם- יש לי אישיות דפוקה. מה הסיבה שלה לראיית הדברים בשחור לבן? היא אמורה להיות זו שמוצאת את שביל הביניים- ואולי שביל הזהב. אבל שבילים של זהב קיימים רק באגדות. שוב אמרתי לה שאני עוזבת את הטיפול. הפעם היה בזה משהו אחר מהפעמים הקודמות. הפעם משהו בי יודע שזה באמת הולך לסוף. לפגישה הבאה שכביכול אמורה להיות, אני יודעת שלא אלך. לא אלך יותר לפגישות. נפגעתי ממנה עד עמקי נשמתי. אני אוהבת אותה בכל לבי, אבל הכאב גדול מנשוא. פשוט לא מסוגלת יותר. חזרתי בשניות למנהגים של פעם.. למקום בו אני לבד לגמרי- לא משתפת אף אחד, גם לא אותה, במה שקורה לי, ותאמין לי אודי, לא מפסיקים לקרות לי דברים. חזרתי להתמודדות הכי עובדת בשבילי- הפסקתי לאכול. נשארת במיטה רוב הזמן. ככה מנותקת ולבד מהכל. כל החיים לימדו אותי ולמדתי מעצמי שהכי טוב לבד. והנה אחרי שנים של ביחד איתה אני שוב מבינה, רואה, יודעת, מרגישה - הכי טוב לבד. ככה לא יכאב כל כך, ולא אפגע, ולא אצור תקוות ורצונות ושום דבר. מפלצת תמיד נשארת מפלצת. ולמפלצת הכי טוב והכי נכון להיות לבד. עד שיהיה בי את הכח למות. כי כרגע גם את הכח לזה אין לי. שירפלצת.

היי אודי, ..מרגישה משונה...מסתכלת על שמות הכותבים /שואלים..כל השמות "חדשים" לא מוכרים לי..מרגיש לי כאילו הקבוצה שהייתה כאן התפרקה ..?? לאן נעלמו כולם ??? ..לא יודעת אודי מרגיש לי משונה..לאן נעלמו כולם ?? נילי,שרית, שיר ,סוריקטה,מיקה,..לא יודעת..כולם ???..מרגיש לי לא כל כך בטוח כאן... אודי,בבקשה ממך אל תעלם גם אתה..מרגיש לי שהרצפה שלי זזה.. ..לא יודעת אם אני מצליחה להסביר לך מה אני מרגישה ???

חבר טוב שלי שחווה אובדן של אח ביקש ממני לעזור לו ולמצוא לו פסיכולוג או פסיכולוגית כדי להתמודד עם הכאב. מדובר בבחור בן 30 שאיבד אח בתאונת דרכים{הפרש הגילאים ביניהם הוא קטן}הבחור הוא אחד שאין מצב שהוא היה הולך לפסיכולוג אם זה לא במקרה כזה של אובדן{סוג של מאצ"ו} והוא גר באזור חולון. איך אני יכול למצוא את האדם הנכון בשבילו??? מודה מראש על עזרתכם

שלום אני מבקש עזרה דחופה אני פשוט מתחיל בקשר כבר 7 חודשים והבחורה איתה אני בקשר היתה פעמיים באירוסין ולא הצליחה בתחילת הקשר הבחורה ממש רצתה להתבסס ורצתה זוגיות אבל ככל שהתקרב המועד היא התחילה להתרחק ממני ולהתנתק היא נכנסה ללחץ עצום עדי כדי כך שהיא ביקשה להפסיק את הקשר וזה 10 ימים לפני האירוסין ...אני מודע לזה שאבא שלה נפטר לר מזמן וגם שני הקשרים הקודמים היו אכזבה גדולה מה לעשות אני מבקש עזרתכם???

שלום רב אני ובן זוגי יוצאים כבר 9 שנים, במהלך הקשר שלנו ספגנו עליות ומורדות כמו אצל כולם, אולם יש בנינו מספר בעיות מהותיות שהעיקרית בניהם שהקשר שלנו סובל מחוסר אמון, מצאתי כי בן זוגי שיקר לי מספר פעמים במספר נושאים שאנו לא מסכימים בהם, בן זוגי בעבר השתמש בחומרים ולי זה הפריע מאוד הקשר שלנו עמד על סף סיום בגלל זה והוא הבטיח שהוא מפסיק קיום אנו עומדים לפני חתונה (עוד 3 חודשים) בעקבות ספקות שעלו בי שכנעתי אותו לנסוע לארה"ב עם עוד שני חברים, כרגע הוא שוהה בחול ומצאתי כי הוא שב והמשיך להשתמש אני לא יודעת כמה ואיך אני מרגישה פגועה עמוקות וקצת מרגישה במילכוד 22 , לדבר איתו אני לא יכולה ואני לא מרגישה שאת המשבר הזה אני אשרוד המשכתי הלאה במשברי האמון בנינו לא מעט פעמים ועכשיו אני מרגיש שקצו כל הקיצים מה עושים?

שלום, אני בת 18 ואמורה להתגייס ביולי. אני מעוניינת להתחיל בטיפול, ורציתי לדעת איך זה מסתדר עם הצבא. אני במיונים לתפקיד שאני מאוד מעוניינת בו, וחוששת שאם אודיע לצבא על טיפול לא אקבל אותו. אני מאמינה שהקשיים שיש לי לא ישפיעו על מידת התפקוד שלי בכל הנוגע לתפקיד הספציפי הזה, אבל אני חוששת שאם הצבא יקבל את הכותרת ``טיפול פסיכולוגי`` בלי פרטים נוספים הוא לא יברר לעומק ויראה בזה סיבה לא לקבל אותי לתפקיד. אם כך, רציתי לשאול איש מקצוע כלשהו – מהי חובת הדיווח שיש למטפל לצבא, במידה והוא לא חש שהמטופל מסכן את עצמו או מישהו אחר, ובמידה שהמטופל לא בטיפול תרופתי? האם אוכל להיות בטיפול במהלך הצבא, בלי לידע? (פרטי, כמובן) כמו כן, אם אתקבל לתפקיד אהיה בקורס שנמשך ארבעה חודשים וחצי. האם יש מסגרת בלתי קבועה בה יוכל הטיפול להימשך בצורה כלשהי? ואם כן, ונניח שקיימת חובת דיווח לצבא, האם ניתן לדחות את הדיווח לאחרי הקורס בגלל שהטיפול בתקופה זו יהיה לא סדיר וקבוע? (קשה לי להאמין שלאחר הקורס ידיחו אותי מהתפקיד, ולכן ארגיש בטוחה לידע את הצבא בשלב זה.) תודה!

כמה עולה טיפול בביופידבק, ובכמה פגישות בדרך כלל יש צורך?

שלום רב לך, ראשית חשוב לי לדעת מה הבעייה עבטרה ברצונך לקבל טיטול ביופידבק. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בטלפון הנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

בס"ד ד"ר שלום , אני בחורה בת 30 , יצאתי עם בחור בן 34 כ-7 חודשים . שנינו שומרי מסורת . הקשר היה מקסים , הקשר הכי יפה וזורם שהיה לי בחיים . תחושת ההתאמה היתה חדשה וכ"כ נעימה . עברתי מספיק קשרים בעבר כדי לדעת שזה הדבר האמיתי . הרגשתי אהבה ממנו , הוא אפילו התוודה שאני הראשונה עד היום שהוא אמר לה את המילים המפורשות . היה ברור לי שהקשר הזה מוביל לחתונה והייתי מאד מאושרת . עם זאת הוא לא העלה את הנושא מעולם וכשזה עלה ברקע הוא אף פעם לא זרם עם שיחה בכיוון וזה התחיל קצת להלחיץ אותי . לפני 3 שבועות החלטתי שאנחנו כבר מספיק זמן ביחד , שנינו לא ילדים , שנינו שומרי מסורת , והגיע הזמן לדבר . לא אמרתי את המילה חתונה ישירות אבל הוא הבין מצויין ששאלתי היא בעצם מכוונת לזה , רציתי לדעת אם שנינו באותו ראש , הוא אמר לי שאין פער בין הרגשות שלנו אבל שהוא לא מרגיש עדיין שהקשר "הגיע לשם" . על אף שהתשובה לכאורה לגיטימית לא הרגשתי טוב עם זה בבטן ואכן שבוע אחרי כשאנו חוזרים מבילוי הוא עצר את האוטו בצד , אמר שאנחנו חייבים לדבר ובאותו הרגע הרגשתי שתוקעים לי סכין בבטן . הוא אמר שהוא לא יודע למה הוא לא רואה אותנו בדמיונו נשואים , הוא אמר שהוא רואה בי ארמון זהב ושאין לו מפתחות... שהוא יודע שהוא אוהב אותי אבל משום מה לא מצליח להגיע למקום שהוא ירצה לקדם את זה לחתונה . הוא אמר שהוא מאד רוצה כבר להקים בית וקשה לו מאד לסיים את הקשר הזה בגילו ולהתחיל מחדש אבל הוא לא רואה טעם למשוך את זה עוד כי אם זה לא בא עד עכשיו זהה כנראה לא יבוא... הוא אמר שטוב לו והוא יכול להמשיך כך עוד 10 שנים אבל ברור שלשנינו יש מטרה אחרת . מיותר לציין את ההלם שלי , לא האמנתי שזה קורה לנו שהוא מסיים את הקשר היפה הזה שהיה בו הכל (לפחות בעיניי...) . ניסיתי להבין , הייתי המומה , הרגשתי שאני נלחמת על חיי אבל מדברת לקיר . הוא כבר קיבל החלטה ואפילו אמר ששקל להציע הפסקה אבל הוא לא אוהב להעמיד אנשים במצב כזה... יש לציין שהוא לא הוציא את המילים בקלות . הוא היה חנוק לגמריי ,אמר שהוא אומר את הדברים ולא מאמין שהם באמת יוצאים מפיו הוא לא הפסיק לנסות ללטף אותי וכשהתרחקי אחורה הוא אמר שהוא לא יכול שאני קרה אליו... (לא ברור לי למה הוא ציפה בדיוק...) . שבועיים עברו מאז . שבועיים שלא שמעתי ממנו והכאב הוא עצום . אחרי שסיימנו נכנסתי לאתר בו הכרנו וגיליתי שכבר שבוע לפני שהוא סיים איתי (וכנראה שזה היה לפני שיחת "יחסינו לאן" שעשיתי לו) הוא כבר נכנס לאתר . הבנתי שהוא התבשל עם העניין כל החודש האחרון (לפני כן אגב הוא לא נכנס לאתר שלא יובן חלילה שהוא כל הזמן חיפש במקביל). הוא , מאיזשהי סיבה שהוא בעצמו לא יודע להסביר לדבריו לא מצליח לראות אותנו עוברים שלב . אני יודעת שאין שום טעם ליצור איתו קשר , אני פגועה מאד מהניתוק , מזה שהוא ויתר על הקשר היפה הזה , מזה שהוא כבר באתר כל יום מאז הפרידה ומזה שהוא כבר נכנס לפני שדיבר איתי ולא שיתף אותי בכלל שמשהו לא בסדר ביננו. אבל תחושת ההחמצה לא עוזבת אותי , הפרידה הזו היא מכה כ"כ גדולה עבורי כי הרגשתי לראשונה בחיי שמצאתי את האחד . אני כ"כ אוהבת אותו וכ"כ מתגעגעת ומרגישה כ"כ חסרת אונים . ועכשיו לסיבה שאני פונה אליך , ראשית אשמח לכל תגובה שלא תהיה לסיפור . שנית חשבתי לכתוב לו מכתב או לשלוח מייל (נראה לי שעדיף מכתב ) , אבל אני לא יודעת בדיוק מה לכתוב . חשבתי לספר לו על כך שאני עדיין מופתעת , על מה שאני עוברת ,אולי להעלות זכרונות שלנו ביחד , להגיד שאני לא מצליחה להבין עד עכשיו מדוע הוא עשה את מה שעשה . חשוב לי שהמכתב לא יגרום לו לרתיעה , אני רוצה לעורר אצלו משהו או לחילופין לדבר להגיון שלו שכנראה גבר על הרגש ולא רוצה לכתוב דברים שאתחרט עליהם . רציתי לכתוב לו שחבל שנאלצתי לגלות שהוא נכנס לאתר ההכרויות לפני שהוא נפרד ממני ושהוא לא שיתף אותי בלבטים כי מבחינתי יכולנו לדבר על הכל , זה הוא שבחר להסתיר . האם בכלל כדאי להעלות את זה? כל טיפ שתיתן לי אשמח לקבל , אני רוצה שזה יעורר אצלו משהו, אני מרגישה כ"כ אובדת עצות . הוא מנסה להמשיך הלאה כפי שציינתי בחיפוש באתר וזה כ"כ כואב , אני לא יודעת אם המכתב יעשה משהו בכלל . אני לא רוצה להשפיל את עצמי , אולי כדאי דווקא לתת לו זמן לחשוב אבל שבועיים זה לא מספיק זמן? בקיצור מחכה לשמוע את דבריך , בהמון הערכה , מיטל

שלום רב, אני כותבת כאן לראשונה. מעת לעת אני גולשת כאן, מציצה מבחוץ ,אבל מעולם לא היה לי אומץ לכתוב. נראה לי יותר מדיי גלוי.. חשוף.. משהו שאני לא ממש בטוחה שאני מסוגלת אליו כרגע. ובכל זאת, אני ב"דד-אנד" שכזה, ומתחילה לחוש חוסר אונים, אז אולי מכאן יבוא כיוון מחשבה? עברתי תאונה מאוד טיפשית לפני כמה שנים. רק לאחרונה אני מתחילה להבין שההשפעות הנפשיות שלה עליי מתחילות להיות ניכרות. עד עכשיו כנראה התעלמתי מקיומה, התמודדתי, הלכתי נגד הבעיה. התוצאה של התאונה היתה שהפכתי לנכה ברגלי. קביים. זה שינה את כל חיי. בהתחלה לא נתתי לזה. המשכתי את חיי כאילו כלום לא קרה. לאחרונה אני מבינה, שלא רק שלא "לא קרה" אלא קרה. מאוד! לפני כחצי שנה הגעתי לשלב שהרגשתי שאני צריכה עזרה. פניתי לסיוע נפשי. הבעיה היתה שפניתי לפסיכולוגית קלינית, שיקומית. היא רגילה לאנשים אחרי פגיעות ראש, והתייחסה אליי כאילו הייתי פגועה ראש. דיברה לאט, ובמילים פשוטות, וזה העליב אותי, הרגשתי פגיעה באינטליגנציה שלי. אז אחרי 3 פגישות, לא יכולתי יותר והפסקתי. ועכשיו אני כבר שלושה חודשים מנסה מישהי, שאמורה להיות מאוד ידועה וטובה, אבל אני מרגישה שזה לא עובד. אינ לא יודעת להגיד אם זו היא או אני או האינטראציה. אני מרגישה שכלום לא קורה. מצד שני, אני גם מאוד חסרת סבלנות, וחסרת יכולת לכבוש דחפים כרגע, וכל דבר מרגיז אותי, או מלחיץ אותי. מה שכן קרה בזמן הזה הוא ששתיהן אמרו שאני פוסט טראומטית... אני הייתי כל כך מופתעת שלא אבחנתי את זה בעצמי (לימודי פסיכולוגיה...) וכל כך היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה, אבל בכל יום שעובר אני מרגישה שזה מתעצם. כל הסימפטומים, כל ההתנהגות שלי. אני כבר לא בטוחה אם בגלל שיש אבחנה אני מרשה לעצמי לשחרר את ה"רסן" ולהרשות לעצמי "להתפרק" או אם פשוט זה חלק מהאלמנט של הזמן, שגורם את זה... שתיהן טוענות שאינ לא מצליחה להסתגל לנכות. איך אפשר להסתגל לזה? מישהו מצליח? להסכים עם זה שנגמרו לו החיים שהוא מכיר?? מישהו מצליח לשנות את החשיבה שלו מחשיבה של איש הולך לחשיבה של נכה?? אינ מתנצלת, אני רואה שכתבתי ממש הרבה. אני אעצור כאן ואמקד לשתי שאלות: 1. לאחרונה אני גם במצב של לחץ מאוד גדול , אני מרגישה אתזה , והתוצאה היא שאני גם עם קשיי נשימה קשים. בשבוע האחרון אפילו נכנעתי למשהו שעד היום סירבתי ולקחתי כדור ואבן שלוש פעמים... אני נעזרת במדיטציה או טכניקות הרפיה שונות, אבל זה לא ממש מועיל במהלך היום... מה עושים? 2. האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בעניין הזה, או שעליי לחזור ולחפש פסיכולוג שיקומי/רפואי שאולי מומחה יותר בPTSD ובהשלכותיו? יכול להיות שהקלינים ה"רגילים" יותר מסייעים בענייני מצב רוח והפרעות "רגילות"? והכי חשוב- איך אני יכולה לדעת למה או האם האינטראקציה עם המטפלת היא הנכונה? מימיי לא הייתי בטיפול, ואין לי מושג מה קורה בקליניקה, ומצד שני, אני בד"כ משמשת הפסיכולוגית של כל החברים שלי, ואני יודעת שאני פועלת אחרת לגמרי ממה שפועלת הפסיכולוגית שאני רואה עכשיו. אולי היא פשוט לא מתאימה לי? איך אפשר לדעת מתי ואיך מוצאים את המתאימה? תודה גדולה מראש, אעריך את תשובתך, ואני מתנצלת שוב על אורך השאלה. כמעט מיואשת

תודה. וסופ"ש נעים.

טיפול פסיכולוגי הוא שינוי בחשיבה וזה דורש מאמץ נפשי. מאד הזדהתי עם הכאב על הנכות והשאלה "איך ניתן להשלים עם זה", אכן זה דוגמא על מאמץ שידרשו ממך בטיפול. וזה תהליך. כמו כן חשוב לפני טיפול פסיכולוגי לדעת לקראת מה הולכים, מה זה טיפול פסיכולוגי [ובאמת יש כמה וכמה שיטות טיפול] ומה המשמעות שבו. -זה כלל לכל אדם שניגש לטיפול פסיכולוגי ורוב המטופלים בכלל לא חושבים לקראת מה הולכים. כולי תקווה שתמצאי כוחות ותמיכה, ותמצאי עזרה לנפשך.

אתה מעודד ואכפתי, וכיף לקרוא את דבריך. על זה שזה תהליך, אני שומעת כבר זמן רב. האמת היא שאולי בגלל זה שאני כל כך הרבה זמן נמנעת מהתמודות עם ה"תהליך" הזה, פתאום עכשיו הכול כל כך עוצמתי. האם אתה מכיר נכים ארחים שהתמודדו? וקיבלו את נכותם? האם אתה יודע לומר מה עזר להם בזה? תודה שוב אני

שלום אודי,, ראשית, תודה. דבריך הגיוניים. ונכונים. אבל.. ויש כאן אבל (בקמץ) גדול. את ימי שלישי עם מורי, מובן שקראתי. ואולי לא ציינתי דבר חשוב (לא זוכרת) יש לי ידע והכשרה בפסיכולוגיה, ולכן אני מבינה היטב שיש "שלבי אבל" וכל ה"תאוריה", אבל אני לא מצליחה להפוך את התאוריה הזו למשהו שקשור אליי. נכון , אתה צודק כנראה גם בעניין של עודף שליטה. אני בנאדם של שליטה, ואני עד היום מכה על חטא על 4 השעות הבודדות בחיי שבהםן לא הייתי בשליטה, ושבהן נגרם נזק בלתי הפיך לחיי במלואם. וזה משהו אינ לא מצליחה להרפות ממנו ומהמחשבה. אגב, אתה צודק שגם בעניין המטפלת זה כנראה כך, שליטה שליטה שליטה. כי דיברתיא יתה על זה שאני מרגישה שאני לא מפיקה כלום, או לא ממש "עושה תהליך" ושאני לא יודעת אם זה מה שאמור לקרות בטיפול, והיא אמרה לי - שהיא לא יודעת מה אני מצפה, ושבעצם אני יכולה אולי ללמד אותה איך נכוןלי לטפל בי, ולי - אין תשובות. מצד שני היא גם אמרה שאני לא מאפשרת לה להיות חמלתית, ולא מאפשרת לה הליות ה"המקום הבטוח" , מה אני אמורה לאפשר? למה אני אמורה לצפות בטיפול? האם תוכל להגדיר לי - מה קורה בטיפול? מה ה"תוצרים" שאינ אמורה "לצאת איתם" ממנו? היתה ל י תקופה שחשבתי שרק היפנוזה יכול הלהועיל, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשכנע את עצמי להרפות, ולתת לאבד שליטה. יש לי גם סיבה אישית נוספת, שבגללה אין לי אומץ להיכנס למצב של היפנוזה, בגלל תוצאות אפשריות (וזה לא המקום ולא הפורמט שבו אני רוצה לדבר על זה). מדיטציה - אני מנסה לאחרונה יותר ויותר, ובשבועות האחרונים, אני באמת משתמשת בה כטכניקה היחידה שמאפשרת לי להגיע לשינה ולו של שעתיים רצופות (ויחידות) בלילה. אני מתחילה להרגיש קצת כמו הסיפורים שאני שומעת מחבריי הלומי הקרב, וזה מלחיץ אותי עוד יותר. אני עדיין לא מצליחה להבין שהכותרת הזו "פוסט טראומה" היא .. אני. יש מתישהו שמישהו מצליח להבין את זה על עצמו? יש מישהו שמוכן להסתגל לזה? או יכול להסתגל לזה? והכי חשוב- אי ך זה משנה את החיים? עד עכשיו אני משתדלת ל א לוותר לעצמי, ולדרוש מעצמי את כל מה שדרשתי מעצמי קודם לפציעה ועוד יותר, והשאלה... האם זה נכון? תודה שוב אני

שלום, יש אפשרות לקבל בבקשה לתיבת המייל שלי המלצה על פסיכולוג קליני שמטפל בשיטת cbt בהוד השרון?תודה מראש.

שלום ד"ר, בנוגע להמלצה על מטפל בשיטת cbt בהוד השרון.אני דרך קופ"ח מכבי ואם אפשר חשוב לי שיהיה גבר לכתחילה... המייל שלי זה - [email protected] רוב תודות