פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי, אני לא יודעת אם זה המקום, אבל רציתי לשאול, אני בתחילת קשר עם בחור, ואני חוששת שאהפוך תלותית וחונקת, אתן יותר מידי ולא אתן מרחב לבחור.- מה שכנראה נובע מחוסר בטחון עצמי. מה עושים? אני מאוד רוצה לבוא ממקום של חוזק לקשר הזה. שהאושר שלי לא יהיה תלוי בו...יש לך הצעה? תודה רבה!

בוקר טוב. יש לי שאלה לגבי ההתנהגות של בעלי. תמיד כשאנו יוצאים לאכול עם חברים או משפחה הוא, כל פעם שהוא מכניס אוכל לפה מסתכל על הנשים שמולו, על החזה שלהן, בעיניים שלהן. הערתי לו שזה מפריע לי אז הוא אמר שהוא לא מרגיש שהוא עושה משהו, אבל כשאני מסתכלת עליו הוא לא בוהה בנשים. פעם הוא עשה כך לאמא של כלתי והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מאד התביישתי בשביל הבן שלי. איך אפשר לגרום לו להפסיק את המנהג המביש הזה? תודה על עזרתך.

בוקר טוב , מה עושים במצב כזה ... ?! אם הרופאים בסוף האבחנות שלהם המתסכלות והמכאיבות אומרים שאני סובל ממכיהאהזן כמובן חוץ מהאבחנות הרפואיות האחרות ... זה ממש הכזיב אותי , ובכך אני לא מאמינה בשום מילה או טיפול שהם נותנים... זה אולי מתוך כעס , אכזבה ,או אפילו האבחנות השגויות שלהם או שלא מבוססות על מדע רופאי ... ככל שאני שואלת למה זה ? איך זה קורה ? איפה הולך הדם... ?... למה קשה לי לנשום ? למה כואבת הבטן ? למה הדופק 160 והחום עולה בליה ל 39.5 ? אין תשובה ואין תשובה ----ואם יש וולא בקיצור רב ולא לעניין , אפילו מדברים מחוץ לחדר - כי בקיצור לא יודעים למה זה קורה ? הבעיה הרופאית היא כך : התחילה לפני כשלוש שנים עם כאבי בטן עליונה והקות דמיות - אחרי שנה מההקות עברת כריתה חלקית של הקיבה בגלל כיבים מדממים .. ההימוגלובין היה בהתחלה יורד ל 4.5 היו נותים מנות דם אבל ללא שיפור משמעותי במצב הדם ... לפני שנה חזרו הירידות בהימוגלובין ל 6 נותנים מנות דם - עולה ואז אחרי כשבוע זה יורד ואז אצטרך להתאשז וקבלת עוד מנות - וכך החיים שלי ... טיפול ללא אבחנה...\ נכון שעברתי מרבית הבדיקות האפשריות ( גסטרו' , קולו' , קפסולה , מיפוי ע"ש מקל , CT רובן תקינים ולא מראים דימום כלשהו , אפילו מבחינה גיולוגית הכל תקין , וגם כן אורולוג מבחינתו תקין ...\ בגלל שהבדיקות לא מראות סיבה להירידות בהימוגלובין - וכל פעם אני מתלוננת שקשה לי לינשום למרות שהסיטואציה תקינה 98-100% , קושי בהליכה , לחץ בחזה ודפיקות לב , כאבי ראש , סחרחורת .... לא יודעת אפילו אם מותר לי להתלונן במצב כזה ... כי אם מתלוננת הינה האבחנה שלהם סאני סובלת ממיכהאזן (איך הגיעו לזה לא יודעת?!!!) אולי כי אין באמת רופאים שיודעים לאבחן ולטפל בבעיות ... אני בנתיים לא מאמינה לשום מילה ממה שהם אומרים , אפילו בתקופה האחרונה אני קורעת מולם את מכתי השחרור או הבדיקות ... תגידו שאני משוגעת ולא אחראית ... בנתיים זה לא יכבת לי ... מרגישה שבבה"ח הכל מזויף , אבל התרופות או מנות הדם ועירויי הברזל מזוייפים - כי הם לא עושים את העבודה שלהם... אני מודה שאני בדיכאון קשה ואפילו חמור יותר מדי ... למה מה אתם מצפים ממני ? כבר מספיק לי !!! לא נראה לי שכך אני צריכה לחיות ! אפילו לפעמים מרגישה שעדיף למות ולא לסבול אני וגם המשפחה שלי מהמצב הזה ... למה לחיות כך ?! מה יש בחיים האלא חוץ מכאבים ותסכול אחרי תסכול ... חוץ מהתנהגות הרופאים כלפי - הם מרגישים שאני לא יודעת כלום - אבל את האמת כל מילה ומילה נכנסת באוזן ולא יוצאת אפילו מאחורי הדלת ... אני בוכה והם לא רואים את הדמעות שלי !!! צועקת ואף אחד לא שומע אות ... כבר מספיק... כן מספיק ... ועוד פעם מספיק זאת לא החיים שציפיתי לה . ולצערי צריך להפסיק אותה מיידית ... עדיף לי ולמשפחתי ...אולי אנוח קצת - לישון ולישון עד אין סוף ...

אני סובלת כבר 3 חודשים משריפות וצריבות בנרתיק אחרי נתילת אנטיביאוטקה ממושכת , שללתי את התחום הגינקולוגי אין לי שום זיהום ו אני סובלת מאוד. חוץ מזה אני נותלת זמן ממושך תרופה בשם אלפרליד נגד לחץ וחרדה והיא כבר לא משפיע עלי , אני בחרדה כל הזמן וזה כניראה משפיע על שריפות בנרתיק . היתי מאושפזת בגלל צריבות חזקות והרופאים לא רואים כלום , הם החליטו שזה כאב עצבי ו נתנו לי כדור אלטרולט שלא עזר בכלל ועשה לי ממש רע אז הפסקתי. השאלה שלי לאיזה רופא לפנות כדי לאבחן ולטפל לי בבעיה ? תודה מראש

שלום רב לך מיקה מאחר ונשללה בעיה גניקולוגית והיות ואיני מומחה בתחום אני ממליץ לך לפנות לרופא אורולוג מומחה ובמקביל לדווח על הצריבה לרופא שרשם לך את התרופות האחרונות. אשמח להתעדכן בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום לך אודי. אני מאזור המרכז בן 30 גר אים הורי מאז שהישתחררתי משהשירות הצבאי.אני כבר שנים רוצה להשכיר דירה ולפתח את העצמאות שלי אבל אני חושש מפחד שאני לא יסתדר לבד וכול הזמן דוחה את זה. מגיל 13 ועד 18 גדלתי בפנימיות וכן הייתי עצמאי. הייתי בטיפול פסיכולגי לפני מספר שנים ונגעתי בהמון תכנים של הילדות וביכלל עבדנו אל הביטחון העצמי שלי. חל שיפור מאז .איך אני יכול להיתמודד אים הפחד של לגור לבד? בברכה מאור.

שלום אודי, אנסה לסכם בקצרה: אני חיילת כבר חצי שנה ,אני מטופלת אצל הקב"ן קבוע כבר 3 חודשים הטיפול לא עוזר לי,אני פשוט שבורה, אני בוכה בהיסטריה כל הזמן וללא סיבה ,אני לא אוכלת טוב, לא ישנה כמעט,רבתי עם כולם חוץ ממשפחתי התמיכה היחידה אולי,אין לי חשק לכלום,אני לא רואה סיבה לקום בבוקר,יש לי כל הזמן מחשבות בראש לפגוע בעצמי..ואפילו כבר ניסיתי אבל עצרתי כי פחדתי להישלח לאשפוז כפוי,הצבא הרס אותי,קיבלתי טראומה אולי לא יודעת...אני לא כמו פעם..והקב"ן לא נראה לי שמאמין לי אני עושה הכל בישביל לצאת ..ולא יודעת אם אצליח בסוף..פשוט לא יודעת מה לעשות.. אני עם דמעות בעיינים רושמת לך איבדתי את עצמי פשוט ...

נראה לי שזה מתקדם בכיוון של השחרור ,אחרי שהוא שלח אותי למיון פסיכיאטרי ורשמו עליי חוות דעת "חריפה" אני מקווה שזה לא יפגע בי באזרחות ...יש לי עוד שאלה אולי אתה יודע אם אפשר ללמוד פסיכולוגיה ולעבוד אחר"כ במקצוע עם פרופיל 21 ?? תודה רבה זה מאוד חשוב לי.:)

אני ממש לא יודעת מה לעשות, כשאני ובעלי הולכים לחברים או משפחה וכולנו אוכלים, הוא, כל פעם שלוקח אוכל לפה הוא נועץ מבטים בכל אישה שיושבת מולו, לחזה שלה, לעיניים, זה מאד מביך אותי וכשאני מעירה לו הוא אומר שהוא לא מרגיש שהוא עושה משהו ושאני מדמיינת. גם אם אנו מדברים ברחוב, הוא לא שומר על קשר עין איתי אלא עיניו רצות לכל הכיוונים כדי לראות אם מסתכלים עליו, או משהו. שמתי לב שאם אני מסתכלת עליו באותו רגע שהוא נועץ מבטים, אז הוא מפסיק, ז"א הוא כן מודע למעשיו. הוא התנהג כך עם אמה של כלתי, ואני ראיתי שהיא לא הבינה מה קרה לו. נורא התביישתי בשביל הבן שלי באותו רגע. למה יש לו את ההתנהגות הזאת? איך אפשר לגרום לו לשנות אותה. אני לא מרגישה נוח בחברת אנשים. תודה על העזרה.

ממעמקים, (כמו שמתחיל פרק בתהילים), כתבתי את מה שכתבתי, בלי מחשבה או איזה ארגון הגיוני. אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הרגשות שקשורים לזיכרונות, זה נורא נורא קשה ומציף, זה משהו שלא היה מוכר לי "כאב רגשי" אולי בכלל "להרגיש" כנראה שלהרגיש כרוך בכאב. אפילו מבחינה פיזית, כמעט שאין לי מנוחה, אני צריכה ללמוד לסבול את עצמי איכשהו מכל מיני כיוונים. אני מקווה שאני לא מטרידה אותך וממאיסה את עצמי. אבל אם נראה לך שזה לא מתאים בגלל הסיפור הקשה של התאונה, אל תפרסם את זה (אני מצטערת שאני הופכת אותך למעין צנזור פרטי) .

שלום, רציתי לדעת האם יש מקום לטיפול בביופידבק במקרה של אוננות קשה בילדה בת שמונה וחצי? תודה

שלום רב לך נעמי על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצועית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לקבלם גם בכתובת המייל שלי [email protected] תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

מאוד ממליצה על טיפול קוגנקטיבי בנושא זה וגם להומאופתיה יש פתרונות מוצלחים לסוגיה זאת -השילוב של שניהן מצויין גם הוא בברכה דר דניאל

ידעתי שהפגישה לא תהיה קלה. אחרי כל השבוע הנורא שהיה לי, אחרי שהרגשתי ניכור מהפסיכולוגית, אחרי שהיא לא ענתה לפניות ולמצוקה שלי ולא עשתה מאמץ לנחם אותי ולתקשר איתי, הגעתי אליה והבעתי בפניה את מה שאני מרגישה. הרגשתי לא טוב בפגישה הזאת. אני לא יכולה לפעול בתוך כעס, אלא רק בתוך חום ואהבה. מאוד קשה לי. דיברתי איתה לגבי המשאלה שהיא הבטיחה לקיים בעבורי - המשאלה האחרונה שלי לחיבוק. היא שאלה אותי אם זאת ההתניה - המשך טיפול רק אם תתממש המשאלה. אמרתי לה שכמובן שלא, הרי הגעתי לטיפול לפתור כמה בעיות, כשנושא החיבוק לא היה קיים כלל, אלא נוצר תוך כדי הטיפול. מבחינתי, לאחר שהיא הבטיחה שתממש את המשאלה שלי ולאחר מכן הפכה את זה לעניין לא ברור, קשה לי להאמין בה. הכל עניין של אמון מבחינתי. גם הפעם יצאתי בלי תשובה ברורה לגבי מימוש המשאלה. אני לא מסוגלת לעמוד בתיסכול כזה. מספיק חוויתי תסכולים בחיים. אחרי קרב מתיש, תחושות של אינפנטיליות, ירידה בביטחון העצמי, עצבים, עצב והמון כאב, התחבקנו בכל זאת בסוף (החיבוק הקבוע בינינו - לא חיבוק המשאלה שלי). זה היה חיבוק ארוך ונעים. הגעתי הביתה, עשיתי חושבים והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעבור ייסורים, משברים, אכזבות. זה מקשה עליי ומשפיע על תחומי החיים האחרים שלי (עבודה, לימודים, חיי חברה). שלחתי לפסיכולוגית שלי מייל שבו אני נפרדת ממנה. אני לא שלמה עם זה לחלוטין, אבל אני חושבת שהמשך הטיפול רק יתסכל אותי. הנה המייל: "הנה, רק הגעתי הביתה ושוב התמלאתי עצב. מצטערת על הכתיבה, אבל זה פשוט חזק ממני. יש לי חיבה אלייך, אבל אני לא חושבת שאחזיק מעמד עם חוסר הידיעה לגבי המשאלה שלי. כמו שאמרתי לך, זה עניין של אמון. את הבטחת. ללא המימוש, כל פעם כשאגיע ארגיש שהכל בידיים שלך, שלי אין חלק בדינמיקה הזאת, ארגיש שאת מהתלת בי ומשחקת איתי. אני לא אהיה מסוגלת להמשיך עם הרגשה שהמושכות רק בידיים שלך. הרי אני גם חלק בטנגו הזה. זה נותן לי להרגיש כמו ילדה. כאילו שמישהו מחליט בשבילי הכל. אני לא אוכל לעמוד בזה. אני אמנם לא הגעתי לטיפול בשביל חיבוק, אבל לא אוכל להחזיק מעמד אחרי שהבטחת לי. אהיה חסרת אמונה. בנוסף, אני מרגישה מאוד מטופשת בפגישות. כל הביטחון העצמי נעלם לי. אני גם ככה מכירה את האופי המחורבן שלי ואני לא צריכה לשמוע את זה גם ממישהו חיצוני. אני יודעת שלא אסלח לעצמי עם העזיבה הזאת, אבל לא אוכל להגיע ביום שני לפגישה. לא אוכל להחזיק מעמד בציפייה למשהו שלא יתממש. אחרי כל פגישה אצא מתוסכלת, מעורערת, עם תחושה קשה. אני מלאה באכזבות ואני לא מסוגלת להתאכזב יותר. אני שונאת את עצמי יותר מתמיד. עשיתי הרבה דברים והיה לי טוב בשנה וחצי האחרונות וחשבתי שגם הטיפול יעצים אותי, אבל אני רק מרגישה קטנה, מרגישה ללא שליטה. לעולם לא אסלח לעצמי שאני עוזבת, אבל גם לא אוכל לעמוד בתסכול של המפגשים. אני יודעת שלא אתפקד בימים הקרובים. למעשה, כבר לא אכפת לי לא לתפקד. אין לי כוח לתפקד. לא רוצה שתשיבי לי בחזרה. לא רוצה לשמוע את המילים "בהצלחה בהמשך דרכך" או כל תגובה שהיא. לא מסוגלת לשמוע מילים של עזיבה, גם אם אני זו שעוזבת. חוויתי את זה מספיק. אני פשוט אזכור את החיבוק שהתחבקנו היום, אנצור אותו בתוכי ואפרד כך. אני מודה לך על החיבוק המעצים שהענקת לי לפני שבועיים וחצי. זו היתה החוויה הכי טובה שיכולתי לקבל. מאוד עצוב לי שאני נפרדת ממך. מצטערת על שהייתי מיטרד. אני לא אדם קל. אבל אם היית זוכה להכיר אותי עוד קצת, אולי גם היית מצליחה לחבב אותי. אני כותבת לך עם דמעות (אלה שלא יצאו ממש בפגישה) ומעבירה לך אותן. לא בשביל שיכאב לך, אלא בשביל שתוכלי להרגיש אותי קצת. אני רוצה להרגיש שיש מישהו שיכול להבין אותי, גם אם זה מרחוק. ולמרות הזמן הקצר, אני חותמת לך באהבה, דנית." מאוד עצוב לי וגם חבל, אבל כמה שזה נשמע אבסורד, הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה לי (ואני חשבתי שהולכים לטיפול בשביל לשפר את הבריאות הנפשית). ממש עכשיו קיבלתי מהמטפלת שלי הודעת טקסט שבה כתבה: "חבל, אם תרגישי אחרת אני פה". אני אוהבת אותה אבל לא מסוגלת לסבול יותר. אודי, עזור לי, תעודד אותי. הכאב שלי עצום. אין לי יותר כוחות. רק לפני מעט מאוד זמן, לפני הטיפול, הרגשתי טוב.

שמתי לב שלרוב אתה מגיב אחרי 24:00, אז מיהרתי לכאן בשביל לשאול אותך עוד שאלה חשובה כדי שאזכה למענה כבר בחצות (סינדרלה של ממש). בעיקרון, אם הפסיכולוגית שלי היתה פונה אליי לאחר שליחת המייל ומנסה להגיע איתי להבנה בקשר לסיבה שבגינה הודעתי על עזיבת הטיפול (אי בהירות לגבי מימוש המשאלה שלי), אין לי ספק שהייתי ממשיכה להיפגש איתה ומגיעה לפגישה של מחר. שוב, מבחינתי זו שאלה של אמון- היא הבטיחה לי שנקיים את המשאלה, אח"כ במייל אמרה שאין מקום לחיבוק קונקרטי, וביום שישי, בפגישתנו, היא לא ממש הגיבה למימוש המשאלה והשאירה אותה עמומה (לא הגיבה כלפיה בביטול, אך גם שאלה אותי אם לפני החיבוק חשוב לי גם הטיפול). בפגישה שהיתה לנו ביום שישי הבעתי בפניה את האכזבה שלי מכך שהבינה שאני נמצאת בכאב ובסבל (דרך המיילים והמסרונים ששלחתי לה) ולמרות זאת לא חזרה אליי, לא ניסתה לעודד אותי, לא הפגינה בפניי אכפתיות. והנה, למרות שהבעתי בפניה את האכזבה שלי, היא עדיין ממשיכה באותו הקו. יש פה איזשהו כשל: לנסות להיות באותו הקו כדי לשמור על עקביות ע"מ שתתרחש למידה כלשהי זה נהדר (בעיקר כשהורים פועלים כך עם ילד קטן. אבל אני כבר לא ממש ילדה), אבל אם זה לא מניע את המטופל לחזור לטיפול, אז בסופו של דבר זה לא משנה אם הקו נשמר או לא - המטופל עוזב ובכל מקרה לא נלמד דבר. האם אתה לא חושב שהעמימות הזאת מיותרת? אם היא היתה אומרת לי שהמשאלה תתממש, אבל בעוד כמה פגישות, הייתי מקבלת את זה. העניין שלי הוא לא של "כאן ועכשיו", אלא שההבטחה שקיבלתי ממנה תקויים, בפרט שמדובר במשאלה שמאוד חשוב לי שתתגשם. והיא יודעת כמה שמימוש המשאלה חשוב לי. ניסיתי לחשוב על דברים שהיא מנסה לעשות במכוון: 1. ללמד אותי לחכות, לבנות יחסים בהדרגה. 2. ללמד אותי שיש מקום גם להכלה ולחיבוק וורבלי. 3. שלא הכל מושלם בחיים. אני באמת לא יודעת מה היא מנסה לעשות, אלא רק יכולה לשער. אבל תהא הסיבה שלה אשר תהא, אני חושבת שזה מיותר בשבילי. אני מודעת לכל הדברים האלה ואני גם חושבת שזה לא האישיו שלי, שהבעיות שלי הן אחרות. קצת קשה לי לאמר זאת, כי זה אולי נשמע קצת שחצני, אבל בכל זאת אומר: אני מחשיבה את עצמי לאדם עם שכל ואני חושבת שאני צריכה מטפלת מ-א-ו-ד אינטליגנטית כדי שתבין אותי ותדע כיצד לנהוג איתי. מניפולציות לא ממש עובדות עליי והן גורמות לי לאנטגוניזם ולריחוק. אני כן חושבת שהמטפלת שלי חכמה, אבל בכל זאת, כנראה שהיא לא ממש קלטה אותי. וזאת למרות שאני פתוחה ואומרת את מחשבותיי ואת אשר על ליבי.מבחינתי יש פה כשל. ומה שעצוב בכל הסיפור הוא שמבחינה רגשית אני מאוד מחבבת אותה. אבל אין מה לעשות, גם השכל שלי עובד, אני קולטת דברים, מבינה מהלכים ולא מוכנה להרגיש שעושים בי מניפולציות כמו בעכברי מעבדה. במקום לשלוח לי הודעה שאומרת "חבל, אם תרגישי אחרת אני פה" , היא פשוט יכולה להגיע איתי, ע"י שיחה, להבנה, להיות איתי ברורה ולא עמומה. אני לא מסוגלת להתקשר אליה ולהגיד לה את זה, בפרט אחרי שכבר הסברתי לה שהייתי שמחה לו היתה מראה לי קצת יותר אכפתיות ורצון אמיתי לטפל בי. במידה והיא לא תתקשר אליי בשבוע הקרוב, אני אבין באופן סופי שאני לא חוזרת לטיפול. ייקח לי זמן להתאושש. ת'אמת, לא יודעת אם אצליח - מה שעברתי אצלה זו ממש טראומה בשבילי. כואב לי לראות שכך מטפלים מתנהגים למטופלים. לעיתים אנשים מגיעים במצב טוב כשהם רק רוצים לפתור בעיה כלשהי בחייהם, וטיפול רק מדרדר אותם. לפעמים, מעבר לתיאוריות, נמצאים בני אדם עם רגשות, בני אדם שזקוקים לחמלה, להבנה, לאמפתיה, ולא למניפולציות רגשיות. למרות הקודים האתים, כנראה שהקוד הבסיסי ביותר ביותר נשכח - האנושיות. מאוד עצוב לי להרגיש ככה. בעבר התחלתי טיפול דרך קופ"ח. זה היה טיפול בחינם (בגלל מצב כלכלי).נתנו לי להיפגש איתו רק 8 חודשים (במקום שנה, שזהו הזמן המקובל) כי אחרי 8 חודשים הוא היה צריך להפסיק את ההתמחות שלו ולהתכונן למבחני קבלת הרישיון). אחרי שלושה וחצי חודשים של טיפול, שאלתי את המטפל אם אוכל להמשיך איתו את הטיפול באופן פרטי לאחר שנסיים את הטיפול בחינם. ידעתי ממטופלים שטופלו במסגרת זו שזה אפשרי. הוא אמר שנאמר לו ע"י הממונים שלו שלא יוכל, פניתי למי שצריך, שאלתי ולא קיבלתי מענה. אח"כ התברר לי שלא אמרו לו אלא שפשוט הוא לא יכול כי הוא רוצה חופש עד למבחן קבלת הרישיון. הרגשתי נורא. לקח לי זמן להיפתח אליו, הרגשתי שהוא מחבב אותי ופתאום אמרו לי שלא אוכל להמשיך איתו. עברתי סיפור חיים מאוד קשה, בלי טיפול הורי מסור ועקבי. העקביות וההיקשרות היו מאוד חשובים לי ולא הבנתי איך יכולים להפקיר מטופל עם רקע כשלי באופן כזה. הייתי במשבר נוראי. התחלתי לעלות במשקל (רק עכשיו השלתי את הקילוגרמים המיותרים). והנה, עוד פעם טיפול כושל. אני יודעת שקל מבחוץ לקרוא את דבריי ולאמר שאם זה כבר קורה פעמיים אז אולי זה משהו בי. אבל אני ממש לא חושבת ככה. מאוד קשה לי שהעניין האנושי נעדר מהטיפול. וקשה לי שזה קורה לי פעמיים. יותר בטוח שלא אפנה לטיפול. חשבתי שהפעם יש סיכוי, אבל כנראה שהתבדתי. מאוד עצוב.

לי יצא לחוות טיפול מסטודנטית- שהיה מזיק ביותר. רמה נמוכה פגשתי גם אצל פסיכולוג מומחה במסגרת קופ"ח ובמסגרת פרטית. המטפלים הם רק אנשים וכן הרמה עשויה להיות נמוכה. אין אחריות על טעויות של מטפל במהלך טיפול. כשלים יכולים להיות מגוונים: נתקלתי בפסיכולוג התנהגותי המציע שילוב ביופידבק למשך רבע שעה במהלך פגישה( ביופידבק בקופ"ח- פגישות של חצי שעה).גם מציע תיפוף עצמי על הגוף. -אין ראייה שהדבר מביא תועלת .יציעו לך כל דבר שעשוי לעזור או לא להזיק.. כשלים אחרים-קשים לזיהוי-אבחנותוהפניות שגויות. רק בדיעבד אני מבינה כמה נזק נגרם לי בשל אמונה במטפלים.בתור "מטופלת, רצינית וטובה". כשלים אחרים-אי התאמה לסגנון ולאינטליגנציה של המטופלץ אכן מטפל חכם הוא תנאי הכרחי. חשבי-האם את מעריכה את המטפלת האם יש לך מה ללמוד ממנה? (הלקחים שמנית הם קלושים.הכוונה -באופן כללי) גם אם כן-בכל מקרה-מנסיוני- סבל בטיפול אינו ערובה לצמיחה או ריפוי. על הכאב שאת מרגישה כעת: כל דחייה גורמת לכאב מסוים אצל כל אדם.מחקרים הראו שאפילו דחייה מאדם לא מוכר, דחיה לא מוסברת או משמעותית -גורמת לכאב. אין בכך כל סוד. בהצלחה בכל החלטתך לטובה. כל טוב. כשלים

ברצוני להוסיף שגם אני מעדיפה גישה רכה. גם אני מרגישה שאנשים שקידמו אותי היו עם גישה רכה ומכבדת. אני תוהה: האם מקלחת קרה- תורמת לחוסן.תלוי כמה ואיך .. סבל אינו ערובה לצמיחה או ריפוי. שלום

שלום, יש לי אח בן 40 פלוס שנמצא כבר שנים במצב קשה. הוא התחיל עם כל מיני דיאטות ללא צורך ומצא לו גורו באינטרנט שממליץ לו להימנע מצריכת פחמימות ולאכול מנות גדולות של עוף וירקות 5 או 6 פעמים ביום. הוא עסוק כל היום בהכנת מזון באופן כפייתי ומקבל את עצות ה"מטפל" בחו"ל בצורה עיוורת. לאחר שנים של דיאטה זו, אחי כעת נראה כמו שלד, סובל מבריחת סידן קשה ומבעיות שונות בתפקוד איברי הגוף. עם זאת, הוא אינו רואה את הקשר בין הדיאטה המפוקפקת לבעיות שלו. הוא מסרב לפנות לטיפול או איבחון כלשהו וגם לא הולך ליעוץ תזונתי. כל נסיון לדבר איתו נכשל ונענה בכעס או בהתעלמות, וזאת למרות שמדובר באדם משכיל ואינטליגנטי. נאמר לנו שלא ניתן לעשות שום דבר בניגוד לרצונו. ה"מטפל" אמר לו שבני משפחתו אינם מסוגלים להבין ושמדובר בתהליך "החלמה" שימשך שנים רבות. עלי לציין שאחי היה בריא מבחינה גופנית לפני שהתחיל בדיאטה. רציתי בבקשה לשאול אם לפי התיאור נראה שהוא סובל מדחף אובדני, או שאולי חוסר התובנה שלו מצביע לכיוון מצב פסיכוטי? מה בכל זאת ניתן לעשות? תודה מראש.

יום ששי, יש המון עבודה לעשות בבית (שלא לדבר על זה שפסח לא רחוק). אני בחוסר מעש נוראי. כרגיל בתזמון הכי לא מתאים אני עסוקה בעצמי, בבוקר ניסיתי לערוך דיאלוג הזוי משהו ביני לבין הנפשות/דמויות/זהויות שהתגבשו במשך השנים. תוך כדי עלתה תמונה עגומה שלי כאדם חסר מאוד. אחרי זה בא גם כעס על ההורים שלי, ושהיו ונשארו חסרי יכולת אמפתית כמעט לחלוטין, חוסר האמפתיה אפשר את הניצול הציני שלי בתור ילדה ואת מסכת היסורים שהייתה למעשה הילדות שלי, את ההזנחה הפיזית והרגשית, את האלימות הפיזית והרגשית, ההפחדה וגם את התעללויות המיניות והטראומות האחרות שאירעו אמנם מחוץ לבית אבל מצד שני קרוב מאוד לבית ולמשפחה והחלו בגילאים צעירים ביותר. וגם כעס על עצמי על כל הפיצולים המיותרים (והאינפנטיליים) האלה אז והיום . אני לא יודעת אם מותר לי לכעוס עכשיו, כאשר הייתי יכולה להצטרף לכעס של אחותי/לנסיון הנואש שלה לחדור את האטימות, העדפתי להתעלם או להכחיש את העבר ועוד יותר שיש קשר בין העבר לכשלים האישיים/אישיותיים שלנו בהווה . עכשיו זה זמן לא מתאים, מאוחר מידי. כשהייתי בת תשע הייתי עדה לתאונת דרכים מזוויעה שבה נדרסה למוות ילדה שהכרתי. הייתי בטראומה ובמצוקה נוראית, חזרתי הבייתה בדרך לא דרך, כי לא יכולתי לעבור במקום של התאונה. אמא שלי הגישה לי ארוחת צהריים (גרנו בישוב קטן והיא כבר הספיקה לשמוע על כך), בד"כ לא היו מגישים לי אם הייתי מאחרת, הייתי צריכה לדאוג לעצמי, לא היה אכפת למישהו אם הייתי אוכלת או לא, ובאמת לא כל כך הייתי אוכלת . לא סיפרתי על מה שראיתי וגם לא נשאלתי (זה לא היה חריג) היה ברור שהייתי שם כי זה קרה ליד בי"ס בסיום הלימודים. ראיתי באקט של ההגשה של האוכל והנסיון שלה לשכנע אותי לאכול יחס מיוחד ושונה,למרות הטראומה הנוראית שמתי לב לזה ורציתי לרצות אותה , ניסיתי לאכול, אלא שלא הייתי מסוגלת אחרי הזוועה (עוד ימים רבים א"כ היה לי קשה לאכול) כשסיפרתי על כך בטיפול המטפל אמר שהייתי צריכה חיבוק, אמרתי לו שאם אמא שלי הייתה מחבקת אותי הייתי נבהלת מאוד והמצוקה שלי הייתה גדלה, נבהלתי מעצם הרעיון להיות מחובקת ע"י אמא שלי. אני לא יודעת למה נזכרתי בזה, יכול להיות שזה קשור לנסיונות הכושלים שלי להיעזר/להתמך גם דרך האינטרנט, זה משהו שאמרה אחותי על חוסר היכולת להיות מחובקת, קשה לי להודות אבל כנראה שאני כן זקוקה לפעמים למשהו ( חיבוק, אמפתיה? ) בגלל זה אני כותבת, אלא שבפועל (לצערי) אני לא מסוגלת לקבל "חיבוק", זה מרגיש לי לא טבעי ולא אמיתי , הרי לא יכול להיות שמישהו באמת ירצה, או שיהיה למישהו באמת אכפת וגם לא מגיע לי כנראה. זה יצא נורא ארוך (סליחה), ובזבזתי המון זמן, אני מקווה שעכשיו אני אוכל לתפקד. שבת שלום, (בעצם שבוע טוב)

הפעם יש לי בקשה לא שגרתית.. האם תוכל להמליץ לי על ספר בנושא פסיכולוגיה/ פילוסופיה - לימודי או אפשר עלילתי. ספר עם "טעם של עוד" שיש חשק לחזור אליו לאחר סיום הקריאה?? כמובן שאשמח להמלצות מכולם. תודה וסופשבוע נפלא .

תודה רבה רבה רבה ושבוע נפלא לך ולכולן

כשניטשה בכה, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, האדם מחפש משמעות, אנה קרנינה (הכי מדהים ופסיכולוגי, גם למי שלא התחבר בתיכון...), יער נורבגי, המאהב, נרקיס וגולדמונד... יש קשה כי בכל ספר טוב יש גם פילוסופיה וגם פסיכולוגיה... לגבי ספרים "מקצועיים", לרוב הם לא משאירים טעם של עוד, אבל יש כמה "יותר ידידותיים"- "משחק ומציאות" ו"עצמי אמיתי עצמי כוזב" של וויניקוט, השבר הבסיסי של באלינט, מצע הנפש של אוגדן (דורש ידע מוקדם), של על מלאני קליין של חנה סגל, ארבעה בתים לחלום (על הלינה המשותפת), על חרדות פסיכוטיות והכלה של מרגרט ליטל...זה כל כך תלוי באיזה מצב נפשי את נמצאת ולמה תתחברי... יש עוד ספר "ההחלטה לרצוח" שהוא גם פסיכולוגי וגם עלילתי (תיאורי מקרה)- מרתק! ויש את "אחי היאקוזה"- אנתרופולוג ישראלי שנכנס ליאקוזה היפנית- גם אחד הספרים הטובים באנתרופולוגיה... ואם יש לך מצב רוח לקצת מיסטיקה יש את כל משנתו של דון חואן... בקיצור אני לא אסיים לעולם, כל כך אוהבת ספרים שקשה לי להתמקד... מקווה שתהני לפחות מאחד מהם, אפרת

היי, זה לא בדיוק ספר עלילתי, אבל אפשר לומר שהוא רב עלילות והתפתחויות שכן הוא סוקר את התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית וההסתעפויות השונות מאז פרויד ועד תקופתנו (הספר נכתב ב 2000)זה ספר שלא קשה לקרוא אותו, יש בו הרבה דוגמאות קליניות והוא נותן בסיס טוב להמשיך ממנו הלאה.

הי מיקה אני מצטרפת לממליצים וממליצה על שני ספרי קריאה שעוסקים בטיפול. הראשון, המוכר והידוע "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה סגל, והשני "מילים כדי לומר זאת" מאת מארי קארדינאל. מקווה שתהני גלי

חלק מהספרים מכירה ואת היתר מכניסה לרשימת הספרים שצריכה לקרוא. מאד מעריכה את האכפתיות וההתגייסות לעזור. מקווה שיעזור.. במיוחד לחג המתקרב והמלחיץ (!) (מנסה להיאחז בכל דבר אפשרי) הרבה תודה.

יש לי חבר כבר הרבה שנים, החבר הכי טוב לי וידידה שלי שגם איתה אני בקשר הרבה מאוד שנים לפני חצי שנה הכרתי בניהם, סתם ללא שום מטרה.. הם התחילו בקשר לא מחייב והיום הם יחד כבר 4 חודשים הבעיה היא שאני לא יודע אם יש סיבה שאדאג לידידה שלי החבר שלי, בן 29, עם קצת בעיות מחוייבות לפני 3 שנים הוא יצא עם מישהי למשך שנה הוא נפרד ממנה כי היה לו קשה להתמודד בקשר עד לא מזמן הוא תמיד היה מדבר עליה למרות שהיא רצתה לחזור אליו- הוא לא רצה אבל תמיד הוא אמר שהיא האישה שלו וכשהוא יפתור את הבעיות הוא יהיה איתה הוא ניסה להכנס לקשרים אחרים אבל סיים אותם אחרי שבוע מקסימום חודש. עכשיו הוא עם הידידה שלי, כבר 4 חודשים הוא אומר שמאז האקסית היא האישה היחידה שהוא הצליח להתקרב אליה האקסית עדיין יושבת לו בראש (אני לא יודע אם זה יושבת לו בראש, אני חושב שהוא יותר נשען על המשהו הטוב והבטוח שהיה לו בעבר) הוא מנסה להכנס לקשר שיש לו עכשיו עם הידידה שלי ומנסה לגלות רצינות כשהוא הכיר אותה הוא מאוד התלהב והיה מאוד מבולבל עם עצמו האם יכול להיות שהוא פשוט ישאר בקשר הנוכחי וישתחרר מהאקסית? האם הוא לא מתאמץ לשווא? הידידה שלי מודעת לעיניין עם האקסית וזה דיי מציק לה (בצדק) אבל שניהם אומרים שמה שיש בניהם הוא הרבה יותר מקשר רגיל אני לא רוצה שהידידה שלי תפגע אבל אני גם לא יודע אם אני מספיק מבין בשביל לחשוש מזה סך הכל הוא 3 שנים לא היה בקשר, כל מי שרצה להכנס איתו לקשר מעבר לסטוצים, הוא לא רצה.. ואם כן, הוא סיים את זה מהר. עכשיו הוא פשוט שם. הם מתקדמים בקשר, הוא ישכח מהאקסית? אני אוכל לראות אותם מאושרים מבלי שגורם שלישי יפריע להם? או שאני צריך לגרום לה לברוח ממנו? אני לא יודע איך לנתח את הדברים ואני מאוד אשמח לתגובה תודה רבה

קראתי קצת פסיכולוגיה ואני חושבת שאני הפרעת אישיות גבולית והפרעת אישיות תלותית זה מבהיל אותי מאוד ורציתי לדעת אם אפשר לשנות את מבנה האישיות האם זה הפיך? האם ניתן לשיקום? האם זה אומר שצריך כדורים לכל החיים? האם זה אומר שצריך טיפול לכל החיים? זה לא בעיה טיפול להפרעת אישיות תלותית? זה לא יכול לגרום ליותר תלותיות? אני מפחדת נורא מההגדרותתתת האלה ואני רוצה לצאת מזההההה

זה מדהים! זה פשוט מדהים, לראות את עץ התאנה שווק חיים :) כבר חודשים שהענפים מחכים בסבלנות, מתים לבקוע, מתכוננים הייטב הייטב, אוגרים אנרגיה, מים, אטומים, חמצן, חיים. והנה, רק ניתן האות והעץ האהוב שלי חזק בפעולה. רק נתנו לו הזדמנות לחזור לחיים, אחרי השלכת הנוראית והיפה שעבר עליו בסתיו שעבר, והנה, הוא חוגג, בדיוק כמוני. הוא פורח, הוא גדל, הוא שמח.. הוא חייייייייי! ועוד מעט תגדלנה תאנים טעימות! בדמיוני אכין ריבת תאנים ואחלק לכולכן ולך אודי :) יש פה פסטיבל תאנים כל קיץ, כזה שפע שמחלקים לכל מי שבא, שלא ירקב סתם.. אוי תאנים.. אוי :) , בצורה קואנסידנטית לחלוטין עולה לי עכשיו שתאנה טובה מאוד לבריאות המינית של הגברים, משום שהפרי דומה לזרעים.. (למה הכל תמיד מתחבר לי לשם.. :| .. ) בכל מקרה, כיף לי נורא לשתף אתכן בהתלהבות שלי, בחגיגה שלי את עץ בתאנה הבריא והחתיך שלי.. :) איזה יופי :) סופ"ש נפלא! החברה' מחכים לי בחוצ :) הגיע הזמן לצאת ממאורת הדובים, החורף עבר לו, חלף מהר (מידי) .. :) תהנו מקרני השמש, שמש של חורף ידועה בסגולות הריפוי שלהן.. שנהיה בטוב :) חיבוק חם ואוהב :O) שבת טובה.. ~נילי~

הי נילי, איזה כייף לקרוא את זה..אפשר לראות...להריח..לחבק.. נשמע מקסים !!! נ.ב לי התאנים נראות כשד שמזיל חלב...כנראה .כל אחת עם החסרים שלה... :-)

אני רואה שאתה 'פה' עכשיו, זה מרגיש נעים! :) לילה טוב ומבורך, אוטוטו סופ"ש! :) ~נילי~

לאחרונה התחלתי טיפול. גם המטפלת שלי וגם בסיטואציות אחרות כבר נאמר לי שאולי הקונפליקט העיקרי שלי כרגע הוא בקשרים ובתנועה שבין הפנים לחוץ. אני מניחה שיש תיאוריות בנושא, אך לא מצליחה להגיע אליהן. האם יש תיאוריות שמדברות על המשמעות של מצב בו הקונפליקטים מתרכזים בקשרים הבינאישיים? האם תוכל להפנות אותי אליהן? אני מניחה שגם למטפלת שלי תהיינה תשובות, אבל סקרנותי לא מניחה לי לחכות עד למפגש הבא... תודה!

עד שאודי יענה, אני יכולה להמליץ על ויניקוט שדיבר על יחסי אובייקט. בהקשר של התנועה בין הפנים לחוץ הוא דיבר על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב שנשמע לי מתאים למקרה שלך... באמירה כללית יותר כל התיאוריות (משנות ה- 70) בפסיכולוגיה מתייחסות לקשרים בין אישיים, השאלה מאיזו נקודת מבט... אם מדובר בקושי עם סמכות, דחפים, אשמה ובעצם כל דבר- אפשר לקרוא את פרויד, אם מדובר בערך עצמי ובצרכים נרקסיסטיים- יש את קוהוט, אם מדובר בסיפוק מקשרים, אכזבה, היכולת למצוא לבטא את העצמי בקשר- וויניקוט, אם את חווה רודפנות בקשרים, פיצולים, קנאה, חוסר יציבות- יש את קליין... וכך עוד ועוד. כמובן בהפשטה מטורפת הגובלת בפשע... ובכלל כל הנושא המאוד נרחב תיאורטית של העברה בטיפול, הקשר הנרקם בחדר כמעיד על מה שקורה ממחוץ לחדר וכפתח לשינוי גם בחייו של הפרט, תמיד רלוונטי ליחסים בין אישיים. ואם רוצים להתמקד בחלק זה יש את הגישה ההתייחסותית\ אינטר סובייקטיבית שמאוד מדגישה את מה שקורה בחדר גם מנקודת המבט של רגשותיו של המטפל (העברה נגדית...). מקווה שקצת עזרתי בנתיים, בטוחה שאודי ייתן תשובה יותר מאורגנת ומדויקת, אבל שיהיה בנתיים... אפרת

יש צדק בדברייך אודי.. :) תודה רבה, נועית

כאשר אני נמצאת בחברת אנשים אני לא מצליחה להגיע ל"זרימה" בשיחה ולא מצליחה לפתח שיחה ומרגישה די תקועה וכך לא מצליחה לפתח קשרים חברתיים ותורמת לכך העובדה שלעיתים אני חשה שמסתכלים עליי בבוז, לעומת זאת כאשר האנשים מסבביבי מתייחסים אליי באהדה אז אני כאילו לא מאמינה שמדברים איתי ומתייחסים אליי ואז אני מרגישה באותו יום שהדימוי שלי עלה עד לנפילה הבאה. השאלה איזה פעולות יובילו אותי להעלאת הדימוי העצמי? היות ואני אמא מעניין אותי לדעת מה בילדות מביא בבגרות לדימוי עצמי חלש תודה מראש

שלום אודי, אני בחורה מתפקדת, נמצאת בשינוי צמיחה מדהים בשנה וחצי האחרונות, נהנית מהעבודה, לומדת פסיכולוגיה. שני הדברים היחידים שחסרים לי בחיים הם זוגיות והעסק שאני רוצה לפתוח (ואני עובדת על כך). לפני כארבעה וחצי חודשים הגעתי לפסיכולוגית בעקבות מוות של החתולה שלי. החתולה שלי היתה חולה מאוד (וכבר זקנה)והייתי צריכה להחליט אם להרדים אותה. ולאחר לבטים וייעוץ עם וטרינרים החלטתי לגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד. רגשות האשמה לא עזבו אותי ולא הפסקתי לבכות כמה ימים. הלכתי לפסיכולוגית בשביל מפגש או שניים כדי לדבר על כך. הפסיכולוגית עבדה איתי בעזרת דמיון מודרך ועזרה לי מאוד. מבחינתי ומבחינתה סיימנו את הפגישות. כחודש לאחר מכן אימצתי חתולה חדשה שאספתי מהרחוב, הרגשתי שזה ממש מוקדם לי ושאני עדיין באבל על החתולה הקודמת ולא ידעתי מה לעשות עם החתולה החדשה. ניסיתי למצוא לה בית ולא הצלחתי. הייתי ממש בסטרס שהיא אצלי. לא הייתי מסוגלת להחזיר אותה לטרטוריה שלה. הרגשתי שאני נוטשת אותה. לא הייתי מסוגלת לעולל כזה דבר לחתולה. התקשרתי שוב לפסיכולוגית כדי שתעזור לי להחליט מה לעשות. נפגשנו ואחרי שתי פגישות שיחררתי את החתולה. זה היה לי מאוד קשה. בפגישות דיברתי איתה על זה שהיה לי מאוד קשה לשחרר את החתולה בגלל שאני בעצמי עברתי הזנחה ונטישה (גם גדלתי במשפחה אומנת)ואני לא מסוגלת לעולל זאת לאף אחד. החלטנו שנמשיך להיפגש ושאולי נמשיך לעבד את עניין הנטישה בשיטת ה-SE .היא אמרה שזה יהיה טיפול קצר מועד. אני מיד אמרתי לה שלא נראה לי שזה הולך להיות קצר. בסוף כל פגישה אנחנו נוהגות להתחבק בחיבוק חם וארוך. זה עושה לי ממש טוב, גורם לי להאמין בה.אני גם תמיד חולצת נעלים בפגישות. פעם אחת שתינו ישבנו על הרצפה. מאוד אהבתי את זה. בכלל, אני פועלת הכי טוב בתחושת פתיחות. בפגישה השישית הבעתי בפניה משאלה שיש לי- ביקשתי שהיא תחבק אותי חיבוק אימהי וארוך.יש לי חסך גדול בטיפול הורי ובקרבה של אמא. לאחר לבטים ושיחה לגבי ההשלכות האפשרויות (כמו תלות), הפסיכולוגית החליטה שנממש את זה באופן קונקרטי ואז נעבוד על הישארות התחושה בגוף בעזרת שיטת ה-SE .היה בינינו חיבוק מדהים שלא אשכח מימי. זה היה חיבוק ממש לא רגיל (שמפאת הזמן לא אפרט לגביו כאן). בפגישה הבאה הגעתי שמחה, עם רצון לשתף אותה בתחושות שהיו לי במהלך השבוע ורציתי לבקש ממנה מימוש של עוד משאלה אחת לחיבוק (חיבוק באופן קצת שונה מהחיבוק הקודם), אך הרגשתי כשהגעתי שהיא קיבלה אותי באופן קר, עם הבעת פנים קפואה.הרגשתי שמשהו השתנה.בנוסף, כשהמתנתי בחדר ההמתנה לפגישה שמעתי אותה צוחקת בצחוק מתגלגל עם מטופלת ועלה בי החשש שאני לא יוכל להיות איתה משוחררת כך בגלל הנושא הטעון שבגינו הגעתי. כשנכנסתי שיתפתי אותה בעניין, אבל לקח לי זמן לעשות זאת כי פשוט לא יכולתי לדבר בגלל השינוי הלא מובן בהתייחסות שלה כלפיי. שלושת רבעי זמן מהפגישה שתקתי.לבסוף הבעתי בפניה גם את הרצון שלי שנממש את המשאלה האחרונה לחיבוק, אך הכל יצא לי באופן עילג בגלל השקט והחוסר נינוחות בפגישה. זה היה נורא בעיני. יצאתי מתוסכלת מאוד מהשינוי הזה, אפילו נסערת. שלחתי לה הודעות טקסט. לא יכולתי לקבל את הפער הזה בין הפגישות המצוינות לפגישה הזאת, בעיקר לא יכולתי לקבל את השקט שלי ושלא יכולתי ממש להביע את עצמי באופן פתוח ורהוט. היו בינינו כמה הודעות טקסט ולבסוף החלטנו להיפגש גם ביום שלמחרת כדי לדבר על הדברים ושאוכל להירגע עד הפגישה הבאה שנקבעה רק לעוד שבועיים. הגעתי לפגישה והיא פשוט היתה גרועה מקודמתה. המטפלת הביעה בפני עלבון על דברים שכתבתי לה בהודעות טקסט, אמרה לי שיש בי הרבה כעס כלפיה וכד'. בסוף הפגישה היא גם לא רצתה שנתחבק. זה ממש פגע בי. החיבוק הקבוע שיש בינינו הוא חיבוק שאומר "אני איתך, נוח לי בקרבתך" והחוסר רצון שלה להתחבק מבחינתי פורש כמעין הסרת חסות. יצאתי נסערת ואחרי כשעה וחצי חזרתי לקליניקה בספונטניות. הפסיכולוגית היתה שם לבד, ללא מטופלים. עמדתי מולה בסערה, היא הזמינה אותי לחדר הטיפולים, אך אפילו לא יכולתי לשבת על הכיסא שבו אני תמיד יושבת. פשוט עמדתי, אמרתי משהו בבכי ויצאתי לחדר המתנה כשאני פורצת בבכי שבור לגמרי. היא התיישבה לידי, החזיקה לי את היד ושמה את ידה על הרגל שלי. היינו בשקט בלי לדבר בכלל. ישבנו כך כרבע שעה, אולי 20 דק'. לבסוף קמתי, התחבקנו (אך המטפלת עשתה זאת בהיסוס, יש לומר) ואז הלכתי. הייתי כל-כך רגועה והרגשתי מצוין. זה היה מעין קתרזיס, ממש כך.ביומיים שלאחר מכן הרהרתי אם כדאי לי להמשיך בטיפול עם אמוציות כאלה. יש לציין שלא הלכתי לעבודה 3 ימים !!!. אני מרגישה ממש טוב כבר תקופה די ארוכה ואני לא רוצה להרגיש הצפות כאלה, שיברון לב. אין לי את הלוקסוס הזה להישאר בבית ולא לעבוד בעקבות משברים.שלחתי למטפלת שלי מייל שבו הבעתי חשש להמשך הטיפול. לאחר הפגישה האחרונה, המרגשת והמיטיבה בינינו לא חשבתי שהתגובה שלה תעלה לי שוב את מפלס האמוציות. היא כתבה לי שלדעתה החיבוק עורר בי תחושת נטישה וכנראה שהחיבור הזה בין חיבוק לתחושת דחייה היה בלתי נמנע וציינה שהיא לא רואה מקום לחיבוק קונקרטי בין מטפלת ומטופלת.הקישור הזה שהיא עשתה הוא כל-כך שגוי. אין שום קשר בין החיבוק שהיא מימשה בעבורי לבין מה שעברתי אצלה בשבוע האחרון. אני בן אדם שמאוד מודע לעצמו ואני יכולה להגיד בפה מלא שהמשבר הזה שהתעורר לא קשור לחיבוק כלל. מבחינתי, לאחר שנממש את המשאלה השניה שלי, לא אבקש עוד חיבוקים.ואני עומדת מאחורי הדברים שאני אומרת מתוך מודעות לעצמי. בפגישה האחרונה בינינו היא אמרה שנוכל לממש את המשאלה האחרונה שלי בהזדמנות, ולפתע, בעקבות קישור שגוי שהיא עושה היא שינתה את דעתה. מבחינתי זו פגיעה באמון - הן מבחינת התובנות אליהן הגיעה והן לגבי זה שהיא לא סומכת על השיפוט שלי והן לאור הבטחתה למימוש המשאלה. עד שסוף סוף הייתי רגועה (אחרי המפגש שבו היא נתנה לי יד והרגיעה אותי), שוב פעם הייתי כעוסה ונסערת. הסברתי לה את הדברים הנ"ל במייל ושלחתי לה הודעת טקסט שחשוב לי שתקרא את מה שכתבתי משום ששוב היא הותירה אותי בתחושות קשות. זה היה ממש לפני כניסת שבת. היא שלחה לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר איתי כרגע ושלחתי לה שוב הודעה שאני רק מבקשת שתענה לי למייל כי קשה לי להירגע, אני מפחדת מהתגובות שלי (האמוציות וההודעות שאני שולחת) ומהמחשבות שלי כלפי עצמי. ומה היא ענתה לי בהודעת טקסט בתגובה? "אם את ממש חוששת תפני למיון". על זה אני לא מסוגלת לסלוח לה.אני לא אדם אובדני, אין לי מושג איך מהדברים שלי היא הגיעה למחשבה על פנייה למיון. אני רציונלית, מתפקדת, צוחקת בחיי היום-יום. אני בסה"כ נסערת ופוחדת מהתגובות האמוציונליות שלי. היא בכל זאת נכנסה למייל וכתבה לי מכתב בנימה עצבנית. היא כתבה לי "אולי באמת טיפול לא מתאים לך כרגע, לפחות איתי...שיהיה לך כל טוב....תחליטי מה את רוצה לעשות ותגידי לי ביום ראשון". היא כתבה לי במכתב שאין לה אפשרות לתת לי החזקה סביב לשעון ולשמור על חיי בטיפול של פסיכותרפיה חד-שבועית". הכל הפך לפלונטר אחד גדול. כתבתי לה מייל נוסף שבו הסברתי את כל השתלשלות העניינים ואת כל הרגשות והתחושות שלי. כתבתי ממש מהלב. אפילו כתבתי לה שהתחלתי להיקשר אליה ושאני זוכרת גם את הצדדים האחרים שלה, היותר חמים. והיא בתגובה כתבה לי "אני כבר לא יודעת מה לכתוב לך. טיפול הוא פנים מול פנים, אם את מעוניינת להקדים את הפגישה צרי קשר". כל-כך קר ומנוכר. לא נראה שיש לה ממש רצון שאגיע (אולי רק מהפן העסקי). כתבתי לה שלשום הודעה אחרונה שגם אני, בדיוק כמוה, לא יודעת מה לעשות. אני ממש פגועה מכל הדברים. וכל הסיפור הזה קרה בשישה ימים בלבד. אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לפגישות איתה. אני מאוד פגועה, מרגישה שהמטפלת הרימה ידיים מולי, שהיא לא ממש רוצה לטפל בי. ולא, לא מדובר בתחושת נטישה מדומה (אני יודעת שאוהבים את המונח הזה בספרות המקצועית- "נטישה"), אלא אני ממש מרגישה שהיא התייאשה ממני. מדובר על פסיכולוגית מומחית מדריכה, שעובדת לפחות 20 שנים במקצוע. ואני שואלת את עצמי האם היא לא נתקלה אף פעם במקרים כגון שלי? אני ממש פגועה ונסערת ולא יודעת אם להמשיך את הטיפול. אם זהו טיפול ואני אמורה להרגיש זיפת ובתחושה של חוסר תפקוד, אני לא יודעת אם זה טיפול טוב והאם שווה לי להמשיך. אני חושבת שזה מזוכיסטי להמשיך טיפול כזה (ועוד לשלם על המזוכיזם הזה). אני כבר לא יודעת אם להאשים את עצמי. היא נותנת לי להרגיש כאילו אני נוראית. אני מרגישה ממש זוועה כל השבוע. מצד אחד אני מרגישה שבא לי להגיע לפגישה ופשוט להוציא עליה כל מה שאני חושבת על ההתנהלות שלה. מצד שני, אני חוששת שאחרי פגישה כזאת רק אצא שוב עם תחושות ומועקה קשה. אני עובדת עם ילדים ומאוד קשה לי לתפקד עם אמוציות כאלה. במקום כל המיילים וההודעות טקסט היא יכלה פשוט להתקשר אליי, להרגיע אותי, להגיד לי שזה רק שלב (אולי?), שכדאי שאגיע.אבל היא לא עושה את זה וגם לא נראה לי שהיא תעשה את זה.אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה נורא.

הי דנית, השתלשלות האירועים שאת מתארת נשמעת לי ממש נוראית. נראה לי שהיא לא היתה מקצועית איתך למן הרגע הראשון, על אף שזה הרגיש לך חיובי ומכיל. להבטיח לבחורה שעברה דרמות כמו שאת עברת בחייך טיפול קצר מועד שמתמקד רק בשיטת ה- SE נשמע לי לא הגיוני לחלוטין. ובטח שההתנהלות שלה בהמשך מזעזעת! כמובן, שדעותיי נובעות אך ורק מהתיאור שלך את האירועים שייתכן כי הוא צבוע בתפיסתך הסובייקטיבית. בכל אופן אני הייתי ממליצה לך לא ליצור איתה קשר יותר, נראה שבכל נסיון התקרבות שלך את נפגעת עוד ועוד, ולעבור למטפלת אחרת, כזו שקיבלת המלצות עליה. בהצלחה, מצטערת לשמוע על חוויותייך הנוראיות, אפרת

תודה שאת מבינה אותי ושאת איתי (חשוב מאוד ברגעים קשים כאלה). עליי לציין שהפסיכולוגית ציינה את שיטת ה-SE כשיטה שיכולה לעזור לי, אך לא רק. בפגישות האחרונות לא השתמשנו כלל בשיטה, אלא רק שוחחנו. היא פסיכולוגית קלינית שעובדת שנים בגישה פסיכודינמית. כעת, לאחר השתלשלות העניינים בינינו, היא מודעת לכך שהטיפול לא יהיה קצר (אמרה לי זאת לפני שבוע). ולבסוף כן יצרתי איתה קשר אתמול ומחר אנחנו נפגשות. למרות כל מה שעברתי איתה בשבוע האחרון, אני עדיין נותנת צ'אנס ולו רק בגלל הדברים הטובים שהיא עשתה למעני (העזרה עם החתולה, החיבוק המדהים, ההרגעה הזאת שבה היא החזיקה לי את היד, מקרים שבהם הפגינה חום). אני מקווה שנוכל להמשיך ביחד. בסה"כ מאוד נפגעתי דווקא בגלל שהתחלתי להיקשר אליה (הרי אנחנו הכי נפגעים מאנשים שאנחנו מחבבים/אוהבים). אם אראה שיגיעו עוד מפלות וטלטלות קשות כאלה, אז ייתכן מאוד שאעזוב את הטיפול. אני לא מוכנה בשום אופן להישבר ככה ולהפקיר את שאר תחומי החיים בגלל טיפול מלא בזעזועים. שוב, תודה רבה מקרה לב על התגובה שלך.

אם זה נותן הרגשה רעה-יש להפסיק.גם אם מדובר בפסיכולוגית. ובפרט: אם ה"טיפול" גורם להתמוטטות אז הוא בילתי מקצועי וגס. מדברייך: הפסיכולוגית מתנהגת בצורה מתחלפת-מקרבת מרחיקה.כתבת שניסית לנתח ולהבהיר הענין עם הפסיכולוגית. מגיע לך "יישר כח". אין ספק שאת מחפשת פינה חמה. היי חזקה ונסי למצוא טיפול מתחשב . לדעתי -למרות שהפסיכולוגית פגעה בנקודות רגישות- הטיפול לא יחזק אותך.

תודה על תגובתך המחזקת. אני אכן מחפשת פינה חמה. זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיי. אני עובדת עם ילדים, שהם שיא החמימות. אני כותבת הרבה (לעצמי ופוסטים) בענייני חמימות. יוצרת ועובדת עם צבעים חמים. אכן אוהבת חום (חוץ מאת הקיץ :) ). לגבי המשך הטיפול אצל הפסיכולוגית שלי, כתבתי תגובה על כך לכותבת שלפנייך (אפרת). תודה ויום מקסים לך.

תודה על תשובתך המזדהה. אתמול, לאחר שפתחתי כאן את השרשור הנ"ל, שלחתי לפסיכולוגית שלי מסרון (אחרי כמה ימים של "מנוחת מסרונים") שבו כתבתי לה שהייתי מצפה ממטפל רגיש שאכפת לו, בפרט בעת משבר, להביע בפני המטופל שלו אכפתיות ורצון להיפגש ולשוחח, לתת לו להרגיש שהוא חשוב בעבורו ושהוא רוצה לראות אותו. אחרי כשלוש שעות של חוסר מענה החלטתי פשוט להתקשר אליה ולדבר. היא לא ענתה, אך מאוחר יותר שלחה לי הודעה ששוב אומרת שהיא תשמח לדבר על הכל בפגישה שבה יש מרחב ואפשרות להתייחסות ועיבוד. כמו שאתה אמרת, גם היא ציינה שהתקשורת הכתובה מוגבלת ולכן נועדה לעניינים סידוריים. היא המשיכה וכתבה שהיא מחכה לפגישה שקבענו ליום שני. אבל אני, כפי שכתבתי כאן אתמול, לא ממש מעוניינת להגיע לפגישה אם אני לא מרגישה שהיא באמת רוצה לטפל בי, יכולה להתמודד איתי ואם יש לה איזושהי חיבה כלפיי (כן, אני בהחלט חושבת שחשוב שתהיה חיבה בין המטפל למטופל, שהרי התקשורת בטיפול היא הכי חשובה). בגלל שרציתי לברר את זה לפני שאני מגיעה, לא ויתרתי ושלחתי לה שוב הודעה שבדיוק בגלל הסיבה שהיא ציינה התקשרתי- כדי שנדבר וניישר הדורים במקום שנתכתב וניצור חוסר הבנה. כתבתי לה שנראה לי שמה שהיא מנסה לעשות זה להציב לי גבולות, אבל שפה בדיוק אני רואה את הטעות שלה: היא מפרשת אותי לא נכון ובעקבות כך גם פועלת כלפיי באופן שגוי וגורמת לי לעגמת נפש מיותרת. ואז היא התקשרה, ואני שחררתי הכל כמו קיטור. לבסוף, קבענו פגישה למחר. אני ממש לא יודעת מה יהיה... היה לי שבוע רע ביותר. לא מסוגלת להתמודד עם רכבת הרים שכזאת. לגבי הצעתך שאדפיס את מה שכתבתי ואביא זאת לטיפול: אני לא חושבת שכדאי שאעשה זאת מכמה סיבות: 1) אני די פתוחה ונראה לי שאגיד את כל מה שכתבתי פה, ללא צורך בהקראה. 2) אני לא רוצה שהמטפלת שלי תחשוש שכל מה שיקרה בטיפול, אני מיד ארוץ ואתבכיין בפורום. זה עלול (אולי) להגביל את חופש הפעולה שלה. 3) אני אולי אצטרך את התמיכה שלך ושל הקוראים לפעמים הבאות ואני לא רוצה לדעת שאולי הפסיכולוגית שלי יכולה להגיע לכאן מידי פעם ולקרוא אותי. מצד שני, אני מודה שקצת בא לי שהפסיכולוגית שלי תבין עד כמה היא הכניסה אותי לסטרס ולמצוקה, שהיא לא ממש היתה קשובה לי בימים האחרונים, עד כדי כך שהייתי צריכה לכתוב בפורום. אולי רק אציין זאת בפניה, בלי להקריא לה את המייל. בניגוד להרבה אנשים שאני מכירה, אשר חוששים להביע את עצמם, את פחדיהים ואת משאלות ליבם, אני עושה זאת יחסית ללא בעיה. כן, כנות גם יכולה להוות מכשול. שוב, תודה על התגובה שלך - היא היתה חשובה לי. מקווה שלא אצטרך לכתוב פה שוב, אבל נראה לי שאני לא ממש הולכת לפיקניק, אז אולי בכל זאת...

א) לדעתי ,הפסיכולוגית פחדה שתיווצר תלות ולכן דחתה אותך. יש אנשים רגישים מאד לזיופים ואני סומכת על נכונות אבחנותייך . ב) תגובתך היתה קשה בגלל שזו את. כנראה שהמטפלת אכן כשלה ורצוי למצוא איש מקצוע שמסוגל להכיל וגם שמסוגל להרגיע במקרה של טעויות (אם הן קטנות).מנסיוני: פתחתי קשר חזק מאד לפסיכולוגית. כשטעתה -נשארתי למרות רצוני לעזוב. הסבל הנפשי -במבט של יותרמחצי שנה- לא הביא להתפתחות /גדילה וכדומה. זו לא חוכמה ללחוץ על נקודות כואבות - החוכמה היא1) להביא תועלת . 2)לעשות הכל בצורה מבוקרת בהתאם למטופל. 3) לא לגרום נזק. האם אחד מ3 הנ"ל התקיים? אני תוהה :ייתכן שלעיתים אי טיפול יוצר תוצאות טובות יותר.

אודי שלום, אני מטפלת באמנות בעלת נסיון טיפולי אך ללא תואר שני. ראיתי תשובה ישנה שלך כאן בפורום שבה אתה ממליץ על מכון מגיד ומציין שבשלוחות הפריפריות אפשר להתקבל על סמך ראיון אישי ונסיון טיפולי, גם ללא תואר שני. האם מידע זה עדיין רלוונטי? שאלה נוספת, אמנם צפת קצת רחוקה לי, אבל ראיתי שתנאי הקבלה לתראפיסטים מתייחסים לתעודה של משרד הבריאות. ממה שידוע לי משרד הבריאות אינו מנפיק תעודות כאלה כבר כמה שנים. האם תעודה כזו אכן נדרשת על מנת להתקבל ללימודים במכללה? תודה, שרונה

תודה על תשובתך, שרונה

הנה אני סוף סוף פונה ישירות אליך. ורציתי לשאול שאלה...מזכירה קצת שלא מזמן בשעה טובה הצלחתי להכשיל בביצוע משימתה את הפסיכולוגית הרביעית במספר..ואחרי הכישלון האחרון צבא הפסיכולוגים עומד מוכה וחסר אונים אל מול התבוסה ומגיע לאחדות דעים כי המפלצת הזאת לא ניתנת לשבירה או אפילו אם ניצחון איננו המטרה, הגילוי הוא כי בלתי אפשרי גם להקטין במעט את עוצמת הפעילות שלה. אני אינני חולקת על דיעה זאת. ורק דבר אחד קטן שהייתי רוצה לשנות כדי להמשיך לתפקד, כי לרוב היא לא מפריעה לתפקוד. סימפטום גופני של תחושה שכל הזמן הגוף מתפורר, ממש נופל מבין הידיים. כלום לא מחזיק אותו. סימפטום שאני מנסה להתעלם ממנו אך קצת קשה לעשות זאת. לפעמים עוזרות אמבטיות או ערסל, אך זה אינו אפשרי בשעות העבודה. לפעמים עוזרים מעילים עצומים בסגנון דובון צבאי, אבל העונה המתקרבת מראה שכנראה אצטרך להחזיר את הללו לארון. כך ש... רציתי לשאול...האם יש לך רעיון למשהו נקודתי כדי להפחית את הופעת הסימפטום... ניסיתי לחפש האם קיימים טיפולים במגע...ששיערתי שאולי יכולים להקל, ולא כל כך מצאתי. אם יש לך רעיון כזה או אחר, לאן אני יכולה לפנות ומה לעשות. אני אודה לך. להתראות גלי

לא יכולתי שלא לחבק אותך עד שאודי יגיע (ואולי גם אחרי..) אם זה בסדר לך.. ידי מלטפות את שיערך, אני מחזיקה בך בחום, בעדינות.. בנשימה.. ואילו לרגע, לתת לך להרגיש מעט יותר אסופה.. שיהיה לנו טוב.. ~נילי~

שלום.אני מתגייס בקרוב ורציתי לדעת אם אתם יודעים לגבי נגישות קב"ן בצה"ל.אני מתכוון איפה יש קב"ן,איך אפשר לתאם איתו פגישה וכו'.אם לא מסתדרים עם קב"ן אחד אפשר לבקש לעבור למישהו אחר?אפשר לעבור אצלו טיפול ממושך או שהוא שם רק כ"עזרה ראשונה" במקרים מיוחדים? האמת שבעיקר רציתי לשאול לגבי ההשלכות שקשורות לביקור אצל הקב"ן.האם הוא יכול להעביר את החומר הטיפולי הלאה אל מחוץ לצבא?אם אני חושב על ללמוד פסיכולוגיה בעתיד,ביקור אצל הקב"ן יכול להקשות על הקבלה לימודים(אני שואל לגבי תואר שני בעיקר)? אני שואל את כל זה פשוט כי אני חושב שכן יהיה לי קשה להשתלב מהר במסגרת צבאית וכשאני מדבר על ללכת לקב"ן אפילו סתם בבית ישר קופצים עליי ואומרים שזה יהרוס לי את העתיד וכאלה.אני רוצה להבהיר שאני לא מדבר על ללכת אליו כדי לקבל שחרור(ופרופיל 21 על רקע נפשי).רק כדי לקבל עזרה במידה שאצטרך. מקווה שתוכלו לעזור לי. תודה מראש.

ממש הרגעת אותי :-) שיהיה שבוע מעולה!

שלום רב,, מחפש לביתי בת 13 בערך , פסיכולוגית,,האם מכירים פסיכולוגית באזור המרכז מת"א ועד רחובות, מודיעין, שהם,,וכו,,, , בתודה ,,חנן

חשבתי שניתן לקבל מאתר,, המאייל שלי [email protected] ותודה רבה חנן

שלום ד"ר בונשטיין כמאמר הכותרת, אמשיך בשאלתי. האם לילד בן שלוש שנים (נוכן יותר לומר פעוט, אבל מאד אינטלגינטי) יגרם נזק באם ביוזמתו יקרא אבא לחבר לחיים של אמו. למותר לציין שהאבא הביולוגי מופיע בחייו של הילד אחת לחודש לערך , למשך 3 שעות. תודה עליזה

לא אשמה - אבל קיבלתי עונש.איום ונורא. לא מבינה למה אבל זה מה שיש רוצה להיות בסדר וזה לא קורה רוצה מגע, כמהה למגע -ולא נותנת שיגעו בי נמאס לי לרצות ולא לתת לעצמי את ההזדמנות להיות נורמלית. הפער הולך וגדל ואין לי יכולת מכל סוג שהיא למנוע זאת כל כך רוצה ..........שינוי המנהרה מתארכת לי

לא מדברת ברמזים,ממש לא מדברת כמה שיכולה להביעה כמה שרק יוצא. כל - כך מצטערת שלא יוצא יותר שלא יכולה יותר. המקום הזה בו אני נמצאת כרגע מביא אותי אל הסף אל הפחד העוד יותר גדול שלא לשלוט בייצר ההרסני הזה ולפגוע בעצמי אחרי 8 חודשים של טיפול אצל פסיכולוגית ופסיכיאטרית שום דבר לא משתפר לי ככל שאני רוצה להיות נורמלית ובסדר זה לא קורה. מה לא בסדר אצלי בדרך הטיפול? כל כך רוצה דברים וכל כך נרתעת מהם

שלום איך יכול להיות שאישה אחת עושה כל כך הרבה צרות לכמה גברים? יצאתי עם מישהי עד לפני חצי שנה והיינו יחד שנתיים זו אישה אחרת יש בה קסם שלא נמצא בכל אישה סיימנו את הקשר לפני חצי שנה ומאז אני נמצא במצב לא הכי נעים נורא קשה לי לקבל את "האישה הממוצעת" כולן נראות לי שטחיות וחסרות כל עיניין אני לא מחכה לה שתחזור הקשר שלנו ניגמר לגמריי אני רוצה להגיד שמה שעובר עלי עובר גם על האקס שלה ועל עוד אחד לפניו חוסר יכולת להתפשר על מה שיש בחוץ אני לא מדבר על יופי (למרות שלא חסר לה כזה) אלא על התכונות שלה, האופי שלה זו עובדה- היא נדירה ועכשיו אני תקוע לא יכול להתפשר לא יכול למצוא עיניין באותן בחורות שטחיות לא יכול ליצור מערכת יחסים עם אותן נשים שלא מצאות בכל טוב שלה אני יודע שתגידו לי שהרגש שלי עוד מתפקד כאן אצלי עברה חצי שנה אצל האקס עברה 3 שנים ואצל האחד לפניו 3 שנים וחצי ושלושתינו נמצאים באותו מצב לא יכולים להתפשר על מה שיש בחוץ אני מרגיש לא טוב עם זה כי אני כן רוצה ליצור מערכת יחסים אני כן רוצה להתאהב ולהיות מאושר עם בת זוג אבל אי אפשר זה או להתפשר- או להשאר לבד אני מאוד רוצה לשמוע תגובות ואולי למצוא איזה פיתרון תודה רבה

אני אפילו לא מצליחה סתם להיות כאן..

אודי,מרגישה שנופלת למטה עוד ועוד ועוד ןעוד..הנפילה לא נגמרת .כמו במעלית שהחיבור נקרע והמעלית נופלת מליארד קומות נופלת ונופלת ואין לזה סוף. אודי, מרגיש לי שלא נשארה לי פירורונת של אנרגיה.. היום לא עשיתי כלום. פשוט כלום.. לא נגעתי בכלום שקשור לעבודה,ליצירה..כלום.. אולי קורה לי נזק בלתי הפיך ? אולי תהליך האנליזה גורם לי נזק בלתי הפיך ? גררתי את עצמי אליה היום, כל נעל שקלה שני מליון טונות , הגעתי, התיישבתי על הרצפה והתכרבלתי בתוך השמיכה שלה ..לא רציתי כלום.רק מרגישה שנגמר העלם לא יודעת למה. אודי, מה קורה לי ? רוצה לחזור לשפיות ,לראות ולהרגיש שוב את הצבעים..לחזור ולראות..אתה חושב שיש סיכוי שזה יקרה ? אודי,בבקשה,תגיד לי מה קורה לי ??

פתאום אני מרגישה שמכירים אותי 'יותר מידי' פה.. ואיך בדיוק אשחרר את אשר על ליבי. זה כל כך אישי, פגיע, אינטימי.. הייתי משתפת את המטפלת שלי, אבל בנתיים אני בהפסקה.. ולא בקטע סנובי חלילה, פשוט רגיש מידי, אישי ממש. החלום הזה הבוקר ממש עשה לי.. לא יודעת מה!! הסעיר. בילבל, שיקף, העלה תכנים שאני יודעת שקיימים. מאז אני מסתובבת עם מועקה, מתפלאת קצת שקוגניטיבי לא מחלץ אותי משם.. יודעת שאני מרגישה ככה כי זה באמת נושא גדול. שאני לא כל כך יודעת לדבר עליו. יודעת מה אני מרגישה, אבל זה כזה לא וודאי, כזה לא ברור, כזה לא תקין, כזה לא הגיני, לא הגיוני בכלל. ולמרות זאת, יש בי אמפטיה לרגשות הללו, אך בעיקר עצב. עצב גדול. אני ממש מרגישה את הלב שלי עכשיו. עמוק בתוך בית החזה, כבד. Voices tell me I should carry on But I am swimming in an ocean all alone אח, ככה שמילים אלו מתייחסים אלי עכשיו.. למרות שאני יודעת שאני לא טובעת.. אני בסדר.. יחד עם הכל.. (http://www.youtube.com/watch?v=5YLEcXKcEvA) והשיר ממשיך להתנגן.. תכף אכבה אותו.. הרפיט הזה לא עושה לי טוב, מכניס אותי ללופ. אודי, (((((((((( מיניותתתת )))))))))) (מבט כזה מיואש.. ) עצוב לי פה.. הגרון חנוק. מה יהיה..? ערב טוב.. שבוע טוב.. טוב! ~נילי~

אודי, כתבתי שם למטה למיקה ולך.. אתה יכול בבקשה לבדוק?.. ואם אתה לא מעלה כי כתבתי דברים רעים, סליחה

שיר - עניתי לך למטה. אודי - מנוחת אמצשבוע נעימה.

שלום , אני בחורה בת 30 יוצאת שנתיים וחצי עם החבר (33) במתוכם חצי שנה גרה איתו ביחד.הוא הקשר ההארוך ביותר שהיה לי. אנחנו חושבים על חתונה אבל אני מפחדת לעשות את הצעד הזה למרות שאני משתוקקת כבר להקים משפחה . מפריע לי שהוא רוצה לבנות בית משותף דופלקס עם המשפחה שלו וגם העובדה שלא יצאתיובחנתי קשרים רציניים לפניו וזה גורם לי להתמהמה ולא להחליט. אני מרגישה חסרת אונים.מה לעשות??

שלום, אני כבר כמה זמן מסתובבת עם תחושות ומחשבות מאוד קשות בכל מיני נושאים. אני מרגישה כרגע צורך ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חוששת מאוד מתגובתם של הורי-שיילחצו מאוד או שיזלזלו ויגידו שאין צורך ללכת וזה סתם בזבוז כסף. אני מרגישה שעם הזמן התחושה שלי רק מחריפה. אני לא רוצה ללכת לטיפול מאחורי הגב של הורי אך אני לא יודעת כיצד לספר להם. אשמח לעזרה! תודה.

האם ניתן לטפל בקלסטרופוביה בשיטת הביופידבק, אם לא מהו אופן הטיפול. ולאן היית מציע לי לפנות. תודה על נכונותך לעזור, אנה

שלום רב לך אנה אכן טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב שיטת הביופידבק הוכחו ברמת האפקטיביות הטיפולית הגבוהה בפוביות שונות כולל קלסטרופוביה או אגורופוביה .מדובר בטיפול פרטני,מותאם באופן אישי לכל מטופל , ממוקד , חוויתי הכולל לימוד של טכניקות לשליטה רצונית על התגובות הבלתי רצוניות והבלתי נעימות בהתקפי פוביות שונות. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים גם בנייד שלי 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, יש לי שאלה. איך מקבלים בארץ את בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שלמדו ברוסיה? האם צריך לעבור אחרי זה מבחנים מסויימים. אם זה קביל בארץ ?

שלום קוראים לי ורדית. לאחרונה נתקלתי במצב מוזר שמווה בעייתיות ומלחיץ רוצה את התייעצותך \בתודה מראש אני בת 24. בה"ש,תלמידה מצטיינת,ויש אומרים אופי ומראה נאה מאוד.בלי עין הרע. לפני כחודשיים הגעתי לאופטיקה לעשות משקפיי ראיה חדשות בשל שינוי במספר האופטומטריסט פגם בלי כוונה את העדשה ולכן הצריך ממני החלפה שלה וזה לקח זמן, במשך חודש וחצי יצא שמכעט יומיום הייתי אצל האופטומטריסט הנ"ל כדי לכוון את המשקף,לסדר פה לסדר שם לתקן פה לתקן שם וכדומה. מסתבר מבין לבין,תוך שיחות אנשו-כי הרי סה"כ אתה בן אדם חביב שמוכן לפתח שיחה ולא תשתוק ותעמוד כמו גולם"" כאשר מדברים אלייך,אז מסתבר בקיצור שהבן אדם רווק בסוף שנות ה30 לחייו,37,38 משהו כזה+_ הבחור התאהב בי,מפורשות.פעמיים אחרי תיקון של עדשה כאשר נשארתי אחרונה בחנות הציע לי לצאת איתו לאכול צהריים.כל הזמן קורא לי בשמות חיבה,יפה ומתוקה,אמר לי שאינו יכול לעמוד בפני,שר לי פעם אחת שימי ידך בידי.בכל פעם שאני בחנות הוא פתאום מדליק את המוזיקה במחשב שלו על שירי אהבה. יש לציין שאני רווקה וכנראה הוא יודע את זה משום מה כי אני כל פעם באה או לבד או עם חברה ולא עם חבר.וגם של פעם וכו, הבחור איננו נאה מראה -יש לו שיער שיבה וקצת קרחת.הוא גם מעשן ומידי פעם שותה,ואין לנו אופי או יופי שעולים בקנה אחד. מה שכן הוא תמיד מתנהג אלי מאוד יפה וזה נעים לי ונחמד לי.לא בקטע של חבר או שותף אלא בקטע של סתם,חיבה,כמו כל אחד שייכנס לחנו תשלך ותרצה למכור לו משהו עד היום לא הבנתי אם זו באמת אהבת אמת ממבט ראשון או מעיין הסתלבטות כיוון שיודע שאני צריכה משקפיים ספאר ורוצה רק אצלו ולא אצל חנות אחרת כי הם טובים עם שם. לאחר שכל זה קרה משך חודש וחצי חודשיים ימים,ואנחנו כבר מכירים יותר מידי טוב אחד את השני אך בפירוש יותר מידידות וחיבה אליו איני רוצה או מעוניינת לצאת איתו ואין סיכוי לא בגלל פער הגילאים ולא בגלל המראה שנכון שלא צריך לשפוט אך לגילי אני צריכה משהו אחר ובעה"ש בו יבוא עם זמנינו.בעה"ש.מאמינה. פתאום בשבועיים אחרונים,איננו עונה לי להודעות אסאמאס,כאשר מתקשרת אליו מנתק או בפנים או אומר שיחזור אלי אך לא חוזר ואני רודפת אחריו יום שלם בטלפון שלו הנייד ובטלפון של החנות בהודעות וכו כדי שיענה על שאלה רפואית מקצועית אך ללא הצלחה פעם אחת שכן תפסתי אותו לא אכפת לו מראייה בכלל כך זה נראה-הוא מדבר איתי על המראה שלי ועל זה שנאכל צהריים יחד פעם ספרתי את זה לאמא שלי היא הייתה בשוק ההורים שלו הם בעלי החנות-האבא לא האמא והוא גם אופטומטריסט מכמה דורות וטובים שיהיו לי בריאים.הם מאוד אוהבים אותי ואני מחבבת אותם,רק משהו נראה לי פה קצת משחק מה עלי לעשות במקרה כזה,אני רוצה לשמור על שם טוב שלי עם בעל החנות,איתו ועם אביו ועם 2 הבחורות שמוכרות שם.רוצה להמשיך להגיע חלילה אם אצטרך.רוצה באמת באמת מכל הלב שעדיין יחשוב עלי דברים טובים ושיהיה נחמד אך שלא יחדור לי לחייים לאחרונה יצא שחלמתי עליו בלילה,לא יודעת למה,יצא שחשבתי עליו הרבה פעמים וזה הכשילך אותי במבחנים והלוא אני תלמידה מצטיינת,לא יודעת אם זה מרוב שחשבתי על הבעיה בעין או כשנפתרה תודה לאל הוא עשה כמו מן לא כישוף אלא לא יודעת איך להסביר וזה נורא משך את תשומת הלב שלי וכאילו פתאום השתנו חיי אני מנסה לשכוח ממנו ולפעמים כאילו אי אפשר אולי בגלל שאין לי ואף פעם לא היה לי חבר הוא עשה לי משהו טוב אבל אני לא רוצה אותו ולא אצא איתו אלא היחס הטוב ומילים חמות ובעת בכי ומשבר לאור מספר גבוה בראיה כאשר היה לצידי חיבק אמר שיהיה בסדר זה שיפר את מצב רוחי ומודה לאל שנתן לי תקופה כזו להכיר את הבן אדם והוא באמת אחלה עשר ישר וטוב אבל מה עושים במקרה כזה?אני לא יודעת אם נדלקתי עליו גם וסותרת את עצמי מפעם לפעם לא מבינה אפילו דעה של עצמי בענין עוד יותר גרוע פעם הוא זרק לי לפני שבוע שבעצם אני הכול בחיים שלו,שאין עלי,שהוא לא יכול לעמוד בפני,ופעם בשיחה אחרת שדברנו על המשקף באמצע השיחה פתאום אמר שאני עושה לו ריגשי כזה,רמז לי על דימוי של אשה שעזבה את חבר שלה ועשתה לו ריגשי מה לעשות? אשמח לתגובה שבת שלום וכל טוב ורדית.

שלום אודי לא הבנתי למה הכוונה "בינך לבין עצמך" אסביר דבר נוסף היות והבחור חמוד מאוד אבל גם לא בגילי גם עם שיער שיבה ומקריח ולא אופי לא יופי מתאימים לי...לא חלליה ששופטת אבל לבינתיים לא הטעם שלי, אני מאוד מאוד רוצה לשמור על יחסי חמימות,שם טוב,סבלנות שהייתה לו,התנהגות מכובדת,הערכה. מאידך,לא מוכנה בשום פנים ואופן שינצל או ישחק איתיאו יסתלבט עלי \מה הכוונה?אסביר....לאחרונה...שהבין (שידרתי לו כנראה9 שלא רוצה לצאת איתו או לקיים קשר כזה או אחר איתו אז הוא התחיל להתרחק...אפילו לצערי מקצועית,-לא עונ לשיחות שלי -יש לו צג מזהה...מכל טלפון או פלפון-לא לאסאמאס אחרי בקשות חוזרות ונשנו לא הבע"פ ואם כבר משיגה אותו אז ממלמל מילה ומנתק בפנים ואז אומר שיחזור ולא חוזר זה נראה לי כמו מן כזה משחק וכל פעם שחזר אלי דבר אך ורק על אהבה ולא על משקפיים ולא הצלחתי לעצור אותו מה שכן -דבר נוסף, הבן אדם הזה היה הכי סבלן הכי טוב מקצועית והכי איכותי מככל האופטומטריסטים עליהם הלכתי אני חייבת לשמור איתו על קשר מקצועית ,רוצה לשמור על יחסי שלום איתו ועם הוריו שבעסק,רוצה שכן ימשיך להיות סבלני וחמוד ויענה לענין-מאידך שלא ינצל אותי טו יסתלבט לא מיותצר לציין,שלאחרונה מה שקורה שממשיך לא לענות לסנן ולנתק או לדבר בקצרה וכל פעם שעובר ליידו אבא שלו או בעבודה אז מנתק לי,או אומר אני מצטער וסוגר ,בלי לענו תלי או לחזור אלי בכלל עד שתפסתי אותו תרץ או לא ידעת אולי באמת-שלא מרגיש טוב אולי אני קת היתי נודניקית"" בשיחותי הרבות אליו מקצועית אב ל לא נראה ל.. מה שכן מרגישה שבעצם אם אראה אותו הברחוב או סתם אפגוש אותו בסופרמרקט יחייך,ידבר יתן כיף,אבל בעסק בחנות לייד אביו לייד בנות העסק העובדות שלו יעני,הוא זאב בעור כבש מחכה שכולם ילכו ורק אז מתחיל אני לא מבינה מה קורה פה איפה יונילה החמוד שהיה בהתחלה, סבלני ארך אפיים עונה לעני ןבכל שאלה מקצועית,ואיפה יוני של עכשיו שעושה מה שעושה ולא רואה אותי ממטר אנמי בטוחה בשמבפנים דלוק עלי בטירוף-אני רואה את זה בעיניים גם אני יש לי קצת חיבה אליו אבל לא מעבר להיי ביי וסיפור פה בדיחה שם אבל יש הבדל והבדל גדול לא? מה אתה אומר?מה מציע ומה עושים? תודה רבה מראש כל טוב ורדית

שלום, קראתי פעם שאחת הדוגמאות לנזק העצמום של היעדר מגע עם תינוקות וילדים היא מה שקרה לתינוקות יתומים בפרס שמתו כתוצאה מכך. מישהו יודע על זה עוד קצת?

שלום, היכן ניתן למצוא טיפול במחיר מוזל - אפשר ע"י מתמחים?

שלום רב לך לירון איני יודע מהי הבעייה בגינה את מעוניינת בטיפול בביופידבק, לדעתי כדאי לך לפנות למפראת הרפואה המשלימה של קופת החולים אליה את משתייכת ולברר את אפשרויות הטיפול שם ץ עד כמה שאני יודע העלויות במרפאות הקופות נמוכות למדי. מה שחשוב הוא שתקבלי טיפול מאיש מקצוע מתאים ומוסמך. תודה על פנייתך אשמח לעזור בברכה ד"ר יגאל גליקסמן בב

מרגישה ככ עלובה. מלוכלכת . מזוהמת עלובה. מלוכלכת . מזוהמת אשמה. אין בי כלום. ריקה. לא מסוגלת לדבר.לשתף. לספר. כן ניסיתי להענות להזמנה שלך כאן עוד מאז.. אני באה , והולכת .. גזרתי על עצמי שתיקה?.. כואב לי . מאוד . אני שותקת. מבטלת טיפולים.או רק בוכה לעצמי. מקרה אבוד?

כואבת איתך וחושבת שטוב שאת כותבת, משתפת איך שאת מסוגלת. מאפשרת לנקז את הזיכרונות המזהמים - שחשוב שתבדילי בינם לבינך - את נקייה וזכה. בטח טהורה מאשמה. תאפשרי ללכלוך לצאת כדי שתוכלי להתמלא בטוב. שולחת לך חיבוק וירטואלי. מיקה

החיים הם גלים.. גל יורד גל עולה... ובין לבין.. נשימה.. עמוקה עמוקה עמוקה.. יודעת שאולי את לא יכולה להבין את זה עכשיו, בעיקר רגשית.. כי כל כך כואב לך.. וזה כל כך מובן לי... ולמרות זאת אני אומרת.. כי יום אחד תגידי לי שאת יודעת.. וגם אם זה יהיה מגל טוב.. אני עוד אשמע ממך. אין לי מושג מאיפה התקווה הזאת מגיעה אלי, אבל היא שם... ואני מחזיקה אותה עכשיו קצת בשבילך.. בדמיוני את נחה אצלי בבית, אנחנו מטיילות בטבע, שותקות ביחד.. אני מביטה בך ואת בי, דמעה, חיבוק.. ורגש של אהבה. תבכי ילדה, תבכי.. שומעת אותך מרחוק, מחבקת.. בעדינות, ברוך.. ~נילי~

כתבתי אתמול הודעה לשיר שלא עלתה . בכוונה?? צינזרת אותי? חשוב לי לדעת..תודה

שלום אודי.. שלום לכולם.. מה שלומכם..? מממ.. קצת עצוב לי עכשיו.. קמתי לקצת, תכף חוזרת לישון.. שבוע עמוס.. החלטות.. כוונות טובות.. אנשים טובים.. חוויות מעצימות (מסעירות משו).. המון רגש ועשייה.. וטוב שאני עושה. אדון צינון בא לבקריני.. לא בא לי עליו.. גם לא נעים לי איתו.. (מבט מרחף..) רגע, אולי כן בא לי על החימומות אליו הוא מכניס אותי.. אולי קצת רחמים עצמיים.. בא לי לבדוק את זה.. לא, בעצם בא לי להיות עם זה... http://www.youtube.com/watch?videos=aOxOOFWaiBk&v=nqg05XNSDjw&playnext=2&playnext_from=TL השיר הוא האוירה שבי.. תהיו איתי? עוד קצת וכבר שיש מנוחה נוספת.. אני צריכה אותה כדי לקום מהשכרון של פורים.. מרגישה שתוך חלום.. חיבוק, אודי... קרוב קרוב, ~נילי~

מאמר מרתק בגנות הפסיכותרפיה האנליטית: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1480969

שלום ד"ר, מה המשמעות של dissociative coping style?

אודי, עצוב לי בלב..הכי עצוב שבעולם..עצב כזה שאי אפשר לתאר במילים..גם לא בצליל..בצבע..בכלום.. אודי ,מרגישה שרוצה להניח את הראש במיטה ולא לקום יותר.. זהו..רק לישון..לישון..

ביחד. איתך. עד ההקלה

אני ממש צריכה עזרה,אני יוצאת עם החבר שלי כמעט שנה כבר קבענו תאריך לחתונה אני גרה איתו והחיים שלנו ממש משותפים בכללי הוא טוב אליי הבעיה היחידה והעיקרית היא שהוא קנאי ברמות מזעזעות והוא לא יכול לזוז ממני מטר הוא חייב תמיד להיות בסביבתי,אין לא חברה הוא תמיד רוצה להיות איתי,לאחרונה מפריע לו שאני נפגשת עם חברות והוא ממש לא מסוגל לחשוב שאני מתייחסת לאדם אחר ולא אליו משיחות עמוקות שנעשו עלה הרעיון של לפנות לטיפול פסיכולוגי הוא מוכן לשתף פעולה ומצד שני הוא טוען שהוא בסדר והוא לא צריך שום טיפול,לא יודעת למי לפנות ומה לעשות מאוד לא רוצה לוותר עליו אבל אם מדובר באובססיה חולנית אין לי ברירה,אשמח לקבל תגובה,תודה.

אודי שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגים שעובדים בשיטת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית- כאלו שעובדים עם מכבי או פרטיים- באיזור השרון או ת"א/ר"ג. בתודה מראש, N

שלום, אני בחורה בת 26 חילונית, עם בן זוג קבוע. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי פחד, לא ממש פחד, יותר רתיעה והסתייגות מכל הנושא של מין. היו לי עוד שני בני זוג לפני הנוכחי שלי ועם כולם לא הייתה לי אף פעם בעיה בקשר עצמו, ביחסים ביננו או באינטימיות (נשיקות, חיבוקים ומגע), אבל כשזה הגיע לכיוון "הדבר האמיתי" פחדתי ועצרתי הכל. אף אחת מהחברות שלי כבר מזמן לא בתולה ואני מרגישה די לא נוח בקטע הזה. לא יודעת למה אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כל פעם שאני מרגישה מוכנה וגם מראה את זה לחבר שלי איך שהעניינים מתחממים אני שוב קופאת. (חבר שלי אומנם תומך בי ולא לוחץ אבל אני רואה שזה מפריע לו ושהוא לא ממש מבין מה יש לי, כי בכל זאת, אנחנו כבר לא בני 15...). ד"א אני לא יודעת אם זה קשור אבל יחסי מין תמיד נתפסו אצלי כאיזשהו אקט משפיל וקצת חייתי גם... תמיד הייתה לי סלידה מזה. מה אתה מציע לי לעשות?

האם התקבלה?

תפקיד הבחורה בסקס הוא ה: נכבשת ,נדפקת. בדר"כ הענין מתרכז בסיפוק הבחור. זה משתקף גם בסרטוני הסקס באינטרנט. אפשר להבין למה אינך רוצה להכנס למשבצת. התגובה שלך היא תגובה נורמלית של נפש חופשייה שלא רוצה להכנע ולהיות מוכפפת. נסי לבטא את הכח שלך דרך המיניות ולהפוך את הקערה על פיה.אולי תצליחי לעקוף דעות מושרשות של אלפיים שנה.אני מזדהה איתך וחושבת על ענין זה תמיד. אני חושבת שאת צריכה לבוא בעמדת שליטה לנושא.

שלום, בני בן ה-7 אובחן ע"י נוירולוג כבעל הפרעת קשב וריכוז . האם טיפול ביו פידבק יעיל לטיפול בבעיה זו? האם תוכל להפנות אותי למטפל ?

שלום רב אשמח לקבל ולתת יותר פרטים על מנת לעזור לך בנושא הטיפול בהפרעות קשב וריכוז. 0546670570 בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי ד"ר. בהמשך לא ישיר, להודעה שרשמתי לפני כמה ימים.. רציתי שוב לציין, שאני בן 22 היום, הייתי רגיל להיות מאוד 'פופולורי' בקרב חברים, עם השנים דרך החטיבה-תיכון התפרקנו לגמרי, נפגעתי מחברים קרובים, ולא כל כך מצאתי את דרכי שוב בין חבורות הביה"ס, בדרך כלל זה היה חבר מפה וחבר משם. סיימתי את הצבא..(חייב לציין שממסגרת עם הרבה אופציות להיכרות, הייתי בתפקיד דיי מבודד, אומנם מיוחד, אבל מבודד.) אני אשתדל להיות טיפה יותר ממוקד, היום אני נמצא עם 2 חברים מאוד טובים, וזהו פחות או יותר, מנסה מידי פעם להחיות קשרים שהיו או חדשים, ללא הצלחה מיוחדת. הצורך בא ממקום שאני מרגיש מאוד תלוי בשני החברים, וזה מצב לא בריא לי אני מרגיש, אני מרגיש שאני צריך מעגל חברתי גדול יותר, שלדעתי עומד מאחורי זה משהו.. מאוד קל לי להתאכזב, לפעמים מדברים שטותיים, קורה לי הרבה פעמים שאני מרגיש "מובן מאילו", חושש שבמקום מסויים איבדתי את האובייקטיביות לגבי ההסתכלות שלי על המפה החברתית, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתחבט בשאלות כמו אם בא לי לעשות משהו איתם עכשיו או לא, ואם אני אומר שכן אז אני מרגיש שאני עושה את זה בשביל לחזק את הקשר, ואם לא, אז אני מרגיש חרא, כלומר איזה מן חבר. זה נשמע קצת מוקצן, אבל אני מנסה להעביר את ההרגשה, ונראה לי שאני פשוט שוקע בתוך הוצאת אנרגיות מיותרות, על איך להתנהג, ועל ההשפעות של זה, כנראה נוכח העבר. מה דעתך בעניין? תודה

לא יודעת איך ומה לכתוב. לא יודעת איך ומה מרגישה.יודעת רק שזה לא טוב. שזה רע. שזה מקום קשה מאוד. נמצאת באיבוד רציני, גם את זה אני יודעת. צריכה אותה יותר מתמיד, ודווקא מהמקום הזה מתרחקת. יותר משש שנים שאני אצלה, בכל התקופה הזאת לא היתה שנה אחת של ביטול או דחיית פגישה בגלל "חג" פורים. תמיד קיימנו פגישות כרגיל- וזה דווקא בא ממנה. עד השנה הזו. פתאום זה "חג" פורים והיא לא יכולה להיפגש בזמן שלנו. ביקשה להיפגש ביום אחר, אני כמובן דחיתי. לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה. היא יודעת שאני במצב רע מאוד, במצב אובדני יותר מהרגיל. גם אני יודעת את זה. אני דם יודעת שאני רוצה אותה יותר, וכמה שאני רוצה אותה יותר, כך אני מרחיקה אותה ממני. עדיף להישאר לבד. לבד הכי טוב. כי כש"יש" אותה, אבל אין באמת אותה, זה הרבה יותר קשה וכואב. אבל כשאני יודעת שאין אותה, זאת פשוט עובדה קיימת. לא יודעת מה ניסיתי להגיד כאן, אולי שום דבר ממש. קשה לי עם עצמי. מפלצת שנמצאת באיבוד זה הדבר הכי נורא, קשה, מפחיד ומאיים שיש. אפילו על המפלצת. אני חושבת שהיא צריכה חופש ממני. אני יודעת שאני צריכה חופש מעצמי. סליחה. מפלצת.

היי שיר, קראתי את מה שכתבת ובהחלט כאב לי. את בטח יודעת שכשמסתכלים על דברים מבחוץ הם נראים אחרת. אפשר להבין שיש עוד זוויות ראייה. זה לא כמו שאנחנו, מבפנים רואים וחושבים שזו אמת אחת מוחלטת. אם היא דחתה את הפגישה השנה זה כנראה אומר משהו עלייך או על היחס שלה אלייך... אבל כקוראת מהצד אני יכולה לומר שזה נשמע מאד הגיוני. כנראה השנה היה לה איזה משהו בפורים. זה נראה לי הדבר הכי פשוט ואמיתי. וזה לא אומר שום דבר עלייך או על יחסה אלייך.. לא נשמע הגיוני? מקווה שהועלתי, ולו במעט. הלוואי שאת כבר מרגישה טוב יותר. אולי תנסי גם להתעסק בדברים אחרים. לא לשקוע מדי בה ובטיפול. תרגישי טוב.

היי מיכלי את צודקת.. אבל.. וזה אבל גדול.. יש לי נטייה כזו.. כל דבר לחשוב שזה בגללי ושלא אוהבים אותי ולא רוצים להיות איתי, ושכל דבר הוא איזשהו תירוץ כדי להתרחק ממני.. ככה זה כשאת מפלצת.. תודה על המילים שלך, כי כשקראתי אותך באמת נתת קול מול כל הקולות שלי, וזה תמיד טוב.. זה חשוב.. לי.. אז באמת תודה.. רבה..

ניסיון שלישי ומקווה שאחרון (2 הודעות נמחקו לי). מרגישה צורך להגיב ומקווה שזה בסדר מבחינתך.. בעיקר ממקום של הזדהות איתך (לא חדש..) . מאד מבינה את התחושות של הקושי, הדחייה ואף של הכעס הניבט ממילותייך:"לא מבינה אותה, לא מסוגלת להבין וגם לא רוצה." - תחושות שמוכרות לי מאד אבל במבט מהצד אני חושבת שכדאי לך לקבל את הצעתה לפגישה אלטרנטיבית. קחי בחשבון שיש לה גם אילוצים אחרים (אולי משפחה, ילדים או לא משנה מה) ובטח גם לה קשה לשנות או לדחות את פגישתכן. הרי זה לא נובע מרצון או חוסר אכפתיות שלה ממך. ונכון שבשורה התחתונה את זקוקה לה יותר ממה שהיא זקוקה לך (ככה זה בקשר טיפולי) לכן חבל שתענישי את עצמך (כדי להעניש אותה?) במניעת עזרה לעצמך. היא תתגבר אבל אותך זה רק ישים במקום יותר קורבני וקשה עם עצמך. אז למען עצמך קבעי איתה פגישה אחרת במועד שמתאים לשתיכן. וסליחה שמתערבת.. את לא חייבת כמובן לקבל את דעתי. ולפני שיימחק שוב .. רק אומר שאת בן אדם מקסים ורגיש (רחוקה מלהיות מפלצת!!) שרק מעורר אמפתיה ואהבה ומקווה שתתחילי להכיר בזה ולאהוב את עצמך רק קצת..(: מיקה

מיקה יקרה לא רוצה לחשוב מה זה בדיוק אומר.. אבל.. כתבתי לך והוא העיף אותי.. אנסה שוב.. זה הכי בסדר לי שהגבת, ואין לך בכלל מה לבקש סליחה, להיפך - אני צריכה ורוצה להגיד לך תודה על כך. חשוב לי גם להגיד לך שאני תמיד קוראת אותך ועוקבת אחר הדברים שאת אומרת, מה שקורה לך, מה שעובר עלייך. אני לא מגיבה מכמה סיבות, ביניהן- אני בתחתית של התחתית, ואני יכולה רק להרוס בדברים שאגיד. בנוסף, כמו שגם לך מרגיש, אני מאוד מזדהה איתך ואני מפחדת להגיד דברים שיקחו אותך למקום לא טוב. קראתי את התגובה שלך מאוחר מידי.. אחרי שכבר ביטלתי את הפגישה האחרת. לא הלכתי. אולי כדי להעניש אותה, אבל בעיקר כדי להעניש את עצמי. השארתי לה הודעה מאוד קשה, בין היתר אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך. והיא.. היא פשוט התקשרה אלי כשהיתה אמורה להיות פגישה.. ובשיחה אחת היא פשוט שינתה את ההרגשה שלי.. לגמרי.. והרגשתי כמה את צודקת.. הדיבור, המילים שלה, המחשבות שלה (שסיפרה לי עליהן) כל אלה גרמו לי להרגיש לרגע שכן אכפת לה. ואני אגלה לך, שזה רק גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. תודה לך על המילים והאכפתיות. וסליחה, באמת סליחה שאני לא מצליחה לפחות כמוך. שיר

היי אודי חתיכת אשמה יש עלי ובי. אני יכולה להגיד כאן, אבל רק כאן, שאני ממש צריכה אותה. צריכה ורוצה אותה. וכמה שזה הולך ומתעצם בי - הצורך והרצון, כך הולכות ומתעצמות בתוכי הרגשות של שנאה עצמית, כעס עצמי, אשמה וכו'. אני לא יכולה להגיד לה את זה, עדיין לא. גם ככה המצב שלי רע, כבר די הרבה זמן, וזה רק הולך ומתדרדר. אני שונאת את עצמי על שאני נותנת לה כזה כח עלי, שאני מושפעת מכל מילה שלה, שאני צריכה ורוצה אותה ככה. אני שונאת את זה שבשיחת טלפון אחת היא יכולה לשנות את מצב הרוח שלי, את ההרגשה, את הכל. לטוב ולרע. נמאס לי ההפרעת אישיות גבולית הזאת. נמאס לי מעצמי ומהמצב שאני נמצאת בו. נמאס לי ללכת לישון בבכי, מחבקת כדורים. נמאס לי ליפול מכל כתבה שמשדרים. מכל שאלה טיפשית של "איך אף אחד לא ראה". נמאס לי ממה שהיה לי. וממה שלא היה לי. נמאס לי ממי שאני וממה שיש ואין בי. נמאס לי לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לתפקד לגמרי "נורמאלי" עד לרגע שאני יוצאת משם ואז מתפוצצת לרסיסים. ואני יודעת אודי, אני יודעת שתמיד יהיה ככה. ואין לי כח ולא בא לי ופשוט די לי. סליחה שירפלצת