פורום פסיכולוגיה קלינית

זה כבר ימים.. שזה לא עובר.. לא נגמר.. לא הולך.. לא עוזב.. תקוע בתוך הראש.. בתוך הבפנוכו.. ואני לא מסוגלת.. לא עוד.. לפני כמה.. ימים.. הלכתי ברחוב.. והיה שם מישהו.. ש.. לא יודעת.. מה בדיוק.. הוא עשה.. אבל.. הוא.. עשה.. עם.. עצמו.. או מה.. שזה לא יהיה.. ו.. תוך.. שניות.. הכל.. הציף.. מציף.. פלשבקים.. ותמונות.. וזכרונות.. וריח.. רע.. מסריח.. מבחיל.. לא עוזר להקיא.. לא עוזר מקלחת.. הרבה סבון.. אבל.. כלום לא עוזר.. הכל חי.. ואני לא.. לא מסוגלת.. לספר ממש.. לא לה.. ואני.. כבר ימים.. רק רוצה.. למות.. לא להיות.. לא.. להרגיש.. לא.. לחשוב.. לא.. לראות.. לא.. להריח.. לא יכולה.. לסבול את.. עצמי.. שונאת את הגוף.. הזה.. שונאת את הבפנוכו.. כל מה שאני.. מפלצת.. שונאת.. כל כך.. רוצה.. ללכת מכאן.. מהעולם.. הזה.. מהמקום.. הזה.. רוצה.. למות.. המחשבות.. על המוות.. לא מפסיקות.. לא נותנות.. מנוח.. יודעת.. מסוגלת.. לעשות.. משהו.. יודעת.. נמצאת.. במצוקה..

שיר יקרה , שולחת לך יד מרחוק. מקווה שגל האיכסה שבך קצת נרגע. איתך..

יקרה, סליחה ש.. כתבתי דברים כאלה בלי לציין טריגר.. מפחדת שאולי עשיתי לך רע.. סליחה.. ותודה.. שאת כאן..

אני לא אוהבת את ההצפות האלה ואני רוצה שייגמר כבר ורוצה שהבושה גם תעבור כבר ולפעמים מרגיש לי שלעולם זה ישאר בתוכי כמשהו שישלוט בי תודה שאתה כאן עד שירגע.. זה בטח יימשך עוד המון זמן, לא תתחרט?

אין לי הרבה מילים מול הסבל שאת מרגישה.. רק רוצה להיות איתך , כמו אודי ושרית.. עד שיעבור

יקרה תודה לך שאת כאן זה הכי הרבה בשבילי לפעמים בלי מילים זה לא פחות מעם.. תודה

מצטרפת למי שכבר איתך פה. ו... עדיין לא את המפלצת בעיניי. הזוועה והמצוקה מפלצתיות. לא את. מאחלת לך ומקווה איתך שיירגע במהרה. TM.

תודה שבאת, את חושבת שאולי פעם.. אולי.. ארגיש פחות מפלצת?.. בתקופות האלה קשה לי לדמיין את זה, ואפילו להגיד את זה (או לכתוב) את זה על עצמי נראה לי אבסורד ביותר תודה יקרה

הי יקרים, הצלחתי כמה חודשים שלא להכנס לכאן, אפילו לא הצצתי (זכרתי מה אמרה לי סוריקטה במילות הפרידה). לפני כשבוע הצצתי(היה לי קשה להזכר בססמא ) ונבהלתי, עברתי מהר על ההיסטוריה (לא על הכל רק להבין מה קורה כאן). אודי הזמנת אותי לחזור כשארצה, אז ... רפאים יקרה - עכשיו תורי להגיד לך אל תלכי, את חשובה כאן. אני לא יודעת מה קרה כאן(בטח לא מאחורי קלעים) ואולי גם אין לי זכות להתערב כי הרי הלכתי. אבל אני מאמינה שיש לך מקום חשוב כאן. התרשמתי שהרבה מהותיקות נעלמו אז אולי אין מי שיגיד לך את זה בעוצמה הראויה.(רק במבי היקרה התיצבה) ותרשי לי לצטט מהזכרון ממה שכתבת לי "יש כאן אב אופטימלי שפשוט מתחשק לך שיחתום על מסמכי אימוץ... יש כאן חבורה של כותבות איכותיות..." אז אל תלכי ובטח לא ככה. אני רואה שיש כאן משבר אמון את זה היה קשה לפספס אבל מקווה בשבילך ובשביל הפורום שאפשר יהיה להתגבר עליו. מתגעגעת י.

כמה נעים לראות את השם שלך כאן. מה שלומך? מקווה שאת בטוב ... שמרי על עצמך. חיוך שרית

ילדה ואשה מדהימה שכמותך !!!! וואוו!! איזו שמחה זו בשבילי לראות אותך שוב בפורום... רוצה לומר לך שבחיים, בחיים לא אשכח את המילים החמות שכתבת לי בעקבות התגובות הקשות שקיבלתי לאחר המכתב ההוא (כשכתבתי על אמא צביה שלי.. -זוכרת על מה אני מדברת ??? ) בזמנו כשכתבתי כך (בגוף שלישי) ,היתה זו הדרך היחידה שיכולתי להביא את עצמי ולמרות זאת קיבלת אותי בחום,רגישות כזו גבוהה.. הרגשתי קצת כאילו את מאמצת אותי.... אין לך מושג איך הצלחת לרכך כאב...כן, למרות שמדובר במשהו וירטואלי - עבורי ריכוך הכאב על ידך היה כל כך אמיתי... כל כך שמחה שחזרת !! יש !!! :)

אפשר לקבל הסבר מה זה בדיקה נורופידבק

שלום רב לך שרי, נוירופידבק eeg זו שיטה בה ניתן לאבחן פעילות מוחית וללמוד כיצד לשנותה . השיטה דומה בעקרונותיה לשיטת הביופידבק . בשתי השיטות ניתן ללמוד כיצד לשלוט באופן רצוני על פעילויות בלתי רצוניות . תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

לבעיות מסוג אלו למי לפנות בבקשה,הפרעות שינה,פה יבש,שלשול,התכווצות שרירים,הרגשת אובדן המציאות,פחד ממקומות סגורים ,סחרורות,מתעייף מהר. תודה

אשמח אם תראה אותי (בפעם האחרונה) בהודעת ההמשך שלי אליך למטה. אולי עדיף כבר לפסוח עלי. ואולי כמה מילים אחרונות נוספות. (ולידיעת אותו טרול וירטואלי- ידוע שקארמה חוזרת אל מי ששלח אותה. הפוגע בסופו של דבר יפגע מאותה אש שהצית. חוקי טבע פשוטים של מחזוריות). התרחש פה משחק שכנראה לא הבנתי בו את החוקים גם אם ידועים לי בו כל הכללים. מה שבטוח הוא שלא אני הפרתי אותם. אבל למה לחפש צדק. צדק הוא מושג וירטואלי וקורבנות היא כנראה סטטוס שאי אפשר באמת לשנות. וקיבלתי עוד הוכחה לכך פה. ועצוב לי נורא כי ניסיתי להשתחרר מהלופ הרודף הזה כבר שנים של היות ניצודה ואני שוב פעם מוצאת את עצמי עומדת כבולה בתוכו מכווצת חסרת אונים מול זאבים והעולם שותק. וזה קשר השתיקה. וזה מסר שלא ניתן לי להכיל אותו עוד. ונכון שזה פורום וירטואלי וככה צריך להתייחס אליו. אבל אנשים משקיעים פה רגשית ונחשפים וכשאין אמון בחוויה שלהם על אף כל הכאוס שנוצר אין טעם להמשיך כי הדיאלוג יהיה טכני ולא מתכוון ואז לשם מה. ובאמת התיאשתי והאמון שלי התפורר. אין טעם להמשיך יותר ללא אמון. שכל הסיוט שעברתי נתפס כמו המצאה זה משפיל וממית. זה רצח של החוויה שלי. מה שעברתי עברתי על בשרי וזה הרס את חיי. ולא הייתי מעיזה להחשף אם לא אחזתי באמת מתוך רצון להשתחרר מהאימה הזו סוף סוף. אבל נפלתי לאימה אחרת. תסקלו אותי באבנים אם זה יעשה למישהו טוב. יחסוך לי הרבה עבודה. מי שהיתה רפאים

סליחה שמתערבת כאן בעצ שהפנת לאודי, אבל ההודעות הכואבות שלך לא אפשרו לי הפעם - להתעלם, אני מניחה שיש כאן איזו אי הבנה אחת גדולה? (את טרול וירטואלי ?) אודי חושב עליך ככה ?.. או שאחרים שחושבים ?...!! ממש לא!!!! אני זוכרת לא מעט ימים שאודי הזמין אותך להיות כאן איתנו בשלווה ורוגע אפשר לך להביא את הכאב ואפילו הרגיע.. אני זוכרת שאת חלק מקבוצה שכותבת כאן לא מעט זמן תמיד בהמון רגישות ובאהבה , אפילו התגובות שלך אליי היו תמיד מלאי חמלה.. לא מעט עודדת אותי להמשיך הלאה , לא להתייאש ..היית פה בשקט על ידי שהכי כאב .. גם אודי תמיד היה רגיש ועדין מולך , מעולם לא הרגשתי שהוא חושב עליך משו אחר - או שאחרים כאן.. אני מניחה שלקחת על עצמך משו שבכלל לא שייך אלייך? אז הנה , באתי להיות כאן היום על ידך .. ולהגיד לך שאת חשובה כאן. הייתי רוצה להזמין אותך להשאר פה איתנו בכז ... אני מחבקת אותך .. מרחוק , מקווה שתצליחי לראות את הדברים בצורה בהירה יותר .. ולא לערבב אותם על עצמך.. שלך שרית

רק רוצה להביע את האמון והאמפתיה שאת מעוררת בי בכל פעם שקוראת וקראתי אותך.. אולי לא בקיאה בכל רזי ההתכתבויות האחרונות שהיו כאן (הפרעת קשב..) ומקווה שלא מבטאת בזה חלק מהבורות שלי בעניין ..אבל חושבת שאם היה מצב כזה מאיים על הפורום אז כולנו היינו כאן בחזקת חשודות ואולי את ספגת את האש כי העמדת את עצמך באותו רגע בחזית ודי באומץ יש לציין.. בעוד רובנו (או רק אני...) התכווצנו ונעלמנו? בכל אופן מקווה שתישארי כאן בכל זאת ותמשיכי להיות את גם אם תבחרי להופיע בניק אחר - אל תוותרי על עצמך קודם כל בשבילך אבל גם בשבילנו.

נמנעתי מלהגיב עד עכשיו, משום שבאמת לא ידעתי במה מדובר... לא הייתי פה תקופה די משמעותית - מסתבר (יותר ויותר) שגם מבחינת ההתרחשויות בפורום. וחששתי מלכתוב לך דברים, שאולי רק יזיקו יותר. לא אוהבת להתערב במקומות שבהם אין לי מושג לאן אני נדחפת. זה פשר השתיקה עד כה. אבל אני כן חושבת, שלפי התגובות עד כה אין לך סיבה אובייקטיבית להפוך להיות "מי שהיתה...". גם אני יודעת שאת - הפן ה'רפאימי' הוירטואלי שלך - שייכת לכאן כמו כל אחת אחרת מאיתנו, הוירטואליות שנמצאות פה יותר; שאינן אורחות לרגע. שוב... אני נזהרת. לא יודעת מה קרה פה. מבינה שזה קשור במתקפת טרולים כלשהי. ואלה תמיד מצליחים לזרוע הרס ולהותיר נפגעים. בעיקר בפורום כזה. אז... תשארי. בקצב שלך. בזמן שלך. אבל תשארי. לא מתכוונת לסקול אותך - גם אם תתעקשי. גם אם תשימי לי את האבנים בידיים. וזהו... זו הזמנה פתוחה. רצוי שתשיבי בחיוב... אבל לא רוצה להלחיץ או ללחוץ לאור החוויות הקשות שכנראה היו פה, ושאת מתארת בעולם שלך.

רציתי לשאול לגבי מחשבות גדלות. א) לפי איזה אמות מידה זה נקבע כחריג? ב)האם פרפקציוניזם ושלימות נובעים ממחשבות גדלות? ג) האם יש לכך טיפול פסיכולוגי? תודה רבה מראש.

כתבת למטה לשלום, שייתכן כי הדיכאון דווקא מעיד על התקדמות טיפולית, וזאת שאלתי. למה אני חוזרת מטיפול הרבה יותר מעצובה, וזה לטובתי? הבנתי שהכאב והשבירה הפנימית , זה חלק נורמלי בטיפול, מה ההגיון בכך? ואני חשבתי להפוך למאושרת יותר מהטיפול... מה התועלת וההתקדמות הטיפולית בכאב? והאם יש סכוי לטיפול כגורם משמח?

תלוי בגישה הפסיכולוגית. קראתי תיאור מקרה בו הפסיכולוג סיכם שהעובדה שלא הספיק לייצר אמפתיה בטיפול אף היא חיובית כי המטופל זכה לחוות כאב אותנטי. התרומה של המטפל הייתה לשקף את התנהגות המטופל ,איך הוא נתפס ע"י אחרים. להסביר לו את המניע להתנהגות זו. התוצאה: המטופל נעשה מודע להתנהגותו ולהשפעתה על אחרים. חווה רגש אמיתי.לא היה הצליח לשפר מצבו הממשי .(לפי דווח המטפל). זו היא גישה רווחת. במאמר אחר קראתי על מטופל עם אותו הסימפטום. הטיפול נעשה לפי "פסיכולוגיית העצמי" . הגישה הייתה:אמפתיה לגורם הסימפטום. הבעיה נפתרה באופן עמוק. לפיכך ,נראה שגישה זו אכן יעילה יותר ושסבל אינו הכרחי בטיפול.עצתי הוודאית היא :להתלונן על המצב בפני המטפל/ת. יש לקחת בחשבון שהרבה מהמטפלים לא יודעים אחרת והם מטפלים לפי אמונותם כמיטב יכולתם.

אודי שלום, אין לי כוח יותר, אני מרגישה שאני נלחמת ואני חסרת סיכויים, אני שונאת את עצמי.אני מוצפת מהתחושות האלו, מפזרת אותן בכל מקום, אך הן נשארות כשהיו. כבר שנה. מה יהיה? איך יוצאים מזה? ומה אם זה יהיה ככה לכל החיים? ואם לי נמאס לשמוע את עצמי חוזרת על אותן מנטרות, אז מה עובר על הסביבה שלי, ובעיקר על המטפלת שלי? היא בטח כבר לא יכולה לשמוע אותי יותר, ובטח שלא לסבול אותי... אני יודעת שתכתוב לי שזה לא חשוב מה היא מרגישה, שהעיקר שהיא מכילה ושורדת את זה, אבל לי זה חשוב. אני רוצה שיאהבו אותי, כשאני לא סובלת את עצמי, הגיוני? אני מרגישה שאני יודעת את הכל, מבחינה שכלית, את כל התיאוריות (טוב לא את כולן באמת) ואת כל התשובות לשאלות שאני רוצה לשאול, אבל איך שהוא כשזה מגיע לתחושות שלי, אני מרגישה חסרת אונים, וששום דבר לא יעזור? יש תקווה? כתבו שהיא בת 2000, ואני בת 27 והיא כבר נגמרת? החיים מזדחלים לי, צעד אחרי צעד, יחפה בשדה קוצים... (וכן, אני צריכה נעליים "חדשות", אדפטיביות יותר ולא פרימיטיביות ונוקשות כמו אלו שהיו לי. איפה קונים כאלו?) אפרת נ.ב.בא לי תשובה מושקעת, מלאה בהזדהות ואמפתיה, אפשר? כשמבקשים משהו זה קצת הורס את מה שמקבלים, לא?

אני סובל מזה שש שנים מהתקפי והפרעות חרדה קשים והיאוש אוחז בי ואני ממש חסר אונים הטיפול התרופתי כבר נמאס עלי ואני מחפש פתרונות רצייים בכדי לחזור לחיים. ואני מכון לעשות כל שידרש כי זאת המלחמה על החיים שלי. אני מחיל להיות אובדני מהיאוש ואני ממש זועק לעזרה. בצעירותי עברתי טיפול ביופדבק לבעיות היפראקטיביות היתי בן 12 ואני לא זוכר אם זה עזר או לא . והשאלה שלי היא האם ביופידבק יכול להוות פתרון חד משמעי לבעיות התקפי חרדה וחרדה כללית המלווה בדכאון ואגורופוביה? יש לצצין שהפרעות אלו התחילו אחרי תאונת דברכים בשנת 2003 ומאז אני ככה . בבקשה תן לי תשובה חד משמעית. יפתור אותי מהבעיה או לא ?

שלום רב לך גולן נהסיוני הקליני רב השנים אין לי כל צל של ספק כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד מטרה וקצר מועד בשילוב שיטת הביופידבק יכול לעזור לך להתמודדת בהצלחה עם החרדות שלך. אשמח להתעדכן תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

היי, יש לי ילדה בת שנתיים ו9 חוד'. בתי מאז גיל שנה שבה סיימה לינוק , החלה לפתח עציריות. זה ניהיה מעין גלגל של עצירות , פחד מכאב וכתוצאה חרדה. במהלך כל הזמן היו תקופות טובות יותר ופחות . לאחרונה בתי נגמלה מחיתולים , הגמילה מהשתן נעשתה במהירות ומהצואה (כמו הרבה ילדים) "קשה". היא מתאפקת ומשדרת ממש פחד. אני משתדלת לא להשתמש בנרות גליצרין , אני כן משתמשת בפגלקס.היינו אצל גסטרולוג , לא גילו שום בעייה מיוחד. מה אני יכולה לעשות בשביל להפחית לה מהחרדה , לשחרר אותה מהפחד האינסופי הזה?? אודה להמלצה. תודה מראש- שושי .

היי שושי! הסיטואציה בהחלט מוכרת וידועה אצל ילדים. אני מצרפת מאמר מקיף בנושא גמילה -נכתב ע"י פסיכולוגית קלינית. http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=28 בהצלחה! (:

שלום רציתי לדעת אם במהלך טיפול, המטופל מתחיל להיות בדיכאון( מתמשך), יש מקום לטיפול תרופתי או שפשוט צריך להמשיך עם השיחות והדיברים? תודה מראש!!

אשמח אם תוכל בבקשה להתייחס להודעתי הנמצאת מטה מטה... "זהירות ספויילר". תודה ויום טוב.

הכל נראה עכשיו שונה. האויבים בכל מקום. שתיתי בקבוק יין כדי להפסיק לראותם אבלהם עוד יותר כאן. הבית שלי היה בטוח. אני בניתי ואבזרתי וכל האביזרים שהציעו להיטיב עימי באם ארשה להם לדור בביתי, הם כולם יוצאים עכשיו למלחמתת גוג ומגוג נגדי. אני לא בטוה שאני אצליח לשרוד את זה. כל כך הרבה אויבים מבפנים. המקום שלהם. קנו אותו בטאבוץ ואפילו אני לא יכולה לעזוב, גם אני הייתי חלק מהסכם הרכישה שנחתם בין קבוצת מפלצות לבין השטן כבר אין לי כוח להלחם בהן. אצטרף אליהן בהרס, יהיה כיף ועדיין יש אחת יחידה שאצלה כל הכוח לעצור אתת כל ההרס הזה, שאם היא קוראת (ובטח שלא כי מה אני הייתי בשבילה, הבטחה לגועל שהתממשה)אבל אם במקרה היא כאן ושומעת איך אני לוחשת את השם שלה במעין כישוף...אם לא תבואי לעזור לי להלחם בהם אני איתם שלהם אחת. בלעדייך לא יכולה להלחם. ואיך אלך לישון, אפילו כשאני ישנה הם נוגסים בי מבנים (בטח מיד יורקים- איחססס). אלך לישון ואקום לגוף נגוס. לחיים שלי לבדי נגדם...זה לא כוחות...מעדיפה לוותר מראש....

כי במובן מסוים בכולנו יש מן דון קישוט שכזה... http://www.youtube.com/watch?v=7YBeepShsgo ומשום שאני באמת אוהבת את השיר זה... הוא אמיתי כל כך.

שוב שלום אודי, וחברים/ות אני קוראת כאן, ורואה את הדברים שכולם כאן כותבים עליהם, ונרא ה לי בכל רגע כאילו כל קושי של כל אחד יותר גדול משל האחר. ולפתע נראה לי, שאולי אני בכלל לא יכולה להרשות לעצמי לקטר, כי מה אומר אני, לעומת במבי. ומי אני לעומת רפאים, או לעומת טימי (שאינ מבינה כל כך בכל לבי מכל כך הרבה זוויות אישיות ואחרות). ומצד שני, גם לי לא פשוט. ולכן אני מרשה לעצמי להוסיף ולכתוב ומצד שלישי- אני לא יודעת מה נכון. ומצד רביעי- הרי סביר להניח, שלא ממש יש משהו "נכון" אבסולוטית... כי אילו היה כזה, אולי כבר הייתי מוצאת אותו ועושה מה שצריך כדי להגיע אליו. יש לי שאלה חצי תאורטית אליך הפעם, ברשותך. אם יש מכלול של בעיות שאדם בא איתו לטיפול, והטריגר הוא, למשל, PTSD, האם הגיוני לטפל בPTSD קודם, או אולי עדי ף שלא לגעת? בימים שבהם התעסקנו בזה, הרגשתי שאני מתפרקת. הרגשתי שכל הגוף שלי מגיב לזה. ומצד שני, מאז "סגרנו" את זה, ויותר לא נוגעים, ו... עובדים על "משימה" טובה - החלטנו לעבוד על למצוא לי עבודה. אחרי שנתיים שאני לא עובדת בכלל. אז מצד אחד, אינ מרגישה שזה מצוין, כי פתאום אני מוצאת עניין במשהו של אנשים "נורמליים" ומצד שני, אינ מרגישה שאני שוב "מתחמקת" מהענין האמיתי שבגללו פניתי לטיפול, והוא ההתמודדות שלי עם המצב החדש לי הפיזי והנפשי. מה דעתך? אינ טועה בהרגשה שלי? האם זה נכון להשתיק את ה"מפלצות" של החשש, האימה, הכאב ולהחיות ולהזין את הפיות הטובות של החיים ה"רגילים"? כי אני הרי התחמקתי עד היום מכל הדברים הייחודיים, וחייתי חיים "רגילים" ככל האפשר, בלי להתעסק בטראומה ובהשלכות שלה - על חיי האישיים, הזוגיים, החברתייםו בכלל. ועכישו- אינ מרגישה שאני כאילו עושה את זה שוב, והפעם - מגובה ב"טיפול".. מה דעתך?

"חושך בתוך החשיכה. המקור לכל אי ההבנות." (לאו דזה) ואני בכלל בענייני מרפי ג'וניור ואותו כלל ידוע שהוא ביסס - זה משתבש, כי זה יכול. מסיימת שבוע של אנטיב' אחרי דלקת שהתפשטה בכל האגן... מסתבר שמומלץ לתת אנטיב' מיד עם השחרור מבי"ח אחרי ניתוח, ולא לעשות ניסוי וטעיה (תהיה?). מחכה ליום העצמאות שלי, שבו אשתחרר רשמית מכאבים כאלה ואחרים, שמלווים אותי כבר כמה חודשים. כי דלקת כזו זה עסק כואב להפליא... כואבים דברים שיש אבל גם דברים שאין, איכשהו באופן מופלא. (כמה סימבולי 2, ולא ב-3D). ומעניין לעניין, מעבר חד לנושא אחר... העבירו לי קישור לאתר, שנראה לי רלוונטי (גם) לכאן. עוד אין לי סבלנות לחקור אותו לעומקו, אבל עושה רושם שמדובר באתר מקיף ופרקטי ביותר: http://www.abiliko.co.il/ שיהיה שבוע רגוע. TM.

היי טימי. עוד לא התכתבנו כאן, אבל כבר כמה שבועות אני קוראת אותך בנשימה עצורה. אני כל כך מבינה את מה שאת עוברת. כל כך מתחברת לפחות למצב הפיזי הכל כך לא פשוט שלך. מחזקת אותך מכאן. כאב הוא חיה רעה ומתוחכמת.הוא מכה בך בדיוק כשאת לא מוכנה, והוא בעיקר אורח שמתאזרח. אם רק נותנים לו. אל ייאוש. אפשר לו , ומוטב להיות נגדו ולא לוותר. אינ מחזיק הלך אצבעות מכאן שהזיהום ייעלם כלעומת שבא, ובעיקר - שתשובי לאיתנך (קודם כל פיזית ואז כל היתר) בהקדם.

זה הזמן בשבילי לשים איזה רגשון מסמיק... לקרוא אותי בנשימה עצורה?!?! היי, תודה על החיזוק משם. כל חיזוק, מכל מקום, עוזר. אבל לא מעודד לקרוא שגם את מכירה מקרוב מצב פיזי כואב כל כך. ואצלי תמיד כאב זה משהו שאפשר לשים בצד ולהמשיך כרגיל; סף כאב גבוה במיוחד. השבוע יש לי ביקורת, שהקדמתי, אצל הרופא המנתח. באותה הזדמנות אקבל גם את תוצאות הפתולוגיה/היסטולוגיה. מוזר שדווקא זה לא מטריד אותי. יותר מעניין אותי להבין, מה בדיוק מסרב להחלים שם ולמה... ושזה לא יהיה כרוך בניתוח חוזר (נשמע קצת מופרך? כנראה. אבל זה מה שמטריד בימים אלה). תודה!!!

מקווה שיום העצמאות שלך אכן יגיע במהרה ושתגיעי למצב של שחרור מכל סוגי המכאובים. (מוכר לי הכאב של דברים שאין.. כן גם פיזית..) מאמינה שהגוף שלך בחוכמתו יידע לרפא את עצמו בצורה אופטימלית. איחולי החלמה מהירה!

עניתי לך בלילה, ואני רואה עכשיו שהודעה לא נקלטה, משום מה... רק שתדעי שלא דילגתי עלייך ולא שכחתי. זה רק הפורום הסלקטיבי הזה, עם ההחלטות הוירטואליות הלא-ברורות שלו. אז אני מנסה לשחזר: אולי... רק אולי... יום העצמאות הזה שלי יגיע, כשאלמד להכיר בכאב (כאבים?) הנפשי ולהודות בכלל שיש גם דברים כאלה. ואז להתעמת איתו. אולי, רק אולי, רק יאפשר לגוף קצת לנוח והוא לא יצטרך "לדבר" יותר את הכאבים האלה. ונתת לא מעט קרדיט כאשר כתבת על חוכמתו של הגוף שלי לרפא את עצמו - הוא נלחם גם באנטיב' שקיבלתי ולקחתי. ומזל שיש לי תור לביקורת הערב, כי כמו שחשבתי וניחשתי, יומיים אחרי סיום האנטיב' ונראה שהדלקת מרימה ראשה בשנית. משהו שם לגמרי לא בסדר. תודה על האיחולים!!!

לטוב ולרע- צדקתי! שנים של טיפולים... שאני מנסה להסביר למה אני מפלצת... שאני מנסה להסביר שמגיע לי למות..שנים...שהצד השנילא מצליח לקבל ולהבין את מה שלי ברור ברמה הקיומית, בלי שאוכל למצוא לו מילים...כמה שאני לא כמו כולם... שמשהו דפוק שם אצלי. שמגיע לי למות (אודי, נכון שלמפלצות מגיע למות?). ואחרי שנים של שיחות עם מומחי הנפש דווקא מרפואת הגוף מגיעה התשובה. צדקתי. כנראה שמצאו מחלה. יש בתוכי מפלצת (באמת) והיא תוקפת את הגוף שלי, גם היא יודעת שמגיע לו למות... והאירוני הוא שדווקא הפרידה מהמטפלת שהותירה אותי חבולה ופצועה, היא שהוציאה את המפלצת ממחבואה. הסטרס מהפרידה עורר את המפלצת ועכשיו אני יכולה לשאת בגאון את הידיעה: צדקתי. מגיע לי למות. ושוב שיר שנראה לא קשור. אבל מותר לי לא להיות אינטגרטיבית, כי יש שם מפלצת שמפרקת את הכל...שיר עצוב עצוב...על המטפלת ועלי http://www.youtube.com/watch?v=mdEaFsEx24c אם היא רק היתה יודעת...

רצית להיות צודקת? וסליחה על השאלה הלא ממש הוגנת הזו. לא, אני לא מתכוונת שרצית לחלות במשהו פיזי כדי לצעוק לעולם - I rest my case. ממש לא. בבקשה אל תביני את זה כך. אבל זה שאפשר להיות צודקת בכל מיני דרכים, כשרוצים בכך, זה לא סוד. אני יודעת, אני מצטיינת ב'צדק' מהסוג הזה. תראי, אגב, את "מפלצות בע"מ" של דיסני-פיקסר ותקבלי תשובה לשאלה ששאלת (את אודי) - למפלצות יש זכות קיום לגיטימית. בעיקר כאלה שרק חושבות שהן מפחידות, אפילו כשהן מנסות ומתאמצות להפחיד... כתבת "כנראה ש..." זה אומר? עדיין בבדיקות ובירורים? יש כיוון כללי כלשהו? שולחת לך מפה איחולי כיוון כללי שלילי למה שזה לא יהיה (אלא אם דווקא מצפים למשהו חיובי?). ומה שכתבת סותר לחלוטין... מחלות לא "רוצות" להרוג את הגוף, ולא "חושבות" שמגיע לא למות. למה? כי זה המקום שלהן לחיות בו, והרג של הגוף = התאבדות עבורן. כשהגוף מת, עבור המחלות זו תקלה מצערת. לכן נלחמים במחלות, כדי שלא לחלוק איתן את אותו גוף. זו לא שותפות מוצלחת. האם העובדה שכנראה חלית במשהו, היא הראיה האולטימטיבית שמגיע לך למות??? איך זה?...

הי טימי'לה מבולבל לי. יש איזו שמחה ב(אולי) להיות חולה. יש לזה כל מיני סיבות, אולי רציתי להיות צודקת כי נמאס לי שכולם אומרים לי שאני לא מפלצת (חבר'ה, תפתחו את העיניים, מה יש לכם?) ואני לא מפלצת חמודה מסרט של דיסני... אני הדבר האמיתי. ואולי רציתי להיות חולה כדי שהיא תהיה איתי. כדי שאני אוכל להיות שוב חלשה וקטנה ומטופלת. אולי גם מחלה של הגוף זה נחמד איפשהוא אחרי כל מחלות הנפש כי (כאילו) סופסוף יש משהו "אמיתי", שאנשים לא יכולים להגיד לי "תקחי את עצמך בידיים", עכשיו יש גושפנקא, מחלה גופנית היא מחלה אמיתית, שזה הרבה יותר שווה. אבל כמו שאת שומעת... עדיין מאד מבולבל... כן, עדיין בבדיקות ובירורים. אבל לא סותר בכלל. כי הכיוון הוא לא מחלה, משהו חיצוני שנכנס לגוף וצריך לדאוג שיצא, אלא שהגוף שלי עצמו התחיל לתקוף את עצמו. מערכת החיסון שלי מנסה להשמיד את כל האיברים הפנימיים (נחמד מצידה, לא?), אז תגידי לה שאין בזה היגיון ושאם היא תצליח במלאכה גם היא תושמד, אבל נראה לי שאצלי היא לא כל כך מקשיבה להיגיון. זה מה שהיה בעיקר קשה להפנמה במחלה הזאת שעדיין בבירורים, שאין רע מבחוץ, שהגוף שלי הוא הרע. הרע אצלי, הרע שלי, הרע הוא אני. וזו לא מחלה שעוברת. הגוף שלי לנצח ימשיך להלחם בעצמו. Self destruct. הגוף הזה ישמיד את עצמו בעוד 10, 9, 8.... אוף... כמה מלחמות. לא יודעת מאיפה זה נחת עלי… טוב, לפחות הפעם נארגן שיר רלוונטי: "סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא" (לאה שבת) אז שיהיה לנו שקט. ים של שקט. להתראות גלי

לאודי אתה צודק, מוות הוא חלק מהחיים, הוא טבעי. אבל אם לרגע מניחים בצד את הדיון על מה שטבעי, אפשר גם להסתכל על העולם דרך תיאוריות מוסריות, ואז בוודאי תסכים עימי שלא אני המצאתי את הקונספט של עונש המוות, של מוות לא רק כחלק מהחיים אלא גם כאמצעי הענשה בנסיבות חמורות ביותר. בטח אפילו אתה תצליח לחשוב על כמה דמויות בהיסטוריה, כל מיני מפלצות כאלו, שמי יודע ואולי הגיע להן למות. ואפרופו טבע, אני נזכרת שהאינסטינקט הטבעי שלי היה לשמור ממך מרחק. כתבתי בפורום אך אף פעם לא פניתי אליך, לא בשאלות, לא בבקשות תמיכה. ברוב תבונתך שמת לב לכך ודווקא בצורה שהייתה די נעימה עודדת להתקרב. כעת אני מתחרטת שלא הקשבתי לאיתותי הסכנה. גם אם הכוונה שלך היתה (אולי, מי יודע) טובה. קרי, שאקבל סיוע פסיכולוגי. דברייך היו ביקורתיים, נוקשים, קרים (כמעט כאילו צעקת: את חולת נפש ומגיע לך למות). תיארת אותי כסדיסטית מזוכיסטית, בחוסר רגישות, בהתחשב בכך שככל הנראה עומד לפניך אדם במצב פגיע. וגם הרבה יותר מכך, בחוסר ראייה של הקונטקסט הרחב, התחייסת נקודתית לדברי בלי לקשר לכך שאולי זו אחת מדרכי ההתמודדות הראשונות עם קבלת בשורה קשה ומטלטלת שדורשת התארגנות מחדש בכל הרמות. דרך התמודדות שלא מאפיינת את המצב הנפשי הכללי במרבית הזמן. ההודעה שלך לא רק שלא היתה אמפטית. היא היתה פוגענית, מעליבה, מכלילה וממוטטת. חבל. גלי

גלי יקרה מאחלת לך החלמה מהירה, מקווה שתילחמי במחלה ותוכלי לה ( בטוחה שאת יכולה ). אין אף אחד אף אחד שיכול לעזור לך עכשיו? בטח מפחיד וכואב לגלות פתאום שמשהו לא בסדר בגוף..אני כל כך מבינה את הכמיהה שלך שאדם אהוב יבין ויקבל ויהיה שם למרות הכל..אבל אם היא לא יכולה לעשות את זה - תהיי את בשביל עצמך האדם הזה, ותמצאי עוד מישהו ( מטפלת חדשה? חבר ? בן משפחה? ) שיהיה כוח עזר. שולחת לך חיבוק ארוך וגדול, כמו של דובוני אכפת לי אופיר

אופירוש'לה תודה. תודה רבה. איזה דובונית-אכפת-לי מקסימה את (ובכלל, כמה אני מתגעגעת אל אותם הדובונים, הם היו ממש מתוקים. פעם שלחתי למטפלת הראשונה מכתב בדואר על דף מכתבים של דובוני אכפת לי שבו אחד אומר לשני "שנהיה יחד לנצח נצחים"... נתתי לה קצת חומר לדבר על כמה אני לא מציאותית וילדותית ). יש כוח עזר... אני חושבת... ועוד לא לגמרי עיכלתי..וגם לא כל כך הבנתי אבל זה אולי חלקית בגלל שגם הרופאים עוד לא ממש הבינו אז מי אני שאבין... בינתיים (כרגיל) תנודות. בין עצב גדול (בעיקר עליה, שהיא לא איתי. עכשיו) לבין אפילו שמחה, משהו ברמה של משמעות חדשה... שדרך מקור הקושי החדש (כאילו שהיו חסרים לי מקורות קושי לפני כן, והנה אני מחפשת חדשים...) אני אצליח יותר למצות, לנצל, להעריך. מבולבל עדיין כל העניין. תודה. והרשי לי גם בעץ הזה לחזור ולומר כמה אני חושבת, ורוצה בשבילך שתהיה חוויה מתקנת איתו. שם. כמה אני שמחה בשבילך על ההזדמנות וכמה אני חוששת בו זמנית ממנה... רק טוב, גלי

מקווה שתוכלי להתגבר על המפלצת שבך.. באמת שמקווה - שתרגישי טוב יותר. מאחלת לך המונים של בריאות הנפש והגוף. שרית

השבת פגשתי חברה של המשפחה, מטפלת התנהגותית (לא פסיכולוגית, עובדת סוציאלית שעשתה הכשרה לטפל), והיא שמעה שאני בטיפול פסיכודינמי. היא התחילה לרדת עלי ועל ההורים שלי, שהטיפול הזה לא ישנה את חיי לטובה בשום צורה, להיפך הוא עלול לדכא אותי ולאמלל אותי. היא אמרה להורים שלי לא לתת לי כסף בשביל טיפול כזה. אמרה שהיא תמליץ לי על טיפול ש"ישנה את חיי לטובה", בלי לעשוק אותי ותוך מספר פגישות קצר. אני מוטרדת מהענין עצמו. האם לדעתך/דעת באי הפורום יש לטיפול פסיכודינמי פוטנציאל הרס? האם כאשר מספר הפגישות כ"כ גדול זה לא סוג של עושק של המטופל? האם לא עדיף טיפול התנהגותי קצר טווח? איך אני יכולה באמת לדעת מה טוב לי...

מרים, אני משוחדת בנוגע לשאלה שלך. אבל חייבת, חייבת, חייבת ושוב - חייבת לכתוב, שהדבר הכי לא מקצועי לא קשור לאף אחת משתי הגישות שציינת (התנהגותי/פסיכודינמי), אלא להתנהגות של אותה חברת משפחה! זכותה לטפל בדרך שבה היא בחרה. זכותה להמליץ על הדרך הזו. אין. לה. זכות. לרדת. עליכם! ובטח שלא להשמיץ גישות ו/או מטפלים שאינם פועלים בדרכה! זה הכי לא מקצועי שיכול להיות, והייתי נזהרת מהמלצות של "משמיצנית" מהסוג הזה. זו דעתי בנוגע לסיטואציה שתיארת. אני, אגב, מטופלת לפי הגישה הדינמית. לכן ציינתי בהתחלה שאני משוחדת :) בהצלחה בכל דרך שתבחרי, TM.

אני רק הולכת ומסתבכת. סביב עצמי, סביב החיים. אין לי כח. רוצה לעצור הכל, לוותר.לא רואה שום סיבה להמשיך עם זה. לשרוד כדי להתקיים ולהתקיים בשביל?-לשרוד? מעגל מתיש ומטופש. הנה ,לפחות אני משתמשת במילים. קצת כי לא השארת לי ברירה-אודי...

אודי בוקר טוב לך, ..כייף ! הבוקר- שוב, יום ראשון (על אמת..לא כמו/כאילו..) הבוקר -שוב, לשמיים גוון תכול/כחול צלול.. הבוקר -שוב, השמש זורחת כמו שזרחה, הבוקר -שוב, הציפורים מחייכות אלי ואומרות לי בוקר טוב, הבוקר-שוב,היערה מפיצה סביבה ריח משכר.. הבוקר-שוב, בוקר !!!! אודי יקר , תודה על המילים שלך לגבי השגעון.. הם נתנו לי עוגן... שיהיה לך יום קסום !!! :))

רק לכתוב לך, כמה טוב לקרוא גם הודעות כאלה... ושעוד יותר טוב שככה התחיל לך השבוע. מאחלת לך שיימשך ככה, יציב ובוטח! TM.

טימי, תודה על המילים.. רוצה לשתף אותך.. קוראת את מילותייך כבר זמן רב, תקופה ארוכה נעלמת לנו (בתקופת הניתוח ונסיעתה של המטפלת שלך..) התקופה שנעלמת מהפורום היה ארוך מאוד !!! ממש נצח !!! לא שאלתי בקול ,לא כתבתי לך, שתקתי ושתקתי למרות שדאגתי מאוד מאוד !!! אין לי מושג למה ,אך יודעת שמשהו עצר אותי מלכתוב לך.. לא יודעת מה ולמה עצר..וחבל לי.. תודה לך שדרך הפתח הזה איפשרת לי לכתוב לך מילים אלו.. מאחלת לך שתרגישי טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אודי בהמשך לדברי האחרונים התלבטתי אם בכלל לשוב ולכתוב כי בתגובותיך האחרונות קיבלתי הרגשה שאין לי יותר מקום. הפקפוק הזה, ההאשמה הכללית שיצאה ממנה האשמה אישית פגעה בי מאוד וחיזקה לי את התחושה שאין לי עוד סיבה להאמין באפשרות של טוב. המילים שלך היו קשות ולא הבנתי איך ברכה תמימה וכנה שלי שבאה מהלב עם תודה הופכת פניה ברגע אחד וזוכה לגילויי כעס שיש בהם האשמה כלפי. זה לא מפסיק להדהד בתוכי. כתבת "מי כמוך יודעת שלרטינות, לנרגנות ולנואשות יש אצלי מקום רחב. אבל כשהאיזון העדין שבין אנונימיות ושקר מופר זה מתחיל להרגיש לא אמיתי". ובהמשך: "את יכולה להיות את אבל את יכולה להיות אחד הפרצופים של זו בעלת אלף הפרצופים". גם אם הכוונה שלך היתה כללית המסר היה חד, תוקפני ומאוד אישי. ולא הבנתי איך בתור מישהי שגלשה כאן שמונה חודשים באופן עקבי ותקין אתה יכול לפקפק בי באופן כ"כ מובהק כשהמילים שלך לא השתמעו לשתי פנים. על בסיס מה היית כה נחרץ..? בנימה התקיפה הזו שלך אלי אתה העברת מסר גם לאחרים שדמי מותר ובייחוד בשימוש שלך בהבחנה בין use ל abuse. לומר משפט כזה לקורבן סדרתי של ניצול בעבר ובהווה זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות- גם אם זה נאמר ברגע של כעס. כאילו עשית לי משפט שדה. איך יכולת לומר לי דבר כזה אודי. איך יכולת. למחוק אותי בקלות כזו. אני לא אשמה במה שעברתי שניצלו אותי אנשים רעים, ומעולם לא ניצלתי בחיי אף אדם ושום אמון שניתן לי. אני שקופה כמו אקווריום (אמנם של דגים מתים), כל עולמי הקשה ונטול התקווה פרוש פה בכנות מלאה (ואולי אבקש ממך למחוק הכל) והוא לצערי הרב אמיתי בדיוק כואב. הייתי מוותרת על כולו אם רק הייתי יכולה. הנשמה שלי נפגעה ואיתה פרור האמון האחרון שלי בעולם. כשאמרת מה שאמרת אתה כאילו פיקפקת בחוויה שלי, בחווית הניצול שלי- ובייחוד בעתות השלבים האלה שמתחיל להתרקם בתוכי סוף סוף איזה סיפור שלם ורציף. הייתי המומה מחוסר הרגישות, מהציניות, מהכעס, מהזלזול, מהנחפזות הזו. הרגשתי שפגעת בשמי. שביישת אותי על לא עוול בכפי. אמרת שאתה מתנצל אם יעופו ריקושטים בפורום בגלל המצב שנוצר. אבל אודי- אתה פשוט ירית בי חזיתית. ואולי הייתי קורבן האשמה נוח כי הפופולאריות שלי לא עולה על גדותיה. שאני מבודדת ואז ליגיטימי לנדות את מי שגם כך נמצא בשוליים כי ממילא לא ירגישו בחסרונו. שהוא חסר תמיכה, הגנה וכוח התנגדות. למצוא אשם תורן כדי לחזור למצב שגרה. ואולי כמו שאמרתי בעבר אולי זו היתה הזדמנות כי היאוש שלי לא מתמתן, אין חדשות מהשטח, שום ניצנים של התעודדות, הפוגה, רק התדרדרות קשה ותלולה שמשפיעה אולי על המצברוח הכללי- ואז לא שווה להשקיע בצמח אובדני שממילא עשוי לנבול בקרוב. כלכלה אגרונומית בסיסית. אפשר להבין. נשמע אפילו צודק. בכל מקרה היעלמותי מפה תהיה לרווחת כולם אז לפחות אפשר לומר שעשיתי בכך מצווה. באמת מרגישה שכבר אין לי סיכוי יותר בעולם וכל מה שקרה גרם לי להצטער על שנכנסתי לפה מלכתחילה. זה היה משפיל הסיום הזה. וביחוד כשידי נקיות וצחורות וניזוקתי מפוגענות של מישהו אחר. אבל מי אני בכלל. אתה באמת לא חייב לי כלום. אף אחד לא חייב לי כלום. וגם העולם הזה. לצפות לרחמים. לעזרה. אין שום סיבה. וזה שוב אני לבד מול העולם. אין שום סיבה להאמין יותר או להתקיים. פרשתי פה שמונה חודשים מהחיים שלי לשווא. נפתחתי והפקדתי פה את נפשי אולי בטעות. ואני באמת אשמה אודי. אשמה מאוד שנולדתי, שרציתי תקווה, שרציתי שינוי, שרציתי לתת אמון בבני אדם, שרציתי פעם אחת בחיים הארורים האלה לקבל גם קצת טוב קצת כוח להמשיך, לנשום, לשנות לעצמי סוף סוף את הגורל הדפוק הזה. לטפל בעצמי. אבל יש אנשים שנולדו לא לקבל כלום. יש אנשים שכנראה לא מגיע להם כלום גם לא יחס הוגן הקארמה נחרטה בהם מרגע לידתם. התפכחתי. לא אבקש יותר עזרה. מספיק. הבנתי את הרמז. חייתי ביניכם כמו צמח בר. לא אשוב יותר לשדותיכם. צריך ללכת. (ורק מבקשת תגובה הוגנת לא ביקורתית ותוקפנית או מנוכרת מתנערת כי אני לא אעמוד בזה אבל אני לא בטוחה אפילו שיהיו לי הכוחות לקרוא אותה. אולי בעצם תרגיש שאני לא ראויה אפילו לתגובה). אולי אני רגישה מדי ולא פענחתי נכון את רוח דבריך אבל זו הרגשתי ויש לי זכות לומר אותה גם אם היא לא מצלצלת טוב. היה שלום. רפאים

וואוו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ...לא יודעת מה לומר לך...... אומנם את שולחת מכתב זה לאודי , אך לא יכולה להתעלם ממנו... מכתב כל כך קשה,נוקב, הכאב שעולה הוא פשוט בלי נסבל..נראה לי שאפילו למסך עברו צמרמורות כשכתבת מילים אלו.. בטח המקשים שבמקלדת דיממו כשהקלידו מילים זועקות אלו.. וואוו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! רפאים יקרה !!! לא הפנית את המילים אלי ואולי אסור לי לומר משהו ??? אם זה לא נכון לך, בבקשה תדלגי על הודעתי זו.. רוצה רק לחבק אותך ולומר לך אם את מרשה, אני מאמינה לך !!! חושבת שאת אדם רגיש מאוד לעצמך ולאחרים.. זוכרת את הודעתו של אודי אלייך.. חושבת "שברוח הימים של אז"לא רק את חטפת.. אודי נלחם אז חזק בכדי שנרגיש שיש פה קרקע בטוחה ויציבה .. בכדי שתהיה גם לך !!!!!!!!!!! קרקע בטוחה ויציבה !!!! מחזיקה לך יד (אם מותר..)

אודי (פוחדת כבר לקרוא בשמך) כל מה שאומר או לא אומר יהיה טעות. פשוט עצוב לי. מתחרטת על המכתב שכתבתי ברגע של סערת רוח שונאת את עצמי עוד יותר ובכל זאת מרגישה בהזמנה הזו להשאר זרות כי אתה כבר לא מדבר אל רפאים כרפאים אלא כאל מישהי אחרת. ולא אוכל להשאר כל עוד יש לך ספק לגבי מי שהייתי ומה שקרה לי כי בלי עיניים אני לא קיימת. הרצף של אותו מבט קודם נקטע. מבינה את האמון שנסדק אצלך יודעת שניסית להגן אבל לא יכולה ככה להמשיך. דבריך למעלה היו עמומים לי. אפילו בלבלו אותי עוד יותר. גם עייפתם ממני. יש גבול לכמה כאב מקום כזה יכול להכיל ולי אין תקווה ואני חושבת שהשתכנעת. המרחב הזה נועד לאנשים עם תקווה. ומכירה במוגבלות של המקום ולא ציפיתי שדרכו אשתקם אבל הוא נתן לי איזשהי תקווה, תחושה של הגיון. בא לי לצעוק כל כך חזק אבל אני אהיה בשקט. לכל דבר יש סוף. הטרול הזה צוחק לי בפנים כמו כל הטרולים האחרים שחרבו את חיי והוא בטח לא היה המצאה שלי. ותודה במבי על המילים. היו שלום עצוב ככה לעזוב אבל לא כולם קמים. חוזרת לארץ המתים. צמח ביש מזל

אני ממש רדוף בטיפול, צריך כל הזמן להכחיש פרשנויות ובקורת לא נכונה עובדתית.לדוגמה- ספרתי למטפל שאחי מבקרים את הורי, והוא לא שמע את הסוף(הורי)- ושאל- במה הם מבקרים אותך? אני חש שהמטפל מוצץ ממני בקורת על עצמי בכל דבר. ויש דברים כ"כ לא הגיוניים. אני באתי לטיפול להעלות את הדמוי העצמי. וכאן זה נראה שהמטפל מחפש הרבה הצדקה לטיפול ממושך, ע"י ביקורת, שלעיתים ממש מומצאת על ידו. ואם אתנגד,ואומר לו את תחושותי שהוא מחפש אותי בפינה, הוא יפרש זאת כהתנגדות לטיפול. אבל האמת פשוט אחרת.וכל מי שמכיר אותי לא חשב ולא חושב כך. ציטטתי מדבריו לקרובים אלי, והם ממש הסכימו שהוא טועה בי. מה לעשות?

גם אני סבלתי ממטפל ביקורתי, מדרבן וכדומה. (מתוך כוונות טובות).הענין ערער את ביטחוני בטיפול , וטירטר אותי.לבסוף,אמרתי לפסיכולוג שמה שעוזר לי,מנסיון,הוא גישה רכה.הפסיכולוג התבצר בעמדתו ואמר שלכל המטפלים אותה גישה.(טעות).לפיכך,בטוח שעליך להעלות הבעיה בהקדם. כך תחסוך זמן. קח בחשבון שתתקל בסירוב.יש אנשים ופסיכולוגים שמשוכנעים שהם יודעים מה טוב למטופלים.הדבר אף נתמך ע"י חלק מהתיאוריות הפסיכולוגיות.( זכור שגישות אחרות שוללות זאת לחלוטין). דרך אגב -כמוך סברתי שאני ביקורתית כלפי עצמי וכדומה. אבל המסקנה הייתה שזה הסגנון של המטפל ,שהוא בילתי תלוי בי. להתווכח עם פסיכולוג =בעייה קשה. הם מנצלים העובדה שהמטופל נקשר אליהם. הכל ללא כוונות זדון. בהצלחה

שלום.אני בחורה בת 19 ומקווה שתוכל לעזור לי ולהגדיר מה יש לי.יש לי יחסים מורכבים עם האוכל הייתי די קרובה לאנורקסיה והוציאו אותי מזה.עכשו יש לי התקפי אכילת מתוקים לפעמיים זה משבש לי את היום .פתאום תשוקה כזו.אני זוללת בעיקר בלילה.ואח"כ אני לא מקיאה זה מגעיל אותי.אלא אני חותכת את עצמי עם סכין יפני ביירכים ובזרועות לפעמיים אני מחפשת איפה לחתוך כי אין מקום.שפוי או לא זה מקהה את רגשות האשם שלי.מה זה אומר?אני יודעת שאני שונאת את עצמי.ואני זוכרת שמגיל צעיר הייתי מתעללת בעצמי לא ברמה כזו אבל עדיין. תודה

לינור יקרה, למרות שחסרים לי פרטים נוספים משמעותיים כמו - משפחה, חברה, לימודים, צבא, תעסוקה וכד' למצב אותו את מתארת יכולות להיות סיבות שונות החל מסיבות רפואיות פיזיולוגיות אותן יש לאבחן באמצעות רופא המשפחה, בדיקות דם וכד'וכלה בסיבות פסיכולוגיות. במיוחד לאור העובדה שציינת כי הינך מתעללת בעצמך מגיל צעיר. ממליץ לך לפנות בהקדם ליעוץ מקצועי מוסמך. ברור כי ניתן לעזור לך וכי אין הצדקה לסיבלך. אשמח להתעדכן ולעזור . תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר יגאל גלקיסמן

שכחתה אותי? שם למטה?

סליחה שאני שוב.. ותודה על תשובתך האחרונה..לכתוב שירים באמת עדיף.. מה שמאד מעיק עליי זה שבפגישה האחרונה "היא" ליגלגה עליי (ולא פעם ראשונה..) -על הפסימיות שלי ועל ההאשמה שלי את העולם בכל בעיותיי - מה שממש אינו נכון כי האדם היחיד אותו אני מאשימה זה אני. ואני לא משתמשת במילה הזו בכלל - (להאשים) וכששאלתי אותה לדוגמא - היא לא ממש ידעה לענות.. אבל המשיכה להיות במצב רוח כזה זחוח.. הביטה שוב ושוב בשעון ב10 דקות האחרונות ומיהרה "לנפנף" אותי מהחדר.. ואולי יש תקופת התיישנות למטופל - מול מטפל מסויים שמעבר לה מערכת היחסים מועדת לזלזול ? ולחוסר מוטיבציה של המטפל? ואולי הכל בראש שלי?? ואולי אני לא רואה נכון את ההתנהגות שלה? את המציאות? איך אדע? כבר לא סומכת על עצמי! ואיך אתנתק ממנה כשכל כך תלויה בה? בדיוק כפי שתלויה באב שהעניק חום ואהבה מצד אחד ואלימות מילולית ופיזית מצד שני? האם יכול להיות שאני מזמינה על עצמי אנשים כאלה (גם מטפלים!?) עם הדפוס המוכר לי? אין לי יכולת להגן על עצמי.. הרי בשביל זה הלכתי אליה לטיפול בזה.. אני כל כך מיואשת ומתוסכלת.. אודי בבקשה תעזור לי ?

תודה. עזרת והרגעת.. שיכולה קצת לסמוך על עצמי.. שיכולה לבטוח בטיפול.. ו..בה.(מקווה שהיא תכבד זאת..) קצת בעייתי לי הדיבור בפניה .. יותר קל לי בכתיבה.. מקווה שאצליח לא להתפזר ולהביא זאת בפניה בבהירות וב..אסרטיביות.

אחרי קצת חשבון נפש הגעתי למסקנה...צודק. סליחה ותודה. אור

היי אודי, מה שלומך? אבל באמת... אז.. נראה לי שאני יכולה להגיד, בזהירות רבה, שיצאנו מהמשבר.. ושכנראה הדרך היתה עם מוצא.. אולי מישהו (אני?) שם תמרור "אין מוצא" בלי כוונה (ואולי עם?). אודי.. מסתבר שאיכשהו כל מה שקרה בינינו בתקופה האחרונה, היה בעקבות איזושהי אי הבנה.. ואני לא יודעת אם זה אמור לשמח אותי או להעציב.. חודשים של כאב לב מטורף, של כמעט סיום טיפול- רציני ביותר. ובסוף.. בסוף מתברר שזאת היתה מין אי הבנה שכזו.. אני חושבת על זה ש.. אם היא לא היתה כל כך מתעקשת שנמשיך בפגישות.. אם היא לא היתה ממשיכה להתקשר ולהגיד לי שהיא מחכה- בכל פעם שאמרתי לה שאני מסיימת את הטיפול.. אם היא לא היתה ממשיכה להגיד לי שאני חשובה לה, יקרה לה, ושהיא לא מוכנה לזרוק יותר מ-6 שנות טיפול בלי לנסות להבין.. אם.. אבל היא כן.. אז לרגע, רק לרגע, אני מרשה לעצמי להרגיש שהיא באמת התכוונה כשהיא אמרה לי שאני יקרה לה ושהיא אוהבת אותי ושהיא לא מוכנה לוותר עלי ככה. רק לרגע אני מרשה לעצמי להאמין כשהיא אמרה לי שהיא מדברת איתי יותר מכל אחד אחר. רק לרגע אני מרשה לעצמי להאמין. ואני מקווה.. מאוד מקווה שכל זה לא יתפוצץ לי בפנים.. כמו שתמיד קורה בסופו של דבר.. (נבואה שמגשימה את עצמה?) אודי, תודה שהיית כאן וכל פעם ששאלתי, תהיתי או התנגדתי ללכת לעוד פגישה שהרגשתי שהיא כבר מיותרת לחלוטין.. בכל זאת אמרת לי שכדאי שכן אלך.. תודה, וסליחה על הודעה מבולבלת שיר

הי שיר, שמחה איתך ובשבילך. ו..אולי כדאי להחליף את הכותרת ל "יש"?.. (:

תני לכל ה"רגע" האלה עוד כמה רגעים... הם שלך, ובזכות. עבדת קשה עבורם. ואת התודה הכי גדולה שכחת (ואולי לא?) - לעצמך! זה נכון שהיא לא ויתרה עלייך. ושאודי כתב לך לא לוותר עליכן. אבל את המשכת ולא ויתרת... את העבודה הכי קשה עשית את. TM.

הפנים שלי מחייכות אלייך .. והידיים מחבקות מרחוק .. אני ככ שמחה לשמוע על השקט שהגיע - מלווה אותך כאן בשקט (לא מעט) .. אחר החיפוש האינסופי .. צריך הרבה כח .. ואת בחורה אמיצה - אל תשכחי את זה ! איתך כאן.. שרית

יקרות, תסלחו לי שמגיבה לכולכן ביחד.. כנראה שחלק מהגבולית שלי זה שינויים קיצוניים ומהירים במצב הרוח.. כנראה שמתישהו אני אהיה חייבת ללמוד לקבל את זה ולהתמודד עם זה.. אני כל כך עייפה מעצמי כבר, שבקושי מסוגלת לעשות משהו בצורה נורמלית.. אבל כשראיתי את התגובות שלכן, הייתי חייבת.. חייבת להגיב.. אז מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה כרגע.. חשוב לי שתדעו שמאוד ריגשתן אותי.. הייתי קצת הרבה בהלם מהתגובות.. חשבתי שאפילו את אודי זה לא ממש יעניין שאולי כן יש מוצא.. שהמשבר איכשהו מתחיל להיפתר.. חשבתי ש.. זאת הודעה טיפשית ומיותרת.. והתגובות שלכן.. באמת מאוד הפתיעו אותי נגעו בי.. אז.. מנסה להגיב לכולכן ביחד ולכל אחת לחוד.. מיקה- אני חושבת שאצטרך לפחות עוד 6 שנים (ובטח עוד יותר) כדי שבאמת אוכל לשנות את הכותרת, כדי שאני אוכל להגיד "יש" מתוך הבפנוכו.. טימי- אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על הרעיון שאגיד לעצמי את המילה הזאת.. "תודה".. אני חושבת שגם לזה אצטרך עוד אי אילו שנים לא מעטות של טיפול.. שרית- הכי אני צריכה שקט.. מעצמי.. התהפוכות האלה במצבי הרוח קשים מידי.. מוזר.. כמה אני מרגישה את עצמי חלשה ופחדנית.. אי שם בקצה השני של אמיצה ועם כח.. הדמעות מציפות, כמו גם הכאב. סליחה ו.. באמת תודה רבה לכן.. אתן יקרות לי מאוד.. שיר

אני מאוד רוצה להבין, מה קורה בטיפול - איך טיפול אמור לעבוד? מה גורם לכך- שאדם בוגר ישתנה? מה צריך לקרות בטיפול, בשביל שדברים ישתנו בהרגשה ובמציאות? ואם אפשר גם תגובתך לשאלתי בעץ למטה על "מה הוא חושב"-אפשר הסבר?

תוכל בכל אופן להפנות אותי לחומר מדעי/ קישורים בנושא ואפילו על קצה המזלג. משהו.

אודי, מרגיש לי שהרצפה נגמרת לי.. הכל נעלם.. הימים כל כך מתבלבלים לי.. הרגע היה פסח-ראשון-שבת-חול-שואה-רגיל- זכרון-עצמאות- חופש-רגיל-שבת-שבתון..בכי,מנגל, שירה,עצב,אובדן, כזה בלגן..הכל ביחד מתערבב במיקסר של העולם... אפילו הודעת ההמשך שכתבתי לך מתישהו השבוע (ואולי זה היה לפני שנה,שנתיים..בגלגול הקודם ..??) נעלמה..... ואולי משהו בה היה לא ראוי ולכן לא פרסמת ??? ומה לא ראוי בה ולמה לא ראוי ?? ואולי היא לא נעלמה..?? אולי ההודעה גם כן באיזשהו מקום בעולם..גם כן ללא רצפה...??? הכל מתערער... ואולי, תמיד הכל היה מעורער ??? אפילו מזג האויר משתף פעולה...סתכל אודי החוצה, הרם מבט למעלה..איזה עננים אפורים.. נראה שעומד לרדת גשם..בסוף אפריל.. ואולי עכשיו לא סוף אפריל ?? אולי אנחנו בינואר ורק נדמה לי שהיום ה 21 לאפריל ??? ואולי, זה בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד??? אודי, נראה לי שהשתגעתי... אודי, מה קורה לי ??? :-((

במבי יקרה .. את נשמעת ככ עמוסה .. בבלאגן איום.-זה לא פשוט . יודעת כמה .האמת- עצוב לי לשמוע. רק רציתי להגיד לך שאת לא משוגעת. מושיטה אלייך יד...

...לפתע נעלמה לי גם ההודעה שהתחלתי לכתוב לך.. ..כאילו הכל מגיע בתזמון..הכל נעלם..נגמר..לא מובן.. קטוע.....כן,הכל בלגן... הכל כל כך מתחבר אצלי לאירועים שחוויתי בילדותי וניסיתי בתחילה לשתף את אבא שלי בהם (כילדה )והוא פטר /פתר הכל במילים "נדמה לך..נדמה לך שזה היה".. עד היום יושב אצלי במוח האחורי (ואולי גם קצת בקדמי ???) הקול החזק הזה של"נדמה לך "... שרית, תודה ענקית לך !!!!!!!! את כל כך רגישה בעיני..-אני קוראת את מה שאת כותבת.כואבת ועצובה איתך,אך לא מוצאת את הכח להגיב.. מנסה להחזיק בשתי ידיים חתיכת רצפה..לפני שאתעופף לחלוטין כמו בלון הליום... מצטערת..

אודי, ציטוט שלך :"יש רגעים כאלו שהכל מתערער... לעיתים מבהיל ודורש אחיזה ואוריינטציה" אודי, אני מבולבלת.. מבהיל את מי ?? אתה נבהלת לקרוא את ההודעה ?? דורש אחיזה ואוריינטציה -על ידי מי ?? איך?? אודי, לא כל כך מבינה מה כתבת, למה התכוונת ?? ..ואולי זה כי השתגעתי ??? אתה חושב שהשתבשתי ??? השתגעתי ?? :(((((

הי אודי אוף..החג נפל על הפגישה שלנו..שבועיים בלי פגישה, עצוב לי..וקצת קצת כועסת. אני יודעת שאני כבר לא באותו מקום עבורו, אבל פעם, כשנפגשנו שלוש פעמים בשבוע, אם הייתי באמת צריכה הוא היה מסדר את זה ככה שניפגש גם ארבע פעמים..ועכשיו..הוא אמר שינסה למצוא זמן אחר, אבל הוא לא מצא. מצד אחד מבינה, גם אני עזבתי וויתרתי על המקום שלי..ומישהו אחר תפס. מצד שני, כועסת. שאני כבר לא חשובה לו כמו פעם, שבטח יש מישהו אחר שתופס את המקום המיוחד הזה בלב שלו, שעבורו הוא כן היה עושה את המאמץ..הוא כבר לא רואה את הכאב שלי. הבעיה היא שאין לי מה לדבר איתו על זה, כי זה משהו שאמור לבוא מבפנים..מה אני אגיד לו - תרגיש שאני מיוחדת בשבילך? ..מן הסתם, לא. אבל בפנים זה שורט, כי אני יודעת מה זה להרגיש שאכפת לו, ומתגעגעת לזה. לא סתם אמרתי את המילה מיוחדת..בעבר הוא אמר לי פעם אחת שאני תופסת מקום מיוחד אצלו..מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע את זה שוב...לפעמים קשה להבין שדברים משתנים, זה ממש כואב לי. אוף ): בינתיים פה, לבד... אופיר

שבתות וחגים... איך מעבירים את הזמנים האלה ללא כדורי שינה במינון מוגדל??

אפשר להיות איתך ביחד?

אסמו - והלוואי שזה היה אפשרי בזמן אמת

יקרה .. מקווה שהלבד התרחק ממך. כאן איתך, מחבקת.

תודה! תודה באמת על הרגישות והיכולת תמיד לצאת מעצמך ולתת לאחר..מה שאני לא.. מרגישה לאחרונה וכבר "הרבה לאחרונה" שלא מצליחה לצאת מזה.. ומתנצלת שאני לא..

חג שמח. ובקשה תמצא מילה או שניים לתגובה שלי למטה,למטה.

לא מסוגלת להתעשת. אפיסת כוחות. כאב . נבגדות של הגוף הזה. חוסר אונים. מותשת. מה עשיתי שזה מגיע לי אודי? סוג של קורבן? על לא עוול בכפי? זה לא יכול להיות. הרי חייבת להיות סיבה . הגיונית הרבה יותר. סיבה ברורה. אשמה ברורה. בעצם ..למי היא שייכת .?.. לי? לו?.. לי. מרגישה ככ פטתית.. ככ חסרת שליטה. על עצמי איך יוצאים הדברים האלה ממני שוב בטיפול מולו? ואולי מצד אחד זה נראה חיובי שהצלחתי לראות בו גם דמות תומכת, מכילה , מיטיבה חרף זה שהוא הצטייר לי בטיפול כאבא הנאצי שלי ? לא'דעת. מצד שני .. פאק . אין צד שני אני הרי לא מסוגלת יותר לעבור את התהליך הזה עם עצמי עם כל ה"חיוביות" הזו . אופ.. די.. כואב לי . כואבבבב. כואב.כואב.כואב. כואב . אודי .. כואב . אתה שומע אותי ? אודי כואב לי. אני אחרי טיפול . 4 שעות אחרי .. והגוף מבפנים מתפרק . ילא הלכו חגיגות יום העצמאות. נדפקתי עם עצמי בתוכי.

אוף.

אפרת העלתה לפני סוגיה שלא חשבתי עליה למה זה קורה לי שאני חוזרת כול הזמן אליו?אני ממשיכה אלה ותמיד בסוף חוזרת אליו. אני באה מבית שההורים חיים יחד לא ראיתי אלימות בילדותי והקשר בן ההורים שלי ואחים שלי טוב ובעיקר איתי הוא ממש טוב אז למה בכול זאת אני תקועה?

הי, אני כבר 3 חודשים בטיפול. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני עושה...... אולי הכנסתי את עצמי להתמודדות שאני לא יכולה לה. קשה לי לבקש עזרה מאחרים. קשה לי לחשוף את עצמי. מאוד. כשאני שם , אין לי על מה לדבר, אני אפילו מרגישה שאני לא 'מספקת את הסחורה'.שאני לא מספיק טובה. אני מפחדת שמא אני מאכזבת אותו או משעממת אותו. לאחר כל מפגש אני מחליטה שזהו , אני עוזבת אבל אז אני מזכירה לעצמי שהבטחתי לתת לזה הזדמנות. כמה מפגשים זה הזדמנות? החלטתי לפתוח את הנושא מולו. הסברתי שקשה לי להפתח, הוא אמר שהוא רואה זאת. אמרתי שאני חושבת כל שבוע לעזוב. אמרתי שאי אפשר להמשיך כך ושאלתי אם הוא חושב שיש טעם להמשיך, כלומר, עם רמת הפתיחות הקיימת . הוא אמר שזה תהליך שלוקח זמן וזה יגיע בהמשך... הסברתי שאני מפחדת להיקשר לטיפול, מפחדת ליצור תלות. מפחדת להיפגע באם הטיפול יפסיק בפתאומיות. אולי כל זה מצביע על כך שהטיפול הזה אינו מתאים לי? אולי אני בכלל לא מתחברת למטפל שלי? איך יודעים בעצם? הרי זו הפעם הראשונה שלי.. בכל מפגש אני מדברת ושותקת, הוא מנסה להדריך אותי באמצעות שאלות. וזהו. כשאנחנו באמצע נושא ונגמר הזמן, הוא אומר שנמשיך שבוע הבא, אך במפגש הבא אחנו לא ממשיכים מאותה הנקודה. זה לא מוזר? בנוסף, הוא לא אמור לתת insights על כל מה שאני מספרת לו? הוא לא חולק איתי שום תובנות, זה לגטימי? 'התלוננתי' על משך זמן הטיפול,שאני לא אחזיק מעמד כ"כ הרבה זמן, ביקשתי שינסה להעריך כמה זמן זה אמור לקחת עד שאראה התקדמות. הוא אמר שהוא לא יכול לענות לי על כך והוא עצמו היה בטיפול שנים רבות (אמור להדליק לי נורה אדומה?) הוא יוצא לחופשה. אמר שעכשיו, כששיטת הטיפול מוכרת לי ,שאנצל את הזמן לחשוב ולהחליט כיצד ממשיכים , אם בכלל. אני לא יודעת מה לעשות. גם אם אני ממשיכה, אני חוששת שמא 'עייפתי' אותו. אולי הוא בכלל מקווה שאעזוב?! ואם אני עוזבת, אני מאכזבת את עצמי. מתוסכלת. לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לדבר הזה. any insights ? :) תודה

הי אודי, תודה על תשובתך. אכן הרבה שאלות, מצטערת. אם היית יודע עד כמה הנושא מטריד אותי..אני מתעוררת בלילה מרוב מחשבות. מטרתי בטיפול? הגעתי בעקבות תאונה, אשר מלבד ptsd קל , כנראה היוותה טריגר לחרדות. כל זה , אצל אחת שדרוכה באופן תמידי ולחוצה - כנראה הגדיש את הסאה. הומלץ לי על cbt עבור חרדות וטיפול אישיותי. cbt - ניסיתי, לא כ"כ עזר וכעת אני בטיפול דינמי.בתקווה להפוך לאדם רגוע יותר, שמח יותר , עצבני פחות ושלם עם עצמו.זו מטרת הטיפול מבחינתי.קצת מופשט, אני יודעת. הבעיה שאיני יודעת מה אני מרגישה. מלכתחילה לא הגעתי לאופציית הטיפול מרצון. ניסיתי לעזור לעצמי אך ללא הצלחה עד שלבסוף שוכנעתי לפנות לטיפול ע"י הקרובים לי. לכן אני חוששת שהפסקת הטיפול תנבע מחוסר הרצון לקבך עזרה. או מאותן דעות קדומות שלי (אני מודעת לכך...) לגבי טיפול פסיכולוגי ומהחשש שאחרים ידעו על מצבי...גם מבחינה כלכלית אני לא יודעת איך אפשר לממן זאת לאורך זמן. בנתיים, כפי שכתבי לך, במשך כל 3 החודשים לא הגענו לתובנות. אני רק מדברת. הגיוני? נראה לך שכדאי להמשיך לבנתיים?להמשיך לבחון? העניין הוא שאיני רוצה לבזבז זמן או כסף. ו...אני אשאל שוב, זה שהוא העיד על עצמו שהיה בטיפול, אמור להתריע על משהו? אודי, מצטערת על ריבוי השאלות והאורך.שמחה שמצאתי אתכם. תודה,פראני.

שלום. האם ישנו מונח מקצועי המתאר מצב בו אדם בוגר חוזר על מנטרות ומאמין בהם בכל ליבו, למרות שהדבר אינו נכון? אשמח אם תוכלו להפנות אותי למקופ בו אוכל להרחיב את ידיעותי בנושא! תודה

אהלן ד"ר אודי כרגע אני בשלב שינוי בחיים שלי.אני בשלב מוקדם של זיהוי דפוסים ואמונות שונות שהביאו אותי למצב כיום. השאלה שלי מה בעצם אתה חושב על נתק חברתי...למעשה בעבר היו לי חברים אבל בשנים האחרונות התנתקתי מרובם. למה בעצם המחשב אולי הוא חברי הכי טוב?אני מניח שיצא לך לטפל בהרבה אנשים עם בעיה דומה ואשמח לקבל תשובה.

תודה על תשובתך והמאמץ לחפש את ההודעה שכבר טבעה בים הודעות חדשות.. לעיתים מרוב לחץ מאבדת את חוש ההומור..וגרוע מזה את יכולת הקליטה.. ו..דווקא אוהבת משחקי מילים.. (:

יש לי חבר שהייתי איתו במשך שנתיים לקרת הסוף של הקשר הוא החל להרים עלי ידים.כשזה קרה מספר פעמים התביישתי לצאת מביתו ושזה נמאס לי ורציתי לחזור הביתה עברתי מסכת עינוים. זה נגמר שפתחתי לו תיק במשטרה בזכות הורי. העניין שחזרנו שוב להיות יחד אחרי פרק זמן שלא היינו בקשר ואני הייתי בתקווה שזה השתנה עד כה זה היה בסדר עד היום שהוא שוב התפרץ ונסה להכות אותי רק שהפעם אני הגבתי וזה גרום לו להרתה אחרי כול זה קראתי כמה מאמרים על נשים מוכות ובנוסף גם ראיתי כמה תצלומים שנשים חוטפות מכות מבעליהם או בני זוגם. מכיוון שאני חשובה לו לפי דבריו הראתי לו את זה והוא עודה שהוא לא בסדר ושהוא צריך לעשות משהו בנידון למי אפשר לפנות בנושא זה שיעזור לנו? ואם כדי לצאת מזה ואיך? אני לא נשואה אליו ואין לי איתו ילדים או משהו אני יחסתי בחורה צעירה ואני בדילמה מה לעשות בנושא. אני יודע לך על התיחסותך

סליחה על ההתערבות, אבל דעתי פחות סלחנית משל אודי. לדעתי את צריכה דבר ראשון להתנתק ממנו לחלוטין, לברוח מהקשר הזה כל עוד נפשך בך. בהמשך לדעתי את צריכה ללכת לטיפול, להבין מדוע נכנסת לקשר כזה מלכתחילה, כי לרוב יש סימנים מוקדמים לרכושנות של הגבר, ועוד יותר להבין מדוע חזרת אליו, איזה מערכת יחסים את משחזרת כאן... מלבד זאת אני לא חושבת שלשלוח אותו לטיפול יעזור כי איך שאני הבנתי הוא לא הראה שום סימנים ברורים שהוא רוצה להשתנות, ובלי הרצון המלא שלו, אין סיכוי לטיפול הזה... בהצלחה אפרת

בן זוגי חשף בפניי בחצי שנה האחרונה שבילדותו בגיל 5-17 הוא עבר התעוללות מינית קשה מקבוצת נערים ובוגרים שהיו שייכים לקהילה הסגורה שמשפחתו היתה חייה בה. היום לאחר שיחות עימי הוא הבין שהוא לא אשם בכלום ואף עודדתי אותו לחשוף בפני משפחתו את העבר הכואב. לאחר שדיבר עם אחותו החליטו יחדיו שבחודש הבא הוא ילך יחדיו איתה לבית הוריו ושיחשוף בפניהם את כל מה שאירע לו בילדותו ...הוא דיי מאשים אותם בכך שהם לא שמו לב שלסימנים ולמצוקה שהיו לו,הוא רוצה להתמודד עם העבר וזאת אומרת ללכת למשטרה וכדומה.... אולם יש עוד חודש עד לחשיפה ובן זוגי מתמוטט מול עיניי אבד לו התאבון, אינו שמח, בוכה הרבה, רזה מאוד ואף מדבר על התאבדיות קשה לי לראות אותו כך כי זה הבן אדם שאני עומדת להתחתן איתו עוד שנה והבן אדם שאני הכי אוהבת הוא ביקש עזרה מהרופאה המשפחתית ...אולם עד היום לא יצרה איתו קשר העובדת הסוציאלית כמבוטח ולפסיכולוג פרטי זאת אינה אופציה מבחינה כלכלית שאלתי היא כיצד אני יכולה לסייע לו חוץ מתמיכה כי אני ממש לא רוצה לאבד אותו עזור לי בבקשה.....

הי אודי, כולן.. אפשר כמה מילות עידוד? כותבת עבודות סיום תואר מייאשות נורא! בא לי לקחת בגד ים וללכת לים, ובמקום זה, תקועה בבית, לא פייר. זה נשמע מצחיק, אבל זה לא. העבודות האלה הן מפלצות שאני נאבקת איתם כבר די הרבה זמן, והן קשות לי מאוד. יש לי נפילות מתח וזו אחת מהן - אין לי כ ו ח ): אופיר

קחי בגד ים ולכי לים! אפילו אם רק לשעה-שעתיים. לנקות קצת את הראש ולשנות את האווירה. אומנם זה לא יזרז את כתיבת העבודות, אבל לפחות תוכלי לחזור אליהן אחרי הפוגה מרעננת.

לא יודעת אם זה ככ עידוד .. אבל חיבוק מהלב .. ממני

הכי עידוד שבעולם! תודה שריתי המשך שבוע מקסים אופיר

עצוב לי הכי בעולם...

נמצאת פה כל הזמן גם אם פסיבית. קוראת בהודעות השונות את מצוקת הכותבים ומבינה את כולם כמעט עד תום. עכשיו נמצאת באותה הנקודה בה ממש מבינה כי זהו די צריך לחזור .... להרגיש,להביע,לגעת לחבק וכן גם לשים גבול לכל אלה אבל כל כך קשה לי אני צריכה את אותו דבר שאינני יכודעת מהו יודע מה , כל זה מפחיד אותי בסוד אגלה לא הכרתי זאת עד עכשיו זה חדש לי סליחה

מפחיר עד בעתה

מאוד מסקרן אותי לדעת מה המטפל חש - כלפי.ועלי. לא בתוך המעטה המקצועי והתפקיד, אלא כבן אדם. איך אפשר? אם אשאל אותו הוא יומר את מה שמתבקש. ללא נגיעה אמיתית. אז מה אתה מציע?

כתבת שזה מאוד תלוי במטפל ובעמדתו לגבי חשיפה אישית. יש הרואים בכך צעד מבורך-ויש השוללים זאת-- אפשר הסבר? למה? וכן כתבת שלשאלה האם תאמיני לדבריו או לא - יש השלכות הרבה יותר רחבות ממה שאת חושבת, וגם זה נושא לטיפול. ושאלתי- אני אמורה להיות תמימה ולחשוב שיומר לי- את מה שהוא חש, כאחד האדם? והעיקר--- מהם ההשלכות שהרבה היותר רחבות??????????????? ועל מה הנושא לטיפול?????????????????? כתבת קצר. ואני זקוקה להסבר ברור וארוך יותר. תודה מראש.

היי אודי תודה על התשובה הקודמת. האם אתה סבור שזה "שופינג" , אני לא בטוחה שזה העניין, כי זה לא שאני הולכת מדבר לדבר ועוזבת אחרי ניסיון אחד או שניים מתוך אכזבה אלא - פשוט מנסה בבת אחת כמה דברים, כי אינ מרגישה שאני אל תמיד פועלת לטובת העניין. השנה שלי מתחלקת לשני חצאים - חצי שבו אני כולי פעילה, ומנסה, ומטפלת, וחצי שבו אני לא עושה כלום, כי קר, או כי אני עייפהמדיי או כי אין לי אנרגיות.. ואז מגיע החצי השני, ואני מרגישה שעכשיו, שיש לי כבר יותר אנרגיה, זה הרגע להתחיל לטפל בעניינים שלא טופלו, ומכיוון שאני "יודעת" שהזמן שאול, ומדוד, אני מטפלת "לרוחב" בכמה דברים בו זמנית. ההיפנוזה - היא לא מאותו מקום. ההיפנוזה היא דבר שאני חושבת עליו כבר כמה שנים, בעיקר משום שאני חושבת ומרגישה, שדברים במודע לא ממש קורים כמו שאני רוצה אותם, וגם כי אני מרגישה שהדברים קצת "תקועים"... אני חושבת שאינ מסכימה עם מה שאמרת לי בתחילה, שהידע שלי אולי הוא דווקא לרועץ לי בעניין ההתמודדות והטיפול, ואולי הנטרול של הידע והשליטה זה מה שאני צריכה כדי לשנותאת המצב הנתון (או כדי להבין אותו/לקבל אותו/לחיות איתו בשלום) אני מבולבלת מדיי. מה דעתך? מה נכון לי לעשות? מה הדבר שנראה לך הכי נכון? ובכלל, האם טיפול בPTSD הוא הדבר הראשון שאני צריכה להתייחס ולטפל בו, או אולי להכניס את זה לסל עם כל שאר הדברים? או להתעלם מזה, ולנסות להמשיך את החיים שלי, כמו שעשיתי עד כה? ממקום של "חוזק"? של מה שאינ עדיין יכולה לעשות? זו לא תהיה עוד הכחשה/הדחקה של המצב? תודה גדולה אני

שלום, יש לי שאלה: האם זה בסדר שהמטפל שלי מדבר על עצמו בזמן הטיפול? אהיה כנה, הדבר היחידי שמעניין אותי זה לדבר על עצמי ולפעמים אני מגיע אחרי שבוע מתיש ונורא מצפה לדבר על עצמי ועל הקשיים שלי. כמעט בכל פעם הוא ידבר על עצמו כמעט חצי מן הפגישה, בלי שאביע עניין בו לפני כן או בלי שתראה איזושהי עדות לקשר בין הענקת עזרה לי לבין דבריו. אם להיות כנה, אני חושב שהוא פשוט, כמו כל אדם, נהנה לדבר על עצמו. יש לציין שמבחינת שאר האספקטים הוא מקצועי ביותר ואפילו מעבר: זוכר דברים לגבי מפגישות קודמות, מתחשב בעניין הכסף, מודיע הרבה מראש לפני ביטול פגישה, וכדומה. אולם העניין הספציפי הזה מאוד מפריע לי מכיוון שאני באמת ובתמים לא מעוניין בחייו והתנסיותיו ורוצה לדבר על עצמי, כלומר, לקבל את מלוא התמורה לכספי. אשמח מאוד לדעתך כמטפלת בעניין, בתודה מראש.

שלום אני לא יודעת מה לעשות וחשבתי שאולי פה יעזרו לי אתמול חגגתי יומולדת 20 רע לי אני מרגישה מין מועקה גדולה שלא עוזבת אותי לא באלי לצאת מהבית לא באלי לחייך עצוב לי אני רק רוצה לבכות הבעיה היא שכשאני מחוץ לבית אני שונה לחלוטין אני צוחקת ושמחה חלק מזה הצגה אבל יש קטעים שאני פשוט בולעת את העצב ובבית אני פשוט רוצה להיות רק בחדר ולא לצאת אני מרגישה כל כך עצובה שאין דרכים תעצב התחרקתי מההורים ואין לי סבלנות לאף אחד עצוב לי שאני קרה עם ההורים שלי אני מבולבלת מה יש לי?! יש לזה פיתרון? תודה רבה

ציפיתי לתגובתך להודעה האחרונה שכתבתי... יודעת שאולי לא הייתי ברורה..מבולבלת..מובכת.. התוכל בכל זאת לעזור לי להבין??

ברוכה השבה . כתבתי לך כבר הודעת תגובה שמן הסתם נבלעה אי שם למטה... (ב 8.4) בכל מקרה שמחה שאת כאן ומאחלת לך החלמה מהירה ושיבה מהירה לשגרה... וכל שאת מאחלת לעצמך. מיקה

זה לא תמיד פשוט לענות. טכנית - לכי תוכיחי לפורום שהתחברת לפני 2 שניות, והוא עדיין מתעקש שאת צריכה להתחבר כדי שתוכלי להשאיר פה הודעה. תודה. עכשיו ראיתי את ההודעה מה-8.4. האמת שאחרי שכתבתי את ההודעה ההיא, קראתי את התשובה של אודי, ולקחתי הארכה בפסק הזמן - לצרכי החלמה בעיקר. אבל... אני לא חושבת שצריך (גם אם אפשר) להשלים עם העבר, לא תמיד ולא בכל מחיר. ובאשר למחיקתו? זה אפשרי בצורות מסוימות. ע"ע הפרעות דיסוציאטיביות קשות. אולי יום אחד... שוב תודה. TM.

שלום, אני כבר בת 28, הורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5, ונשארתי עם אמא. אבא שלי נעלם מהר מהחיים שלי, יצר משפחה חדשה(אבל לא הביא ילדים חדשים), היה מגיע פעם בחודש-חודשיים לראות אותי וזהו. אני כל החיים שלי פחדתי ממנו, למרות שהוא לא הרביץ לי, אולי בגלל שהקשר לא היה קרוב מידי, אף פעם לא יכולתי לחבק אותו או משהו בסגנון. באיזשהו שלב הוא רב עם אשתו החדשה ועבר לגור אלינו (כל הזמן הזה בדירה שלנו היה חדר שהוא שלו והיה נעול). אני נורא שמחתי שעכשיו אני אהיה כמו כל שער הילדים -עם אבא ואמא. אז הייתי בת 12 בערך,וגוף שלי כבר היה די מפותח. פעם אחד אבא שלי הציעה לי לצלם קליפ, כלומר-שהוא יצלם אותי עושה כל מיני דברים, ואחר כך הוא ישים מוסיקה על זה. הוא איכשהו שיכנע אותי, ביקש לא לספר לאמא. נורא פחדתי לאכזב אותו. לכן הסכמתי . הוא צילם אותו מתקלחת , מסבנת את גופי, מתלבשת, מתהלכת, וזהו . הוא לא נגע ביא, לא דיבר לא יפה.. וגם לא נזכר על זה יותר, הקשר שלנו המשיך כרגיל, כלומר חוסר קשר של אבא ובת. אני לא מצליחה לשכוח על המקרה הזה, זה כל כך מגעיל אותי כשאנ חושבת על זה, בא לי לבכות כל פעם כשאני נזכרת, בא לי לצרוח לו בפרצוף עד כמה הוא חולה נפש, ושהוא זה שלא בסדר, אלא לא אני( מה שהוא ניסה לתמיד לרמוז לי0שאני כמו אמא שלי -פסיכית ורק דורשת כסף). אני לא מצליחה לשכוח את המקרה הזה ולהמשיך את החיים שלי בנורמליות. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון כבר 5 שנים,ואני לא מצליחה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי בגלל הכסף. כל קשר שלי עם גברים נגמר אחרי שנה-שנתיים(אני עוזבת אותם). אני פרוט רוצה לשאול-מה עלי לעשות, כדי לשכוח על המקרה המגעיל ההוא, ולהמשיך הלאה. תודה.