פורום פסיכולוגיה קלינית

מבקש מאוד שתענה לכל שאלה בנפרד: 1. האם למטפל מותר מבחינה אתית לומר מילות גנאי למטופל? לא מתכוון לליכלוך, אלא למילים מורידות כמו: פחדן, תינוק וכמובן,המטרה היא ע"מ לטפל- האם המטרה מקדשת את האמצעים? 2. האם שיך בטיפול שמטפל יפגע מהמטופל (לדוגמה, כשהמטפל ידרוש מהמטופל לומר לו את תחושותיו...)? אשמח להענות מפורטת

שלום, אני בת 36. נשואה, אם לשתיים, אקדמאית, עובדת. אני סובלת מזה כחמש שנים מקנאה עזה באנשים אחרים בכל הקשור להשגים בשני תחומים: קריירה ומשפחה. הכי חמור זה קריירה ואולי בעקיפין למצב כלכלי אך בראש ובראשונה לעיסוק. הכל החל בכך שרציתי לשדרג את מצבי והלכתי ללמוד לתואר ראשון בתחום מסויים וזאת לאחר שסיימתי תואר ראשון כללי יותר. הלימודים וכל התהליך היו לי כל כך קשים ובסיום התהליך לא היתי בטוחה שהלכתי עם הלב שלי או ממניעים נכונים אז התחלתי להתחרט על התואר הנוסף ובמקביל לקנא באנשים שפחות "הסתבכו" עם עצמם. לציין כי אני זריזה, חכמה, בבית הספר היתי ספורטאית מצטיינת וגרפתי מדליות רבות בתחרויות שונות בארץ. אני מצטערת שלא פיתחתי את כישורי הטבעיים ותחת זאת הלכתי ללמוד תארים עם יוקרה אך שאינם מעניינים אותי. כן התעניינתי בלימודים ואף סיימתי בהצטיינות אך בעבודה האמיתית זה לא אני. אני אוהבת ילדים, אוהבת לזוז ממקום למקום וכיום המציאות היא שאני עובדת מול מחשב, ללא אינטרקאקציה עם אנשים. אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים וזה חסר לי בעבודה הנוכחית. יוצא שאני מקנאה באנשים. לדוגמא: שכנה סיפרה לי שהיא אחות בתינוקיה בבית חולים וכעת לאחר לידת בנה השלישי היא ירדה לחצי משרה ועובדת רק 3 פעמים בשבוע, מה שמאפשר לה לשהות במחיצת שני בניה הקטנטנים בבקרים והוסיפה כי היא אוהבת ללכת לעבודה ושזה שינוי מרענן מאשר להיות בבית עם התינוקות הפרטיים שלה כל הזמן ועם מטלות הבית. אני אמרתי לה כמובן שאני שמחה בשמחתה ואיזה יופי אך חשתי קנאה עוטפת אותי ורציתי בדיוק אותו דבר לעצמי. מאידך אני יכולה לקנא באשה שהתקדמה יפה במקום עבודתה גם אם העבודה קשה ותובענית העיקר שתהיה מעניינת. אני מקנאה בנשים שילדו בגיל צעיר יותר ממני שכן אני ילדתי את הראשונה בגיל 32 וכו' וכו' וכו', יש אינספור דוגמאות. מבחינת הרקע שלי: באתי ממשפחה מרובת ילדים ולא קיבלתי הכל בילדותי, היו חוסרים רבים ביותר וגם חוסרים של ההורים עצמם. אבל לא רלבנטי ואמא שמנסה לפרנס את כל ילדיה ( 7 ילדים). מה לעשות? בתודה מראש

נגמרו החיים או שמא החיות? משהו לא פוגע לי במטרה ואחרי כל כך הרבה זמן להפסיק את הטיפול לסוגיו בב אחת גורם לי להרגיש כמו נרקומן מגמילה שניה לפני הויתור בקרב הגדול שלי

מדוע להפסיק? כבר הפסקתי זה כבר לא שאלה רלוונטית להפסיק כי נגמר לי ה...... כוח רצון יכולת ומגיעים ההבזקים וחמורים אף יותר ממקודם והקרב הפרטי שלי מגיע לעצמות שלא הכרתי זקוקה לפתרון אחר

הי אודי, לאחר התלבטות אורכה האם לקחת תרופות או לא, החלטתי לנסות. הנסיון היה קצר, יומיים ליתר דיוק , בהם התחלתי לקחת רבע כדור. אך זה השפיע עלי בצורה קשה. הפסיכיאטר המליץ לנסות תרופה אחרת. לא רואה איך אני עוברת את הייסורים האלו שוב.החלטתי לקחת הפסקה. הלכתי לייעוץ אצל פסיכיאטר נוסף, הוא טרף לגמרי את הקלפים - המליץ לקחת תרופת הרגעה טבעית (למרות שאמרתי לו שניסיתי , וגם זה לא משפיע עלי טוב) והמעיט בערכן של התרופות הפסיכיאטריות. שיתפתי אותו שאני כרגע בטיפול דינמי. הוא שאל אם אני מרגישה שיש התקדמות, אמרתי שעדיין לא(סה"כ 4 חודשים). הוא אמר שחבל על הזמן....והציע לי מטפלת שיכולה לעזור לי להתמודד עם החרדה (גם היא מטפלת דינמית...). בקיצור, הלכתי לאיבוד....רציתי לצאת מחוזקת מהפגישה איתו, לדעת שאני על המסלול. אבל יצאתי מבולבלת. אני לא פה ואני לא שם. אני בטוחה בתמימות ליבו. אני בטוחה שהוא לא פוסל את האחר כדי לצאת מרווח. הוא פסיכיאטר מאוד מוערך. לא מצליחה להקשיב לרחשי ליבי ולקבל החלטה. מה דעתך? פראני.

ועכשיו תסריטים.. שחורים בד"כ.. כשנמצאת על הכביש, תוך כדי נהיגה "רואה" אותי נופלת לתהום או משאית שמוחצת את המכונית בה אני נוסעת ומדמיינת את פציעתי/מותי/תגובות אנשים. גם "רואה" כביכול תאונות של מכוניות בקרבתי, איך הן נמחצות ומה קורה ליושביהן.. כאילו לא מספיק המציאות סביבי ובתוכי אלימה.. אני גם "מייצרת" לי בעיות...לרגעים מתקשה להבחין מה באמת..אולי כבר מתה וחושבת/מדמיינת שאני חיה.. יודעת.. אגרסיות סמויות.. או לא כ"כ סמויות..או אולי משהו אחר?.. נמאס ומתיש לסבול את השריטות של עצמי.. מרגישה מפוצלת! im loosing it..משתגעת!!!!! ולפני שאתחרט על הטירוף שהביא אותי לכתוב את זה...

ואני חשבתי שעניין ה"תלמה ולואיז" רץ רק אצלי בראש...

היא נוסעת. לחודש. בדיוק כשאני מחליפה כדורים.

יודעת שאין שום רציונל (גם לה מגיע חופש, היא זקוקה לזה וכו') שמרגיע... הייתי במקום הזה לא מזמן, כשהיא יצאה לחופש של חודש. בחו"ל. זה בכלל היה חודש עמוס במיוחד. רוני - תהיה לכן אפשרות כלשהי לשמור על (ה)קשר במהלך החופש שלה?... לפעמים זה שווה משהו שיש קצת "יש"...

בפנים, בחוץ, הכל- עננים אפורים, כבדים כל כך. נראים כאילו נמשכים מטה מטה.. ואולי נמשכים המה בכח המשיכה.. אל מעמקי האדמה.. ואולי יפילו יחד עימם, ימשכו את השמים למטה.. אל מצולות הים ???.. והתשובה להזמנה בעץ שלמטה.. נשארה יתומה.. ואולי טוב שכך...??

יש לי דפוס מחשבה-פעולה די משתק בחיים. אתן דוגמא לו. לפני כמה זמן נסעתי באוטו עם המנהלת שלי והיא הדליקה סיגריה. אני קראתי באיטנרט מחקר שמראה שעישון סיגריות גורם נזק בלתי הפיך למוח בכך שטבק גורם למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את התאים במוח . אז עכשיו קשה לי לשכנע את עצמי ללמוד. כי אני אומר לעצמי, בכל מקרה גרמת לעצמך נזק בלתי הפיך למוח בכך שנסעה איתה באוטו, וכל מה שתלמד לא יהיה מספיק טוב יחסית למה שהיה יכול להיות אם הנזק הזה לא היה נגרם, אז מה הטעם? הדבר מוציא ממני את המוטיבציה ללמוד. אני נתקל במהלך החשיבה הזה די הרבה בויראציות כאלה או אחרות. ממה זה נובע? ואיך להתגבר עליו? לצורך העניין המחשבות שלי מבסוססות על שלוש מחקרים שקראתי: http://www.sciencedaily.com/releases/2009/06/090623090400.h http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/511/070.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3853710,00.html הדבר מכניס אותי למצב של בטלה מתמדת שבו אני פשוט בורח מהמציאות ויושב ימים שלמים פה באינטרנט. מה שקורה בנתיים כבר חמש ימים. אני רוצה לדעת איך להתמודד עם זה. תודה

רק רציתי לאחל לך ולכולן חג שמח ! (קשה לי עם 2 המילים האלה כי לי הן לא אומרות הרבה..רק שיעבור בלי שארגיש..) ובהזדמנות זו , אומר רק תודה מילה קטנה בשביל כל הסיוע הגדול.. בתשובות שאתה נותן לי תמיד בכזאת סבלנות ואמפתיה תודה (:

הפסקתי להגיע לפגישות ,ביטלתי 2 פגישות ולא קבעתי שבועיים נוספים. סה"כ 4 שבועות של הפסקה בטיפול עקב התלבטות :איך אוכל להמשיך אם למעשה אני רוצה גישה רכה יותר והמטפל סירב.. לבסוף ,הבנתי כמה דברים על תקיעותי. ביקשתי לקבוע פגישה.לאימתי המטפל מסרב לקבל אותי. למרות בקשותיי להזדמנות לדבר על התובנות ועל הדרך שמצאתי .בזמן הטיפול הרגשתי שאני מעיקה על המטפל.זמן רב הייתי תקועה.לבסוף העליתי בקשותיי לשינוי ב2 פגישות האחרונות. המטפל התבצר בעמדתו. אבל, תיאר את הדרך שלו להמשך.הרגשתי לאורך הטיפול כולו ,כמעט שנה, את כוונותיו הכנות ואת נכונותו לעזור לי. לכן רציתי לחזור. סירובו המוחלט גורם לי להתפרצויות בכי בילתי פוסק וקשיי נשימה. לא הגיוני בעיניי לסיים הטיפול בגלל סיבות כאלה. אם התהפכה דעתו בזמן שלא היו פגישות הרי זה לא על סמך מצבי,ולא לפי משיקולים של טובתי אלא פשוט כי נמאס לו.לא ציפיתי לדבר כזה כי הייתי בטוחה בנכונותו לעזור לי. לאחר כמה מיילים, המטפל הסכים לפגישה ,אבל כזו שבה הוא יסביר החלטתו. (הוא אומר שלא יכול לטפל אם מפסיקים ללא תיאום וגם אומר שאמרתי שהטיפול מזיק לי(לא אמרתי. לא האשמתי ) ושלא הבין מה רצוני( לא נכון.הוא סרב לשנות גישה לכיווני ואף הקשיח עמדתו) .מהלך הטיפול היה כזה:העליתי בקשותיי.מטפל מתנגד. אבל מוכן מאד להמשיך עימי ולפתח הטיפול. אח"כ דחה הפגישה כך שהיו3 שבועות הפסקה. אח"כ אני הפסקתי במשך 4 שבועות. הקשר עם המטפל הוא יקר מאד כי הוא אמין בעיניי ולא צבוע. כעת, הוא מוכן רק להפגש עלמנת להסביר החלטתו. החלטתו בילתי סבירה ,היא לא מתחשבת ברצוני לעבד את הדברים ובתובנה החדשה שהיתה לי ובדרך שמצאתי . הייתי רוצה לתקן המצב שנראה שיש גם לי חלק בו.(אולי התשתי המטפל וגם אולי למרות מה שחשבתי,הייתי חסרת אמונה כדי להכשיל עצמי וגרמתי לערעור בטחונו של המטפל.) הפסילה הגורפת -קשה להתמודדות. בעיקר חבל לי על כלכך הרבה כוונות טובות. מה עלי לעשות? האם עלי לבקש אכן פגישה כזו ,כשההחלטה על קטיעת הטיפול ,ללא בחינת מצבי,אינה סבירה ולא אוכל לקבלה? ביקשתי פגישה ללא פסילות מוקדמות,והערכה של הטיפול לפיה-המטפל שוב סרב.צר לי עד מאד.איך אוכל לתקן את אי ההבנה כשהמטפל פוסל אותי לחלוטין? האם יש לך עצה? חשוב לי לא להשאיר אדמה חרוכה ולא להרוס אלא לתקן. האם אוכל לבקש תיווך של פסיכולוג מדריך אחר לאפשר לי ביטוי?לתגובתך אודה.(ד.א המטפל מרצה ומדריך ומאד מנוסה)

אודי שלום רב, לאחר התכתבות ארוכה המטפל הסכים להפגש.נראה שהוא רצה באמת לסיים הטיפול. הבעיה היתה: בקשתי לשנות גישה לרכה יותר עקב תקיעות של כ7 חודשים בטיפול. המטפל התבצר בעמדתו.לכן הפסקתי. אבל חשתי היטב שהוא מוכן מאד להמשיך ,לפי השקפתו. בעיה עדיין לא הובררה:כעת ,לאחר ההפסקה,המטפל מתנה את ההמשך בליווי של פסיכיאטר עמו יוכל להתיעץ. (שאלך לרופא). באתי אליו במנוסה ובאימה הקשטרעם בענין זה ונסיוני תרופות לא פתרו עד הסוף הבעיה. מה שעזר הוא התגיסותו בתחילת הטיפול. כעת,נראה שהתשתי את המטפל. גם ייתכן שהשקפתו הכללית היא שטיפול צריך להיות קצר .(אני כמעט שנה. וב7 חודשים -תקיעות). אני חוששת שתנאיו של המטפל מעידים שגישתו הולכת ומחריפה. האם אוכל ע"י בירור לשנות זאת? נדמה שעבורו עדיף לסיים הטיפול במקום להתעמת עם הדרישות שלי . מה לעשות? לדבר.. בעיה נוספת: אני חוששת לערער ביטחונו של המטפל.או משהו כזה. בכל אופן -כל אמירה חדה בפגישות.או במייל הביאה להתבצרות או התעלמות. המטפל מציע את גישתו ואומר take it or leav it. לי חבל מאד לעזוב כי קשה עד מאד לקבל את חוסר האמפתיה . אבל לא אוכל לכפות רצוני.. מהי עצתך? תודה רבה.

בני בן 7 כיתה א' ,אובחן ברמה הקוגנטיבית עם יכולות של ילד בן 10 , אך יש בעייה ברגישות יתר לדוגמא: הילד לקראת מסיבה בכיתה א' לומד מעולה טקסט בעל פה מבצע אותו בביטחון רב מול הכיתה והמורה אך במסיבה עצמה מול קהל שונה ולא מוכר הילד החל לבכות ולא רצה לעלות להופיע כל הילדים הופיעו והוא לא , אם כי המורה העלתה אותו לבמה למרות הבכי ניגב את הדמעות ואמר את הקטע שלו, לאחר מכן לא השתתף בכלל כל המסיבה , לימי הולדת לא מוכן לעזוב את ההורים כל האירוע ,בבית הוא אוהב להיות מרוכז בפתרון תשבצים קריאת ספרים הרבה מעבר לגילו ללא ניקוד ...בכיתה מקובל מאד מאד חברתית , אבל כשצריך להופיע מול קהל הוא מאד מאד מאד רוצה אבל לא מסוגל מה ניתן לעשות?

אודי.. אני פשוט לא מסוגלת יותר.. זה פשוט בלתי נסבל.. הנפילה לבורות כל הזמן.. שוב בור.. שוב רציני במיוחד.. ואני.. אין לי כח יותר.. וזה כאילו ש.. הכל קורה ביחד.. מהרגע שנפלתי בא עם הנפילה כל מה שרק יכול היה לבוא.. ושם.. בטיפול.. זה פשוט לא מצליח.. גם בזה אני כישלון.. פגישה אחת בשבוע שייכת ל dbt ופגישה שניה רגילה.. ואני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזו.. לא מצליחה להגיע לפגישה של המיומנויות ולשים את כל השאר בצד. כאילו כלום לא קרה במהלך הימים. ותאמין לי אודי.. שדברים פשוט לא מפסיקים לקרות.. וגם המיומנויות האלה.. רק מוכיחות כמה אני כישלון.. כמה אני דפוקה.. אני לא מסוגלת ולא מצליחה לעשות שם שום דבר.. אני רוצה למות. אני באמת כל כך רוצה למות. אני כל כך אובדנית בשבוע האחרון. ועם השעות אני רק הולכת ונעשית יותר ויותר קרובה לסוף. אין בי כח יותר אודי. פשוט אין. סליחה על הכל. ממך . מכולם.

כתבתי.. והוא פשוט זרק אותי מכאן.. וזה ממש מתחבר להרגשה הכללית שלי.. לא רצויה.. אודי.. אני לא מצליחה.. לתרגל.. זה כאיל ש.. אני נהיית משותקת.. לא מצליחה לדבר.. לא לבצע את התרגולים.. כלום.. זה כשלון רציני.. וזה מרגיש.. נורא.. זה מביך.. זה מוריד מתחת למינוס את הבטחון העצמי שגם ככה אין לי.. אני פשוט כשלון.. אפילו בנסיון לתרגול.. אפילו בזה.. אני כשלון. ומעניין.. איך אתה רואה פריבילגיה במה שאני רואה כדבר שלילי לגמרי.. אני מרגישה שאני מפסידה פגישה רגילה.. ואתה.. רואה את זה אחרת לגמרי ממני.. אני יודעת.. זאת הדפיקות שלי.. רק שלי.. :(

היי שיר כתבתי לך בעבר... אני מאוד ממליצה לך לנסות לקחת תרופה כדי להרגיע את המצב. בהתחלה יהיה לך קשה עם הקונספט של התרופות אבל תתרגלי לזה וסביר להניח שאחרי שזה יעזור לך את תודי על כך שהתרופות קיימות. תנסי, מה יש לך להפסיד. מקווה שתשני את דעתך לחיוב.

הלוואי ש.. היה בי איזשהו פתח, אפילו קטנטן, שהיה מסוגלת לנסות לחשוב על זה.. אבל.. אני אפילו לא מסוגלת לזה.. תודה

אני חיילת בת 19 שנים. משרתת בבסיס פתוח בתל השומר. מבצעת שמירות באופן רגיל. חודש- סוגרת חמשוש. חודש- סוגרת שלושה ימי חול. דבר המקשה עליי מאוד מבחינה נפשית. בכל פעם שאנחנו עולים לעליית משמר, יש לי כאבים בבית החזה, קשה לי לנשום או לדבר. אני לא נרדמת או אוכלת, בין אם זה בשמירה ובין אם זה לפני. קשה לי להתרגל כל פעם מחדש לפרצופים החדשים- אני ישנה במתחם של מרותקים (שהם חיילים מאוד בעיתיים) , כבאים וסמבצים. אני עובדת עצות, אני מרגישה שהדיכאון חוזר. גם ביום רגיל, כשאני לא צריכה לשמור , המחשבה על זה שאני אצטרך לחזור למתחם הזה מאוד מעסיקה אותי! אני לא נרדמת בלילה-המחשבות הורגות אותי. זה לא פינוק, זה באמת משפיע עליי בתפקוד או בכל דבר אחר. יש לי הרבה פחות מוטיבציה לבצע את התפקיד שלי, אני מרגישה שלא בא לי לעשות כלום, בין אם זה בתפקיד, ובין אם זה מחוץ לשעות הבסיס. אני מרגישה שהדיכאון חוזר, בתקופת התיכון, סבלתי מדיכאון, לא יצאתי מהבית במשך כחצי שנה, לא יצרתי קשר עם אף אחד, הייתי מחוסרת כל רגש, רוב הזמן ישנתי... יכולה להיות אפשרות שאלך לקב"ן אבל אני לא יודעת אם יאמין לי, אני מפחדת שהוא יפקפק ויתחיל להתקיל אותי בשאלות עוקצניות, ואני אתחיל להתגונן ולהצדיק את עצמי. דוקטור, אני אשמח אם תוכל לייעץ לי כי אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.

תאריך: 12:18 17.5.2010מאת: יגאל נושא: שלום ד"ר אודי בונשטיין אני מרגיש שאני רגיש מדי אתמול למשל הלכתי לשחק כדורסל אים אנשים שאני לא חבר שלהם או מיודד איתם אלה רק מכיר באופן שיטחי אחד מהשחקנים התחיל לבקר ולצעוק אחר פעולות שאני עושה כאשר מידי פעם הערתי לא במילים כמו "תתחיל להירגע"ועוד אבל זה לא עזר הרגשתי ששחקנים מישתי הקבוצות מתחילים לצחוק ולגחח עלי בסוף המישחק לקראת המישחק הבא אמרתי להם שאני הולך מיסיבה של כאבים ברגל יצאתי מישם בהרגשה של השפלה ודיכאון רב ובכי אני יודע שזה נישמע מוגזם הרגשה של אחד שמותר להגיד מה שרוצים הרגשה של אדם חלש! לא יודע באיזה פרופרורציה לקחת נגיד דוגמא כזו כל מה שקשור לחולשה באישיות אני לוקח מאוד מאוד קשה או אים היית יניפגש אים אחד השחקנים שליגלגו עלי ישר הייתי חושב שאני מיצתייר במוחו כחלש מה אני אמור לעשות כדי לשפר את הביטחון ולקחת דברים בפרופרוציה נכונה ? או שזה באמת פוגע תודה מראש

הי.. קשה לי לכתוב מה עובר עליי. צריכה עוד שבוע להגיש עבודה אחת לפני אחרונה לתואר, מנסה לכתוב, אבל בשיתוק טוטאלי, לא מצליחה לצאת מזה, בחרדה מטורפת ): אוף אוף אוף אופיר

הי אודי אתה לא מבין באיזה נימים נגעת..אני חושבת שאף פעם לא הקשבתי למילים של השיר.ארצי הוא הזמר האהוב על אמא שלי...הייתי צריכה בדיוק את השיר הזה. תודה אופיר

וגם סביר להניח שהיה קל לרצות ולהאמין שאחרי הניתוח יהיה לי חופש סופסוף מכל מה שקשור לרופאים ושות' (בלי לספור ביקורים תלת-חודשיים לצורך הוצאת מרשמים). אבל מסתבר שאני לא יכולה להיפרד מקופ"ח. כמה מוזר שהאורטופד חושב על כיוון של אוסטאופורוזיס... אז מחכה לי עכשיו בדיקת צפיפות עצם. אם אגיע עד אליה בשלום... משום שהרופאה שלחה אותי עכשיו לצרור בדיקות, כולל א.ק.ג מפתיע למחצה. וחשבתי על זה. בשבוע שעבר הייתי אצל הוטרינר. המתת חסד של חתולה בת 16. הגיל נפל עליה בבת-אחת והיא התדרדרה תוך שבועיים-שלושה. אחרי 16 שנים שהיא אצלי. וכמה זה "קל" שאפשר לסיים כך חיים, רגע לפני שהסבל הופך להיות בלתי נסבל, והחיים כבר לא חיים. לא חושבת שיש עוד מה לקלקל בעולם הנפש שלי. אז עכשיו מגיע תורו של הגוף. כנראה. כמו תחרות סמויה-גלויה: מה יהרוג אותי קודם?

הי טימי, מקווה שזה בסדר.. היה לי קשה להתעלם אך עם זאת גם קשה למצוא את המילים הנכונות.. רק רציתי לומר שיש לך נפש יקרה וחשובה.. לי ובטוחה שלרבים בפורום ובטח גם בעולמך "המציאותי" ומקווה שאת יודעת את זה בתוך תוכך, כפי שדברייך והארותייך מחכימים ומסייעים לאנשים כאן..מקווה שתהיי כך לעצמך. לגבי בדיקות..יכולה רק לומר מניסיוני שבכל פעם שמגיעה לרופא כלשהו, מקבלת "ספר-הפניות" לבדיקות שאני מסננת.. כמובן שזו לא המלצה.. אבל הפניה לבדיקה באה הרבה פעמים כפעולת מנע או כדרך לשלול (כסת"ח..) ולפחות אק"ג וצפיפות עצם - לא בדיקות פולשניות או מכאיבות ומקווה בשבילך שהכל ייצא תקין.

היי מיקה. בהתחשב ב"רקע" שלי (לא זה הפסיכיאטרי), הבדיקות של הרופאה הן לא ממש כסת"ח. ההפניה של האורטופד היא רק בירור נוסף. לא מפחידות אותי בדיקות פולשניות; בהתחשב בניתוח, כבר אין פרות קדושות בהקשר של פלישות. זה רק הייאוש הזה סביב האי-שפיות הפיזית הזו ש... שפשוט מסרבת לחלוף. זה מעייף כל כך. מתיש. כבר לא מסוגלת לחשוב על איזושהי מציאות בכלל, משום שכל הימים (בשבוע האחרון) נראים אותו דבר. וזה דבר רע. תודה שכתבת והגבת... זה תמיד בסדר.

"הגבולות נפרצו".. נשמע דרמטי אבל כך היא אומרת.. מרשה לעצמה לאחר, לשתות במהלך פגישה, להגיב מהבטן- בצורה שיפוטית ולא מקצועית. בהתחלה זה היה קצת מחמיא..קרבה מדומה.. ועכשיו זה אפילו מעליב ומפחיד.. לא יכולה לסמוך.. היא לא יציבה.. כמוני.. וזו לא השלכה.. נשארתי לבד))) עצוב לי

רע לי הכי רע

כל כך ניסיתי..באמת, כל מה שיכולתי עשיתי.. למרות הקושי הבלתי נסבל..רציתי להצליח ,להרגיש פעם שאני כמו כולם..שיש סיכוי..שאני כן אוכל.. זה לא אני הכשלתי את זה..באמת,באמת זו לא אני.. מרגישה כל כך לבד..מרגישה כאילו כולם מורים עלי באצבע , מנידים ראש בתערובת של לעג,רחמים,חוסר אמון כאומרים : "נו, יכולנו לדעת מראש שזה לא יצליח..היא חסרת סיכוי, בן אדם דפוק ,אין לה סיכוי.." ..ואולי הם צודקים ??? ..ואולי ארים ידיים ??? ..ואיזו השפלה זו היתה ,וואוו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תמיד כל מיני אנשים הציקו לי והיו מגעילים אלי. ככה זה היה תמיד. בשנים האחרונות נהיה מצב שאני נעלבת מכל שטות. לא דברים רציניים. למשל - מישהי שישבתי לידה בטקס והיא מיודדת איתי כביכול, חייכה אלי, אבל אחר כך הלכה ואמרה מאחורי הגב שלי לחבר משותף שאני התנהגתי בצורה מחפירה, וכל הזמן דיברתי בזמן הטקס. יכול להיות שהיא צודקת, אם כי זה מקובל, וגם היא דיברה. אבל רמת ההיעלבות שלי קיצונית, ואני לא אדבר איתה יותר. אם מישהו ברחוב אומר לי איזה שטות שנתפסת אצלי כמשהו מעליב, אני יכולה להיכנס מזה לדיכאון יום שלם. ההיעלבות היא בעיקר מאנשים זרים. סתם כאלה שפוגשים במקרה. הגעתי למצב שיש לי חשש לצאת מהבית, כדי שלא אפגוש בחוץ אנשים רעים. כאלה שיגידו כל מיני דברים מגעילים. ולא חסרים כאלה. כלומר אני כן יוצאת מהבית אבל בצמצום. כמה שפחות. האם יש חומר שניתן לקחת כדי לצמצם את הרגישות הזאת?

אני בעלת משקל גבוה ביותר 200 ק''ג החלטתי לעבור ניתוח קיצור קיבה על מנת להרזות ולתת לעצמי מתנה. אני נשואה ונולדו לנו שני ילדים בני קטנים חיי הם עם המון מתח ,בעלי אינו אדם יציב,הוריו מנסים להרוס לנו את הזוגיות שגם ככה אין לנו,בעבודה שלי גם אין לי תמיכה כל כך,אני רואה את הדברים בצורה לא טובה ,כסף אין לי להתנער מחיי הנישואין ודי מרגישה בתוך בוץ . האם אוכל לקבל כיוון איך להתנהל,

חשבתי שכשאתמסר לתהליך הטיפולי המשולב מתוך הבנה והכרה שזה מה שיביא להקלה המיוחלת אז באמת יהיה קל יותר ומתמסרת עדיין וכל כך רוצה אבל............. נמצאת בחברת אנשים,עובדים,אוהבים וחשה כ"כ בודדה ופתאום מגה שמה שמקשה אלה לא רק הפלאשים אלא גם חרדות רבות שנוספו ואני הגיבורה השולטת בכל הפחדים האפשריים לא מש יכולה להם הפחד הגדול שלי? איפא האני שלי ? של לפני אותו אני רוצה אותו הוא לקח לי בא לי למות לא רוצה אני אחרת

לא ממש ממש לא,ממש כמו עכשיו רק להיזכר במה שהייתי לפני שהכל התחיל כל כך רוצה

ברחה לה תגובתי,מ - 0052? אני מתקשה באמת ולא יודעת איך להעביר את המסר.

שלום אודי. חברתי הטובה הולכת כבר מספר חודשים למטפלת בשיטת לקאן. מילא העובדה שהיא משלמת לה 350 ש"ח על פגישה של 10 דקות, אם זה מה שטוב לה, שתהיה בריאה. מפריעה לי מאוד הגישה של הלקאנינים, ושל חברתי במיוחד, השוללת כל צורת טיפול אחרת, מנסה "להפיץ את האור",למשל- כל האקדמיה היא שטות מוחלטת, טיפול פסיכודינמי הוא חסר תועלת, יכול לטפל כל מי שמסיים פסיכואנליזה לקאנינית ועוד ועוד. לקאן לשיטתם הוא פחות או יותר התגלמות הא-קים עלי אדמות. מכיר את השיטה? מה דעתך?

האם יש בעיה ללכת לטיפול אחת לשבועיים? או שלפחות פעם בשבוע- זה חוק בל יעבור? אני חושב לומר למטפל שזה הרגשתי, טובתי. וחושש. חושש שיפגע. אבל אני חושב ששינוי התדירות אולי יעזור. מה דעתך?

המטפל שלי אדם רגיש לעצמו מאוד!( או שחקן) כשיש לי בקורת מרומזת, הוא עושה פרצוף שליבי נכמר... ועונה בחדות מרגיזה. גם הוא אמר לי שרגיש לזה. וחוץ מזה, דברנו כבר על הסיבות לקשיים ביננו ולא היה קל.(בלשון המעטה) אז איך אעיז לומר על פעם בשבועיים?

שלום רב, בתי בת ה-8 מפחדת מאוד להישאר לבד בבית וכל הזמן יש לה מן חששות שאני עוזבת אותה. היתה תקופה יפה שבתי חזרה מביה"ס לבד והסתדרה מאוד יפה אך יום אחד כששבה הביתה מביה"ס לא עניתי לה בטלפן ואז היא קיבלה מן חרדה ופחד כולל התקף בכי נוראי ומאותו יום היא לא מוכנה לחזור לבד הביתה ולהשאר לבד רק עם חברה או אחיה. היתי מעונינת לקבל עיצה איך להתמודד ואיך לגשת לעניין הספציפי הזה. תודה מראש.

אודי, איך אני לא זוכרת מה הרגשתי לפני יומיים ואם זוכרת לא מבינה למה רציתי למות, למה רציתי ליפול לאיזו תרדמת.. אפילו לועגת לעצמי איך איבדתי פרופורציות. מרגישה כאילו זה קרה למישהו אחר ולא לי.. יכולתי להיות מתה עכשיו! ואני אפילו לא זוכרת למה ואיך..מנותקת מעצמי.. דפרסונליזציה? לילה טוב

הפנים ככ עצובות . העיניים כמעט "יוצאות החוצה " מבכי שלא נגמר. טיפול מאוד קשה היום.. מעל החזה כאילו יושבת אבן שמוחצת אותי. הלב שלי שוקל כמו 10 שקי אבנים והמוח- המוח מרגיש בערפל .. אני מרגישה מותקפת מהגוף שלי . אני במתקפה נוראית מעצמי על עצמי . חצי שם חצי כאן .. והילדה הקטנה המפוחדת והכואבת שבי.מופיעה בחדות נוראית . בא לי "לשבור את הכלים " אודי . להרים ידיים. 4 שנים של עבודה פנימית ובא לי להגיד ממש עכשיו .. דייי .. דייי לתהליכים הפנימיים האלו .די לטיפולים . די לעצמי . לא יכולה לשאת את הזכרונות. את הכאב הפנימי האינסופי הזה. אני מרגישה שחייה בסרט. רק של מישו אחר .. דיי .. בבקשה? היום, המפלצת ילדה שבי מתכנסת בתוכי ככ חזק .. בכלל אני והיא במלחמת קיום בשבועות האחרונים.. אנחנו עושות תחרות מי תשרוד יותר? היא אומרת לי .."את רוצה לחסל אותי אה..?... גם את תמותי איתי ביחד... זה לא אני או את - זה שתינו .!!! המפלצת שבי אוחזת בי את הקצת תקווה שנותרה לי ולא משחררת ממנה אליי אפילו מעט. מרגישה שאין לי אויר . מרגישה המון גועל בי , אשמה ובושה מכל מה שעולה בי . איך זה יעבור אודי ? איך? אני עצובה אודי מאוד . אולי יותר מיואשת , מתוסכלת , ויחד עם זאת מרגישה נורא נזקקת ואומללה .. אני כבר מתחילה להאמין שאני משתגעת. שאני מטורפת. אני מאבדת את עצמי . החלקים הבריאים נעלמים לי . מי שלקח לי אותם .. שיחזיר אותם אליי ... תגיד לו ..שיחזיר .. אודי , מסכים להיות פה על ידי קצת עם הבלאגן הלא מובן והרע שאני מביאה ? שרית

בגלל דברים קשים שהיו ביננו, אמר לי המטפל רצף של מילות דאגה ואכפתיות, הבעיה שבטיפול עצמו אין לזה הרבה משמעות מעשית. בגלל שבעברי הכרתי מטפל אחר שדאג ופעל למעני באמת. אני חש מרומה, מההשוואה בינהם. נסיתי לומר לו, אך הוא טען שאלו תחושותיו (דאגה ועוד) קשה לי לקבל את דבריו, אך המצב כרגע שאני אצלו. איך אפשר לקבל את מילות המטפל, אם בשטח זה הפוך, ובעבר היה לדאגה היה משמעות מעשית?

די,די, כואב לי!

אני מרגישה מרוקנת, עייפה מהחיים,אני בת 20 ומרגישה זקנה. הבעיות שלי החלו בדיכאון ובהפרעות אכילה עם דפוסים בולטים של ocd, ועכשיו החיים שלי פשוט נשלטים ע"י המחשבות הטורדניות. אני התנתקתי מכל החברים שלי ואני לא יוצאת לשום מקום, אני יכולה להיות רגועה ונחמדה וברגע שמשהו יוצא ממסגרת ומהתוכניות האובססיביות שלי אני יכולה לאבד את עצמי לחלוטין. הכל חייב להיות בדיוק בזמן, בדיוק לפי הכללים. אני לא מצליחה לצאת מזה ואני שונאת את עצמי ובא לי להעלם,אני בתת משקל ורוצה לא להיות קיימת. האם יש טעם האבחון פסיכיאטרי?המשפחה לוחצת עלי בקטע הזה. אם כן תוכל בבקשה להמליץ לי על פסיכיאטר באזור המרכז?(אפשר למייל)

היי, נעים להתחבר לפורום הזה לא כקוראת סמויה, שאלה, אני גרה בחו"ל ולא דוברת ת'שפה, אני חייבת חייבת טיפול, אני במצב קשה מאוד, האם אתה יודע על כזה סוג של טיפול דרך הטלפון או הסקייפ או שזה לא יעזור, אני חייייייבת עזרה.

בנושא רגשות חסומים רעלים בגוף,מי למי לפנות לטיפול בבקשה?

מרגישה כאילו מזמן לא ביקרתי. תקופה מגעילה. בעצם,אולי זו אני. מגעילה. שותקת. טיפשה כ"כ.

אני מאוכזבת עד עמקי נשמתי. מנסה כל יום להמשיך ולהתעלם, אבל מידי פעם זה צף. אני בת 40,החלטתי ללכת לאבחון תעסוקתי,לחפש קרירה שתהיה מעניינת,הצפתי את חלום ילדותי שדורש תואר, רציתי מאוד להגשימו. נרשמתי לקורס פסיכומטרי, במאמץ רב נבחנתי, התוצאה נמוכה ממה שציפיתי אך כנראה שתספיק לי. עזבתי עבודה לאחר המון שנים,תכננתי מהפך שלם,בעבודה ומגורים, רק כדי לשרוד את התואר האינטנסיבי שלא משאיר זמן לעבודה כמעט. ועכשיו אני מגלה שזה בלתי אפשרי !! לא אצליח ללמוד ולממן במקביל דירה סבירה ואת ההוצאות המינימליות והבסיסיות. השכירויות מאוד גבוהות,השכר במקומות עבודה נמוך להפליא למרות ניסיוני הרב,פתרונות יצירתיים לא עוזרים, בכל זאת, אני לא בת 20 וצריכה להתחשב בנתונים מסויימים. החלום התנפץ לי שוב. איך אפשר להתמודד עם האכזבה הזו ולשרוד את היומיום?

אז ככה קראתי מאמרים ומחקרים בנושא לחץ וגילו שם בעזרת טכניקות חדשות לזיהוי פעילות מוחית שלאחר חשיפה ממושכת לסטרס(דחק) או לאחר חשיפה לרמה גבוה מאוד של לחץ,גילו שם באוניברסיטת תל אביב שלאחר אותו אפקט לחץ המערכת הנוירוטי(מערכת הפחד - ענישה) נשארת ללא שינוי ואילו לעומתה מערכת התגמול(צפייה - תקווה) יורדת ברמת התפקוד שלה בעשרות אחוזים וזה כנראה הסיבה להיווצרות אנשים נוירוטים שרגישים יותר למערכת הפחד. השאלה שלי אחרי שניסיתי לחפש תשובה באינטרנט ולא מצאתי חשבתי שכאן יוכלו לעזור לי אז השאלה היא כזאת איך גורמים למערכת התגמול לחזור לעבודה נורמלית??פעולות ודרכים מומלצים שכדאי לפעול בשביל להשיב לה אותה לפעילות נורמלית. אני יכול להביא דוגמא אישית שפועל תאצלי,בתור שחקן פוקר אני אוהב פוקר מאוד ואחת השיטות שלי היא שאני חושב לעצמי שקיבלתי זוג אסים ואני מחכה לשמוע מה השחקנים האחרים יגידו,אני מנסה לחשוב ככה גם שאני לא באמצע משחק אני שם לב שעצם המחשבה עושה אותי יותר מפוקס ויותר חושב רווחי ותגמולי בנוסף יותר מוחצן אופטימי ומאושר. אשמח לשמוע תגובות תשובת רעיונות או ביקורות על מה שרשמתי תודה רבה יוסי

שלום רב, אני בת 26 ואני במערכת יחסים כבר כמעט 8 שנים לאחר 5 שנים טובות המצב החל להידרדר הבנזוג שלי שותה כל הזמן אלכוהול הוא צורך אותו ללא כל גבול, רבנו אין ספור פעמים והצבתי אולטימטום וכמובן שלא עזבתי לאחר שהוא שבר שוב ושוב את המילה שלו, הבעיה היא שאני לא מצליחה לעזוב אני פשוט נתקפת חרדה כאשר אני חושבת על זה באמת מתקשה להאמין שאוכל להתגבר אליו וכיצד בכלל אני יכולה לחיות בלעדיו למרות ליות איתו ככה זה להרוס לעצמי את החיים. אני לא פעם ראשונה במערכת יחסים הרסנית ולא בריאה ויחד עם זאות הפרידות תמיד היו לא ביוזמתי אני חלשה ולא מצליחה ליזום פרידה גם אחרי שהתייחסו אליי כמו על חתיכת זבל על הרצפה, למה?מה אני יכולה לעשות למי אני יכולה לפנות בשביל לעבוד על עצמי? בבקשה תעזרו לי... המצב כל כך מייאש אותי שאני שותה כל יום כדורי הרגעה. תודה רבה

תקראי את ההודעה שלך תחשבי שמדובר בחברה טובה שלך איזה הצעה הייתי מביאה לה. תסמכי על עצמך ותפסיקי עם הכדורים כי זה בדיוק כמו שחבר שלך שותה אלכוהול צריך להתמודד עם החיים והמציאות ולא לברוח מהם לנה אני מאחל לך הרבה הצלחה ואושר וסומך עליך שתקבלי החלטה נכונה

שלום, שלחתי ממשתמש זה הודעה לפני מ'ס ימים (נראה לי ששלשום) האם יכול להיות שההודעה לא נשלחה?

אחרי תקופה ממושכת של עיסוק בדברים כאלה ואחרים, שאומנם קשורים לחיים שלי; אבל לא לעולם הפנימי, פתאום שוב ניצבת מול כל מה שנמצא שם... זה יהיה לא נכון לומר שאני מופתעת, שלא ידעתי שבשלב כזה או אחר גם המציאות(?) הזו תדרוש יחס. יחס עם ריבית בהתחשב בהזנחה הממושכת. מזניחה כרונית שכמותי. גם היא יודעת כבר שמה שמתחיל עכשיו יתיש את שתינו... לא כיף איתי, אם כי משעשע לפעמים. בעיקר אותה, משום מה. חוש הומור מוזר. ואין בלמים בהתחשב בבעיית התרופות שיש לי. לא ממש מתחשק לי עוד סבב של ECT, שגם לא עשה ניסים ונפלאות קודם. כמה מיותר זה כשאפשר לצפות את העתיד, לדעת שזה בלתי נמנע ובכל זאת להמשיך הלאה.

לפעמים זה כמו להקשיב לכמה תחנות רדיו במקביל, שאף אחת מהן לא מכוונת בדיוק על הגל הנכון (אז יש הרבה רעש סטטי ברקע), וכולן בשפות זרות לחלוטין. זה כנראה נכון שהחוכמה היא להמשיך... מעולם לא טענתי שזכיתי או הצטיינתי בחוכמה יתרה. זה קשה כשהחורים בזכרון יכולים להתחרות באלה שבאוזון... ולנצח.

הי אודי, ניסיתי cbt - לא עזר. אני כרגע בטיפול פסיכותרפי, אבל בנתיים לא מתקדמת לשום מקום. כך חלפה לה חצי שנה, בה בעצם נשארתי עומדת במקום. את האופציה לקחת תרופות (רסיטל) דחיתי על הסף. אבל עכשיו, תוהה אולי עשיתי טעות . אולי תרופה הייתה מוציאה אותי מהמצב הבלתי נסבל הזה? (!!). אני סובלת מחרדה. מה אתה אומר? כדאי? יש לי רתיעה נוראית ואידיאולוגית מתרופות. אך אם זהו הפתרון למצב.... ד"א , אם לוקחים תרופות (באופן פרטי), האם יש חובה לדווח על כך במקרים מסוימים? כגון מקום עבודה, בדיקות רפואיות שונות? תודה, פראני

תודה על התשובה. באם אני מחליטה להתחיל טיפול תרופתי, אתה ממליץ לשים על 'הולד' את הטיפול הפסיכותרפי ולהתחיל cbt. או שמא לבצע את שניהם במקביל. או בכלל להפסיק הטיפול הפסיכותרפי? תודה

הי.. עצוב לי, וקשה לי ונמאס. היום גיליתי שוב שנטיות ההדחקה שלי מביאות אותי למצבים רעים. אני תמיד חוששת לבדוק את הספחים של כרטיס האשראי, לא יודעת למה. אבל היום הסתכלתי וחטפתי שוק, מסתבר שמלא חברות מרמות אותי. סלקום שהתנתקתי מהם לפני חודש וחצי, לקחו ממנו 1600 ש"ח! בחודש אחד!! לפני שהתנתקתי התקשרתי לנציגה ושאלתי אותה אם סיימתי את כל כל החובות שלי, והיא אמרה שכן ושאם אעבור חברה לא יגבו ממני שקל. עכשיו הם טוענים שבכלל לא דיברתי איתם - הם כאלה שקרנים ורמאים, ואחרי שיחה איתם ועם נט ויז'ן כואב לי הראש, בא לי לבכות. אני סטודנטית ועובדת כל כך קשה, ובסוף שודדים לי את כל הכסף! )): חוץ מזה, התגעגעתי. אז שבוע טוב, כי פה לא אין שודדים, רק פיטר-פנים. אופיר

מזה כץ בץ?? והתכוונתי שפה אין שודדים כמובן, בטעות יצא לי גם ה"לא" ( אבל בעייתי, כי בטח תגיד שבפסיכולוגיה אין "סתם" או "בטעות" ). לילה טוב אופיר

ואין בליבי אמונה?

למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה. השדות מבקשים ברכה הים מבקש אמונה ואתה אינך מבקש דבר. ליבי ישן את שנתו ואני ישנה. חלומי כבד שתיקה ומתי מהלכים בשנתי כבתוך מצודה עתיקה. איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה? ואתה אינך מבקש דבר.

ואין בליבי אמונה???

אודי שלום וברכה, אני סטודנטית לפסיכולוגיה, ממש לקראת סיום. אני פונה אליך בשאלה בתור אחד שיש לו נסיון של שנים. האם כל אדם שיבוא אליך תקבל אותו לטיפול? מה קורה כשאתה מרגיש שאינך יכול להתחבר לאדם היושב מולך? חשבתי, שכאשר אתחיל לטפל באנשים אנסה למצוא בהם משהו שאני אוהבת כדי שאוכל לטפל בהם, כי מאוד קשה לטפל במישהו שאתה לא אוהב. איך אתה מתמודד עם זה?! שבוע טוב עדי

מומלץ לטפל במי שחושבים שאפשר לעזור לו ושהוא יתמיד עם הטיפול.

היי אודי, הסיפור שלי קצת ארוך ואשמח אם תקרא אותו ותעזור לי. חבר שלי בן 25, אני המערכת יחסים הראשונה שלו.הוריו התגרשו כשהיה בן 18, אביו חי בחו"ל עם אישה אחרת ובארץ השאיר אחריו 5 ילדים (שהקטן ביותר בן 13). חבר שלי לא בקשר טוב עם אמא שלו וסבתא שלו אישה קשה מאוד וממורמרת. היתה לנו שנה מדהימה ביחד, אני הבנאדם הראשון שנתן לו חום אהבה והקשבה, הקשר שלנו היה מדהים ופתאום אחרי שנה הוא החליט שהוא רוצה להרגיש חופשי ולהיות עם עוד בנות ונפרד ממני עם דמעות ובמשפט: אני אוהב אותך. לא היינו יחד 4 חודשים שבמהלכם הוא הכיר בנות רק לסקס ולא היה מסוגל להיות עם בחורה אחרת בקשר רציני. כשחזרנו (ביוזמתי) הוא אמר שהצבתי לו רף גבוה והוא לא מסוגל אפילו לחבק מישהי אחרת. אז סלחתי לו. אבל מאז שחזרנו הוא הכניס לעצמו לראש שהוא "בנאדם חופשי" עם "נפש חופשיה"ולכן הוא לא רוצה לדווח לאן הוא הולך ועם מי. אני יודעת שהוא לא בוגד בי אלא רק לא רוצה להרגיש כבול, בגלל זה הוא גם לא רוצה להתחתן עד גיל 33 (לך תבין למה...??) הוא לא מוכן להיות איתי כל יום כי שוב, הוא בנאדם חופשי... בשנה שהיינו יחד היינו כל יום מתראים והקשר היה יציב וטוב, עד שפתאום הוא התהפך. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי, ולכן אני לא רוצה לוותר עליו. ואני גם יודעת שהוא זקוק לפסיכולוג כי הוא לא בנאדם רגיל, הוא ממורמר ועצוב.. יש לציין שהוא חכם מאוד, יש לו כסף ותואר ואישה שממש אוהבת אותו... אז למה הוא ככה? איך עוזרים לבנאדם כזה? אני מנסה לחבק אותו כמה שאפשר ולסתום שהוא זורק הערות לא במקום כי אני יודעת שאני הבנאדם היחידי שמקשיב לו ונותן לו חום ואהבה... אבל הוא פוגע בי מאוד.. בבקשה תיתן לי את הכלים לעזור לו!!! תודה אני

שלום יש לי בעיה.היה לי אף גדול יחסית לפנים שלי בגיל 16 החלטתי לעשות ניתוח אף אסטטי. הלכתי לרופא שכניראה לא היה הכי מיקצועי עשיתי ניתוח והניתוח לא הצליח האף לא יצא כמו שחלמתי שיצא אחרי שנתים בערך עשיתי ניתוח מתקן אצל אותו רופא שגם בו האף לא שופר. החלטתי ללכת לרופא אחר אחרי הצבא תיקנתי גם לא הצליח האף היה עדין קצת עקום עם שקע אחרי 4 שנים שזה בערך התקופה עכשיו תיקנתי שוב את האף וגם לא הכי הצליח זה השתפר אבל לא 100 אחוז.אני כבר 10 שנים במערבולת הזאת אחרי 4 ניתוחים אני נורא אובססיבית עם האף הזה אני עייפה נפשית. מה אני אמורה לעשות ?אולי ללכת לפסיכולוג לדבר. נימאס לי כבר.

איפה אתה?..לא יכולה להפסיק לייסר את עצמי איך עשיתי כזאת טעות - לרכוש משהו מבלי לבדוק לפני.. ממש "על בליינד". מה עשיתי! סידרו אותי ו"סידרתי" את עצמי והפסדתי הרבה כסף.. מלאת כעס על עצמי רוצה להשמיד אותי!!!! שונאת את עצמי..מטומטמת חסרת שכל

לא רוצה לעזוב השבוע לא בא לי על הסופ"ש, לא בא לי על ההפסקה מרגישה נידי ברמות על מה יש לי? דובי לא לא - לא לא ל א אולי תישאר פה גם שישבת? אוף אופיר

אין לי כושר התמודדות עם כלום. כשמנסה בכל זאת ונותנת אמון, אז באה המכה - מנצלים את תמימותי=טיפשותי. ואני באמת טיפשה, לא יודעת לשאול את השאלות הנכונות, לא יודעת לענות..לא יודעת לדבר ופשוט - לא יודעת כלום! מותשת.. רוצה כבר להגיע לסוף

היי מיקה אני יודעת ש.. צרת רבים- נחמת טפשים.. אבל.. בכל זאת, עדיין.. מרגישה מאוד כמוך.. לא יודעת לשאול, לא יודעת לענות ובכלל לא יודעת לדבר.. הרבה פעמים בטיפול כשהיא שואלת אותי משהו אני פשוט אומרת לה "לא יודעת".. גם בגלל שלפעמים אני פשוט לא יודעת, אבל גם בגלל שכשאני קצת כן יודעת אני לא מצליחה ולא יודעת איך לשים את הדברים במילים. אני יכולה רק להגיד לך מיקה, שאת בכלל לא טיפשה. את מאוד חכמה. מאוד. ולפעמים הקושי לשאול, לענות או להגיד דברים בא ממקום אחר לחלוטין. איתך, שיר

תודה .הבעיה ש..זה לא רק בטיפול..

הי.. באתי לקצת מילים, קצת שקט..לא יודעת מה אני צריכה..כלומר, יודעת... צריכה מילים שקטות, כמו חיבוק..החתולה שלי המליטה לפני שבועיים והגורים שלה כאלה פצפונים ומתוקים, וכשאני רואה אותם מתכרבלים אצלה ועטופים מכף רגל עד ראש..קצת מקנאה..קורה לי אותו הדבר כשאני רואה ילד יוצא מחדש הטיפול של המטפל שלי,והמטפל שלי אומר לו ביי חמוד, או שאני רואה מלא משחקים כמו גולות או לגו על הרצפה כשהדלת נפתחת..גם אני רוצה שיקראו לי חמודה בקול רך ושיהיה לי איפה להתכרבל..זה מטומטם? הגעתי למצב קנאה בגורים ובילדים קטנים, נו, יותר גרוע לא יכול להיות.( ששש,מישהו למעלה אוהב להוכיח לי שאני טועה ) ביי... אופיר

((: תודה...ולילה טוב.

אודי הי, קראתי את תשובתך לברברה (בעץ למטה) ועלו בי תהיות... אתה חושב שההמצאות האקטיבית שלי בפורום מהווה עבורי דרך לנסיון דיסוציאטיבי או פיצולי ?? אני "מחלקת את עצמי" אצל אמא צביה ופה בפורום ?? מאפשרת לעצמי להרגיש כאן ואצלה לא בטוחה אם יש מרגיש ?? לפעמים מרגיש כאילו קיים קיר זכוכית שקופה בינינו ??? (בין אמא צביה לביני) נ.ב החלק החושב שבי יודע שהיא מאוד מאוד מאוד מקצועית !!! מאוד אחראית, מסורה, איכפתית,רואה,ושומעת,רגישה... ..ועדיין..החלק המרגיש המון לא מרגיש.... זה מרגיש..כמו להיות נכה... :((

הי, אני בת כמעט 21, נמצאת בטיפול כמעט שנתיים אצל פסיכולוג שאני מאד אוהבת ואני עוברת אצלו תהליך שלא תמיד הוא ברור אבל הוא מאד חיובי. במהלך השנתיים גיליתי בהדרגתיות טראומות מהילדות המוקדמת שלי שמאד השפיעו על מהלך חיי, מהמעט שקראתי מדובר באיזשהו סוג של דיסוציאציה. הטיפול מאד עזר לי להפסיק לתת לעצמי יחס רע ולהתחיל לתת לעצמי יחס טוב. יש לזה הרבה השפעות בשטח. אבל משהו שלא הצלחתי לדבר עליו בטיפול זה זוגיות (שלא היתה לי אףפעם) וכל ההרחקה והאי נגישות שאני מציגה כלפי חוץ. לא מזמן אמרתי שאולי אני צריכה מישהו "מבחוץ" שיתן לי את הדחיפה שאני צריכה. אז החלטתי לנסות אימון אישי בתחום הזה. הגעתי לפגישת הכרות עם מישהי שהיתה נוראית. זה שונה לגמרי מהטיפול, והיא השכילה "לאבחן" אותי תוך חצי שעה ולומר ש"אין לי בטחון עצמי" ואם אני "אלמד" להוציא את הבטחון העצמי שלי החוצה הכל יסתדר מעצמו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הדבר הזה. זה מין מכה מתחת לחגורה, לשמוע דבר כזה בכזו בוטות. אני מפחדת שזה הולך כזה לרדוף אותי.. בקשר לפגישה הזאת- היו לי ציפיות והן די התבדו. (למרות שידעתי שזה רק עוד חלק מהנוהג שלי לבזר את החיים שלי בין כמה שיותר מקומות ולא לשים את כל הביצים בסל אחד). אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, זה ממש רע. אני לא יודעת איך להעלות את זה בטיפול, אני יכולה אולי להמציא איזה סיפור שהייתי חייבת ללכת לפגישת אימון הזאת (מישהו הביא לי מתנה בלה בלה)? כדי שאני לא ארגיש ממש רע עם עצמי? זה נראה לך קביל? אני לא רואה את עצמי עושה את זה אחרת. זה גם הביא אותי להבין שאני ממש רוצה לדבר על כל נושא הזוגיות בטיפול. ונראה לי שאני עכשיו (איכשהו דווקא אחרי החויה הלא נעימה הזאת) יכולה לעשות את זה. אבל אני לא יודעת עד כמה זה יהיה פרודוקטיבי? כל תחום האימון מבטיח לך כזה ניסים ונפלאות (היא גם דאגה לציין שמסתכלים רק הווה-עתיד ולא על העבר) ותוצאות מיידיות. ובתחום הזה שממילא כל כך קשה לי להתעסק בו זה מאד קרץ לי. אולי שווה לי לחפש מאמן אחר? למרות שאני יודעת שזה יהיה הכי טוב להכניס את זה לטיפול. עד היום דברים שדיברתי עליהם אכן בסופו של דבר חלחלו לי למציאות, אמנם בדרך שונה משציפיתי אבל עדיין. לא יודעת... מה דעתך? תודה רבה!! מצטערת על האורך.

את זה אני מבינה. אבל יהיה לי קשה לבוא ולהגיד "החלטתי ללכת לך מאחורי הגב ו.." למרות שאני בטוחה שזה יתקבל בהבנה. פשוט יש דברים שמאד קשים לי. לאיודעת. אם אני אמציא איזו התחלה מומצאת לסיפור? כאילו אעטוף את זה במשהו? ככה שאני לא אצטרך לומר ש..רציתי לעשות את זה? עד כמה זה יהיה רע? זה יהיה בסדר?? אני פשוט מאד אוהבת את המטפל שלי. והטיפול נורא חשוב לי. בעקבות החוויה הזאת הבנתי כמה. אני לא רוצה להרוס את זה. תודה

אוף, עכשיו אני מתחילה לפחד שדפקתי את כל הטיפול. עשיתי דבר ממש נורא?