פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום הייתי רוצה להתייעץ איך ניתן לשכנע מישהי שהיא צריכה לקבל טיפול? יש לי חברה שלפני כשלוש שנים התחילה לדבר קצת שטויות כמו סיפורים על אנשים שנכנסים אליה הביתה ומזיזים את החפצים האיישים שלה ממקום למקום בלי לקחת כלום וכו.. והרי זמן מסוים הייתה רגיעה והיא אפילו נרשמה ללימודים וניהלה חיים רגילים לפי איך שזה נראה בכל מקרה.. היא גם גרה לבד ומתפקדת יופי.. בזמן האחרון הדברים נהיו יותר קשים היא שוכחת אנשים, נכשלת בלימודים וכל הזמן כועסת על כולם וממציאה כל מיני קונספירציות..זה נשמע כמו סכיזופרניה לכל דבר לא?? כשמנסים לדבר איתה על זה,זה כמובן ללא שום תועלת ועזרה מצד ההורים שלה שגם הם די בהכחשה, כמובן שאין.. היא גרה היום לבד וחוץ מדברים מוזרים שהיא מפרסמת בפייסבוק הוא הודעות מוזרות מזדמנות היא לא באמת בקשר רציני אם מישהו.. אנחנו קבוצה של חברות שלה מאוד דואגים לה ולא יודעים מה עוד יש לנו לעשות? איך אפשר לעזור לה? אשמח מאוד לקבל את עצתך .. תודה רבה לירי

היי אודי, הי היא ממש לא משתפת פעולה והמצב מחמיר מיום ליום... מה בכל אופן אנחנו יכולות לעשות?

בברןדשלום בן 16 בריא גופנית. בישן מאוד,מופנם מאוד, בטחון עצמי נמוך,סף שבירה נמוך,התנהגויות מוזרות בבית. חוסר יציבות בלימודים רגעי הצלחה לצד שבירה תסכול ואדישות.לא מתקשר חברתית בבית ובחוץ.השיחות עימו במונו, אין מבט עיניים, עצוב וממורמר ברוב היום.דחיתי את הטיפול בו שנים בתקווה שיתבגר והכל יעבור. מצב מחמיר. ויש לי עוד.... איך מתחילים לטפל?אצל מי? פסיכולוג? פסיכיאטר?קאוצ'ינג?

אני בחור בן 22 סובל כבר שנים מהתקפי חרדה חברתיים. בשנתיים האחרונות התחילו אצלי מחשבות טורדניות בזמן שיחה עם אנשים. לאחר שימוש בסם פיצוציות לפני 3 חודשים קיבלתי התקף חרדה קשה ביותר. בימים ובשבועות הראשונים החרדה הייתה קשה מאוד ולאחר התייעצות עם פסיכיאטר (מהשורה הראשונה) הומלץ לי על טיפול זמני בקלונקס וציפרלקס לטווח הארוך, במקביל לטיפול פסיכותרפי. מספר שבועות לאחר ההתקף התחילו אצלי מחשבות טורדניות לא הגיוניות בזמן מנוחה שנמשכות במינון נמוך יותר עד היום. עכשיו כשמצבי הוטב, החלטתי לחפש פסיכולוג/ית אחר, קשוב ואיכפתי יותר, לטווח ארוך שייתן מענה לבעיות. בעדיפות גדולה לפסיכולוגים של מכבי, מבחינת המחיר.(איזור השרון או המרכז) אשמח לקבל כל המלצה ו/או הכוונה תודה מעומק הלב

[email protected]

משום מה אני לא מסוגלת ללבוש אותו בגד פעמיים. אני מגיעה למצב שאני קונה פריט במאות שקלים ופשוט נגעלת ממנו אחרכך. אני במצב של קניות בגדים פעמיים-שלוש בחודש ותמיד מרגישה שאין לי מה ללבוש. אני יודעת שזו בעיה בראש והכל בראש אבל איך אני אמורה לצאת מזה ולהסתדר? בעיקר שאני עתידה להתחתן בעזרת השם ולחסוך כסף.

שלום רב! במסגרת תרגיל בקורס פסיכופתולגיה אני צריך להסביר את הגורמים למחלת הסכיזופרניה על פי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. הצלחתי למצוא המון חומר לגבי הטיפול עצמו במחלה אבל לא מצאתי כלום על כיצד הגישה מבסירה את התופעה. אשמח מאוד אם תוכלו להפנות אותי למקורות מידע. תודה רבה, בן

כתבה למטה מזמן..תשתדל לרדת ולהתייחס, בבקשה.....קשה לי לראות הודעות המשך ככה באוויר.........מצטערת....ונראה לי שקשה לה...

תודה שראית

שני דברים, אחד תקרא בבקשה את ההמשך שלי למטה..ושניים אני כל כך מתאמצת עכשיו בטיפול מכריחה את עצמי לדבר על מה שנמנעתי די הרבה ממנו...והדברים מתקדמים ואני מוצפת נורא ולא יכולה לספר רוצה לכתוב הכל פה...אבל לא יכולה..רוצה לכתוב לפחות קצת בסדר? אומר רק שיש מישהוא שעכשיו אני מפנה אליו את הכעס והאשמה במקום אליי ועדיין זה לא שחרר אותי לגמרי....ותמיד אני כותבת כשיש משהו כזה גועש בתוכי...ועכשיו אני לא מסוגלת להוציא את הכל ובחוץ אני נראית ממש שלווה למרות שבפנים סוערת...איך חוזרים לכתיבה?....

אני מתקרב לגיל 30 ואני לא מוצא את הרצון לצאת ללמוד או לעבוד אם לעבוד אלה תמיד עבודות קשות ובשכר נמוך איבדתי את זה. . . כי אני אישה בגוף של גבר ומה שלא אעשה אני אשאר כזה גם אם אלמד גם אם אעבוד אני כאילו לא חי יותר במרוץ החיים למען האמת הייתי מעדיף לצאת מהמרוץ הזה הייתי רוצה למות מכיוון שאין לי דרך, אני לא מכיר קוקטיל כדורים שאם אבלע אלך לישון ולא אקום אז אני כאילו נגרר, כמו משקולת ונתל על אחרים, על ההורים שלי ואני לא יודע מה לעשות יותר

אני מצליח למצוא. . . סיבה לחיות לא תקווה תמיד לפעמים אני לוקח את הבעיות הלא פתירות שיש לי פה בעולם ואני כאילו מניח אותם בתוך תיבה אומר לעצמי שאני לא מסכים איתם אבל אין לי כרגע איך לשנות אותם ואני צריך להמשיך הלאה. . . הנקודה היא שהתאהבתי ברעיון ההתאבדות גם מפני שאני ללא קשר בדיוק. . . אז אולי אני נמצא בבלבלות של חובר בתשומת לב או בדידות כלשהי ומחסור בהצבת יעדים לכיבושים אבל בעיקר שאני לא מאמין יותר בלהסתובב ולהסתובב בעולם כזה כאילו יותר טוב להשמיד את עצמי, בתקווה שתיהיה לי נקודת פתחיה יותר טובה בגילגול הבא, או שלא יהיה גילגול אבל יהיה לי נחת בעולם הבא. איש לא חזר משם להגיד מה יש שם זה מקשה על ההחלטה ועוד יותר על הביצוע של ההתאבדות אבל עוד יותר אירוני שכולם גם ככה ימותו , אז מה זה משנה אם אתאבד ואצא מכאן כבר עכשיו אם בין כה וכה אצא מכאן בסופו של דבר? למה שלא לקחת איזה כדור כלשהו לשכב לישון

אולי אני בהתקף חרדה..? מרגישה שאני לא קיימת.. לא יודעת איך רואים אותי אם בכלל.. ומה זה "אני" ומה זה "אותי".. מנותקת ומפחדת..

אולי זה מוזר..אבל השאלה קשה לי..פוחדת כמעט מהכל..אבל הכי הרבה מאיבוד שליטהה

אני רוצה למות.באמת .באמת אודי שאין לי כבר גרגר כוח .אפילו הגרגרון של הגרגר כבר נגמר. אמא צביב מעודדת אותי כל התקופה האחרונה ללכת לאיזשהו מקום שאני מאוד מאוד רוצה ללכת ואני מתנדנדת אם ללכת . בשבת אמא שלי הסתכלה עלי במבט כזה מאשים ואמרה לי שאני לא יכולה לעשות להם את זה.. זהו. אחרי זה פגעתי בעצמי באיזושי צורה. היום כשנפגשתי עם אמא צביה ראיתי עליה ושמעתי מצליל קולה שהיא מאוכזבת ממני. וכשדיברנו היא אמרה לי שאיכפת לה ממני וכואב לה וכל מיני מילים כאלו.ואני כל כך מבולבלת אודי. אמרתי לה שאני לא אשמה שהיא מאוכזבת ממני ,אני גם לא אשמה שהיא השקיעה בי את הנשמה שלה. לא אמרתי לה לעשות את זה אודי. אני לא אשמה. אני רוצה למות ! באמת אודי,לא יכולה יותר. וכשהייתי בשבת אצל ההורים שלי אבא שלי גם ישב במטבח כשאמא שלי אמרה לי שאני לא יכולה לעשות להם..אוףףף ואבא שלי אמר לי שוב על כל מיני דברים זה נדמה לך ,זה נדמה לך. אודי שתדע לך אני אגמור עם הכל ואמרח בדם בגדול על הקיר שלהם זה נדמה לכם שזה הדם שלי. זה נדמה לכם ! אודי, שתדע לך שבכלל לא קוראים לך אודי, אתה לא למדת פסיכולוגיה, אתה לא מנהל הפורום אתה גם מעולם לא כתבת בפורום. הכל נדמה לך אודי. אתה שומע ? הכל נדמה לך. היום גם לא יום ראשון. אנחנו גם לא נמצאים בחודש מרץ.פה זו לא מדינת ישראל ואין לנו את צה"ל. הכל דמיון הכל נדמה לך אודי.כן, גם לא קוראים לך בונשטיין. גם אין עולם אנחנו בכלל מרחפים בחלל ואני בחיים יותר לא הולכת לאמא צביה בגלל שגם היא מתה כל העולם מת ואני אמרח את הקיר בצבע בוהק !!!

שלום, אחרי בדיקת גסטרוסקופיה שיצאה תקינה, הגסטרולוגית המליצה לי ללכת לטיפול ביופידבק למעי הרגיז. (דבר שגם הנוירולוג המליץ). הגסטרולוגית אומרת שאני בלחצים ולכן כעת אני סובלת ממעי רגיז. בסביבתי אין מטפל ביופידבק של מעי רגיז אבל יש מטפל ביופידבק בלחצים, האם יש הבדל? ואני צריכה לחפש מטפל שמתמחה במעי הרגיז? או ביופידבק של לחץ זה מספיק? האם ביופידבק מראה את רמות החרדה ואז אני לומדת עם המטפל כיצד להפחית את החרדה? או שמדובר בלחץ ? אשמח להבהרה.. תודה

שלום רב. אני מעוניין להתחיל בקרוב לימודים בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. רציתי לקבל מידע יותר מעמיק לגבי כל התפקידים. אני לא חושב "שאשרוד" שני תארים לכן אני מעוניין לעשות תואר ראשון בלבד ולצאת איתו אל שוק העבודה. פסיכולוג קליני פסיכולוג חינוכי פסיכולוג חברתי פסיכולוג ארגוני פסיכולוג תעסוקתי איזה תואר אני צריך לכל אחד מהתפקידים הללו? האם בכדי להיות פסיכולוג "אחד על אחד" אני צריך גם תואר שני? שמעתי מלא מעט אנשים שחבל לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה מבלי להמשיך לתואר שני, כיוון שהתפקידים שמוצעים והמשכורות הניתנות פשוט לא שוות את ההשקעה. תודה רבה

תודה רבה על התשובה המהירה. חיפשתי תשובות לשאלותיי בקישור הנ'ל ולא מצאתי. אני רק רוצה לשאול שאלה פשוטה, מה אני כן יכול לעשות עם תואר ראשון? שמעתי משהו על פסיכולוג ספורט, ארגוני, תעסוקתי ... האם זה שווה?

אולי יש לך כמה מילים שקטות בשבילי?? שתהיה לי שבת בלי רעשים בשכל, בלי בלאגנים במוח? סתם שבת בלי לחשוב. תודה

שירתודהל יא יפה

מצטערת עוד לא גיליתי את הטוב בלחכות לך כמו שאתה טוען שיש בזה טוב..עדיין מחכה להרגעה...

אודי שלום, אתה לא חייב לי דבר אתה הרי נמצא פה בהתנדבות...ואם מישהוא צריך להצטער זה אני...ואני לא יודעת למה אני מצפה...לא יודעת למה כעסתי בכלל... בכל אופן תודה לך, הבנתי ממך שיש טוב בלחכות, לאו דוקא ממשהו שאמרת לי.. ובקשר למה אני צריכה ממך..או מה יכול להרגיע אותי, שאלה טובה הרי אנחנו בפורם, אנחנו לא ממש מכירים, אתה לא ממש הפסיכולוג שלי ובכל זאת משהו נרקם..והמלצה על ספרים זה בהחלט אפשרות לעזרה....והרגעה, למדתי ממך, יכולה להיות בעזרת שיר טוב...:) שמעתי בקולך וקראתי את "הריפוי של שופנהאור" אכן ההקשרות מסובכת...ואנחנו לא חיים לבד...אולי זה הבהיר כמה דברים אך עדיין...אעבוד על כך בטיפול..במה שנשאר ממנו..אני אדם שכן יודע למצות את החיים ולא חי לידם, אני יודעת גם להנות מהם מנסה ללמוד מכל אדם...ומאמינה בחיים שאחריי, כך שיש לי רגש אחר כלפי המוות... לפחות התחלתי להפנים שזה הולך ונגמר (לא החיים, הטיפול :) )ויש לנצל כל רגע :) וגם לקחת משם מה שאפשר...למדתי משהו לא? לנסות להפנים את דמותה...לספוג עוד קצת ממנה...מקווה לטוב שעוד יבוא...מאמינה..ומתחילה להקשר ממש, לא בקטע של תלות (במובן החיובי) ולאהוב את הפורם...תודה שאפשרת לי...מיכל :)

שלום אודי, כשאני כותבת כאן אני בדרך כלל רק בתגובות לאחרים זה שומר עלי מלהקשר חזק מידי למקום הזה ועכשיו אני לבד לבד לבד עם מחשבות שאי אפשר לסבול, אם תוכל לעזור לי גם ברמה של ההבנה ומה אפשר לעשות עם זה ואם לא אז רק לשמור עלי קצת. מה עושים כשהתלות היא קיומית? כשההרגשה היא שפרידה תביא למוות שלי, שלא יהיה לי יותר בשביל מה להיות?. איך יוצרים נפרדות בלי למות מזה? איך אפשר להפרד סופית באופן לא טבעי (זאת אומרת לא בעקבות מוות) ממישהו שאתה מרגיש שילד אותך מחדש, שאתה כמו ילד שלו? (שבפעם הראשונה בחיים סוף סוף יש לך אמא) אולי כל המצב הזה שהגעתי אליו שאני מרגישה שאני ילדה שלה לא היה צריך לקרות, אבל זה מה שקרה וילד גם אחרי שהוא גדל והופך למבוגר לא אמור להפרד או יותר נכון להיקרע ולצאת מהחיים של אמא שלו, גם כשהוא גדל ונפרד הקשר שלהם נמשך. אני ביאוש

שלום, בני חייל משוחרר מהצבא בן 21. בחור חכם מאד (דפ"ר 90) שירת במודיעין בצבא. הבעיה שלו היא בעיית קשב וריכוז ללא היפראקטיבית, שמתבטאת בעיקר בקושי בולט בהתארגנות ויכולת לסדר את סדר יומו לפי סדר העדיפויות הנכון. דחיית מטלות באופן קבוע ואיחורים. הדבר שהכי מפריע לי הוא העדר יוזמה. לדוגמא אם יעלה רעיון ללמוד באוניברסיטה מסויימת וצריך להתחיל להתקשר ולעשות בדיקות ובירורים שתלויים בו, הדבר לא יקרה אף פעם. אני מיואשת מהמצב הזה ונראה לי שאם אני לא אברר בשבילו וארשום אותו שום דבר לא יקרה. מה עושים עם בעיה מהסוג הזה והאם ניתן לשנות זאת ואיזה סוג טיפול נראה לך שהוא צריך?? האם זה נכון שאני צריכה להמשיך לעזור לו בהתארגנות? תודה רבה

שלום אני בחור בן חמישים ושלוש וכבר מזה שלוש שנים אני מרגיש מתחים ולחצים בלי לדעת ממה בהתחלה לקחתי כדורים פסיכאטרים טבעיים וג םכיום המליצה לי רואפאת משפחה על הציפלקס לאחר שקראתי את תופעות הלוואי שלו אין ברצוני לקחת אותו. כל דבר שאני צריך לעשות אני לפנ יכן מתוח אם זה משהו שינוי בבית או פגישה עם יועץ או משהו כזה גם שאני מדבר בטלפון אני מחזיק את האפרכסת חזק. ברצוני לדעת מה אתה ממליץ לי לעשות, או ממה זה נובע. בתודה מראש חיים

שלום אניי במשקל תקין מבחינת bmi אני ירדתי 12 קג בתקופת זמן קצרה ע?י משלשלים ותה דיאטטי ולתקופה התמכרתי לספורט בוקר וערב למשך כמה חודשים והתזונה שלי התבססה על בערך 300-500 קלוריות... באיזשהו שלב זה השתלט לי על החיים..אני מרגישה מאוד מודעת לעצמי ויחד עם זאת יש לי מחשבות אובדניות, התקפי בכי והתקפי אכילה מטורפים בהם אני יכולה לאכול מטבח שלם. יש לציין שאני סובלת מדכאונות מגיל ההתבגרות ולא טיפלתי בזה. כרגע אני לוקחת כדורים מפסיכיאטר לדכאון וחרדה חברתית כבר חצי שנה ואני עדיין מרגישה שאני סובלת מדכאונות עייפות ומאותם התנהגויות, נקיפות מצפון על אוכל ומחשבות אובדניות... היה לי טיפול פסיכולוגי שהופסק מכיוון שהמטפל המליץ לי על מישהו אחר מכל מיני סיבות וכעת אחרי חצי שנה שהתאבלתי על הנטישה של הפסיכולוג התחלתי טיפול חדש. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי לצאת מזה?

אין לי כוח יותר... לחיות דורש המון, ופשוט אין לי. הנפש שלי חלשה, לא בנויה לטלטלות של החיים. בעולם הפנטזיה שלי אני פשוט נעלמת ואף אחד לא זוכר אותי. זאת הייתה טעות להוליד אותי.

ואם כל הזמן חלשים? אז כל הזמן צריך לנוח?

בחיפושיי אחר נושא רגישות לקולות אכילה הגעתי לכאן. גם אני רגישה לכך וגם בני האמצעי רגיש לקולות בצורה שכמעט לא ניתן לאכול לידו. זה מתעצם בעייפות. אשמח למציאת קצה קצהו של פתרון

די התחברתי למה שכתבת..הייתי מצטרפת למסע תרמילאי ללא מחוייבות :) וגם להיות תינוק נאהב זה גדול!! למרות שמבחינתי כל השנה אני מרגישה ספק תינוקת ספק ילדה (לא ממש נאהבת..)כך שזה לא מומלץ להפוך את זה לחיי היום יום....פוגשת לאט את הנשיות שבי....בנתיים במציאות היום יומית נאחס...במקום להבין שאני נפרדת ממנה אני מנסה להתקרב יותר...גם לגלות ולהבין יותר לפני שהזמן יאזל...אוף....הגיוני????

אני בטיפול פסיכולוגי כמעט שנה וחצי (לפני זה היו תקופות יותר קצרות של טיפול, אחת מהן אצל הפסיכולוגית הנוכחית). בתקופה האחרונה אני חווה משהו שאף פעם לא הרגשתי כלפי המטפלת שלי (ובמינונים נמוכים יותר גם כלפי הפסיכיאטרית). זו תחושה של אהבה וגעגועים רבים בזמן שבין הפגישות. אני רוצה לשמוע את הקול שלה, שתנחם אותי, שתחבק אותי כשקשה לי, שתרגיע אותי, שאוכל להגיע או לדבר איתה מתי שאני רוצה והיא תהיה שם בשבילי. אני חושבת עליה בין הטיפולים מה היא היתה אומרת לגבי סיטואציות מסוימות, איך היא היתה מגיבה, רוצה לקנות/ להכין לה מתנות ועוד ועוד. אני חושבת שאולי חוץ מבעלי לאף אדם בעולם אני לא מרגישה ככה. אני כמובן לא מתקשרת בין הטיפולים אלא אם כן יש לי סיבה טובה מאוד לעשות זאת, כי אני מאמינה שצריך להיות גבולות בטיפול. אני גם מתביישת לספר לה על הרגשות שלי כלפיה, למרות שאני מבינה בשכל שזה מה שצריך לעשות. עד כמה זה נורמלי להרגיש רגשות כאלה כלפי המטפלת? האם זה יכול לפגוע בטיפול? איך יוצאים מהלופ הזה? תודה

אתה לא מאמין לי? אתה חושב שהכל בראש שלי? "זו הרגשתך ואיאפשר להתווכח איתה"...אתה חושב שזו הרגשה שלא מחוברת למציאות?..אתה יודע אודי שזה מוטיב חוזר בחיי?..גם יש לי נוסף לכל הצרות.. פוקר פייס..לא רואים כשאני בוכה.. כשאני צוחקת..רק אם זה ברמות מטורפות..יכולה לשבת מול הפסיכולוגית ולבכות ורק אחרי רבע שעה או יותר היא תשאל אם אני בוכה..זה מתסכל שזה כך עם אדם מקצועי שלמד איך לקרוא אנשים.. בעבר היה לי גידול די גדול( לא דימיינתי אותו)..רופאים לא האמינו לי..עברו יותר משנתיים עד שגילו..(אמיתי!)..הגיע למצב שאני כבר לא האמנתי לעצמי..למרות כל הכאבים והמגבלה בתיפקוד שהלכה והחמירה............... לא יודעת מה אני רוצה ממך אודי..שתאמין?.. ולא יודעת איך לעבות את העור..כדי שלא יפריע לי כלום..וגם שלא יפריע לי כל כך אם מאמינים לי או לא.. אודי.. אולי יש לך עצה איך עושים את זה?..תודה..

לא יודע מהיכן להתחיל ... אני גודלתי על ידי הורי האסייתים במנטליות מאוד שונה מזו של ישראל . כבר מגיל קטן , חשתי שאני שונה מכולם : ראייתי והשקפת עולמי (צדק מוסרי בראש המעלה) שונה בהרבה מזו של חברי . הובחנתי כילד מחונן , והיו לי ציונים מאוד גבוהים . עם הבגרות הציונים ירדו ויותר שקעתי בעצמאות , כי הרגשתי מחנק מהורי . אני יודע שעל פי החוקים של היום אני נחשב ל"ילד מוכה" , אבל בכל זאת אני סולח להורי כי גם הם גדלו כך ועשו זאת כי הם אוהבים אותי . הבעיה שלי היום היא שאני בן 35 וכבר 9 שנים בארץ (תושב חוזר) ולא יכול למצוא מסגרת עבודה לאורך תקופה ממושכת של מעל שנה . אומנם אוניברסיטה לא למדתי , אבל ניחנתי בחוכמת חיים שמשתווה לזה שכן למד .... ולא אגזים אף יותר . למדתי הרבה קורסים חיצונים במיחשוב ועמילות מכס ויש לי אנגלית שפת אם , יש לי את כל הכישורים הרלוונטים .. אולם פעם אחר פעם אני רואה שדווקא מפטרים אותי , בזמן שעובדים אחרים שלא ניחנו בשום (עמכא) כישרון , עדיין ממשיכים לעבוד שנים על גבי שנים ... ואני משתגע מזה ! נכון , אני לא הטיפוס ש"מלקק לבוס" ואני לא מלשן ... אדרבא בכל מקום שאני הולך אנשים רואים שעבודתי מקצועית והרבה יותר ברמה מזו של שלהם – והם נמצאים שם שנים עוד מלפני ! לא פעם ולא פעמיים , אני פשוט מתוסכל איך אנשים עובדים שם עשרות שנים ולא יודעים דברים של בסיס לעבודה !?! נגיד בקצרה , אם יש תמונת מצב מסויימת ... אני רואה וקולט דברים הרבה יותר מהר משאר האנשים . אני מרגיש כאילו החיים "דוחפים" לכיוון עולם הפשע , ששם אני די מעולה (רוב מחשבותי והצלחתי נובעות מהרוע שבי) אולם בשל ה"חינוך המסורתי" שקיבלתי מהורי המבוגרים , אני משתדל באמת לא להיכנס לעולם הפשע . ניסיתי אף להירשם לאומנות לחימה כדי להוציא את התיסכול שלי , ובאמת הגעתי למצב שאני נהנה להכאיב לאנשים (כך גיליתי שאני סדיסט) וזה גורם לי לכיף בכל אימון . אין לי פלילי , ואני משתדל משתדל להיות אדם טוב ... למרות שאני יודע שהרוע שבי רוצה כבר להתפרץ החוצה מרוב התיסכול . בעבר עבדתי (מחוסר ברירה) קצת בעבודות קטנות (גניבות , סרסור , אלימות , נער ליווי לנשים) לא מוסריות שהכניסו לי כסף טוב על כל עבודה של מספר שעות , אולם מיידית הפסקתי . כי עצם המחשבה על ההורים שלי הפריעה לי ... היום אני מאשים אותם : הם היו צריכים ללמד אותי לגנוב (כמו הממשלה) , לרצוח (כמו כל הפושעים שיוצאים אחרי זמן קצר מהכלא) , לשקר (כמו בכל מקום עבודה שאני נמצא בו) ... הכל . רק כך אפשר להצליח בחיים , ואני יודע שביום שאני אכנע לייצר שלי , אעשה כסף רב – לא מוסרי אבל היום מי באמת מרויח ביושר ? אפילו עורכי הדין כיום משקרים ומסלפים את הצדק על מנת לעשות עוד כסף . אני באמת כשרוני , אולם משפחתי וחברי לא מצליחים להבין מדוע אני לא מוצא עבודה ... ואני מתוסכל . כיום אפילו עבודות זמניות של כוח אדם כבר אין תגובה , כי זה כבר ידוע מראש שלפני שתגיע ל-9 חודשי עבודה , כבר יפטרו אותך על מנת לא לתת לך את הזכויות ... ואז שוב עבודה חדשה . אני פשוט רוצה לעבוד בעבודה משרדית בפינה שלי , מבלי שאצטרך "ללקק" לאף אחד ושיעריכו את העבודה המקצועית שלי ... את האמת , אני לא מבקש הרבה . מה לעשות , אין לי אבא ב"חברת החשמל" או דודה "בחברת בזק" ... אין לי פרוטקציות , עלינו לארץ לבדנו ... כל שאר המשפחה התמקמו שאמריקה הצפונית . נכון , שגם אני יכול לטוס לשם ולעבוד ... אבל אני אוהב את הארץ פה ורוצה להישאר פה ... אבל החיים פה נהפכים לבלתי אפשריים מכל הבחינות ? אשמח לייעוץ , המאוכזב [email protected]

הייתי רוצה להבין על מה ולמה אשה X קרובת משפחתי, כל חייה מתנהלים כאילו היא כל הזמן ניזקקת לכך שיזדקקו לה. זוהי מהות חייה. ולא משנה עד כמה היא מותשת, עצבנית עייפה ומתלוננת . אני מחדדת את השאלה בעזרת , דימוי לכוורת. הבחירה שלה היא להיות הפועלת, זו הדואגת כל הזמן לכל הכוורת, ולא המלכה. וזאת למרות שיכלה לבחור חיים קלים יותר. תודה.

תודה שענית..אני פוחדת האם יש סיבה לפחד? אולי בגלל שזה לא תהליך טבעי....יש באפשרותך להרגיע?

עם החלק שלך במשחק ??

ומי אמר שכולנו הרגשנו מחובקים ואהובים ונכונים כל כך? אני למשל הרגשתי טעות איומה. וככה זה עד עכשיו. אז טוב שעבר פורים. ועם הפנים לפסח...וסליחה שאני תמיד הורסת מקלקלת ופוגעת.

הן עולות לי לראש בעיקר כשאני לבד ולא עושה שום פעילות משמעותית. התכנים שלהן הם תכנים דיכאוניים, חרדתיים ולפעמים גם קצת אובדניים (מחשבות על מוות, אבל לא על פגיעה עצמית). חוץ מלגשת לטיפול (אני מטופלת) מה עוד אפשר לעשות?

אולי לא הבהרתי את עצמי נכון, אבל השאלה האמיתית היא איך מפסיקים את המחשבות האלו. אני מרגישה שכשאני שקועה בלופ של המחשבות מאוד קשה לי להחליף ערוץ למחשבות רציונליות יותר (יש לי כבר רשימה של מחשבות רציונליות). בינתיים מה שעשיתי אתמול זה לקחת כדור ואבן שהרגיע את המחשבות הללו (לפחות משלוש שעות, אבל גם זה משהו...). הפסיכולוגית שלי אומרת שיכול להיות שהמחשבות האלה עולות כרגע (כי הרבה זמן הן לא היו) משום שיכול להיות שאני לא מאוזנת תרופתית. אם כך, זה מצב זמני, ועדיין הוא ממש מציק לי ומתסכל אותי.

עוד כשלושה חודשים אאלץ לעזוב את הטיפול למרות שלא ממש נגמר...ורציתי לשאול האם אפשר להאיץ תהליכים? יש נושא שהוא די חשוב ואני די ברחתי ממנו למרות שנגענו בו...בבקשה אל תתחמק מתשובה חשוב לי לדעת אם אפשרי להאיץ תהליך בלי לפגוע? או שהמטפל יכול להאיר את עיני בנושא מסויים ולשנות קצת..יודעת שזה לא ספציפי כי קשה לי לדבר על זה בפורם...בכל אופן האם קרה לך פעם שמטופל נאלץ לעזוב והצלחתם לפתור משהו בזמן שנותר? האם אפשרי לסגור נושא חשוב שבעצם הוא הסיבה לבואי ודי נמרח הזמן אולי...כי קשה..מבין? אני יודעת שתגיד תלוי מה הנושא אבל יש דרך להאיץ תהליך ללא פגיעה? האם מטפלים עושים זאת?ודברנו על זה והיא אמרה שאפשר אבל בכל זאת רוצה תשובה כנה ממך....

אני מרגישה כמו גוש של קושי וכאב. בא לי לפורר אותי לפרורים ולפזר אותי ברוח. הכל יעלם. לא יישאר כלום. לא יציק לאף אחד, לא יכאיב . ככה בקלילות, ברוח, להתפורר, להתפוגג- להעלם לחדול.

..מרגישה מגוחכת כי איבדתי גם את השריד האחרון של הבטחון העצמי שהיה לי.. לא מסוגלת להתמודד עם כלום.. החל מהדברים "הקטנים" - אנשים שמחמיצים לי פנים.. אנשים שעוקצים.. והגרועים שבהם..שמשתמשים בידע שלהם על נקודות החולשה שלי וזורקים לי את זה בהזדמנות הראשונה.. ועד לדברים "הגדולים - של אבחנות רפואיות - נגעים מחשידים במוח ואבחנות נפשיות -הפרעת אישיות.. מכל דבר קטן כגדול בוכה ומרגישה חסרת אונים.. כל דבר מפיל אותי.. תלויה בפסיכולוגית ולא מסוגלת להחליט על כלום..מפחדת לעייף אותה..מפחדת שלעולם לא אוכל לבד..מפחדת שכך תיראה שארית חיי.. אודי.. זוהי הפרעת אישיות גבולית? בבקשה תענה לי..

מבינה שלא.. גם לא מה שביקשתי.. רק התרשמות.. אבל זה בסדר שאתה לא רוצה להיכנס גם לזה.. אבל.. מה עם כל יתר הדברים שכתבתי?? אתה יכול להתייחס אליהם?

חשבת / התייעצת על אפשרות לטיפול תרופתי? כשאני הרגשתי חוסר אונים כל כך חזק עד כדי כך שהיה לי קושי עם טיפול פסיכולוגי בלבד, התחלתי להיעזר בתרופות, וזה די הציל את המצב, וגם את הטיפול הפסיכולוגי. תחשבי על זה.

כבר פעמיים נבלעו הודעות שכתבתי לתוך החלל הוירטואלי. חבל שאי אפשר למצוא את חדר האבדות של הרשת... זה מתסכל קצת כמו לאבד רשימת קניות שכתבת אחרי חשיבה מרובה. ומצד שני, את שלב הפורקן שבכתיבה כן עברתי, ואולי בכל זאת עדיף לשמור את מחשבותי לעצמי. (למרות שהנה אני חוזרת לחיפוש אחר תגובה אנושית...) אני סתם מתחכמת עם מילים ומחשבות, מנסה להתחמק ממחשבות וקישורים שעלו בי היום. גם כשאני מנסה להכריח את המח שלי להתרחק מהנושאים והמחשבות האלו, הוא מקפיץ אותם לפתע בלי אזהרה. זה לא זמן טוב. אני עוד לא יכולה להיות בזה איתה, אולי מתישהו כן אבל עוד לא, ולבד אני כבר לא מסוגלת. אני צריכה את העזרה והקרבה שלה, אבל לא יכולה להביא את עצמי למקום הזה. להיות פגיעה זה מסוכן, אי אפשר באמת לסמוך עד הסוף... אם אין אני לי, מי לי? אבל אין אני לי. פוררתי אותו לחלוטין עם מחשבות, רגשות ותחושות שאסור להרגיש. אז מי לי?

שלום רב בני בן 22 משוחרר מצהל כשנתיים מאז שחרורו כחייל בצריפין,עברנו התמוטטות כלכלית שבעטיה היה עלינו לעבור מצפון תא. ליפו. מאז,לא מצליח ויטל להתרומם לעבודה , לימודים או מפגשים עם חברים , אינו מדבר איתנו ומסוגר בחדרו בלי שום פעילות מלבד משחק מחשב. אציין כי אובחנה אצל ויטל בגיל 13 הפרעת קשב ויטל מתנגד לטיפול תרןפתי או מפגשים עם פסיכולוג וכך יוצא שאין לנו קצה חוט לנסות למשות אותו ממצבו.   אהיה אסירת תודה באם אוכל לקבל איזושהי דרך לנסות לסייע לויטל.

שלום, אני נמצאת בזוגיות כמעט שנתיים אני בת 35 עם ילד מנישואין קודמים.לפני כשבוע גילית שבן זוגי שטען שהוא בן 50 הוא בעצם בן 60.עובדה זו פגעה בי מאוד והרסה את אמוני.הוא מצידו טוען שזה לא משנה ולא מבין על מה אני כועסת,חשבתי לסיים את הקשר כיון שאני חוששת שאולי יש עוד סודות אך הבעיה היא שאני בהריון ממנו,הריון שהיה מאוד משמח עד אותו גילוי. מה דעתך ומה זה אומר על האיש.העניין הנוסף הוא שאם הייתי יודעת את גילו האמיתי לא הייתי חושבת על הריון כי מתי יגדל את הילד?

שלום אני בן 40 אני בשנים נאחרונות עברתי כמה בעיות בריאות כולל אירוע מוחי בגלל apla אני גם במעקב אצל קרדיולוג בגלל הקצב הלב שלי כבר כמה שנים יש לי התנתקויות לכמה שניות כל כמה חודשים עשיתי בעבר גם eeg ו mri אני גם בשנים האחרונות בלחץ עבדתי גם בנתב"ג הרבה שנים עם דלקים של מטוסים ולחץ, ביום שישי הייתי בבית חולים כי נשכתי את הלשון פעם ראשונה שזה קורה לי ולפני זה היה לי התנתקות לכה שניות רציתי לשאול אם יש מצב שהתנתקויות קשורות ללחץ ולא אפילפסיה? קראתי בעבר על דיפורוסונלזציה שמתייפן אותו דבר,אני נוטל גם ציפרלקס

בכנות פשוט איבדתי תיאבון בחיים האלה, זה כאילו לא העולם שלי. אני כאילו לא אמור להיות כאן. הכל משעמם, מוכר, מגעיל. זה כאילו אני סוחב איתי שק על גבי ויותר ויותר דברים נכנסים אל השק ונעלמים, טובעים בפנים אל השחור הלא נודע. גם דברים שאהבתי איבדו את טעמם והם נופלים ונופלים פנימה, והשק רק מתרחב ושואב פנימה הכל רק שהשק הזה הוא בעצם אני אני הפכתי להיות אדיש, כאילו אני מחכה מחכה שיבואו לקחת אותי מכאן לחיים אחרים ליקום אחר לעולם אחר אני מוכן למוות ומייחל לו שיבוא

נראה לי שזה שילוב בין הצורך להיות והרצון להעלם

דווקא פה הכייף הוא שלא צריך להתחפש. לכבוד פורים הייתי מתחפשת לנורמלית!!!!! אחת עם חיים טובים ושלוות נפש...

הי אודי, ראשית,תודה על ה"רגיעון" שנתת לי עם הדשא שהאתר "הצמיח "לנו במהירות רבה כל כך...כן..לראות את כל הזרחני הזה כדשא קצת עוזר..וחוצמזה כבר עברו מס' ימים כך שהעיניים מתחילות להתרגל לדשא החזק הזה בעיניים.. לגבי המשחק הזה..לא קל בכלל ,אבל אחרי שהקראתי לאמא צביה היום את ההזמנה שלך למשחק הזה ודיברנו ,אני רוצה לגלות לך משהו.. לפני שנים,(כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי) פיסלתי. פיסלתי קצת,לא הספקתי לפסל הרבה..ואז קרה מה שקרה וברחתי מהפיסול..מאז לא נגעתי בחומר..למרות שחשבתי שזה יקרה השנה,וכמעט זה קרה,אך שוב, בשניה האחרונה ברחתי.לא היו לי את הכוחות להתמודד.. את הפרס היוקרתי שקיבלתי לפני שנתיים, הפרס ההוא,כשהאולם היה מלא מפה לפה וההורים שלי בחרו שלא להגיע ומחיאות הכפיים איכשהו לא הצליחו להכנס ממש ללב שלי..זוכר אודי ששיתפתי על כך ? זה לא היה בתחום הפיסול וגם לא בתחום שנושק לפיסול.. אני מרגישה שפה בפורום אני מתחפשת לפסלת..וכנראה שזה מבטא את החלק הזה שאולי קיים בי(?????) ואני עדיין לא נותנת לו ביטוי. החלק הזה שעדיין בכלא !! כבול בידיו ורגליו !! למי אני רוצה להתחפש ומדוע ? ל : * יונה וולך . משוררת מופרעת ,ללא גבולות,מאפשרת לעצמה חופש מוחלט .כולל חופש מיני.לא שמה על העולם.. * אסי דיין .אמן משוגע, אסוציאטיבי עם רעיונות מוטרפים וגם הוא לא שם על העולם. * רחל חלפי ורחל שפירא. משוררות שאפשר ממש לטעום וללקק את טיפות הגשם שמטפטפות מהשירים שלהן ולהריח את ריח האדמה שסופגת את מילותיהן. * הפסל יגאל תומרקין. פסל ומופרע גדול.גם הוא לא שם על אף אחד * אולי גם לאמן,לפסל סלבדור דאלי ? אולי כבונוס אצליח סוף סוף להחזיק בזמן ?? (אחרי כל כך הרבה שעונים "נוזלים" ) או שמא אלמד לקבל שמשמעות הזמן אצלי עדיין "נוזלת" (???) וואוו..אודי, ...כן.."חתיכת משחק" הבאת לפורים.. ואתה יודע אודי ? אולי אצליח לחזור לפיסול ?? ואולי לא אקבל שיתוק בנשמה כשאגע שוב בחומר ??? ולא אפחד כשיגידו לי כל מיני מילים על היצירות שבעקבותיהן אצפה מעצמי ציפיות ש ????? ואולי בכל זאת גם אני אקבל את פרס ישראל (לפחות פרס זה..זה הפרס המינימלי) כמו יגאל תומרקין ?? :) :(( :) :((((((( שתהיה לך שבת טובה ומוארת.. ושוב..נשיקה רכה בלב.. מרגיש אודי ? שלך-במבי. נ.ב ולמה /למי אתה מתחפש ומדוע ?

אני לא רוצה להתחפש...אחרי שרוב הזמן אני כזו...די למשחקים מבחינתי...הגיע הזמן להיות מי שאני ולקבל את עצמי כמו שאני ולא לנסות להיות אחרת ואולי גם להראות שלא כל דבר מצחיק וקליל......מבחינתי די למסכות..רוצה פשוט להיות...בניגוד למה שאיחלתי לעצמי בשנה שעברה..לא להיות... ודרך אגב אודי, פה אנחנו הכי אמיתיים נראה לי...למרות שאנחנו אנונימיים.

שלום, אני בת 23. יצאתי עם מישהו במשך 9 חודשים והיה לנו קשר מאוד מאוד טוב, בריא וזורם. הוא טס לחו"ל לשנה לטייל והחלטנו שאנחנו נשארים בקשר אבל ללא מחויבות, וגם הסכמנו שלא נעלה תמונות שלנו עם המין השני לרשת כדי שזה לא יפגע באחד מאיתנו. גם שנינו מסכימים על זה שאנחנו רוצים לחזור כשהוא יגיע לארץ ואפילו נגור ביחד. עכשיו עברו כבר חודשיים, אנחנו עדיין בקשר אבל משהו השתנה- הוא נהיה קצת קר ועלו תמונות שלו עם בנות [לא משהו מיוחד, סתם תמוונת בנוף או בהוסטלים], אני מרגישה שהוא ממש נהנה שם וקצת מתחיל להתנתק. אני מצד שני, כל פעם שמתעדכן משהו כזה - אני לא ישנה טוב, שעות ספורות בלילה, הבטן שלי מתהפכת, אין לי תאבון. אני ממש מעורערת ולא יציבה, יש לי מצבי רוח. רזיתי מאוד בחודש האחרון ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, אני גמורה. לא משנה אם מה שמתעדכן הוא טוב או רע אני נכנסת לסרטים על מה שקורה שם. ניסיתי להתנתק ממנו ולהפרד אבל זה רק היה יותר גרוע, הרגשתי יות רע וגם קצת פגעתי בו על הדרך.... חסרת אונים, בבקשה תעזרו לי :/

הכרתי בחור נחמד שעזב אותי ולאחר חודש!! התחיל עם אחותי וכיום הם בקשר סוער. אני נגמרת מבפנים, מבולבלת נורא, לא יודעת מה לעשות, נשרפת ממחשבות, כעסים על המשפחה שלי ועלי

למה הבא לי לצרוח על האחראי/ם לשינוי הצבע . ם שינו פתאום ? מה היה להם רע עם הצבע הכחול ? אוףףףףףףףף מטריף לי את השכל השינוי הזה.אוףףףףףףףףףףףףףףףףף אתה יודע אודי,כשראיתי לפתע אתמול את הירוק הזה רציתי להוריד ממסך המחשב את דוקטורס.העיניים שלי התחרפנו. ככה בלי להודיע מראש ? כך פתאום להכניס כל כך הרבה ירוק זרחני לעיניים ? אוףףףףףףףף הירוק הזה ממש נכנס בכח לתוך העיניים.איזו קריזה !! מה עבר להם בראש ? אני רואה אותם בדמיוני מחזיקים בידם מיכל ענק של הזרחני הזה ולפתע המיכל הזה נופל מידם וכל הצבע ניתז לכל הכיוונים ,מלא ירוק זרחני חודר לתוך העיניים שבא לך לעצום עיניים אבל הם הזרחניים הללו מצליחים לחדור אפילו דרך העיניים העצומות. אוףףףףףףף כך פתאום ללא הודעה מוקדמת ? מה עבר להם בראש אודי? כל כך התרגלתי לכחול השקט הזה שמשתלב בשקט עם המילה הכתובה. אודי, למה כל שינוי ,אפילו קטן מצליח לערער אותי כל כך ? ושתדע לך אודי שבגדול אני דווקה אוהבת צבע ירוק זה הרי צבע של הטבע..אבל לא כזה זרחני,צועק, בכזו פתאומיות.. אוף אודי, ודווקה ניסיתי להקשיב ליהודית רביץ עם הירוק שלה מה ששלחת למיקה אבל איכשהו זה לא הצליח להרגיע. ואתמול אפילו לא יכולתי לכתוב מילה על השינוי הזה.זה הכאיב מידי את העיניים ובלבל את הלב.וגם לקח את הרצפה. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

תודה על השיר המקסים.. מיהרת להיפרד הערב.. ..ומאד לא פשוט לחכות.. מיקה

ירוק צבע מרגיע..האמנם? מוזר אותי הוא דווקא לא...מי מחליט על צבעים ועיצוב? שיפנה אליי...סתם..שינוי מרענן בכל זאת... ועכשיו ברצינות, אני מאושרת...נהנתי מתשומת הלב של המשפחה והחברים בבר מצווה...הייתי במרכז ובעננים..עדיין ההתרגשות לא פגה....אודי, תודה על המזל טוב והיחס האישי בברכת הסופ"ש...גם פה יש הרגשה של חמימות...תודה אודי היקר ולכלם...מיכל (השלמות הולמת אותי...)

אני בת 54, משכילה מאוד, כולל ידע ונסיון באמנות, בעלת תואר שני. כשילדיי נודלו בחרתי להישאר איתם (לי לא היתה אמא לידי), במקביל למדתי והעשרתי את השכלתי והיום למרות השכלתי הרחבה, היכולות האינטלקטואליות הגבוהות מאוד שלי, מזה כמה שנים אני מנסה להיכנס לשוק התעסוקה אך לא מצליחה. בשנה האחרונה הפכתי אפטית, אני שולחת קורות חיים כמין סוג של לחיצה על כפתור (כדי לא לומר לעצמי שהתייאשתי לגמרי). זה כמובן משפיע עליי כאדם חיוני, הנה עכשיו אני מנסה לדמיין את התשובה להודעה זו: מה אתם כבר יכולים לומר לי שאני לא יודעת? ובכל זאת אני מחכה לתגובה, אולי מישהו/משהו יזוז.. בברכה

מזל-טוב!! ספרי איך היה ומה שלומך??

סוף סוף מנסה להיות נחמדה וגם זה לא מצליח. אין לי את זה כנראה. עלובה שכמוני. בכל זאת שמחתי לקרוא שהיה טוב וקנאתי קצת על התשומי המיוחדת ....

הי רוני, מניחה שהתכוונת אליי, אז שלומי מצויין!!! והיה מדהים וכיף מאוד!!! אני מאושרת לראשונה מזה תקופה ארוכה מאוד שלא הייתי ככה!!!! מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושיהיה בקרוב אצלך הרגשת שמחה בלב...מיכל

שלום,שמי לינה אני בת 19 ואני לומדת רפואה בחול .. אז הבעיה שלי היא כזאת : אני שנה ראשונה רפואה ואני חושבת שיש לי פחד קהל . לקראת סוף הסמסטר יש לנו מבחנים בעל פה במקצועות שוניםץ בסמסטר הקודם פעם ראשונה עמדתי מול המורה והייתי צריכה לענות על שאלות שהיא שאלה . את החומר אני יודעת אבל נתקפתי פחד וחרדה ולא יכולתי לענות לה על השאלה .. איני יודעת מה לעשות .. אולי יש תרופות להרגעה לפני מבחנים כאלו ? ועוד דבר ... אני מאוד לחוצה במהלך השבוע ת מתח נפשי. כל שבוע יש לי בכל מקצוע מבחני קרדיט שמשפיעים לי על הציון הסופי. איני יודעת איך להתמודד עם זה .. אשמח לעצה . תודה מראש, לינה.

אני לא אוהבת שינויים..הדרך לכאן(לפורום) השתנתה..הצבע.. אבל.. אוהבת שאתה כאן..(: מרגישה שעברתי 5 שנים- בחצי שנה האחרונה..בגיל 39 עוד הרגשתי צעירה.. ורק עברתי את ה40 התרחשו המון דברים שבישרו ששומדבר לא הולך להשתפר..להיפך....מוזר לא? זה רק בראש שלי??.. אבל באמת דברים קשים קרו מציאותית.. אבחנות חדשות פיזיות.. מוחיות! ונפשיות.. ואני לא יוצאת מהלופ של התסריטים השחורים.. מחשבות טורדניות וחודרניות אפילו לתוך החלומות שגם נהיו טורדניים..ומצטערת שהפכתי לכזאת כפייתית.. חייבת להפסיק את עצמי..אחרת לא יהיה לזה סוף............... אודי תודה.. בבקשה תתייחס בכל זאת למה שכתבתי..גם אם מעייף..

האם שיטה זו טובה לטיפול בחרדות ודהריאליזציה?

בוודאי. CBT היא השיטה המוכחת והיעילה ביותר לטיפול בחרדות. ניתן ליצור קשר לייעוץ טלפוני.

כי בשביל מה? מרגישה שחוזרת למקומות אפלים ומוכרים. אז מה יש לשאול??????? אפילו לא יכולה לבקש כבר. מעייפת את כולם. מצטערת.

אני בן 17 דיי גבוהה אפשר לומר ויש לי בעייה שאני רוצה לקנות נעל מידה 44 ..כשאני מכניס את כף הרגל עד הסוף קדימה בנעל מאחורה אני יכול להכניס אצבע וחצי ...ואני מפחד שפתאום הרגל תצמח לי ואצטרך לזרוק אותם כי הם יקרות מה עושים וע מתיי הרגל שלי תגדל ומה התדירות שהיא תגדל כאילו האם זה יהיה באופן דרסטי (מה קצב הגדילה של כף הרגל )

היי.. הלכתי לצו ראשון לא מזמן ובצו הרופאת משפחה רשמה שטופלתי בעבר אצל פסיכיאטר בגלל שבכיתה ו' הייתי שוטפת ידיים הרבה והביאו לי "פריזמה" וכל חודש הייתי נפגשת עם קבוצה של ילדים והיינו משחקים ומדברים (מטעם הפסיכיאטרית). הייתי אצל הפסיכיאטרית רק 2-3 בשנה כי לא הייתי צריכה יותר מכיוון שנפגשתי עם הקבוצת ילדים.. הסיפור נגמר כשהייתי בכיתה ז'. המשכתי לקחת את התרופה(פריזמה) בכל זאת בלי השגחה פסיכיאטרית סתם ככה. בקיצור הלכתי לצו ראשון ואז הרופאה אמרה לי שלבנתיים אין לי פרופיל ושאני צריכה זימון לקב"ן בגלל מה שהרופאה רשמה.. רציתי לדעת איזה פרופיל הוא יביא לי? אני לגמרי בסדר גמור עכשיו וכבר 4 חודשים אני לא לוקחת את התרופה. (בגלל שרציתי לקבל רישיון גם עשו לי את אותו קטע אז הלכתי לפסיכיאטרית כדי להפסיק את הכדורים והיא אמרה לי לבוא אליה עוד חודשיים לראות מה המצב ובסופו של דבר היא קבעה אחרי חודשיים שאני בסדר ולא צריכה לקחת יותר פריזמה). רציתי לדעת מה אתה חושב על המצב? איזה פרופיל הוא יתן לי בעקבות "הסיפור"? זה ידפוק לי את הקב"א?(כי באימות נתונים היא שאלה אם טופלתי ע"י פסיכולוג ואמרתי לה שלא אבל ע"י פסיכיאטר כן.) אם עדיין אין לי פרופיל עדיין אני יוכל לראות את הקב"א והדפ"ר? אשמח לקבל חוות דעת שלך על הסיפור. מה הקב"ן ישאל אותי?