פורום פסיכולוגיה קלינית

דרוש שירות פרובונו על ידי פסיכולוג/ית קלינית פיקוח נפש

הגעת מוקדם היום וזה נחמד! אני כל כך מודה לך אודי על העזרה והמקום שנתת לי פה בפורם..ממך אני עדיין לא נפרדת :) וכנראה שאצטרך בזמן הפרידה הקרבה...אני רוצה לקנות לה מתנה לסיום, אבל כלום לא עולה לי...תמיד אני כזאת קולעת בול למתנות לאחרים אבל כאן זה פתאום בלאק... אולי למישהוא או לך אודי יש רעיון..לאו דוקא למשהו ספציפי אלא רעיון, כמו משהו שמזכיר את הקשר אולי? או משהו שקשור לתחום שלי או שלה? לא יודעת...כבר נתתי לה מתנות בעבר אך הפעם זה חייב להיות מיוחד!!! אשמח להצעות...

היי בסיום הטיפול שלי אני הבנתי כמתנת פרידה ספר שאהבתי מאוד וחשבתי שגם המטפל שלי יאהב וגם כתבתי הקדשה.

כתבתי כאן בשני וההודעה התפוגגה לה באוויר. גם אני רוצה..... המילים מסתתרות ממני. מרגישה מיותרת לעצמי.

שלום! אני סובלת מפחד קהל, במהלך לימודי אני נאלצת לדבר רבות בקבוצה והדבר גורם לי סבל רב. נטלתי דרלין וזה עזר לתסמינים הפיזיים אך המחשבות המטרידות והלחץ נשארו. בנוסף, אני נאלצת לדבר מול קהל לעיתים תכופות ושימוש רב בדרלין לא טוב. מה אתה מציע לעשות?איזה טיפול עדיף? האם תוכל להמליץ על מטפלת בפתח תקווה/מרכז? תודה מראש!

יצא לי פה ושם לקרוא ולשמוע, שנותנים ssri ושזה מכין את המטופל לטיפול , או יותר נכון שככה הטיפול מצליח יותר אפילו פעם אחת יצא לי לשמוע את ורדה רזיאל לגבי טיפול של מאזין דיכאוני אצל פסיכולוג "בלי כדורים לא ילך" רציתי לשאול דעתך בנושא האם המטרה של פסיכיאטר בין היתר זה להכין וליצב את האדם כדי לטיפול?

שאלת הרבה אנסה לענות לך על הכל...דבר ראשון אני מקווה שקראת את הודעת ההמשך שלי אלייך למטה. אני שנתיים וחודשיים בטיפול שהוא היחיד שהלכתי אליו אי פעם, נושא הפרידה עלה המון כל הזמן בטיפול, אם בזמנים קשים שרציתי ממש לא להגיע ואם בזמנים יותר טובים, אף פעם היא לא ויתרה יאמר לזכותה...פעם כמעט נפרדנו וקבענו כבר אבל לא הייתי מסוגלת בכלל והמשכנו. ממש תאריך נקבע לא מזמן ואני עוד חודש וקצת מסיימת לגמרי. גם אני שואלת האם יש טעם להפרדות בהדרגה כי זה משגע אותי הזמן...אני הייתי מעדיפה כבר לא לבוא אך היא לא מוותרת ואני חייבת לפחות לסיים אחרת מאיך שאני תמיד (חותכת בלי יותר מדיי לדוש) היא מודעת היטב לרגשות שלי לגבי הפרידה אך אין לי ברירה והיא יודעת ואומרת שלמרות שזה לא הזמן זה אפשרי שלא כמו שהיה פעם שהיה ממש בלתי אפשרי לעזוב... התדירות הייתה גבוהה לאחר זמן קצר יחסית של טיפול באתי שלוש פעמים בשבוע אחר כך פעמיים, אחר כך לסרוגין כשממש הייתי זקוקה לפעמיים ועכשיו פעם בשבוע. יש לציין שהיו המון שיחות, סמס, מיילים (כל יום)בין הפגישות שהיום התדירות ירדה מאוד עד ללפעמים, עדיין יש שיחות מדי פעם בין פגישות... וואו ממש נתת לי לעשות סקירה כזו..כנראה שזה מתבקש לקראת סיום.. אז התדירות ממש ירדה ואני לא יכולה לפרט במייל את כל הסיבות לפרידה אחת מהן זה כספית השנייה אישית יותר...והיא מודעת לכך ומסכימה איתי שאפשר להפרד למרות שזה אילוץ...זאת החלטה שלי לעזוב עם השלמה שלה נראה לי.. אז אודי רציתי לשאול האם באמת כדאי לסיים במועד ולהמשיך לדוש בזה למה לא לחתוך אם זה כואב ולעבור דרך של פרידה?..נתנו די הרבה זמן אם אני חושבת על זה..כמה זמן רצוי לתת לפרידה? זה לא ארוך מדיי? איך יודעים כמה זמן? האם זה תלוי במטופל? במטפל? במצב? במה? מקווה להיות שלמה עם ההחלטה..אני די שלמה עם ההחלטה ואין ברירה אחרת באמת..רק קשה לי נורא!!!! אודי, עוד משהו (סליחה שזה היום ארוך) אני עוד קצת יותר מחצי שנה אהיה בת 40 ומפחדת שלא אוכל לעבור תקופה כזו..לא יודעת של גיל..שאומרים שיש בו משבר...האם כלם עוברים משבר בגיל כזה? חבל לי שאני נפרדת לפני..ואני קצת פוחדת ממה שצפוי לי...האם יש משהו שיכול למנוע משבר לפני שנכנסים אליו? איך יודעים?מה אני יכולה לעשות כדי שלא אכנס ל"סרטים"??? שכחתי לכתוב עוד משהו, היא אמרה שתמיד יהיה לי מקום בטוח לחזור אליו..וזה כיף לדעת בכל זאת שאפשר תמיד לחזור לא?

הלכתי לאיבוד..היא לא בעד תרופות..אחרי שניסיתי וראתה שלא עוזר..אבל גם היא לא באמת עוזרת..או שעוזרת..??.. הבעיה שבחרדה ולא מסוגלת לחשוב על שינוי..על הפסקה..על פרידה.. ונגד חרדה.. כל דבר שמסיח וכל אחד! שמוכן באמת להיות איתך..עוזר..(?)..הבעיה שאין אף אחד שמוכן.. אני רוצה למות.. התחושה כל כך משפילה. נ.ב. היא לא מכירה בשום טיפול שאינו הטיפול "שלה" (דינמי).. מרגישה נורא לבד!!!!!!!! ולא רוצה יותר..

איך קיבלת כזה רושם?.. יכול להיות שאני לא רואה נכון?.. אבל כתבת שנשמע לך שהיא מתעקשת שלא להשאיר אותי לבד.. זאת אומרת שהסתמכת על דברים שכתבתי..?.. או שסתם אתה רוצה לעודד אותי??..

אני מאוהבת באחראית שלי בעבודה מזה כשלושה חודשים. ובמשך שלושת החודשים האלה אני נותנת לה יחס מעודף משמע{ הכוונה} בחגים מתקשרת לאחל לה חג שמח מאחלת לה שבוע טוב ופה ושם גם מחמיאה לה . בקיצור בזמן האחרון אני מרגישה די מתוסכלת בגלל ששום דבר לא מתפתח הכל עומד במקום במערכת יחסים הזו הכל בא מהצד שלי וזה די מתיש ומתסכל שאפילו ליחסי ידידות מעבר לעבודה אנחנו לא מגיעות . ועקב כך בשבוע האחרון התרחקתי ממנה והיא שאלה אותי מה קרה ובקיצור לא ידעתי מה להגיד לה? חשבתי אולי לומר לה שמאד נעים לי לדבר איתה ואני רוצה איתה יחסי ידידות מעבר לעבודה ובגלל שזה לא התפתח היתרחקתי קצת. כלומר לא להסגיר בפנייה את נטיותיי המיניות אלא להגיד לה שאני רוצה להיות ידידה שלה. בשורה תחתונה אני לא יודעת אם זה צעד נבון לעשות או שעדיף לא לומר כלום ? מה הפיתרון לכל המצב המתסכל הזה?

שמתי לב שהרבה פעמים אתה בעד לדבר על דברים ולא לשמור בבטן. ושאלתי היא למה ? למה זה טוב? כי לפי דעתי צריך לדבר על מה שמציק ולא לשמור בבטן אבל לעשות סלקציה. הכוונה היא שצריך לדבר ולא לשמור בבטן רק עם אנשים שקרובים אלינו ושאיכפת להם מאיתנו. מה אתה חושב על כך?

מקווה שלא אכפת לך שאני מגיבה, מכיוון שזה מקום עבודה כדאי קודם לבדוק גם מה הנטיות שלה...ולנהוג בזהירות אם את מחליטה לדבר על כך, ואם עד עכשיו היא לא ממש התקרבה אלייך אז אולי היא לא חושבת כמוך...שוב מקום עבודה זה קצת בעייתי...בהצלחה בכל אופן במה שתחליטי

לא יודעת איך....איך נפרד? לא יודעת בכלל אם זה אפשרי......אתמול ראיתי סרט שנקרא "הברבור השחור" עם נטלי פורטמן, מכיר? ממש בכיתי בסרט יחד עם השחקנית ואחר כך גם.....וחשבתי על הקטע הזה שהיא אמרה לי פעם על לקבל את החוסר שלמות שלי ושל אחרים.....כנראה שזה ממש קשה לקבל......חשבתי המון......... כל הבחורות האלה שמנסות להיות מושלמות וילדות טובות הן כאלה מוצלחות ויפות ותלמידות מצטיינות......וחשבתי באיזה מחיר???????של לחתוך את עצמן או להרעיב את עצמן..........ואצלי זה הפוך אף פעם לא הצלחתי להרשים ולא העזתי לעשות משהו לעצמי רע שזה אולי לטובה...אבל כל כך רציתי שיגידו וואו....שמישהוא יחשוב שאני מיוחדת או אולי מספיק טובה לפחות?????רציתי להצליח בדברים אבל אף פעם זה לא היה מספיק טוב........וגם עכשיו כל מה שאני מנסה זה לא מספיק (קרה משהו שזה לפגישה)..........אוף זה הכניס אותי ממש לדיכאון...החוסר שלמות הנצחי שלי.............וגם איתה אני לא מצליחה להיות אולי מטופלת כזו טובה...אוף רק מתלוננת ומציקה לה בין פגישות......ואני מרגישה מעצבנת שלא מסוגלת לחכות לה........האם אי פעם אשלים עם עצמי? האם אי פעם אהיה מספיק טובה בשבילי בשביל מישהוא???????איך אסיים איך? אם אני לא מצליחה להבין את עצמי בכלל? אם התחושה הפנימית שלי לא השתנתה????? אני כל כך משתדלת....אפילו במקום להביא את זה לטיפול אני כותבת פה כדי להוכיח שהטיפול עובד שאני בסדר......מוכרחה להוכיח משהו....לא יודעת למה.........אני ממש לא מצליחה לבד כמו שכתבתי לא מזמן...לא יצרתי איתה קשר בין פגישות כי הגיע הזמן שזה יפסיק כי איך אפרד ממנה??......גם פה מרגישה שנכשלתי בלהיות "הילדה הטובה" שמצליחה לבד........

תודה...כשאני כותבת מיכל השלמה אני מתכוונת לשלמה עם עצמי ולא למושלמת וזה משתנה אצלי מאוד...ונכון עדיף השלמה...שלמות לא בטוחה שאוכל אי פעם להגיע לשלמות של משהו...ומושלם כמובן שאין... ושוב על פרידה...מה לדעתך יכול לעזור להשלים עם הפרידה? כי היא תגיע...וסיכומים עוזרים? מה אתה ממליץ למי שנפרד ממך כשזה קורה לא ממש בזמן הנכון אלא אילוץ? איך מתגברים על האילוץ???

מיכל, כמה זמן את בטיפול? וכמה זמן את עם המטפלת ב'תהליך של פרידה'? האם היא מודעת לקושי שלך בכל זה? מה היא מציעה לך לעשות כדי להתגבר? האם יש טעם לעשות את הפרידה בהדרגה? האם בעתיד תוכלי להיות איתה בקשר טיפולי שוב, לכשיתאפשר לך? מה היתה בדרך כלל תדירות הטיפול? שעה שבועית? או יותר? ומה עכשיו? אני לא "שם" עדיין. אבל חושבת על זה המון, ואשמח שתשתפי... בכל אופן מחזקיה לך אצבעות, ושולחת לך המון אומץ לקפוץ למים. ותדעי שאת אף פעם לא לבד! יש לך את הדבר היקר לך מכל, והוא.... אותך! אם את לא תלכי לעצמך, תהיי איתך כל הזמן! השאר? מטפלת? חברים? פורם? :) - הוא יעזור עם יהיה לך את עצמך. "קל לדבר" קשה להרגיש. אבל אני מאמינה בזה.

יש לי בן דוד בן 28 , לאחרונה התחיל להסתובב עם בת 20 שיש לה ילד מערבי, בהתחלה היא היתה מאיימת עליו שתתאבד אם יעזוב, אז הוא עוד לא היה קשור אליה, עכשיו המצב התדרדר והוא בעצמו מדבר בצורה אובדנית ואומר שאין לא אף אחד בעולם, כשהם רבים שניהם עושים שטויות ומסכנים את עצמם בשביל לעשות דווקא ולגרום חרטה לצד השני, הוא משתכר הרבה, ונוהג בצורה מסוכנת, הוא בא נמשפחה בא יש לחץ להתחתן בשנות ה-20 והאחים שלו, גדולים וקטנים כבר נשואים ומסודרים ורק הוא עוד עם ההורים ואין לו עבודה קבועה או חסכונות, הוא בא ממשפחה בה נחשב פאדיחה ללכת לפסיכולוג ורק חולים הולכים, לכן לא נראה לי שילך בהסכמה לפסיכולוג, מה לעשות במצב כזה כדי להציל אותו??

העניין הוא שהוא מודה שהוא צריך עזרה, הוא פשוט אנטי נגד פסיכולוג לכן לא חושב על האופציה הזו. הוא אומר דברים כמו: אני מקולל, אין לי מזל בחיים, אין לי טעם לחיים, אין לי אף אחד, יש להם אח שנפטר כשהיה קטן לפני הרבה שנים, אז הוא ממלמל שהוא השאיר אותו לבד, הבעיה שהוא מאוד מסכן את עצמו וכאילו מקווה שיקרה לו משהו, אני לא חושבת על משהו בכפיה, אבל אין לפסיכולוגים דרך לגרום להתעניינות ולשיתוף פעולה? אפשר לגרום לו להגיע כביכול כמלווה של משהו אחר ובמהלך הפגישה להסית את תשומת הלב אליו. פסיכולוג יכול לעזור לו במצבו?

יש נשים שלא רוצות להתחתן ו\או לא רוצות ילדים. ( קראתי מס' כתבות בנושא) האם הפסיכולוגיה מגדירה זאת כהפרעה אישיות? האם זה נובע מהבית בו גדלו? סתם סקרנית תודה

ברוב המקומות שאני מכיר פסיכולוג דורש על שעה עם מטופל 250 יש מקומות 400 ועוד מתעוררת בי השאלה על מה ולמה הרי אין כאן עלות חומרי גלם למוצר, גם אם המטופל הוא החומר אותו המטפל "מפסל". . . והעלות הזאת נכונה גם אצל מטפלים שמטפלים במקום מגוריהם ולא משלמים שכירות על העסק בחשבון פשוט של 3 שנות טיפול באדם כפול מספר השעות כפול הכסף כפול מספר המטופלים. . . . מגיעים לסכום ענק. . . אז למה בעצם מטפל דורש 250 לשעת עבודה לפחות כאשר שכר המינמום סביבות 22 ש"ח שזה אומר יותר מ11 שעות עובדת מינימום.

חשבתי גם על שנות ההשכלה וההתמחות ע"פ של ציינתי. אני חושב שהדגש כאן באמת כמו שאתה אומר על השוק הפרטי. . . . הוא זה שנותן כאן שוני כמו שיעור פרטי במתמטיקה נגיד ובכול זאת כסף הוא דבר נזיל. . . . וקשה דרכו לעמוד ערך אמיתי של כל מוצר או ושל כל טיפול

אתה יודע בלי להיכנס עמוק ועמוק אל תוך הנושא הכספי, משום שגם אם אני הולך לספר להסתפר-וזה גם עסק פרטי כמו פסיכולוג פרטי ,הרי לא בטוח שהוא ידרוש ממני על שעה 250 400 ואפילו 800 ש"ח ואם הייתי שחקן כדורגל וכאן גם אין הכשרה של שנים באקדמיה והם מרוויחים לפעמים מיליונים. . . . ואם באמת באמת צריך את זה (: ********************* אז בלי להיכנס עמוק לשאלת השכר, לא ברור לי למה לא מלמדים ילדים פסיכולוגיה בבית הספר במקום המקצוע ספרות או סרטים מצוירים שהילדים חוזרים מבית הספר? הרי בסופו של דבר בית ספר אמור להכין את הילד לחיים, איפשהו מבזבזים הרבה זמן יקר והילד גדל עם משקעים של שנים

בגיל 4 הייתי בפיגוע, אין לי זכרונות מהפגיע אבל לאורך השנים(ועברו 30..), יש לי חלומות ביעותים שמתעוררת בבוקר בתחושה קשה- אין בתוכן החלומות קשר לפיגוע בד"כ. המטפל שלי חושב שיש לי דיסוציאציה ושהטיפול קשה יותר כי אי אפשר להתחבר לחוויה הטרמאטית ולעבד אותה אבל תוצאותיה(ולא אפרטמשפיעים על חיי כיום. ואני כל הזמן חשבתי שזה מזל שאני לא זוכרת כלום, ובכלל יש לי מנגנון טוב שמחק גם שנים של טיפולים רפואיים. אז מה הפתרון? נראה לי מעגל סגור.... לחלומות הבעתה רק כדור=ציפרלקס הפתרון? אני מחזיקה במשרה בכירה בתחום עיסוקי. האם גיל 4 אין אמנזיה של הילדות? לאחרונה בפעם הראשונה היה לי חלום שקשור ישירות לפיגוע (לאנשים שאיבדתי שם) לדעתו זה התחלה. המטרה שלי להתקדם בחיים, ודווקא העיסוק בעבר נותן לי "תירוצים" . איזו דרך טיפול היית מציע?

שלום דר' אודי אני שואל את שאלת מליון הדולר איך יודעים אם הגעתי למטפל/ת מתאימים? הייתי בעבר בטיפול וכעת אני מחפש שוב לחזור לטיפול. פגשתי מטפלת מסוימת ואני לא מתלהב. השאלה היא האם העובדה שהגעתי לפורום לא עונה על השאלה אם היא המתאימה י...או שמא כדאי בחון אספקטים נוספים במפגש הראשון עם המטפלת... אני שואל את עצמי אם זה האדם שילווה אותי תקופה מסוימת בחיים שלי... לא יודע. אשמח לשמוע מנסיונך מהצד השני זה של המטפל. תודה

שלום רב, בתי בת 11 וחצי . ומזה כשנתיים הינה ממש חרדה שמא תפגוש או תתקל באדם בעל מום כלשהוא(חסר יד או חסר רגל וכו) חרדה זו התחילה בעת שראתה בתכנית טלויזיה אדם בעל מום דומה ומאז בכל מקום שהינה הולכת מתלווה חרדה עמוקה והמלווה בזיעה ובדופק לב מהיר. היא מבקשת ממני לבדוק את השטח לפני שהיא מגיעה למקומות פומביים בהם ישנה התקהלות של אנשים. כל ניסיונותיי להסביר שאין ממה לחשוש מאנשים אלו אלא נהפוך הוא להעריץ את יכולת ההתמודדות שלהם היומיומית אל מול המום שלהם,לא הועילו כלל. אשמח לעזרה דחופה בנושא או להפניה לאיש מקצוע מתאים. חשבתי שהפחד יחלוף עם הזמן אך ממש לא.

אודי,בכותרת זו פתחת בתגובתך אלי לפני מס' ימים. ...מעניין..חלמתי השבוע חלום שהכותרת הזו בהחלט יכולה להתאים .. וכן,מכירה את הסופר בורחס. ביקשת שאזכיר לך להמליץ לי על סיפור שלו.אז הנה אני מזכירה.. ואולי אודי תכתוב תקצירון קטן של הסיפור ? ואני אדמיין שאתה מספר לנו סיפור לשבת... מסכים אודי? ואולי זו תהיה גם קצת תחבושת על הלב אחרי שבוע כל כך כואב. גם עם אמא צביה .. שלך-במבי.

שכל חצי שנה מקסימום אני שוב בדיכאון ושוב מעלה את המינון? במקום להשתפר יש כל פעם נפילה... לי- זה מרגיש לא הגיוני ומתסכל...

אני בן 26 ויש לי קצת בעיה שנוצרה בזמן האחרון.. אני מרגיש כל הזמן לחוץ וסובל מחרדות שהחרדות שלי הם שאני לא מצליח להביא את הנשימה למצב של אוטומט אני חושב על כל נשימה שאני עושה ולפעמים נושם בעצמי אני לא מצליח לצאת מזה החרדות האלה נובאות מזה שאני מפחד שהלחץ דם שלי הוא גבוה אז אני חושב על כל נשימה... תודה על העזרה..

שלום בן זוגי כבר 11 שנה עובר בשנה האחרונה תהפוכות ושינויים אישיים ובעבודה.לדעתי עכשיו הא במצב הכי גרוע ונראה לי שהוא כבר בדיכאון ...בשנה הזו עברנו כל כך הרבה ובגלל מצבו הוא פשוט לא היה שם בשבילי ואפילו הזיק למצבי.. לדוגמא הייתי לפני לידה והוא פשוט לחץ עליי והעמיס עליי את המצב הכספי ושאני לא יכולה ללדת עכשיו כי הוא צריך להיות בעבודה ולא יכול להרשות לעצמו לא ללכת לעבודה. גם שהוא היה שם בלידה הוא לא באמת היה שם כי הוא חשב רק על הכסף... חודש לאחר מכן ביתנו הגדולה נפצעה בזמן שהוא שמר עלייה כי הוא חשב על דברים אחרים .. היא הייתה מאושפזת כמה ימים בבית החולים... חודשיים אחרי זה אמא שלי היתה על סף מוות ועברה ניתוח קשה ובמקום לתמוך בי הוא היה צועק עליי כשאני חוזרת מבית החולים.. איך השארתי לו את הילדים, או למה את לא סומכת עליי עם הילדים (היה מתקשר אליי כל 5 דקות לבית החולים.. וכל הזמן שואל אם יצאתי ומתי אני באה).. לא חיבק אותי אפילו פעם אחת.. לא שאל לשלומי... לפני כמה ימים הייתה לי בדיקה רפואית מלחיצה ביותר ומאוד חשובה לי והוא ידע כמה היא משמעותית בשבילי... והוא בחר ללכת לבלות עם חברים במקום לתמוך בי ולהיות שם.... לא עזבתי אותו.. אני ערה למצבו .. מנסה כל הזמן לעזור ,לשכנע אותו לפנות לעזרה וכלום לא עוזר... מה עושים עם כל האכזבות האלה? עם כל המשקעים האלו.....

היי, בעוד 3 חודשים אהייה בת 30!!!איך זה קרה? איפה כל השנים? לאן הן ברחו, נעלו להן? אני זוכרת שהייתי צעירה בת 15,16,17...איך פתאום 30???אני מרגישה לאחרונה מועקה מעצם העובדה שאהייה כבר גדולה, זהו אני נפרדת רשמית מהילדות, התבגרות,מפחיד לי. ניסיתי להבין ממה אני בדיוק מפחדת, והבנתי כמה דברים, ראשית אני מפחדת להגיע לגיל כזה שכבר לא יהיו אנשים שגדולים יותר ממני שנותנים לי חסות, אני רוצה להישאר ילדה קטנה ולדעת שיש מי שיטפל בי במידת הצורך,נגיד כשאהייה בת 50 אני לא אמצא מישהו שגדול יותר ממני שיכול לעטוף, להגן, לטפל...אולי אני אוכל לגשת לפסיכולגית בת גילי אבל זה יהייה קשה כי קיים בי צורך שמי שיטפל יהייה גם מבוגר יותר ממני, כאילו דמות הורית, סמכותית שתכוון, ממש כמו אמא שמכוונת את הילד. דבר שני, אני לאחרונה התחלתי לפחד מהמוות של עצמי, לא חשבתי על זה לפני ורק בחודשים האחרונים התחלתי לחשוב שאני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה, מפחידה אותי המחשבה שאני לא יהייה פה יותר וככל שאני מתבגרת זה הרי מתקרב, ודבר שלישי מפחידה אותי המחשבה על כל מיני שינויים גופנים שיתחילו להופיע, כמו קמטים וכדומה. אני יודעת שאני "רק" בת 30 ועדיין חושבת על הדברים האלו. אני בטיפול בגלל דברים אחרים, אני מתלבטת אם להביא את זה לטיפול, ניראה לי קצת חולני מידי!!!

אוקי..לא ממש לקראת יש עוד חודש וחצי אבל בכל זאת מרגישה חייבת לשתף!!! לא פוחדת מקרבה יותר, מה תאמר על כך אודי? שיתפתי בהמון דברים מהטיפול חברה מאוד טובה שלי והשמיים לא נפלו!! היא הבינה הייתה קרבה מדהימה בנינו ללא שום משיכה אחרת!! ולא פוחדת יותר, הכל הודות לטיפול!!! ובקשר לתלות המדוברת כל כך אז רוצה לשתף שלקראת הסיום אני עורכת איתה "שיחות דמיוניות" וכך מנסה לחשוב מה היא אומרת וזה עובד! משתדלת כמה שפחות ליצור קשר בין הטיפולים ואני מפנימה את דמותה, לומדת שאני יכולה בלעדיה, יכולה להעזר בסביבה הקרובה, מוצאת גורמי תמיכה אחרים וזה הישג ענק מבחינתי!!! אז גם אחרי הטיפול מקווה שהשמיים לא יפלו שאוכל לבד שלאט אלמד בחודש זה לשחרר...מאושרת שהצלחתי להתקרב לאחרים בלי לפחד מקרבה...זה היה חלק גדול מהטיפול שלי שהושג!!! ולכל המיואשים אל תתיאשו זה לוקח זמן אך מפנימים דברים בטיפול....מיכל (השלמה)

שלום יש לי שאלה. אני לקראת סוף הפוריות שלי, ואני הכרתי אדם מקסים ורגיש שמאוד מוצא חן בעיני יותר מכל גבר שהכרתי בחיים שלי. הוא נפצע קל בצבא וייתכן שבגלל זה הוא רגיש. אני בחורה רגישה שלא שרתה בצה"ל. הוא אמר לי שאם אני אכנס להריון ממנו אז כנראה שאני אצטרך להיות חד הורית , כלומר לא לגור איתו. הוא אמר שהוא יבוא ויבקר את הילד, פעם או פעמיים בשבוע. אבל איך אפשר לסמוך על זה? עוד משהו - הראתי לו שאני בחורה חתיכה ומושכת בגלל שעשיתי דיאטות והוא חושב שאני רזה טבעית וכל הזמן נתן לי מחמאות ופירגון ואמר לי שאני מושכת אותו, זה לא שהוא אדם רע, הוא באמת אדם רגיש. אבל אני לא סיפרתי לו את כל האמת. אני מידה 44 במכנסיים ולא מידה 40 כמו שהוא ראה אותי בשלושת החודשים האחרונים. אני מאוד מטורפת מאהבה על האדם הזה, אבל אני לא הראתי לו את כל האמת. הוא מכיר אותי רק 3 חודשים. עוד משהו - התקציב שלי הוא 3000 שקלים מביטוח לאומי. אולי פשוט כדאי לחכות קצת ולראות איך הוא יתייחס אלי כאשר אני אשמין, אני לא אוהבת את עצמי כשאני רזה מדי. חוץ מזה שהבחור הזה הוא בעל גוף אתלטי וגברי, ואני רזה מאוד. מישהו יכול לתת תשובה אינטילגנטית , ואפשר מכל הכוונים?

היי אם הוא באמת אוהב אותך אז מידת המכנסיים שלך לא אמורה לשנות לו הרבה. את יכולה למצוא את הזמן המתאים ולספר לו דווקא מהצד הזה שהצלחת לעשות דיאטה והצלחת להגיע למידה שלך היום.דווקא בעיניי זה ראוי להערכה שהצלחת להפחית במשקל. לגבי הילד - מה שבעצם הוא אמר לך שאת תהיה אם חד הורית.וכאן אני רוצה להגיד לך שני דברים:1.מנסיון שלי (יש לי שני ילדים) לגדל ילדים זאת לא רק הנאה זו גם עבודה קשה. הרבה פעמים אני חושבת על כך שלי ולבעלי יש מזל שאנחנו מגדלים שנינו את הילדים ומאזנים אחד את השני. את צריכה לבדוק עם עצמך אם יש לך את הכוחות לגדל את ילד לבד. לבוא לבקר ילד פעם -פעמיים בשבוע זה נחמד אך לא מספיק. זה אומר חד משמעית שאת זו שתגדלי ותחנכי אותו. 2. במידה ואת מחליטה להיות אם חד הורית,תקחי גם בחשבון שעל ילד יש הרבה הוצאות כלכליות ככה שאת חייבת תמיכה כלכלית. אם את יכולה לעשות הסכם בכתב עם האיש הזה, זה משהו שנהוג לעשות היום. ובהסכם הזה להכניס את הסדרי הראייה. ועוד דבר חשוב, אל תביאי ילד לעולם רק בגלל הצרכים שלך. ילד צריך לגדול כנפש עצמאית. שלא יווצר מצב שאת תהיה נטל עליו בבוא היום. בברכה

מבולבלת ומוצפת חרדות..קטנות..גדולות.. ההצעה שלך להיפנוזה באה כדי לאפשר טיפול תרופתי?..סתם כדילהרפות?..איך זה אמורלהשתלב בטיפול "הרגיל"? או שצריך להפסיק?!.. אפשרי 2 מטפלים ו 2 סוגי טיפול בו זמנית?.. סליחה על ריבוי השאלות..גמ מציפה..סליחה..

תוכל לפרט..? לאיזה מחירים אתה מתכוון.. (חוץ מהמחיר הכספי).. ומתי מבחינה מקצועית -מומלץ לשלב.. ומתי לעשות רק היפנוזה??.. אם תוכל לתת תשובה מבחינה עקרונית מקצועית..באופן כללי? תודה

תודה על הודעתך. הייתה בה מין חמלה מלטפת כזאת שגרמה לי לחזור ולהתכווץ לי חזק במיטה עם הרגשות האלה. שאלת מה יכול לעזור לי גם אני שאלתי את עצמי למה אני כותבת... וחשבתי שאין לכך ממש תשובה, פשוט כל בוקר בסוף היאוש שוב דועך ומתחילים מההתחלה... אבל אולי החמלה היא גם תשובה מסוימת, כי זה קשה כל הזמן להיאבק בלי שאף אחד שם לב, בדממה... לא ציפיתי לזה שתקבל ותבין את הקושי הזה, זה כאילו כל הזמן ברור לי שאתה גם רואה את ה"דפוקה" שבי, שאין לך סבלנות אליי מחכה שכבר "תכעס עליי" ותגיד לי, למשל, שאני ילך כבר לטיפול, מה אני בכלל עושה פה, סתם משחקת. . או תנזוף בי על ההתבחבשות שלי... בטח לא ישירות , אולי סתם תענה לי בחוסר סבלנות... נראה לי שאני לא מקבלת חמלה גם (בעיקר?) מעצמי....

שלום ד"ר .. אני פונה לך בגלל יש בעיה רצינית אצל אחות שלי היא כל יום מנסה לשכניע את עצמה שרוצה ללכת לבי"ס ( בערב לפני יום ) וקמה בבוקר ולא הולכת לבי"ס ולא נותנת אף סיבה או תרוץ וזה קשה שהיא בת מקסימה יש לה ציונים גבוהים והכל טוב לה בבית יש לה את הכל ומביאים לה מה שהיא רוצה אבל עם כל זה לא הולכת לבי"ס והיא בת 10 שנים בכיתה ד" מה צריך לעשות עם המצב הזה ... אני אשמח מאוד אם עזרתה לי מיד כזה קשה מאוד ותודה רבה רבה לך :)

שלום, היום התוודעתי למושג "היפנוזה עצמית" - האם אפשר באמצעותה לעורר זכרונות ילדות מגיל שנתיים וחצי? אם לא - האם היפנוזה רגילה תעזור לי להיזכר בהם (דיברתי באופן שוטף מגיל שנה ושמונה, וגם מדובר על זכרון שאמור להיות טראומתי, כך שכן הייתי אמורה לזכור...) אם זה חשוב: היום אני בת 21. תודה רבה מראש!

זה שחברה שלי לא מבינה אותי, לא אומר שלא מבינים אותי. זה שעברתי תאונה וקיבלתי שיקום חסר שכפה עלי טיפולים שלא הבינו אותי, זה דבר שהתגברתי עליו ורק צר לי על הזמן שבזבתי, זה שלא הלך בטיפול, מצער אותי שמחזירים אותי לשם ולא מבררים אלטרנטיבות ולא מתלהבים מהאלטרנטיבות שאני מוצאת, למרות שיש להן גיבוי רפואי ולמרות שהייתי צריכה לקבל טיפול אחר רק שזה לא הגיע לאמא שלי כי הפסיכולוגית בבית חולים והמורים שאיתם היא דיברה לא ידעו על זה ולא אמרו לה, ואמא שלי לא הלכה למקומות טריוויאליים כמו המשרד של הקופת חולים אריפה שגרתי מתי שהשתחררתי מבית לוינשטיין, שאני הלכתי אליו כמה שנים אחר כך ושם הפנו אותי לארכיון איםה שהוא נמצא רק שזה היה מאוחר מדי ומעט מדי. מנסיון, טיפול לא מקרב אותי לשום הצלחה. אני מתכוונת לטיפול פסיכולוגי קליני/דינאמי/שיקומי/ you name it.השאלה היא איזה שיקומים תפקודיים או מפתחים יש במקום טיפול פסיכולוגי, שתמיד בסופו של דבר מצער אותי, חוץ מהפסיכולוגית שהצלחתי להחליף במקום השיקומי, והסכימה לשחרר אותי משם, ומפסיכולוג קצר מועד התנהגותי אחד שאחרי שרציתי לבוא אליו שוב ועוד פעם פשוט הסביר לי שאין לי מה לעשות שם.מה שאני לא מצליחה זה להסביר לחברה הזאת ולהפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי מתמשך, ניסיתי לפשט דברים בטיפולים קודמים והם הסתבכו הרבה יותר. אני לא מבינה למה לא לגיטימי שלי עדיף בלי טיפול פסיכולוגי. את מוכנה להסביר למה התכוונת שאני מנסה ולא מצליחה עדיין כדי שאני אוכל להתייחס? יש לך אלטרנטיבות לטיפול פסיכולוגי? בסך הכל הייתי עצובה כי היה לי קשה לחזור לתפקוד וכי אמא שלי העבירה אותי מהשכונה שלי בגלל כל מיני אמירות שלי ובגלל התיכון (חטיבה) היוקרתי שהיתה לי בעיה לחזור אליו, ובשביל זה נהפכו לי פי אלף דברים בחיים וזה עוד יותר מוטט אותי, וגם הטיפול הפסיכולוגי היה חלק מהדברים המאיימים שנוספו לי בחיים ואין לי שום רצון לחזור לזה.הדבר שהכי החזיר4 אותי אחורה היה שדיברתי עם חברה שלי וניסיתי להסביר לה כל מיני דברים שהשתנו אבל לפני שהספקתי לסיים משפט היא אמרה לי אני יודעת/אני זוכרת/אמא שלך אמרה לי , ולי התחילו לרוץ בראש אפשרויות למה היא מתכוונת, ובסופו של דבר היא זכרה דברים שאמרו שלא ישתנו ואו שהם השתנו או שהלכתי לריפוי בעיסוק או לאימון אישי ןקיבלתי לגיטימציה לפרספקטיבה אחרת עלי, אבל חברה שלי אמרה שהיא מתארת לעצמה מי אמרו לי דברים אחרים ממה שאמא שלי הסבירה לה ושהיא מאמינה למה שאמא שלי אמרה לה, אני לא יודעת מתי ואני לא יודעת מה.לי לא היה טוב שפסיכולוגים חושבים עלי מסכמים אותי מוברים עלי דו"ח רק עם דברים שמשרתים את המטרות של אמא שלי שנועדו להגדיל ולשמור את הפיצויים שלי באפוטרופסות-שהתחילה בגלל שבעו"ד רצה להיות אפוטרופוס ונמשכה כי זה נראטה לאמא שלי טוב וכי דיברתי שטויות מרוב שזה עצבן אותי.מה שאפשר ואפשר אולי לעשות בטיפול זאת לא הבטחה וניסיתי ונפגעתי ואני לא מבינה למה אי אפשר לכבד את זה ולמה אני צריכה לחזור לשם. זה לא מפתח אותי, זה מקטין אותי. זה הקטין אותי, דברים אחרים כן עזרו לי אבל אין לי מושג אם אני צריכה אותם עדיין ואיפה למצוא כאלה דברים . בכל מקרה אני צריכה עכשיו לחסוך אלפי שקלים בחודש בשביל לממן העברה של הדברים שלי דירה ושיפוצים ודברים שאמא שלי אמרה לי שאני צריכה. זה אומר שאני במינוס קבוע ושאני צריכה להוסיף רק עוד שלושת אלפים שקל ואני רוצה לעשות את זה החודש כי יש לי הזדמנות ולא טוב לי לגור כל כך קרוב ליד אמא ובעלה.וטיפול פסיכולוגי זה הדבר האחרון שיכול לעשות לי סדר, אלא אם כן זה משהו שאני רוצה, וכרגע אני לא רוצה. מצער אותי שהתייחסו למצוקה שנגרמה לי בעקבות התאונה כאל משהו שמחייב טיפול נפשי במקום התייחסות מעשית לנקודות הקשות ומצער אותי שבעקבות זה חברה שלי בטוח ואבא שלי אולי חושבים שנפגעתי נפשית. זה כשלעצמו פגע בי מאוד והוריד עוד מהבטחון העצמי שלי, ואני זוכרת שכשהלכתי לכל מיני פסיכולוגים בעבר מאוד התביישתי והצטערתי בדרכי אליהם-לרוב, ומאוד הצטערתי ובכיתי לפעמים כשחזרתי מהם, כי להם היתה תוכנית בשבילי, בלי הרבה עתיד , ובלי הרבה תקווה, ועם מסלול מייסר להבנתי. אני רוצה לספר לך שיצא לי להכיר אנשים שנפגעו מטיפול נפשי והעדר עזרה אמיתית -בלי קשר לפגיעת ראש ושאני מנועה מלספר על זה, אבל זה נגמר מאוד רע.בשביל לפשט ולעשות סדר בטיפול אני צריכה לעבור על הרבה דברים שאני יודעת שממוטטים אותי , וזה לא מתאים לי. כשיהיה לי עודף כסף ועודף זמן אולי אני אלך לפסיכולוגית הומניסטית . הפסיכולוגית הראשונה שהלכתי אליה אחרי הבית חולים היתה קוגניטיבית אבל אני לא יודעת אם היא נתנה לי טיפול משקם ואני רק יודעת שהיתה די נוקשה ושלא רציתי לראות עוד פסיכולוגית קוגניטיבית וקיבלתי כל מיני פסיכולוגים שלא התאימו לי ושביטוח לאומי לא נתן לי טיפול או שיקום קוגניטיבי שזה מה שהתכוונו בבית לוינשטיין שאני אקבל אלא טיפול ארוך וחסר טען ואחר כך השמה תעסוקתית בחינם וברבע משרה וברבע משכורת. טוב זה היה בשביל להשתלב בשוק העבודה, והיה נמוך מדי בשבילי אב נתן לי איזשהו בסיס. אחר כך עבדתי ואחר כך קרו כל מיני דברים ומיציתי את הזכויות שלי מביטוח חאומי ונפלתי בגלל זה עוד פעם ויותר עמוק. וחברה שלי בטוחה שהטיפול שקיבלתי בשביל לעזור לי היה כי נפגעתי מבחינה נפשית וזה לא נכון. אני הבנתי שהוא נועד לתמוך בי והלכתי אליו וקרה לי ההיפך והיה לי קשה להפסיק את זה כי לא הבינו שלי זה לא התאים ככה והייתי צריכה אלטרנטיבה ושיש אלטרנטיבות ואפשר וצריך לחפש אותן אם לא מכירים אותן. אמא שלי וחברה שלי עד היום לא חושבות ככה אבל הן לא מבינות שזה לא רלוונטי לגבי שהן לא חושבות ככה.זה היה לי עצוב אבל אני פשוט צריכה לדאוג לעצמי ולא לשפוך את הלב אצל מי שלא מבין אותי, כי האמת לא נמצאת רק אצלן.מה שהכי מצער אותי זה שממשיכים ליעץ לי ללכת למקומות שעושים לי רע ושהדברים שקורים לאנשים אחרים שם לא קורים לי. אני מכירה אנשים מצויינים ובריאים שלא מאמינים בדברים האלה, וזה שזה לא לגיטימי בכלל בעיני מי שכן מאמינים ובאופן עיוור בטיפול הפסיכולוגי, זה מה שמקומם אותי. מצד שני, נניח שריפוי בעיסוק זה סוג של טיפול פסיכולוגי, שהייתי יכולה להפיק ממנו תועלת. אמא שלי וחברה שלי לא חושבות שזה טיפול פסיכולוגי ולא מבינות שזה מטפל גם באופן המעשי/פיזי אבל גם באופנים אחרים ומה שאני צריכה זה מיומנויות שונות כולל נפשיות וכד' וטיפול פסיכולוגי לא שיפר לי תפקודים וציער אותי ברמות לפני שהלכתי אליו וברמות גבוהות יותר אחרי שחזרתי ממנו. תציעו לי אלטרנטיבות. אני רואה את ההתעקשות על טיפול פסיכולוגי כאובססיה לגבי, רק שאני לא יכולה להגיד את זה לאף אחד ולהחשב נורמלית, וזאת כפיה. ההודעה שלך היתה: מצטערת, בהודעה הקודמת אני הגבתי ובאמת לא הבנתי, גם עכשיו מה שהצלחתי להבין הוא שלא מבינים אותך (חברה שלך), שעברת איזו תאונה ומאז זה שונה...וזה לא הולך גם בטיפול..חבל שאת חושבת שממש טוב לך בלי טיפול, את הרי מנסה ולא מצליחה עדיין...אני בכל אופן חושבת שלא כדאי שתתיאשי, נסי שוב בטיפול אולי שם זה יהיה יותר בהיר...זה מה שמרגיש לי במילכוד, חוסר הבנה בינך לבין הסביבה, בטיפול אפשר לפשט את הדברים, ואולי לעשות סדר,זה מה שהתכוונתי.

נורא מצטערת, יש לי בעיה של קשב וריכוז ואין סיכוי שאצליח לקרוא כל מה שכתבת, נורא קשה לי לקרוא טקס ארוך וצפוף למרות שניסיתי...(זאת אני, לא את), אז אם את רוצה לומר לי משהו אשמח שתכתבי בקצרה...ממה שהבנתי את לא רוצה טיפול פסיכולוגי ומחפשת משהו אחר, אני לא מכירה אותך ולא יכולה להציע, מצטערת..

היי לירון, נשמע שאת יודעת מה לא עזר לך ומה גרם לך להרגיש לא טוב. אנשים יכולים לייעץ, את לא חייבת לקבל את העצה שלהם. יש לי 3 שאלות:1.האם את יכולה להגדיר לעצמך מהם התחומים בהם את רוצה לקבל עזרה? 2. האם יש משהו שבעבר כן הרגשת שעזר לך בצורה טובה? 2. האם יש משהו שאת חושבת שיכול לעזור לך בעתיד? השאלות האלה הן בשבילך, את לא צריכה לענות עליהן פה בפורום, אולי אם יש משהו שעזר לך בעבר הוא יכול לעזור לך גם עכשיו. אנחנו יכולים לכתוב לך מנסיון החיים שלנו, ממה שאנחנו מצאנו כעוזר ומיטיב לנו וממה שאנחנו מכירים אבל לא בטוח שזה משהו שיתאים גם לך, ממה שאני מכירה תחומים שיכולים לעזור בשיפור מיומנויות פיזיות, מנטאליות ורגשיות הם ריפוי בעיסוק והידרותרפיה (טיפול במים). בהצלחה! תעשי רק מה שטוב לך.

אימי נפטרה לפני כשבועיים די בפתאומיות לאחר מחלה קצרה. אימי ואבי היו ביחד מעל 40 שנים ורק עתה אני מבין עד כמה היו קשורים אחד לשניה. לאבי היה קשה מאוד לראות את אימי בבית חולים בזמן מחלתה והוא שהה ליד מיטתה ככל שיכול. בשלב מסוים היא הועברה לטיפול נמרץ ואני באתי לישון איתו כדי שלא יהיה לבד. אבי בד"כ מסוגל להרדם בכל מקום בכל זמן ולקום בדיוק מתי שירצה. אבל מאז שאימי חלתה ובייחוד לאחר מותה הוא לא ישן טוב. הוא נרדם לשעתיים, מתעורר ולא מצליח להרדם שוב. בתחילה כאשר עוד הייתה מאושפזת קניתי לו רסקיו לילה שעזר לו במעט אבל מאז פטירת אימי הרסקיו לא עוזר. אחותי ואני אמרנו לו שידבר עם רופאת המשפחה ושאולי יקח משהו שיעזור לו לישון אבל הוא לא משתגע על הרעיון. הוא חזר לעבודה מיד לאחר השבעה וכך גם אני. אני עדיין גר איתו כדי שלא יהיה לבד. הוא אמר שהעבודה עוזרת לו מאוד ורק השינה זו בעיה שלא משתפרת. כיצד אוכל לסייע לו או לשכנע אותו לקחת משהו שיעזור לו לישון? שאלה נוספת באותו הקשר - בבניין בו אימי גדלה בתור ילדה גרה עד היום אישה שהכירה אותה מגיל אפס. אישה זו היא בת כ-90 לדעתי ועד כמה שידוע לי גם סבלה בעבר מבעיות לב. אני מאוד רוצה לספר לה על אימי אבל לא יודע כיצד לעשות זאת. אני מתלבט אם להתקשר אליה או פשוט ללכת לשם ולדבר איתה. אשמח לכל עצה בשני העניינים תודה מראש, ע'

אבי אמר לי אתמול שישן קצת יותר טוב. אנסה בעדינות להציע לו ייעוץ בהמשך (אבי קצת שמרן בעניינים האלו). לגבי השכנה, זה מה שחשבתי לעשות, רק לא הייתי בטוח. שוב, תודה רבה.

כל כך רוצה לחזק אותך שתחזיקי מעמד...כל כך קשה ולא פשוט...תני לעצמך את הזמן והמרחב שאת זקוקה לו כעת, הרשי למטפלת להיות איתך זה זמן קשה שכדאי לתת לה להיות קרובה והדברים יתבהרו...

תודה לך מיכל! את מעודדת אותי, אני יודעת שאת לא מעט זמן בטיפול. ובכל אופן - המצוקות שעולות כאן גם לאחר זמן רב, בעניין הזה שבו אני אובדת... קצת מאיימות עלי. ומה אם גם עלי תעבור תקופה ארוכה של טיפול ועדיין הדברים לא יתבהרו? האנשים כאן בפורם נשמעים כל כך חסרי כוח ותקווה. אז האם הטיפול אמור לסדר את האש - או לערבל אותו? אני מבינה שהמצב ה'קפוא' של לפני טיפול הוא בוודאי לא בריא, והסערות שבאות בעקבות הטיפול הן חלק מהתהליך. אבל ריבון כל העולמים - עד כדי כך? האם מחלימים מזה פעם? האם אי פעם אוכל בלי התלות במטפלת שלי? האם אצליח למלא לעצמי חסרים משומקום? האם השעה הזאת (עכשיו כבר יותר) בשבוע היא לא מערבל בטון - ללא שליטה? אני יודעת שהטיפול שלי עמוק, כי אני לקחתי את זה למקום עמוק, כי ככה אני. אולי לכן אני מרגישה נורא? "להביא את זה לטיפול" "דברי על זה עם המטפלת" זו התשובה שאודי נותן - והרבה אענשים בעקבותיו. נו ואם? ואם אביא זאת לטיפול? אז מה? הרי אני אגיד לה מה היא מרגישה והיא 'תשקף' את זה ותגיד שהיא מבינה שאני מרגישה כך. נו ואז? פתאום אפסיק להרגיש כך? עלי זה לא עובד ככה. אני באמת רוצה להיות אופטימית! אבל מחפשת להיאחז במשהו...

כשאמרתי תני לעצמך את הזמן והמרחב לזה בדיוק התכוונתי, הדברים יתבהרו למרות שזה לא נראה כרגע...אני היום לקראת סוף הטיפול לאחר שנתיים + לקח לי זמן לספר והנה את ספרת מה שאת מרגישה די בהתחלה...זה מראה על נכונות ורצון ואומץ לפתור דברים! את אמיצה מאוד!!!האנשים שכותבים כאן כותבים כשרע להם לא כשטוב, על הטוב הם לא צריכים את הפורם :), ויש גם הרבה טוב שעליו מן הסתם אין צורך לדווח בפורם מסוג כזה, כפי שאמרתי התלות הכרחית, ואת יודעת מה? הרגשתי בדיוק כמוך, על כך שלעולם לא יתבהרו דברים, לעולם אהיה תלויה בה כי אף אחד לא יודע ועוד...אבל יש לי חברה טובה שהתקרבתי אליה מאוד והטיפול אפשר זאת, ועדיין אף אחד לא יודע (גם לא החברה)מה עברתי אבל עצם זה שהמטפלת יודעת ואני בוטחת בה זה עוזר...ואני לאט מפנימה את הדמות של המטפלת ואחרי הנזקקות באה הפחות נזקקות והעצמאות שלי כיום...דבר שלא האמנתי ביכולותיי...האמיני ביכולותייך! את יכולה! האמיני בה תני לעצמך קרדיט להזדקק ואחר כך תרגישי לאט איך את מצליחה גם לבד, זה לוקח זמן מנסיון!!! גם אני לקחתי את הטיפול מאוד ברצינות ולעומק והיו פעמים כואבים מאוד מאוד ולעומתם היו רגעים טובים, עצם זה שעוד מישהוא חולק איתך רגעים אלו יש בזה מן הנחמה, וכן זה עוזר שמבינים אותך, תני לזה זמן וההקלה תגיע בהמשך....זכרי שזאת תקופה והיא תחלוף!!! מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך בחום, ובחיבוק אוהב מיכל.

שלום רב אני בן 21 יש לי בעייה אני נימשך לכפות רגליים של נשים מאז שאני זוכר את עצמי יש לי אתה זה ( הבנתי שזה דבר נפוץ אצל גברים) הייתי מאוד מעדיף שלא יהיה לי את המשיכה הזאת זה מפריע לי רציתי לדעת אם יש דרך להיגמל מזה ? או שאני צריך ללמוד לחיות עם זה אשמח לקבל תשובה

מאד רציתי לכתוב פעם משהו אופטימי אבל נראה לי שהיום זה לא יצא... אולי בפעם הבאה. זה מגיע,לפרקים... תחושת עצבות מחלחלת בזמן האחרון על מה שאני (לא). מרגישה כאילו משום מה קפאתי באיזו נק' (לא מדויקת) של החיים ומאז המשכתי במין סוג של קיום מעוות וחבל היתי מעדיפה לעצור חבל שאי אפשר כי מאז רק הרבה קלקולים ודברים שאני מצטערת עליהם ויחסים שקשה לי להסתכל עליהם ולמרות שהיה בהם גם טוב מעדיפה למחוק אותם ולהתחיל מהתחלה כי כל דבר מוכתם כל זיכרון באכזבה תחושת החמצה חרטה וכעס על עצמי. כל האנשים כבר ראו אותי בחולשתי. אין לי כח לתקן את זה כבר. היום לא בא לי להתגבר לא בא לי להצטרך כל הזמן לנסות לתקן היום אני לא רוצה.. רוצה לחזור לנק' ההתחלה ולא להמשיך מכאן. אני ילדה קטנה, מתעקשת, מתקפלת במיטה ושמה ידיים על האזניים ובוכה ולא מוכנה ודי. (באמת שרציתי לכתוב הודעה פחות מיואשת לא תמיד כך בדכ יש בי מספיק הדחקה מבורכת (לא בציניות!) כדי כן לנסות לתקן אנסה לבוא ולכתוב פעם גם בזמן כזה. ברור לי גם שזו תחושה, והסתכלות נורא לא אוביקטיבית אבל יש בה מין המציאות מספיק כדי להכאיב.

שלום לכולם, אימי סובלת מזה שנים רבות ממחלת מאניה דיפרסיה פסיכואפקטיבית. כיום, היא בדכאון קרוב לשנתיים וחצי. היתה מאושפזת לפני חצי שנה בבי"ח, כיום היא במעקב ונוטלת תרופות אך לאורך כל התקופה אין שיפור במצבה. הפסיכיאטרים שלה מעלים לה את המינונים אך אלו רק גורמים להחרפה במצבה. היא נמצאת בבית ללא מסגרת תחת השגחה של בן משפחה. אני מעוניינת לקבל המלצה על פסיכיאטר מומחה בתחום בעל יחסי אנוש טובים, וזאת לאור מספר מקרים שעברנו. בתודה מראש, גלית.

היי גלית, אשמח לשלוח לך המלצה לפסיכיאטר טוב בפרטי מפני שאסור להמליץ בפורום. המייל שלי: [email protected]

סיפור עצוב /למבחן אישיות לפני זמן רב ,הייתי בקשר זוגי עם משהי.היא קיבלה אותי כמות שאני והקשר היה אידילי מאוד.לאחר תקופה מסוימת שאני חשבתי שאנו מסתדרים ועומדים להתמסד .וזה לאחר שהינו תקופה ביחד היא מאוד פרגנה לי בתקופה הזו ומאוד הראתה רצון .הבנתי שאני לא מוכן לקשר הזה שהוא חד כיווני ושאני נותן מעצמי ומשקיע למרות שאני משקיע.הצד השני לא נותן מבחינתו אף תזוזה לכיוון של היחד . נתתי לדברי להתבשל לעט כדי שלא לעשות שטויות עם עצמי וחשבתי .למה הדברים האלו התרחשו .מסקנתי הייתה שבקשר חד כיווני כמו שהיה שבו רק אני נתינתי.רצוי לסיימו לאחר שאני ישבתי עם אותה בחורה והסברתי לה את השגותיי לגבי המשך קשר זה ,הבנתי סופית שהיא לא רוצה להשתנות ועליי לחפש זוגיות יותר טובה.לאחר הפרידה הבנתי שלמרות שהיא הייתה עצב גדול עבורי .להבא כשאחפש זוגיות אחפש משהיא שמוכנה לחיות בסינרגיה איתי לתת ולקבל באותה מידה ולא לדרוש ממני בלי לתת מעצמה. סיפור שמח /מבחן אישיות בתקופה של הצבא שלי ניסיתי להתגייס כחייל רגיל למרות המגבלה שלי. ניגשתי ללשכת הגיוס ולאחר מכן לאחר מבדקים רפואיים החליטו שלא לגייס אותי.אני שידעתי שיש לי מה לתרום למערכת הצבאית פניתי מספר פעמים ללשכת הגיוס ושלחתי מכתבים אישיים לגורמים באמ"ש צה"ל .בסיומם של הבדיקות הוחלט לגייס אותי לשרות צבאי כמתנדב לשנתיים .במהלך השירות תרמתי רבות לתפקוד המשרדי במקום שרותי הצבאי ואפילו קיבלתי תמיכה ופרגון במהלך שרות זה.דבר שלימד אותי שאין דבר העומד בפני הרצון ולעולם לא לוותר לעצמי

אודי הי, פעם ראשונה שכותבת ..אבל קראתי לא מעט נמצאת בטיפול כבר 5 שנים ואני מרגישה שיפור באופן כללי בחיי..יחד עם זאת מרגישה שלא הגעתי לאן שרציתי ודברים אינם נפתרים בצורה מספקת (כגון השלמה, שינוי וכו) האם זה אומר שדי לי הדרך עם המטפלת הנוכחית? האם הטיפול יכול לעזור רק עד שלב מסויים? איך יודעים שהגיע סוף הטיפול?אאמצמצ

שלום, נקלעתי למצב שבו אני לא יודעת כיצד לפעול וזקוק לסיוע. אתמול באמצע הלילה אימי יצאה החוצה בפתאומיות. כשאחי ואבי שמעו את טריקת הדלת הם קמו וראו שאימי איננה. הם יתקשרו אליה לשאול היכן היא ואחי גם ירד למטה לחפש אותה. היא אמרה שהיא נורא עצבנית ויצאה לעשות סיבוב. בהמשך השיחה (עם אחי) היא סיפרה שיש לה מחשבות אובדניות (לא עשתה משהו בפועל) ושהיא מרגישה שהיא נטל למשפחה ושמשהו דפוק בה. היא ביקשה מאחי לא לספר על השיחה שלהם אבל אחי החליט לשתף אותי בכל מקרה. מעט רקע- סבתי מצד אמא נפטרה לפני כשנה, אימי הייתה מאוד קרובה אליה. לםני כשבוע עלינו לקברה. כמו כן, אימי התחילה גמילה מעישון לפני שבוע (מאוד קשה לה והיא עצבנית רוב הזמן). ייתכן שההתמודדות שלה עם מות אימה והגמילה מעישון קשים לה מידי.. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם משמשפטים שיצאו לה מהפה למרות שנאמרו בסערת רגשות. מה עושים? למי צריך לפנות? ברור לי שהיא צריכה טיפול כלשהו גם אם לא מדובר באמת בנטייה אובדנית אלא רק להתמודד עם הקשיים הנפשיים... אשמח לקבל פרטים לאן לפנות.

בעבר נרשם לי מרשם לפני 10 שנים ללוסטרל הלוסטרל לא שומש כלל עקב כך שקראתי את תופעות הלוואי וכאשר קראתי שזה פוגע ביחסי מין לא לקחתי אפילו לא כדור ראשון השבוע שביקשתי סיקום רפואי מפורט למקום מסויים ההערה הופיעה ואני הצהרתי שלא השתמשתי גם לא בכדור הראשון הרופא שלי רשם שלפי הרישומים שלו יש מרשם אחד בלבד שהוא נתן לפני 10 שנים חוץ משימוש קבוע שלי בריטלין אני לא לוקח אף כדור האם זה ישפיע על העבודה שלי

מנדולינה ילדה מסתכלת במנדולינה בארגה ,היא נזכרת בימים בהם הלכה עם הוריה למופעי מנדולינה ומאזינה למקצבים וצלילים המקסימים אותם אהבה מאוד.בעתיד היא מאמינה שתצליח לנגן אותם שירים ששמעה .ולהיות כזו טובה בנגינה,עד כדי כך שהיא תהיה טובה ותופיע מול קהל .בהופעות שלה תגרום גם אושר למאזינה.תמשיך להיות מקור להשראה לאחרים . נער מצפה בחושך על עדן החלון . נער אשר נמצא לבד בבית ,הוא מסתכל כלפי חוץ בצורה אופטימית עם הראש מורם מעט ויד אוחזת גם טיפה מורמת .דבר שמראה לדעתי על ציפייה לקבל אנשים או מכרים שלא ראה תקופה ארוכה .במקביל הוא חושב על דברים שיוכלו לקדם אותו ולזרז את מבוקשו .ניתן להסיק שהאדם רגוע לא לחוץ .פשוט ממתין לדברים טובים שיתרחשו בעתיד . מצבים בין אישיים שיחה בין שני אנשים משפט מובנה ראשון. מנהל לעובד רמת ביצועיך אינה טובה,אף פעם אינך עושה את מה שאני אומר לך . משפט מועסק להשלמה הבחור עם יד פרוסה בגובה הגוף ואצבע פתוחה לצד ,הוא יגיד למעסיק " אתמול היה לי תקלה טכנית בבית טיפלתי בא שעות רבות וישנתי מעט .אתה מכיר אותי אני אסיים את המשימה עוד היום ואדווח לך להבא אתכנן טוב יותר את מתלות הבית כך שלא יפריעו למנוחתי .לא ידעתי שהתקלה בבית הינה מסובכת .אך פתרתי אותה לבד והתקלה תוקנה. חבר לחבר בעבודה משפט מובנה אתה תמיד רוצה שיעזרו לך תתחיל לתרום לחברה משפט להשלמה משפט מובנה הדבר היה קשה לכן חשבתי שאתה מתמצא בדברים ויהיה לך קל לעזור לי.בדברים שאני יודע אני דואג גם לחברי לעבודה מנהל לעובד אני דורש שתשנה את חוות דעתך על העובדת שלך השלמה שלי לא יודע מה קרה לה,בדרך כלל היא משקיעה בעבודה ,אני אדאג לקיים איתה שיחה לאחר שיחתנו זו ואבדוק אך ניתן לעזור לה. חבר לחבר לעבודה מובנה ההתייחסות שלך כלפיה פגעה בה מאוד. ההשלמה שלי פשוט לא הבנית אותה לכן אבדוק ביסודיות אך ניתן לעזור לה ואושיט לה סיוע. תודה שהערתה לי אתה חבר טוב של שנינו . חבר לחבר בעבודה משפט מובנה אתה נוהג במהירות מופרזת בשטח בנוי השלמה שלי תודה רבה חבר יקר אתה צודק אדאג להאט את נהיגתי כשנשוב הביתה היום אחרי העבודה.

שלום וחג שמח לכולם. אני מעל לגיל 30 רווק. לפני מס' חודשים התחלתי טיפול בבעיית חרדה שיש לי. העניין הוא: שהתאהבתי במטפלת (זו אהבה ראשונה בחיי). איני יודע מה לעשות עם הרגשות "המטריפים" הללו- אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. איך אני אמור להתמודד עם התחושות: 1. לדבר עם המטפלת על התחושות שלי כלפיה? 2. לשאול אותה האם גם היא מרגישה רגשות כלפיי? 3. לוותר כי אהבה היא בניגוד לכללי האתיקה של המקצוע? 4. האם נהוג לשאול אותה שאלות על החיים שלה- אני מת לדעת עליה. (נשואה/לא נשואה, יש לה חבר? איפה היא גרה? ועוד...) איני מסוגל לחשוב בבהירות ובצלילות אבל ברור לי שהתחושות שאני חש הן של אהבה. הרגשות כ"כ עזים עד כדי כך שאני כמהה לפגישה הבאה איתה והיא מעסיקה רוב שעות היום את מחשבותיי. אשמח לתגובתכם ולהצעתכם , אני פה הולך לאיבוד - לגמרי. תודה.

אודי שלום, אנסה לתמצת את דברי כמה שניתן. שהייתי בת 13 הורי "סוג של" אימצו את חברה של אחותי, מאז גדלתי עם עוד אחות לכל עניין ודבר, לפני 8 חד' אירע פיגוע ובעלה וילדה של אחותי המאומצת נהרגו, לאחר הפיגוע ההתמודדות הייתה נסבלת, כיוון שניתקתי כל קשר איתה (אני יודעת שזה נורא), פשוט כל פעם שבאתי ליצור קשר היה לי תירוץ אחר למה לא. כחודש אחרי חידשתי עימה את הקשר, ואחרי חודש נוסף נולדה לה ילדה. הבעיה היא שאני מטבעי אדם שקשה לו עם גבולות, אני "מוותרת" על עצמי בשביל אחרים, ואצלה זה נפל בול מתאים, היא כזאת שדורשת המון. מאז, 8 חד' הפכתי לחסרת חיים, כל החיים שלי מכוונים אליה. תחילה חשבתי שהמחשבות והעצב יעברו, אבל מה שקורה שזה רק מחמיר (לא העצב והדיכאון), פשוט אני מרגישה שעם הזמן הפכתי לאדם שלא מרגיש כלום. כבר לא אכפת לי שכל היום אני איתה ואני מפסידה מלא אירועים, כבר אין לי צורך באירועים שונים, כאילו מן כהות חושים כזאת, פעם הייתי עוד עצובה שהייתי נזכרת בהם, היום אני פשוט לא מרגישה כלום, אני לא כועסת על אף אחד, לא מרגישה רצון להיות עם מישהו בקשר זוגי (למרות שלפני היה, וממש רציתי), בקיצור הפכתי לסוג של "רובוט". שאלתי היא מה לעשות במצב כזה? (טיפול לא בא בחשבון)

אודי, אני יודעת שאתה ענית כבר המון פעמים תשובות בסגנון הזה. אבל באמת.... אני לא מהינב מה קורה לי! זה נורמלי שאני חושבת על הפסיכולוגית שלי כל כך הרבה? אנחנו נפגשות עכשיו פעמיים בשבוע, כי בתקופה הזו קצת קשה לי. תוך כדי טיפול הציפו אותי זכרונות ורגשות מהתעללות מינית שעברתי מאנשים מאוד קרובים אלי, ואני מרגישה די אבודה. למרות כך מתפקדת במאה אחוז (טוב, כמעט...) בבית, בעבודה בלימודים. הכל. אבל היא אמרה ש"אנחנו צריכות להיות עכשיו יותר ביחד" הכל בלאגן לי בראש. אולי זה לא קרה? איך אני יכולה לדעת אם הזכורנות האלו הם לא ביעותים של חלומות ובאמת מציאות שהיתה? הכל צף לי מגורם חיצוני שהעלה לי את זה. אבל אולי זה לא נכון? יש דרך אמינה יותר לבדוק את זה? (זה קרה בגיל צעיר מאוד) ועכשיו אני מרגישה ממש תלות בה. וחושבת עליה המון. על הצורך שלי בקרבה שלה, בהכלה. באהבה... כאילו אני ילדה קטנה וחסרת אונים. אלו תחושות קשות וחדשות לי, וקשה לי איתן. מתי זה עובר? כמה זמן לוקח להתאושש? האם יום אחד לא ארגיש כל כך צריכה ונזקקת לדמות כמוה? למה אני כל הזמן מרגישה שאני רוצה לבכות, ולא יודעת למה. כשאני שומעת או קרואת על אסונות, אני לא באמת רוצה שיקרו לי.. ח"ו. אבל כן יש איזה רצון פנימי להיות באיזה "אסון" ולצאת ממנו - כאילו רק כך אני אצליח להשתחרר ולהיות שמחה. אני לא מזוכיסטית! אבל כן יש בי רצון לסבול -כדי לבכות. כדי להרגיש את הסבל. אני לא יודעת למה.. כאילו שזה המקום הטבעי והאמיתי שלי... טוב, נסחפתי קצת בכתיבה וגלשתי לכמה דברים. זה בגלל שאני נסערת כבר כמה שבועות, ואין לי מנוחה. לא יודעת מה קורה לי. אולי אתה, אודי, תצליח לעשות לי קצת סדר בלב? בראש? בחיים? האם יש איזה קרא/ת שגם חווים חוויות דומות לשלי?

הודעות שאני לא יודעת אם שלחתי אותן אבל שמרתי אותן כי הן חשובות אז הן מצורפות: שלחתי וזה נמחק וזה לוקח לי הרבה זמן ומבזבז לי את היום, אבל אני אגמור עם זה: 1. איך אני יכולה לפשט דברים אם לא הסברת לי מה לא ממש הבנת? 2. בטיפול פסיכולוגי גם לא ממש מבינים אותי הרבה פעמים ומזמן הפסקתי את זה וזה עשה לי ממש טוב, כי מאז הפציעה שלי אמרו לאמא שלי בעל פה שהשיקום שלי זה לימודים ושאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי, ולא אמרו לה בעל פה שהיה טיפול קוגניטיבי שהייתי צריכה לקבל בקופת חולים ושההנחיה אליו נשארה במשרד של קופת החולים בעיר ממנה היא העבירה אותי , בזמן שלא היתה תקשורת מחשבים, ושאחר כך הגיעה לארכיון. 3. אודי כתב שהוא לא בטוח מה המלכוד שאני מתכוונת אליו למרות שפירטתי שחברה שלי עד היום בטוחה שנפגעתי במח ושנהייתי לא כמו קודם ולא מאמינה למה שאני מנסה להגיד לה כי היא זוכרת דברים שפעם אמא שלי הסבירה לה ושהתאימו לדיעה הרפואית אז. 4. בקשר לעיניים היתה לי פזילה החוצה-חריפה אחרי התאונה שתוקנה בהצלחה ע"י פרופסור שאבא שלה שהוא רופא עיניים המליץ עליו, ונשאר משהו שאמא שלי הסבירה לה משהו דמיוניכי ביקשתי ככה אז מאמא שלי , והרבה אח"כ בדקתיאצל רופא על סמך מכתב מאותו פרופסור שהסביר שמה שנשאר קשור לספיגת שומן ולא קשור לפזילה. כמו כן, המכה בראש שקיבלתי היתה בגולגולת בצד שמאל, ההודעה השניה נעלמה לי. אולי שלחתי אותה בפורום אחר קודם

אתה שלחת לי הודעה שלא הבנת ושאני אפשט ולא כתבת מה לא הבנת. אני כותבת דברים ואתה לא מתייחס אליהם. אני כותבת את השאלות שלי במשפטים בתוך הטקסט ואתה לא באמת מבין מה שאתה קורא.אני מנסה לפשט: היתה הנחיה לטיפול קוגניטיבי בקופת חולים בצפון תל אביב במשרד שלא הגיעה לאמא שלי כי היא לא הלכה למשרד כי היא לא ידעה שצריך כי עד אז סבתא שלי ז"ל היתה הולכת איתי לקופת חולים כי הייתי הרבה חולה ועם ברונכיט ואמא שלי הייתה בעבודה תמיד.וזה כנראה גם לא הגיע לקופת חולים שלי ברמת גן לשם אמא שלי העבירה אותי.אז קופת חולים לא הייתה ממוחשבת. ופספסתי את זה, ואני בטוחה שהטיפול הפסיכולוגי היה צריך לבוא במקביל לזה ולא בנפרד. בטיפול פסיכולוגי שיקומי דינאמי קליני לא הבינו אותי לרוב ואין לי שום אינטרס לחזור לכזה טיפול ולהסביר דברים שמצער אותי לדבר עליהם ושאין לי צורך להסביר אותם ולדוש בהם. המלכוד שלי הוא שחברה שלי עד היום בטוחה שנפגעתי במח ושנהייתי לא כמו קודם ולא מאמינה למה שאני מנסה להגיד לה כי היא זוכרת דברים שפעם אמא שלי הסבירה לה ושהתאימו לדיעה הרפואית אז(שאני לא ממש יכולה להשתקם) ולמה שאמא שלי או אני הבנו אז שלא תמיד חפף את המציאות. חוץ מזה חברה שלי מאמינה למשהו דמיוני שאמא שלי הסבירה לה אז כי ביקשתי אז שהיא תסביר ככה בקשר למשהו לא מובן אז שכתב הרופא שניתח אותי בעין, ולא מאמינה להסברים שלי היום כי היא יודעת שאמא שלי אמרה לה שנפגעתי במח,ובצד שמאל, שיש בזה שיבוש ענקי ואני ביררתי את הדברים לאשורם רק שחברה שלי לא מאמינה לי, ואמא שלי לא מבינה אותי ולא רוצה להבין אותי כי אין לה יותר אנרגיה אלי, וזה גם סוג של מלכוד. אני נפגעתי בראש בארובת העין והיה לי דימום מאסיבי בכל התוכן של העין. המח נדחף וקיבל מכה שיצרה דימום משמעותי דווקא בצד ימין, והנזק בעין שלי חוץ מהפזילה שהיתה ותוקנה הוא שרקמות שומן בארובת העין ובעפעף התחתון נספגו, והנזק במח הוא כל מיני רקמות שומן שנספגו באונה הימנית ושיבשו את התקשורת בין העצבים, ואוזי הנכות שיש לי כוללים את כל המקומות שנפגעו בראש ורשמית אין לי נכות בעין אלא נכות נוירולוגית בכל בראש ורופא נוירואופטלמולוג שהלכתי אליו באופן פרטי הסביר לי את זה בשנת 2010 או 2009 אבל זה מורכב מדי בשביל חברה שלי שאיך שאני מנסה להסביר לה משהו היא עוצרת אותי שאמא שלי הסבירה לה משהו אחר ושהיא מאמינה לאמא שלי , ושהיא לא ממש מאמינה לדברים שאמר הרופא הזה או שאמרו לי רופאים אחרים שבדקו אותי אחריו, ושהיא אוהבת אותי. שזאת התנשאות ופטרונות לשמה, וזה משתיק אותי ומחזיר אותי למקומות שהייתי בטוחה שיצאתי מהם.

שהיא הגיעה

מצטערת, בהודעה הקודמת אני הגבתי ובאמת לא הבנתי, גם עכשיו מה שהצלחתי להבין הוא שלא מבינים אותך (חברה שלך), שעברת איזו תאונה ומאז זה שונה...וזה לא הולך גם בטיפול..חבל שאת חושבת שממש טוב לך בלי טיפול, את הרי מנסה ולא מצליחה עדיין...אני בכל אופן חושבת שלא כדאי שתתיאשי, נסי שוב בטיפול אולי שם זה יהיה יותר בהיר...זה מה שמרגיש לי במילכוד, חוסר הבנה בינך לבין הסביבה, בטיפול אפשר לפשט את הדברים, ואולי לעשות סדר,זה מה שהתכוונתי.

היי אודי, ברצוני לשאול כיצד מקבלים הרשאה לעסוק בהפנוזה בטיפול? הנושא מעניין אותי מאוד.. האם דרושה הכשרה פסיכיאטרית לעניין או שמספיקים תארים מתקדמים בפסיכולוגיה?

שלום למטפלים. אני בחורה בת 23 וקצת חוששת לדברים שקורים בחיי. בזמן האחרון אני מרגישה מאד בודדה, וכשאני עושה עם עצמי חושבין- למה זה קורה לי? אני מבינה שאני לא אוהבת הרבה מאד אנשים, ולכן אני מרחיקה אותם ממני. מעבר לזה, כאשר יש לי חברה טובה שאני סופסוף אוהבת - בהתחלה אני מתרגשת ממנה ומתקרבת אליה, אבל אחרי כמה זמן היא נמאסת עלי. (אני חושבת שזה בא כאשר אנחנו חברות ממש טובות) פתאום אני פשוט לא אוהבת בה כלום. אני לא מסוגלת איתה יותר. אפשר שהקול שלה מעצבן אותי, ההליכה שלה, אני יכולה להתחיל להגיד שהיא מוזנחת, וטיפשה.. למרות שזה יכל להיות נכון, אבל עד עכשיו פשוט הכלתי את זה. ואני תמיד מגיעה לשלב שפתאום הכל מעצבן אותי, ואני לא יכולה להיות בקרבתה יותר, אני פשוט לא יכולה! הבגדים שלה אפילו מגעילים אותי. אני סולדת ממנה. קשה לי, אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחת מהחברות שלי, כי זה קורה לי עם כולן. גם איתן. איך אני אגיד להן דבר כזה..? העניין הוא שזה לא קורה רק עם חברות. זה קורה בהכל. אני תמיד מתלהבת בהתחלה, אבל אחרי שניה כלום כבר לא מלהיב אותי. אפילו באוכל. אני ממש רזה, כי נמאס לי מכל סוג של מאכל כלשהו אחרי שטעמתי ואכלתי אותו זמן מה. נמאס לי מהמשפחה שלי. ובזמן האחרון אני יכולה להגיד שגם נמאס לי מהחיים. השגרה הזאת הורגת אותי. אני צריכה שינוי. ריגושים. ומה יהיה כשארצה להתחתן? יימאס לי ח"ו מבעלי? ואז מה אעשה? לא אוכל להרחיק אותו ממני. אני מתה מפחד. עזרו לי בבקשה. מאיפה זה נובע? אני לא יודעת מה לעשות.. ?

לבתי בת 14 יש חדר משלה אולם הרצפה של החדר לא רואים אותה מרוב בגדים ניירות ספרים עד שלא ניתן כלל להיכנס לחדר שלה כתוצאה מכך היא נודדת בבית מחדר לחדר ומפזרת את הציוד שלה ככל מקום כמו כן היא מגיעה למצב של מחסור בגדים בגלל שהיא לא מפנה כביסה מהחדר ניסנו מספר רב של דרכים ושיכנועים אבל ללא הצלחה מה ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב? בתודה מראש

ניסיתי לדמיין את הערסל שהצעת..שאני מתכרבלת בתוכו..לכמה שניות זה הצליח.. אבל בגדול מתקשה בדמיון מודרך... אבל ..הפורום = אתה..מהווה מעין ערסל.. רציתי תרופות שיאפשרו לי להרפות..לדמיין..לחשוב מחשבות טובות..הבעיה שהן לא יעילות לגביי..במודע אני רוצה..אבל כנראה שיש איזו התנגדות פנימית לא מודעת..שמונעת השפעה..כך היא אומרת..אתה מאמין בזה אודי?..מצד שני..מרגישה שקשה לה..מציבה לי גבולות..שקשים לי..גם בעניינים טכניים..מסרבת להענות בטלפון..מרגישה פתטית..אני לא ילדה..ומרגישה מושפלת שככה היא מתייחסת אלי..קר..קר לי אודי..מרגישה חשופה..היא יודעת עלי הכל..ולכן יותר פוגעת..ואין לי עור..הכל מקולף..ואין לי מיכל להכיל את מה שאני מרגישה..בעצם..גם אין לי אף אחד קרוב בעולם..אף אחד שיכיל..שיאהב באמת..אותי..כמו שאני. אני לבד. לא מבינה איך ממשיכה..נגררת..לא חיונית לאף אחד.. ודווקא אנשים חיוניים מתים...........

תודה על מתן האפשרות "להתערסל" כאן..:) ניסיתי פעם טיפול אינטגרטיבי ששילב היפנוזה ולא ממש הצלחתי להיכנס פנימה. אני מטופלת בעייתית ("מאתגרת" ו"קשה" לדבריה..) - מכל הבחינות.. וזה די מייאש.. מקווה שלא מייאשת אותך..

היי , לאבא של חברה שלי,יש מאניה דפרסיה,ואני אשמח אם תוכל להבהיר לי כמה נקודות. 1. עד כמה שאני מבין המחלה היא תורשית,ואם לאחד מההורים יש את המחלה ,אז הסיכוים הם בין 10 ל 20 אחוז...עד כמה הנתון הזה נכון? 2. לבן אדם שאין לו במשפחה היסטוריה של מאניה דפרסיה ,הסיכוים הם באזור ה 1 -2 אחוז לפתח מאניה דפרסיה,ממה שהבנתי ממנה ,המאניה דפרסיה אצלו נגמרה בגלל ניתוח כושל ( יותר נכון ההרדמה בניתוח שעשתה לו נזק),האם ידוע לך על מקרים כאלה? או שיכול להיות שזה רק היווה טריגר למשו שהיה כבר קיים אצלו?. 3. נניח ואצלה זה לא מתפרץ,מה הסיכוים שזה יעבור לילדים שלנו,כלומר ידלג דור? המון המון תודה והמשך ערב טוב:)

כמו שהיא אמרה לי,המאניה דפרסיה אצלו נגרמה בגלל הרדמה לקויה בניתוח\רשלנות רפואית ,ושזה גרם לו לנזק מוחי או משהו בסגנון . האם זה אפשרי? האם דבר כזה יכול לקרות? או שזה פשוט בעצם היה איזשהו טריגר למחלה לפרוץ? המון תודה

############### מרגיש לי נורא. מרגיש לי שאין מוצא. לא יכולה.

הי אודי, עכשיו אני דווקא מרגישה קצת יותר אופטימית. אבל אתמול....ואוו נודע לי שבעוד מס' חודשים הכנסותי יצטמצמו באופן משמעותי. מפטרים אותי ממקום מסויים בו אני נותנת שרותים מסויימים המקום ההוא עובר שינויים ארגוניים ולכן מפטרים . ברגע שהודיעו לי בשורה זו הרגשתי גלי בחילה לאורך היום וגם הרגשתי קושי בנשימה. המחשבה הראשונה והכמעט יחידה היתה לגבי הפסיכואנליזה. הרגשתי ש ?????????? רציתי לבטל באופן מיידי את הפגישה בכדי להרגיל את שרירי הלב לפרידה הבלתי נמנעת שעומדת להתרחש בעתיד הקרוב. כשהגעתי אליה הרגשתי מנותקת ממנה לחלוטין.ממש כמו שתי זרות. אחרי שסיפרתי לה.היא הודיעה לי באופן חד משמעי שזו לא תהיה סיבה לסיום הפסיכואנליזה ואם יהיה לי קושי בתשלום אני אקבל הנחה. אודי,כמעט מתתי.אמרתי לה שאפילו על גופתי המתה לא אקבל ממנה הנחה.אם יהיה באפשרותי לשלם אגיע,אם לא,נאלץ לסיים. קרה משהו ומצאתי את עצמי בוכה ובוכה ללא יכולת להפסיק. וכך גם הייתי במהלך כל הערב והלילה. כך אתה מצאת אותי עם ההודעה אתמול. לא יודעת בדיוק מה קרה היום. איכשהו איזו אופטימיות. אני מתבוננת וחושבת. נו...נחפש משהו אחר...השמיים לא נפלו.. ואולי אמצא משהו שיהיה עוד יותר יצירתי ומעניין.. כך אתה מוצא אותי ברגע זה. ייתכן אודי שבעוד שעה /שעתיים ,שוב, האופטימיות תעזוב אותי והיאוש ימלא אותי עד לחנק.ושוב ארגיש שאין מוצא .. שלך-במבי. ובבקשה ממך, תכתוב לי משהו. אפילו לא יודעת מה. משהו.. ותכתוב לי היום הרבה.טוב אודי ? וגם אל תלעג לי על הבקשה הזו טוב ? ..אתה יודע אודי, במחשבה שניה אני יודעת שאתה לא לועג.אני מרגישה . שלך-במבי.

אני בת 58 בריאה בדר"כ אך בזמן האחרון אני סובלת מדיכאון וחרדה, אני בוכה רוב היום עצובה כל הזמן ללא סיבה מיוחדת כי חיי מושלמים, קמה בבוקר עם בחילות וזה מלווה אותי כל היום טופלתי בתרופה בשם ציפרלקס אך ללא הועיל התרופה החמירה את מצבי נכנסתי לדכאונות וחרדות יותר גדולות ממה שהיה נטלתי תרופה זו במשך חודשיים אך לא השפיעה עליי כראוי.. שאלתי היא האם אני צריכה להיעזר בפסיכולוג או שאני יכולה להתגבר על התהליך לבד?

אודי תודה על התשובה מהירה אני נגד טיפולים תרופתיים שאלה מאיזה סיבה זה קורה? אני מאוד מאושרת מהחיים שלי והחרדה פשוט משתלטת עליי ללא סיבה יוחדת ובלי שקורה משהו... יכול להיות גיל המעבר?