פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר שלום, אני בחורב בת 31 ובן זוגי בן 32 . אני בדרך כלל בחורה מאוד רגועה עם הסביבה שלי ושמחה. כנ"ל לגביו. הוא לא בחור שמקלל . כשהכרתי אותו הכרתי צד שמוציא מילים לא טובות עליו. שאני מצטערת עליהן . אני יכולה להשתמש בתירוץ כמו שהוא הביא אותי למקום של כעס אבל זה לא מצאים לי . מהר מאוד אני דואגת להתנצל. העניין הוא שהוא אומר מילים לא נעימות עליי , אני נעלבת ונפגעת ואף בוכה . כשאני מבקשת ממנו להבין שנפגעתי ארבע שעות אחרי המקרה הוא טוען שהוא לא זוכר שהוא קילל. זה קורה לנו המון פעמים ולכן אני כל פעם מחדש אני נפרדת ממנו. מה גורם לו להכחיש?

אני כל כך שמחה לראות שניכנסת . משכנעת את עצמי כל הימים שהכל בסדר ששכחת שחשבת להכנס מאוחר יותר ..נופלת למקום של אשמה על העומס והתובענות שלי כאן בזמן האחרון מצטערת כל כך . מעריכה את זה שאתה כאן כל כך ומפחדת שאגזים אתה העוגן היחידי שנותר לי במשך השבוע. הטלטלות עוד כאן בקטן..אבל לפחות יש הגיון שמבין ומצליח לאזן .. אודי אני מתכוונת לעשות את הצעד הזה ולתת לילדה את מה שהיא כל כך צריכה ...מתכוונת לספר לאמא ...מפחדת כל כך מאיך תגיב ומה יקרה אבל יודעת שאני את תפקיד הילד שמחזיק עם האצבע את החומה עוזבת ..מתפללת שהחומה לא תיפול עלי ..יודעת שבגלל זה כל הלחץ והחרדה .. ועוד יש לי לעבור את הפגישה עם המטפלת ויודעת שמחכה לי שיחה לא קלה על כל מה שהיה ורוצה לדחות אותה עד אחרי הביקור אצל אמא ..אבל זאת שוב בריחה . האמת אודי שירה צודקת כל כך על העונש הכפול .. מזכירה לעצמי שיש לי כוחות שאני לא לבד ואת הרע כבר עברתי ..אודי שבוע טוב וחודש הכי טוב שאפשר.

לא ראיתי הודעה על יציאה לסופש.. אודי, אתה בסדר? שבוע טוב

שאני יודעת שהוא כאן. אני נשמטת כל כך. זה מה שאני זוכרצ מפעמים קודמות-התמודדות כשהוא לא פה ונפילה מטורפת כשהוא חוזר. לפעמיםץ חוץ מלהלאות את כל הסביבה שלי, אני מלאה אותי. ואז זה כבר באמת מסובך..

מקווה שאתה בטוב..וסתם ככה נשכח להפרד לפני השבת...כי קורה... מילים חשוכות, מילים אפופות עמימות של מילים מרחפות, מגששות את דרכן ליצאה, נעלמות ומופיעות, רחוקות מלצאת... לא אמצא אף אות, לא אמצא אף מילה, בתוך הכאוס, בתוך המהומה הן משוטטות נמצאות אי שם, מרחפות בחלל האוויר, אך אוויר לא נמצא בתוך החשיכה, רק אובך וסמיכות של חמסין. הראש מאבד את עצמו לדעת, כאבו הולך וגובר, אין איש שיכול לבוא ולגעת כי מיד לבו ידקר... רבות הדרכים להביע, רבות המילים במילון, אך אינן רוצות להפציע, כי באות הן ללא הגיון... בתקווה לשבוע טוב יותר לכלם, מיכל.

שבוע טוב מיכל יקרה וחודש טוב ... ומי ייתן וכל המילים יצאו ותקבלי את השקט המיוחל .. כתבתי לך למטה ואז הייתה הפסקת חשמל מקווה שיעלה ואם לא ..אז כן בתוך בלבול המילים הבנת נכון ...

קורים דברים בחיי... אבל האצבעות כבדות קשה לי לרשום.... אתמול עשיתי משמרת שבת אחרונה ונפרדתי מהדיירים... זה היה לא קל ממש כך... במהלך השבת עשיתי להם קבוצה ודיברנו על הפרידה... הייתי צריכה להיות המבוגר האחראי... אחרי זה הגעתי הביתה וחבר שלי הגיע ניקינו את הבית ביחד. אני סידרתי וטיטאטתי והוא שטף... בבוקר קמתי לבית נקי... איזה כייף... שיהיה שבוע טוב, קליל ובריא!

שמחה כל כך לקרוא ומבינה את האצבעות הכבדות שימשיך כך מגיע לך שקט ושלווה והמון טוב

לך אודי.... אם נעלמת כך פתאום לפני סוף השבוע בלי שתאמר סופשבוע רגוע והודעת על חופשה ואני מוצאת את עצמי מחפשת אותך או ידחעה עליך ומנסנ לנחם את עצמי בכך שממשק הניהול קרס ועוד מפלאי הטכנולוגיה... מקווה שאתה בטוב, הכי בטוב שירה

זה סימן שהוא בריא ובסדר כנראה היה לו עומס יותר מאשר כרגיל

שרץ קדימה ולא מרחם. והטעויות שלי גדולות. שונאת את החיים האילו. שונאת את עצמי והשעון ואת ההורים דלי שדחפו אותי להתחתן. שונאת את ההורות שלי. הלוואי ולא הייתי נולדת בכלל.

הופ בתוך השנאה הזו קצת קשה לי כי מאמינה שמגיע לך קצת יותר. מושיטה לך יד לצאת מהבור הזה של השנאה ולראות קצת את האור https://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM

שאלת ממה התאכזבתי מהמטפל ככה שאלה בקטנה וזה עשה לי טלטלה וישבתי וכתבתי מגילה בת 4 עמודים, ועכשיו לא יודעת אם כדאי להעלות אותה, אבל טלטול רציני קבלתי!!! ומה הקשר לזאב? הקשר הוא בתוך מה שכתבתי, מיהו הזאב, ואיך זה משפיע עלי.\ מה אתה אומר להעלות את המגילה?

מה את חושבת ...האם זה יחשוף אותך? האם המגילה מקומה בטיפול ... אישית את המגילות שעולות בי כאן אני פשוט מביאה לטיפול ..זה המקום הכי מדוייק .

הי לך.. רוצה לשאול אותך.. את לא בת שבע מפעם ??

אכן זה אימפולסיבי, לא אעלה אותם, אמשיך לכתוב אותם כמו יומן לעצמי, אולי זה יעזור לטלטלה הנוראית שאני נמצאת בה.

זה שכתבתי לפה, ועכשיו שוב.., עוזר לי גם בלא לכתוב לו אסמסים . אז זה בהכרח רע?? והאם לדעתך צריכה להמנע מלכתוב גם אלייך לפורום פה? ובמשהו זה גם מרגיש לי כאילו כמו בוגדת בו, וגם אם כן מעלה אצלו את הדברים שנכתבים.(לא את זה שכותבת לפה). והשאלה אם להכנע לתחושה הזו ולהמנע בגללה? אבל אז, זו שוב אשלייה... בקיצור מבלבל כל הדבר כולו. ומה זה מה.., ובמצב הקיים לדעת גם,מה נכון ורצוי ועדיף כרגע... אז מה אתה מציע לאור הכל? תודה אודי.

לא הכל, אבל הרבה תלוי בך. אני נוהג להגיד ש"גרעין השליטה" אצל המטופל.. דווקא ממנו אני לא שומעת את זה באופן מפורש שכזה. אפילו להיפך, וכל פעם כששואלת , האם הכל תלוי בי...?? הוא עונה שלא. או לעיתים..., בשניינו. ולהרגשתי גרעין השליטה הוא דווקא אצלו. גם אם מרגישה שלא חושף ולא משתף בהרבה מה "תובנות הטיפוליות" כביכול, והשיח הרבה פעמים מרגיש לי כמו "כתב סתרים" שמושתת על שתיקות,אמירות לא בהכרח ברורות, תשובות חלקיות, כותרתיות,מענה כללי וכו. ואני צריכה לפענח את הכוונות, ואותו..., וכמובן שזה מעצבן ורק מרחיק. והרי אם אני לא אשנה, זה פשוט ישאר כך.ולמרות כל הדיבורים, על..., אז מה הטעם גם בלדבר..,ונראה כאילו אנחנו פועלים במקבילים ולא ככלים שלובים. מן הסתם, ומאחר ואני המטופלת שאין לה גם קשרים בעולם, לא זוגיות ולא משפחה משלה, ובגיל כבר מתקדם, אז המסקנה הכמובן מתבקשת..,שהבעייתיות אצלי, ואני הגורם לדברים. וזה משהו שנורא קשה לי איתו, וכשמדובר בקשר איתו ספציפית, ויוצא שזה גם רק חוסם אותי.וכל העמדת תפקידים הזו בייננו,מעצבנת בתגובות שלו כלפיי. אבל זה מן הסתם טיפול. וזה שוב מגיע למקום, שאני לא מסוגלת לזה וככה. זה ככ מתסכל אותי. ולא מצליחה להתמסר לזה באופן הזה.לחלקיות הזו, לתפקידים, לזמן הקצוב והמועט,לחד צדדיות,להאמין במה שעושה וסמוך עליו שה אכן הדבר הנכון וכו וכו..,שלא נדבר שאני לא יכולה לסבול את המבט המגמתי הזה ומהרגע שמתיישבת מולו,כשדרך אגב, לפעמים נראה שמביט אבל לא בהכרח איתי.(וכמובן שלעולם לא אדע, כי הרבה מהתשובות נשארות כשתיקות). ורק יוצאת שוב נורא מתוסכלת מהפגישה האחרונה, וכל ההכבדה הזו מלווה אותי, מערבלת,מעיקה , ואני לבד עם זה, כשעבורו, ועם כל הכבוד והאכפתיות כלפיי...,אני בסופו של דבר עוד פגישת עבודה (מוצלחת יותר או פחות),ויש לו חיים משלו. ולא קשורים אליי. ואני תקועה וכלואה לבד עם הכל ועד לשעה הבאה...,ששוב כעוסה וחסומה.ומרגישה שזה בלתי נסבל. ולא נראה לי שיש לזה פתרון. אכן הייאוש גדול. ואין לי מושג מה לעשות. קשה לי עם, קשה לי בלי, וזה תקוע ומכביד עליי נוסף לכל שאר הדברים שגם בכלל לא משתפת בהם. וכל השיחות, אם כבר, נסובות רק על העניינים האלה. וכשזה המצב, וככה מרגישה, יוצא הרי שלא מתאפשר למשהו אחר לעלות ולהרגיש בנוח ורצון לשתף לדבר להעזר. אז מה הטעם בכל זה לעזאזל?? ואם גם רק משלה תצמי בסופו של דבר. והשנים עוברות..., ולמרות התסכול, זה ממשיך תצמו . ותוהה מה הטעם גם בכלל להעביר תחיים כך ועם כזו בדידות,רייקנות, תסכול, כאבים, והרגשת אשמה פיספוס והחמצה גדולה. ולא מסוגלת לעשות עם כל זה כלום! אולי אני באמת לא בנוייה לטיפול?? וכמובן, ולמרת ההסתייגויות שלו, אני מאד חוששת מהרגע שבו גם הוא יחשוב שכך. וכל הדביורים שאמר..., יתבטלו כלא היו. (וכמו שכבר חוויתי בעבר עם איזה מטפל דפוק, שהותיר אותי בטראוומה גדולה, שמקשה עליי גם מאד בטיפול הנוכחי, כשכל פעם הפחד חוזר).

הי קרן אור, לגבי הרצון שלך לדעת אם יתגעגע אלייך ומה הוא חושב ואם חושב בין הפגישות - נראה לי מאוד טבעי וזה בסדר. מה שלי קצת הפריע זה שכתבת "אני המטופלת שאין לה גם קשרים בעולם, לא זוגיות ולא משפחה משלה, ובגיל כבר מתקדם...והשנים עוברות" - אם את בטיפול שנים, צריכה להיות התקדמות במישור הזה. שהרי טיפול אמור ללמד כיצד לקשור קשרים עם אנשים ולסמוך ולהתקרב. אולי דווקא אם "תניחי את הטיפול" במקומו הטבעי, ותלמדי לקבל את החלקיות הזו , שהמטפל הוא רק מטפל - ויש לו משפחה וילדים וזו עבודתו - אז תתפני רגשית להכיר אנשים חדשים. אני חלילה לא כותבת זאת בנימה שיפוטית..אלא מאכפתיות... בטיפול הקודם שלי האהבה למטפלת שלי, גרמה לי לזנוח קשרים אחרים, היא הפכה להיות לדבר הכי משמעותי בחיי. ואני יודעת שלפנייה אליה בין הפגישות יש קשר לזה... היום, בטיפול הנוכחי, אני והמטפלת עשינו גבולות ברורים..ממש בכתב, כדי לעזור לי לשמור על עצמי ועל הטיפול.אני יכולה לספר לך שיש לי מחברת שבה אני כותבת בין הפגישות או מציירת, ומראה לה בפגישה. היא אפילו כותבת לי מס' מילים כתגובה ואז "יש לי ממנה" למשך השבוע. וכן, יש רגעים קשים, שאני רוצה אותה לידי..אבל דווקא החוסר שלה, מאפשר לי לעזור לעצמי, או לחילופיןלפנות לאנשים אחרים בסביבתי וללמוד להיעזר בהם, וללמוד להכיל את התגובות שלהם כלפיי (שהם לא תמיד אוהדות).. לא יודעת, נסי לבדוק מה עובד בשבילך...

תודה על האכפתיות .

שלום אני פונה אלייך אחרי לבטים קשים מאד. אני חיילת בת 20 , מאז ומתמיד סבלתי מחרדות חרדות קיומיות ויומיומית על כל דבר ועל כל נושא.החיים שלי הם חיים רווים בלחצים גם בבסיס וגם לפני הצבא תמיד היו לי קשיים ולחץ נפשי גבוהה מאד. הלכתי לפסיכולוגית לפני הצבא כדי שתעזור לי עם החרדה בעזרת טכניקות שונות. התנגדתי לכדורים בכל תוקף כשהתגייסתי הפסקתי את הטיפול אצל הפסיכולגית ובצבא לא פגשתי קבן ולא המשכתי את הטיפול. כרגע במצב בנפשי שבו אני נמצאת היום אני לא רואה דרך אחרת לעזור לעצמי מלבד כדורים בגלל שאני לא מצליחה "לעבוד "על עצמי בשום דרך ורק גורם חיצוני שיש לו השפעה מיידית(כדורים)יוכל לעזור לי לפי דעתי כמובן.. הגעתי למצב שאני נושמת נורא שטחי,נושמת כדי להתקיים ככה אני קוראת לזה אבל לא נושמת באמת כמו שצריך.כל הפעולות היומיומית שלי נעשות במהירות הבזק ואני פשוט לא רגועה ורע לי. האם תוכלי להמליץ לי על כדורי הרגעה שהם נטו מרגיעים ולא משבשים את הדעת?כי מזה אני מאד מפחדת. כדורים לא חזקים.משהו שיתן לי שלווה.. תודה רבה

אני כאן מחפשת משהו נקודת אחיזה בין כל המילים כל הבנות האלה שנלחמות יום יום שעה שעה ברע האנושי בעולם האכזר הזה שהותיר בנו סימנים והשאיר אותנו בחיים.כדי להמשיך ולשאת את כל זה? איזה אבסורד... עונש על עונש בלי הפסקה. קשה לי עם כל הרע האנושי הזה. שעות התעללו בגוף שלי ועשו בו דברים איומים כאילו כל החרדות מהרע האנושי התממשו ביום אחד בכמה שעות. לא רוצה לחיות עם הזכרוות האלה יותר עם הגוף שמתכווץ מכאב עם הצעקה שנשמעת בפנים עם כאבי הזכרון של.הגוף זכרון הריח המילים שלהם הצחוק שלהם והרגע שבו התעוררתי לממות של.עצמי. אודי גם אתה עובד כל כך.קשה בגלל כל הרע הזה... המסירות שלך למקום הזה והיכולת שלך לנהל את המודל של טיפול קבוצתי-פרטני-וירטואלי באמת מדהימה. אני רוצה להודות לך מאוד. שירה

שירה זה יעבור תאמיני לי זה הולך ופוחת . קצת קשה להאמין לי אחרי הטרוף שעברתי אבל באמת זה הולך ופוחת . לאט לאט זה יהפוך לזכרונות הרבה פחות חודרניים ...ותיראי את זה כבר עברנו אז לפחות שנהנה ממה שנשאר מהחיים עכשיו זה הכל תלוי בנו. כמו אדם שעבר תאונת דרכים או נולד עם מום מה נגמרו לו החיים.איתך

אודי, אני כאן אתה רואה אותי? מתעוררת משינה טרופה מבקשת אחיזה. הוא אמר אני לא מלווה חולים סופניים ואת רוצה שהטיפול יהיה הוספיס. אני אמרתי שבדרך אליו לא ברור לי למה אני באה ובכל זאת איני מוותרת ונוסעת אליו 3 פעמים בשבוע.

מימה מתגעגעת

מימה זאת מימה ואם יש משהו שיאמר לזכותה זה היושר שלה ..

שוב פה, שוב קצה, שוב קצה קיצוני ובלתי נשלט. דווקא נכנסתי לפה קצת לאחרונה, רפרפתי על השמות, ניסיתי לקרוא קצת, לא הצלחתי. הכל פה חי מידי. אודי, אין לי כח. אין לי שום כח. הכל נגמר, מדרדר, נעלם, ריק. ולי אין כח. לא מצליחה לעשות משהו, או לרצות משהו, או משהו בכלל. הכל כמו הקו הזה, בכותרת של ההודעה שלי, הקו הישר של המוניטור - אחרי שהכל נגמר ואין עוד סיכוי. לא יודעת מה אני רוצה שתגיד, אבל נראה לי שאני רוצה שתגיד משהו... אז, תודה מראש, על זה שתקרא, ועל זה שתגיד, משהו, אולי.

עפרה דווקא חשבתי עלייך ... מצטערת שכל כך קשה . תאפשרי לעצמך להיות כאן לנסות להעזר לנשום להתרומם מעבר לקו ..כמו ציורי האנימציה שקמים ומקבלים נפח ונשימה. את לא חייבת לקרוא אחרות כי זה באמת באמת קשה וחי תני לעצמך מקום . אני כאן עבורך עם יד מושטת ...

לי דחפו אוכל כשהיה רע....אמא תמיד במטבח בישלה......ואני גם......אבל כל כך אחרת! יש הרבה אישו סביב זה....הרבה סיבות....כנ"ל.

מובן יקרה הכי מובן בעולם עכשיו כל שנשאר זה לשבור את המעגל הזה וליצור דפוסים אחרים .

תודה לכל מי שהגיבה לי....וואו! הרבה תגובות שלכן, כמה אהבה יש בעולם, יש אהבה נכון? כולכן אהובות בעיניי. ואביב..אחותי, (אגלה לכלכן) שאני אכן הצעירה במשפחה....אחותך הקטנה אביבוש...גם אם נכתב קצת לא ברור..חושבת שהבנתי אותך, מזל שזה גל שעובר...מזל לשתינו! יותר טוב כרגע... צונאמי האוכל נרגע... שיהיה לכלנו סופ"ש רגוע! ואודי תודה ענקית לך!!!! הרגשתי שאכפת לך ממני ממש! שאתה מבין אותי!!!! תודה על השיר, אקשיב לו מאוחר יותר כי פוחדת שתעלם לפני שיראו תגובתי! שיהיה שקט לכלנו...ויודע מה עוד? כנראה שמשך הצונאמי באמת מתחיל להקטן...תודה.

מיכ קראתי אחרי מה שכתבתי ידעתי שלא מובן כמה חוסר איזון . אבל הבנת נכון , חלק מ"התפקיד " שלקחתי עלי זה כי אני מרגישה הכי מבוגרת ואם איזה אחריות על "אחיותיי" הקטנות . אבל את כל כך מזכירה לי אותי בכל מיני דפוסים בעיקר באוכל וכשטוב ..שמחה שעבר בנתיים

אני קוראת כאן את החברות המתארות כל אחד קשיים, ומרגישה וואו! אצלי נמצא כל הזיפט של כולן ביחד!!! נוהגת באיפלסיביות, ומתחרטת לאחר מכן מאבדת שליטה לוקחת כדורים כדי להרגע, ולאחר מכן מקבלת התקפי חרדה (זה תמיד כך אחרי שלוקחים אותם!! ולקוח ימים ארוכים לחזור לעצמי) מאוכזבת מהמטפל אביב, רוני, קרן אור, חנה, מיכל, קוראת אתכן, ואומרת וואו! הן מתארות מה שאני מרגישה... מרגישה שאין לי בולם זעזועים, כל דבר מזעזע אותי ולא יכולה לבלום...

אני מעדיפה סנדיי, סתם נשמע לי יותר טוב, כל עוד אני לא שוכחת את הסיסמא, האמת, שרשמתי אותה, ולפעמים זה טכנית לא נכנס,. למה התאכזבתי מהמטפל? 1. הוא כפה עלי בתוך הטיפול עצמו כניסה לכל מיני מקומות שחששתי להיכנס אליהם, זה היה טיפול משולב עם היפנוזה, ותוך כדי שאני מהופנטת הוא אמר שאם לא אשתף פעולה ולא אכנס לאותם מקומות אזי XYZ, מיד אמרתי לו שלא תעז לומר לי את זה, ולא תעשה לי 'היפנוזה הפוכה'. בכל אופן הנזק כבר נעשה, וזועזתי נפשית, כי כל נגיעה באותם מקומות מטלטלת אותי בצורה שאני לא יכולה לעמוד בהם. אני פשוט מתרסקת, ולוקח לי זמן לאסוף את השברים. אני כבר יודעת מהעבר שאסור לי להיכנס לשם, אני לא יכולה בשום אופן לעמוד בזה, אין לי את כוחות הנפש וזה מרסק אותי לחלוטין. 2. בטיפול עצמו הוא כל הזמן נתן מטאפורות שאני יכולה להישען עליו, שהוא יהווה נקודת החוזק שלי, הוא השומר שלי, אך למעשה כשהתעמתי אתו על מהות הקשרים שלנו, הוא אמר שזה מטפל מטופל נטו, סוגרת את הדלת אחרי הטיפול, ושום דבר לא נשאר, הרגשתי שיש כאן הטעיה מכוונת, אי אפשר מצד אחד לפתח תלות בו אישית כמי שאשען עליו, ומצד שני להדגיש שזה רק בטיפול. כי אם אנו רק בטיפול, אז הטיפול צריך להיות מופנה לעזור לי למצא עוגנים אמיתיים שאוכל להישען עליהם בחיים האמיתיים ולא לפתח אילוזיה שאינה קיימת. 3. כתוצאה של אותה אילוזיה אני פתחתי רצון למגע פיזי אתו, להרגיש את המשענת שהוא דיבר עליה, ואז, הוא וויתר עלי מאד בקלות, אמר שכדאי לי ללכת למטפלת. הרגשתי איזה משחק ברגשות שלי, שגרם לי לטלטלה כפולה ואני עדיין מרוסקת מכל העניין הזה, הן מאותם פינות שהוא העלה באוב, אשר מרסקות אותי, וזאת למרות שמיידית אמרתי לו שאני לא רוצה לנגוע בהם, והוא דחק בי, והמשיך לדחוק, והן מכך שהוא כל הזמן ניסה לשדר עד כמה הוא שם בשבילי, תמיד בכל מצב, ולבסוף לשים את הגבולות, כאשר הוא טשטש אותם מלכתחילה, הרגשתי משהו לא הגון בכל העניין הזה.

למה אתה מתכוון בבלמים ובהגה? על תגובות אינפולסיביות,? זה בהחלט שייך לבלמים, אבל ההגה? לא הבנתי, הבעיה היא שכל זעזוע מפיל אותי על הקרשים ומה אתה אומר על כך שמטפל בניגוד לרצוני דווקא רצה לנגוע בנקודות שידעתי שאני לא מסוגלת להגיע אליהם? זה פשוט מפרק אותי לגורמים ואין לי יכולת להתגבר על זה, למרות שעצרתי אותו די בתחילה, עדיין התפרקתי, ולא מצליחה לחזור לעצמי. אגב, לאחר שהוא ראה את ההתפרקות שלי הוא הודה שאכן כן אסור לחפור כל כך עמוק, וחבל שעשה. נהדר! אבל אני זו שמפורקת. הוא ניסה להחזיר אותי, זה עזר אולי בחמישים אחוז אבל עדיין כל כולי בפנים מזועזעת, עם רעד פנימי, עם חוסר יכולת לתפקד, עם קושי אמיתי להכיל את עצמי! ממש לא יכולה לפעול, שיתוק פנימי שלמרות שאני נראית כמתפקדת אזי לא מסוגלת לעשות דברים, לא בעבודה ולא בבית, מפורקת במלא מובן המילה.

את מדהימה אני אוהבת את מה שאת מביאה איתך. כואב לקרוא אותך שאת עצובה אולי עכשיו שהתרחקת הגיע הזמן לגעת בכאב הזה ולנסות לעבד אותו לידי זכרון כואב ותו לו. כן זה מן הסתם יכאב תמיד אבל אולי תצליחי לראות ולשמוח מהחיים עצמם. איתך מחבקת ואשמח שתמצאי את הזמן להביא את עצמך אליינו .

הי אביב, ראשית רציתי לומר ששמחתי שמה שכל כך האמנתי בו אכן הסתבר כנכון – והמטפלת לא ויתרה עליך. גם רופא הנפש שלי אמר בטיפול שלנו שהוא ארוך וקשה, וגם סיפר לי שחשב ולא פעם לוותר. גם שהיה מאד פסימי בנוגע לטיפול. חשב ולא ביצע. הוא גם ציטט בפניי דברים שאמר לו עמיתו באחד הכנסים של הפסיכואנליטיקאים, כאשר הציג את המקרה שלי. מניחה שמה שנאמר שינה גם את ראייתו, אולי את ציפיותיו, וגם את שלי. רווח לי מאד לשמוע שגל הסערה שהיית בתוכו שכך במידה מסוימת ואף אם לזמן ככל שיהיה. ולכולם , גם לאודי - דיברנו בטיפול שלי על כך שאני צריכה להראות שאני חזקה כדי להרגיש חלשה. להרגשתי, הדבר בא לידי ביטוי גם כאן בפורום. רציתי לשאול אם רואים זאת כאן, ובכל מקרה, כאמור, אם מחזירים אליי את השאלה – התשובה שלי היא – אכן. אולי מישהו מזדהה עם דבריי? שבוע טוב, סוריקטה

אמרתי לך שאת חכמה ..גם אני בתוכי ידעתי שהיא לא מוותרת אני שמחה שהיא לא נשברת במקומות האלה ולא נופלת איתי לבור ונותנת לי לצאת לבד ולהבין שהיא שם ושאני זאת שצריכה להלחם על הטיפול הזה ולא היא (אך הפנטזיה ) בקשר לחוזק הכי הכי מבינה אותך כאן זה הפורום היחידי שאני מרשה לעצמי להביא את כל גווני כולל הקושי לרוב אני באה ממקום של חוזק . אולי יעזור לך שבוע שעבר שאלתי אותה אם הבינה מהסמס שלי שאני בשחזור ובקושי היא אמרה שלא ..והאמת לא התפלאתי כתבתי לה שלא תדאג שאני בסדר ושאני שם ..את יודעת הבנתי והיא הסכימה איתי שאני עושה את זה כדי שבמקרה אם היא לא תבין אותי תמיד אני יוכל להגן עלייה ולהגיד שהיא פשוט לא יכלה להבין ושאני אשמה ככה אני מונעת את האפשרות שבאמת יראו.עוד דבר שהבנתי שמכוון ואסור ומסוכן היה לדבר אז למדתי להגיד את הדברים בן השורות ולהתפלל שמישהו יבין :( אף אחד לא מבין . האמת שהכי קשה לי כשאני באה ממקום של חוזק זה עוזר לי לצאת משם . מקווה שלא בלבלתי אותך לגמרי ..

תודה לכל מי שהגיב ותמך וחיבק וסליחה שלא הגבתי עניתי לכולן . האמת שבתוך הוריקן ההרס שהייתי אין לי מושג קלוש מה כתבתי מה אמרתי ובכלל מה עשיתי .. מזל שבסוף בכוחות משותפים שלי ושלה(עמדתה העיקשת ולא נשברת )חזרתי לעצמי וביקשתי ממנה יד לרדת מהעץ..אז ירדתי וחזרתי אלכן במהדורה משופצת...בתקווה שלא תחוו איתי שוב טרוף שכזה ... אודי תודה מיוחדת עבורך על היותך סליחה על ההצפות המוטרפות ותודה לך שלא נשברת ונפלת למקום שמקדש את הקושי ..אוף זה היה קשה .. האמת כבר הידרדרו אבנים לתהום ..אודי אני פוחדת שבפעם הבאה אני אקפוץ לשם ראש ..אבל עד אז נהנה מהשקט . אז שבת מבורכת ושקטהלנו

וואו! אני שמחה שחזרת לעצמך, ממש הדאגת אותי, וכנראה לא הבנתי נכון את השבר שלך עם המטפלת, פרשתי את זה דרך המשקפיים שלי. שמחה כל כך שמצאת את הדרך לחזור, מקווה שיחזיק מעמד

קראתי אותך הכל כל מילה שם למעלה ..וואוו עכשיו אני מבינה את הקושי ... מצטערת שהדאגתי כן קצת יצאתי מאיזון קראתי מה שכתבתי . זה חלק מההפרעה הדיסוציאטיבית וכן לפעמים אני מנותקת לגמרי מעצמי ואין שם אני בכלל ... המטפלת שלי היא אדם מדהים עם נתינה מדהימה כנה וישירה בצורה כואבת ואמיתית ...קשה לי לראות שהיא נפגעת מחלקיי וכשאני ככה אני מעדיפה לברוח הכי רחוק שאפשר . לצערי אני רואה את הדברים עדין בשחור ולבן וכמו שאודי אמר נבהלת מאוד. שירה לא יודעת מה לאמר לך , מה את חושבת המטפל עוזר לך ? את רוצה להלחם על הטיפול הזה ? ... נראה לי שאת יודעת טוב מאוד מתי זה פנטזייה ומתי זה אמיתי נשמעת בחורה עם הגיון בריא . תניחי לפנטזייה בצד האם יש מקום למטפל הזה בטיפול בך...

היי אודי, אני יותר מיקה מאשר פרדייז ולא רוצה לשנות דמות כמו שכתבת. דווקא עברתי שינוי (בעיקר חשיבתי) בשנה האחרונה, ולחזור לפרדייז זה באמת כאילו למחוק את הכל. לא רוצה למחוק אותי... וחוץ מזה, שזה כינוי מהמם.. טוב, אני מבטיחה שבלי שינויי שכאלו יותר..

כבר כמה חודשים שאני אצלה.. האנרגיה בחדר לא מעודדת ולא תמיד נעימה. אני מרגישה שיש בינינו ביקורת/מתח לא יודעת מה בדיוק, אני לא מעיזה לבכות לידה אני לא מרגישה אני לידה. אני מרגישה במשחק. זה משהו שאני מרגישה שמלווה אותי כל שבוע בסיום הטיפול רע לי ויש לי מועקה. וזה מוריד לי את הביטחון העצמי שלי (מהקצת שיש לי) דיברתי איתה על ההרגשות שלי באופן פתוח כמה וכמה פעמים. וזה לא עוזר. ניראה לי שהיא לא מתאימה לטפל בי. אבל קשה לי לעזוב אותה היא משתדלת להיות בסדר. ולא נעים לי לומר לה שאני מפסיקה את הטיפול איתה... האם גם אתם מרגישים כך מהטיפול? איך אתם מרגישים אחרי טיפול? ואודי אשמח לקרוא את דעתך!! אוף אני מבולבלת! :(

לדעתי אם לא מתאים אז תעזבי אי נעימות קטנה שלא תערוך יותר מכמה דקות לא נעימות או תשלחי את זה במייל אבל חבל על הכסף והזמן שלך פעם הייתה לי מטפלת שהרגשתי שהיא בתחרות אתי כל הזמן, והייתה ליה רגשה כל כך רעה אתה, הרגשתי שיש לה יכולת להפוך את כל הטוב שלי לרע, אז ברחתי על נפשי. צריכה להיות כימיה לדעתי את צריכה להרגיש שהיא עושה לך טוב, גם כאשר כואב, אבל אים אין לך האמון הבסיסי הזה, עדיף אי הנעימות הרגעית, את הרי לא תראי אותה ביום יום.

את יודעת- אצל המטפלת הראשונה שלי, הייתי שנה, היא יצאה לחופשת לידה ואני עברתי למחליפה באופן זמני והייתי אמורה לחזור אליה כשתחזור מהחופשה. אני לא בטוחה שאת הרגשות שאת חווה, אני הרגשתי בזמנו, אבל, אני הרגשתי שמשו לא טוב לי. שאולי היא לא נכונה עבורי. גם לי לא היה נעים לקום ולעזוב, היא גם הייתה המטפלת הראשונה, לא הכרתי מה זה טיפול ולא יכולתי להשוות. איכשהו כשדיברנו על החופשת לידה ועל המחליפה, אני אמרתי לה כמה פעמים, מה יקרה אם ארצה להישאר אצל ההיא ולא ארצה לחזור?? הייתה לי הרגשה ולא סתם כנראה. סיכמנו שבמהלך החופשת לידה- אוכל לכתוב לה מייל אחת לחודש. אז בפעם הראשונה כתבתי, בפעם השניה כבר הבנתי שאני לא רוצה לחזור, כעסתי על שתיהן וארמתי להן שהם יחליטו, אבל אני בתוכי ידעתי שאני רוצה להישאר אצל השניה. ואכן כך היה. והיה לי קשה ועדיין לפעמים עולות לי מחשבות של "לא נעים"..אבל אני לא מתחרטת לרגע. מה שאני רוצה להגיד שלפעמים צריך להקשיב למה שקורה בתוכנו, לפעמים צריך לקום וללכת לוהמשיך הלאה. וזה בסדר. זה גם בסדר שלא נעים, אבל את צריכה את טובתך ואני מקווה שהיא גם רוצה בטובתך ושאם תחליטי לעזוב, היא תבין ותהיה איתך בהחלטה.

תודה על השיתוף איזה חמודות אתן! ואודי דעתך המקצועית?

כבר החלטתי שאני עוזבת אותה לפני תקופה .. ואמרתי לה שאני חושבת שאנחנו לא מתאימות ואפילו תיארתי לה למה.. אז היא הסבירה לי שכל התחושות שאני מרגישה זה חלק מהטיפול וזה לא משנה איזה מטפל יטפל בי הבעיות הן קיימות... וכו וכו .. היו דברים נכונים במה שהיא אמרה ולכן החלטתי להמשיך (גם לא היה לי אופציה אחרת...) וככה כל שבוע אני מוצאת את עצמי - אחרי הטיפול עם מועקה וכאב ובקושי מתפקדת עד שאני מאוששת את עצמי שוב מגיע הטיפול... זהו נשבר לי :( בא לי לבכות .. קשה לי עם החלטות וקשה לי להגיד לה שאני עוזבת.. וקשה לי להתחיל טיפול .. קשה לי הכל!! אני מתוסכלת. :(

האמת לא הגבתי לך כי ממש לא הייתי מאוזנת .. אני לא יודעת באיזה סוג טיפול את נמצאת יכולה להגיד לך עלי ומדגישה רק עלי ועל הטיפול שלי .. מעל חמש שנים בטיפול מהרגע הראשון ידעתי שיש בה מה שאני צריכה שפת גוף שאהבתי שלא איימה עלי אבל שידרה לי בטחון , כנות ויושרה פנימית ויישירות ...בתוך תוכי ידעתי שזה מרחב שיאפשר לי לצמוח. האמון בה נבנה לאט לאט ולקח לי שנים אני חושבת שרק לפני כשנה יכולתי להגיד מכל המכלול שלי שאני בוטחת בה . גם אם בחלק הבריא ידעתי מההתחלה. ועדין האמון כל כך עדין ודק ונשבר בקלות לא בגלל מי שהיא בגלל מי שאני . עד היום יש פגישות (רובם) שאני רועדת ומתקשה להכנס ומפורקת כמעט כל הפגישות שלי אני יוצאת מפורקת ..התכנים שעולים קשים לי המכלול של מי שאני מורכב וכל פעם מחדש רוצה לברוח ... את יכולה לבחון את עצמך..האם את חושבת עלייה במשך השבוע ? את בוטחת בה . מרגישה נוח פיזית לידה? והכי הכי מדייק האם בדרך כלל בדפוסי חייך כשקשה את נוטה להעלם לברוח לעזוב...אני כן . בתוכך האם את מרגישה שזה בסדר זה המקום תשארי טיפול הוא דבר קשה לוקח זמן להפתח להפסיק לשחק ולהביא את עצמך ... מקווה שלא בילבתי אותך יותר בכל מקרה תישארי כאן אולי העוגן הזה יקל בקצת וייתן אויר טוב יותר בטיפול.

אל תגידי לה כלום תמשישיכ אתה ויחד עם זה תחפשי אחרת ואפילו תתחיי עם אחרת ורק אם תראי שהשניה טובה לך יותר תפרדי מהראשונה וכך לא תרגישי שאת לוקחת סכון מקסימום שבועיים תהיי בטיפול כפול או שסתם תקחי חופשה ממנה, בלי טקסים מיותרים, ואם השניה תהיה טובה יותר תודיע אז שאת לא ממשיכה אני מבינה את הפחד שלך להפסיד אותה, מבלי לדעת מי תבא במקומה,

רציתי להגיד לך תודה אישית (בהתחלה חשבתי לכתוב יחד עם ההודעה לכל החברות החארות כאן) תודה שהיית כאן בשבילי בכל התקופה האחרונה, המילים המרגיעות שלך, התמיכה, היו חשובים לי כ"כ. תודה על המקום הזה, שאתה כאן בשבילנו תמיד. קראתי את ההודעות שלך היום רגע לפני שנכנסתי אליה, ממש לפני הדלת, ראיתי שקיבלתי למייל, כמה שימחת אותי. ועכשיו מתחילות לרדת לי דמעות...

אני ככ שמחה על המקום הזה עבורי, הייתן איתי בכל התהליך המורכב הזה ואני יכולה לומר שהצלחתי לעבור שלב בו וגם בזכותכן. חיזוק, עידוד, חיבוק- שימחתן אותי, אחת אחת... אז רציתי להגיד - תודה (:

כמה כייף לשמוע על התחושות שלך! כמה אומץ! איזו פרידה טובה! עברת תהליך מדהים! תודה על השיתוף.... וכמובן שהעזרה היא הדדית,אבל אותנו אל תעזבי! עוד לא! זה מוקדם מדיי :) אוהבת ומחזקת, מיכל

חנה אני גאה בך ועוטפת באהבה אל תיבהלי עם יבוא קושי אני כאן עבורך ויש לך את השמיכה שלה איזה חמודה שהיא . בהצלחה אישה אהובה וחיבוק ענק

מרגישה שכל התהליך הביא אותי מוכנה לפגישה שלנו היום.. כשהיא העלתה את זה בפעם הראשונה הייתי בהלם, אבל לאט לאט הבנתי וקבילתי את זה. מצד אחד אני מרגישה שלמה עם זה, מצד שני כרגע עוד קשה לי לחשוב על להתחיל טיפול חדש, אחרי כל מה שעברתי, להכיר מטפלת חדשה ועוד.. הייתה לפנו פגישה כפוחה וחשבתי שאולי זה יהיה יותר מדי, אבל טוב שכך היה. היא הכינה לי על הספה שקית- בתוכה השמיכה שלי, מכתב ממנה ועוד משו קטן שהביאה לי. גם אני הבאתי לה משהו והיא ממש שמחה. ליד הדלת, היא שאלה אותי- את רוצה חיבוק? ועניתי כן, זה היה כ"כ טבעי עבורי. אמרה לי לפני כמה פגישות, שאם אבוא עוד מספר נשים ואדפוק לה על הדלת, היא תפתח לי (: וזה מרגיע אותי שהיא עדיין שם בשבילי, שאם יקרה משו או משו ספציפי שארצה לומר היא תהיה שם. אני אוהבת אותה

חנה, מרגש מה שכתבת ואיך שכתבת ובעיקר הדרך שעברת עד שהכל הבשיל. המילה תהליך שכל כך הרבה משתמשים בה מקבלת דרכך משמעות קונקרטית. עכשיו ומכאן דרך צלחה. שירה

הי חנה, מאוד התרגשתי לקרוא, ואפילו שמחתי בשבילך.. גם לדעת להיפרד יפה זוהי גדולה איתך...

את גיבורה!!!

תודה. אני מניחה שאתה צודק. עם זאת.., בעייתי מאד הכל. וכשאני מאד חסומה שכבר לא מתחשק לי בכלל לדבר ולשתף אותו בחיי, ונראה לי שגם לא מסוגלת ממש . ובפנים סמטוכה עם הכל. והלבד והבדידות והריק והרייקנות שהולכים וגדלים..., קשים.ואז הכל עודיותר מעצבן מכעיס מתסכל, ומתווסף לקשיים איתו בהתנהלות בדינאמיקה וכו. ואני בעיקר מרגישה ייאוש וחוסר אונים ולא מאמינה שהמצב יכול להשתנות. ואם כן..., אז איך ??? וכאילו יוצא תכלס שהכל תלוי בי. ??

מצטערת ששיתפתי אתכם........מרגישה שכל כך אחר אצלי הרי לא היתה אלימות......אולי לא כדאי לפרסם??? היא אמרה שגאה בי ולא קל להיות עצובה ולא קל לראות את ההורים כפי שהם... :( היא ליוותה אותי מאתמול.עכשיו זהו. אחכה לפגישה.היא חשבה שעשינו נכון.. כך גם אמרה. נרגעתי, אני יודעת שהיא תכוון נכון, אני סומכת עליה....כרגע כואב ועצוב אבל יעבור.יודעת שיעבור...... אודי, אפשר לקבל ממך שיר כזה של שקט? חייבת מנוחה.עייפתי מיומיים של סערה.

להיות איתך ככה ..את מדהימה וזה קשה גם אם לא בכוח גם אם שונה ..פגיעה זה פגיעה וכאב זה כאב . אמרנו בלי השוואות תני לכאב שלך לפגיעה שלך להשמע מגיע לך להשתחרר ממנה גם אני גאה בך .מחבקת

כתבתי הודעה ארוכה על אחותי והכל נמחק כנראה שככה עדיף אודי זה אחד הימים העצובים בחיי איבדתי את אחת הנשים החשובות בחיי .המטפלת הזו הייתה והודנה אישה מדהימה אני אוהבת אותה כל כך סומכת עלייה בעיניים עצומות יודעת שכמוה לא אמצא האמת גם לא אחפש. חבל שלא יכלה להכיל את מה שהבאתי הכעס היה גדול מידי גם אם לא תוקפני. זאת אני כל חיי אני רק מפסידה בגלל זה אבל הפעם הזאת זה כואב כל כך . לא יכולתי לראות את הכאב שאני גורמת ..כמה עצוב . ככה להפרד בסמס מגיע לה ממני כל כך הרבה . אבא שלי ניצח ולקח אותי אליו מבלי שאמות באמת. אודי בבקשה תהייה איתי קצת תשאיר לי שירלעבור את הימים האלה ...איזה סיוט זה אחד הימים הבודדים בחיי שגם לחלק הבריא וההגיוני נגמרה התקווה ...

אני מאמינה שניתן לתקן...אתן חייבות להצליח! קשה להיות לבד! ודווקא כשקראתי על אחותך נשמע שהיא רוצה לקשיב לך, זה רעיון טוב שתדברו את והיא...את לא לבד!אני לא יודעת מה היחסים בניכן אך נשמע שהיא איתך ומבינה לפי מה שכתבת...תני לה! אנחנו כאן איתך, מיכל

הכל מורכב לי אבל כן תודה לאל אני והיא הצלחנו לעצור את הוריקן ההרס ...וואוו איזה טרוף

כמה כואב שהיא וויתרה עליך בכזו קלות שלא נסתה לשכנע אותך שלא הבינה את המצוקה ושחיכית שהיא דווקא לא תוותר איזו הרגשה קשה! אני כל כך מבינה אותך, כשאמרתי למטפל שלי שלא מתאים לי העניינים אתו והוא אמר לי "אז עדיף לך מטפלת" כל כך נפגעתי, אמרתי ככה אתה מוותר עלי בקלות זה כל כך פוגע

היא לא ויתרה אני ויתרתי כי אני מכאיבה לה כל כך ופוגעת

הי אביב, לי נראה שההשלכה הכי גדולה שאת עושה היא ההשלכה של הטיפול... אולי? קשה לי להאמין שהיא ויתרה. ממש קשה לי להאמין. וזוכרת? - מחזיקה עבורך תקווה. Take Care סוריקטה

חיבוק גדול. אני מאמינה בשבילך שיש תקווה... ושאולי בכל זאת תוכלו לדבר.

הכל סוגר עלי שורף כל כך .דיברתי עם אחותי היא אולי בוטה אבל כל מילה שלה נכונה ..אני רוצה שיעזרו לי ולא נותנת .היא הייתה בוטה ושאלה בדיוק מה עשו לי במילים גסות בוטות . היא רוצה שאני אדבר עם אמא וישתחרר מזה היא מוכנה להיות איתי העיקר שאני אשים את זה מאחור .יודעת שהיא צודקת ופוחדת כל כך .אודי איבדתי את אחת

זה מה שרציתי....רק את זה..עד היום.....להיות אהובה... אני רוצה שיחבק אותי אבל הוא לא יחבק ולא יתקרב... פשוט מנותקים ..מאז אותו לילה בגיל 7 שסגרו לי את הדלת שלהם...ובכיתי כל הלילה עד שנרדמתי על הרצפה.....ככה...יש התעלמות כזו באוויר והרגשה של מבוכה.....בלי הסבר בלי כלום השעון עצר מלכת הזמן נעמד.....ונפסק בנינו כל קרבה גם הפשוטה ביותר..........לא כאב לי מעולם..לא הרגשתי כל רע...אבל היום זה עולה ושב ומציק...ובגלל זה אני אוכלת?????מטופש!!!!!!

ממש לא אחותי אני אוכלת כי ככה לא כואב ההתעלמות . אני אוכלת כי דחפו לי מתוק אחרי ..אוף לאוכל המגעיל הזה יש כל כך הרבה סיבות. ואני כל כך מבינה אותך שומרת ונאבקת ומצליחה לרדת וכל מי שסביבי יודע שאסור להגיד לי שרזיתי אחרת אני ישר יעלה . הטרוף של הימים האחרונים זה כי את סימום האוכל והכל מורגש חזק מידי . תרשי לעצמך לפתוח את הכאב בלי אוכל ..כן יכל את מרגישה שהשתמשו וזרקו בלבול גדול לילדה כל כך קטנה ..אוהבת כל כך אחותי הקטנה

שלחתי לה סמס בבוקר לקחו לה רק חמש שעות להגיב ... שכן אני צודקת קשה לה עם ההשלכות שאני עושה ואין לזה מקום בטיפול. מכוון והפיצול חוגג וגם הקושי אין מצב שלא יהו השלכות והיא יודעת את זה . הודעתי לה שאני לא מגיעה יותר אודי היא ויתרה עלי בכזאת קלות נראה לי שרווח לה בנשמה . בחיים אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי קרוב ..הכל מילים טובות כשטוב ברע כולם בורחים הרע הוא רק שלי ...שחס וחלילה לא יגע בהם . נמאס לי מהחיים האלה לגמרי אבא שלי ניצח בגדול האמנתי לה רק לפני שבוע אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה בשבילי שיש לה כוחות שהיא איתי ....בדיחה עלובה על חשבוני ... וגם זה היא תגיד שזאת השלכה. אודי אני לבד ולא בהרגשה לבד בלי הגנות רוצה למות (אני לא אבדנית )

אביב, דווקא במקום הקשה של הזה של חשיפה היא מחליטה לשים גבול וזה כל כך קורע... הכל כואב ומשתולל. אני חושבת שהיא איתך, מנסה לשמןר עלייך עם הגבול הזה ומכבדת את החלטותייך. ברגע אחד, בתוך הרגשת הבדידות ןהסערה הגדולה "שוברים את הכלים" ואחר כך דברים שוקעים ומסתדרים. הנזקקות קשה מנשוא ולא מובנת תמיד אבל זרעיה טמונים רחוק רחוק ועמוק עמוק בהזנחה, התעללות וטראומה. החזיקי חזק ושמרי על עצמך. שלך שירה

כואב שאת מבינה כל כך ...אבל וואוו הפעם זאת הייתה חתיכת השתוללות. אני חושבת שאני קרובה מידי לחשיפה של זכרונות יותר כואבים ולכן הגל הזה להפחיד אותה שתברח..מטורף תודה יקרה שאת איתי

הכל בסדר ....ההוריקן מתחיל להרגע

לא נתתי לה להתחמק. והגזמתי כנראה. היה לי קשה, אז ביקשתי ממנה להיפגש איתה ועם עוד אח שיודע(אנחנו הרבה אחים, כך שגם עכשיו, הרוב לא יודעים וזה סוד אפל...)שניהם לא רצו. היא כתבה לי "לא מלהיב אותי הרעיון". כאילו שאותי זה הלהיב, החיים המחורבנים האלה. עניתי לה מאוד בכעס, שאני לא צריכה טובות וכאלה. אני מרגישה איך הכעס מפעיל אותי- ממש כאילו בניגוד לרצוני- מן אימפולסביות שמשתלטת עלי ואחרי כמה דקות פתאום אני חוזרת לעצמי ולא מבינה למה עשיתי את זה ואיך לתקן. גם על אחי התנפלתי. עכשיו 2 אחים יודעים אבל כועסים עלי, והשאר לא יודעים. שוב נשארתי לבד, אבל במקום הרבה יותר גרוע. כנראה שעכשיו אחזור להיות כלואה. זה נשמע עדיף לכולם.

למה הכל יוצא דרך האוכל???? מה הוא משרת לעזאזל????? האוכל כבר לא משרת דבר, הוא רק מכאיב לי יותר..ולמה אני רוצה להשמין שוב????? לחזור להיות שמנה :( אתמול אכלתי ללא אבחנה גם כתבתי לה אולי קצת ללא אבחנה...לפחות ענתה לי....בולמוסים זה נורא!!!!!! שנה שלימה של עבודה נזרקה לפח!!!! היא אומרת שזה לא נכון :( שאפשר להמשיך לאכול נכון..אני מרגישה שלא! שהרסתי והורסת ומגיע לי עונש....השמנה! אודי למה זה מתבטא באוכל??????? יכולתי סתם לבכות! אוףףףףףףףףףףףףףףף רוצה להיות שמנה ושיעזבו אותי בשקט, לא רוצה מחמאות שרזיתי לא מגיע לי! אוףףףףףףףף בנות יקרות: איזה אישו מעצבן האוכל והחברה סביב זה! ואצלכן??? אוףףףףףףףף. עמליה לא אכלה כדי למות..אני אוכלת והרבה...לא רוצה למות! אתה שומע אודי? רוצה לחיות אבל בטוב :( לא ככה!!!!! אבל מענישה אותי שאשמין! שאוכל עד בחילה :( לא טוב...

מיכל יקירה אני מבינה אותך כל כך זה מקומות עיקשים גם לי זה קורה החכמה לא להתייאש ולבחור בדרך חדשה של סובלנות

כמה קילו תורידו אותם בצ'יק, ותעשי גם כושר, את תחזרי להרגלים נכונים את לא תשמיני אפילו אם מעדת זה רק ארעי את כן תצליחי לשמור את כן תעשי ספורט ותרזי כן כן כן תגידי לעצמך כן,

הי מיכל, שמחתי לראות שאולי עבר קצת דחף ההרס. ולדעתי, זו אינה שנה אחת, אלא תקופה ארוכה יותר שכוללת את ההכנה לקראת השנה הזו. תקופה שיצרה יסודות ותשתית. כאלה שמאפשרים להתייצב מחדש תוך פרק זמן סביר. לפעמים. סוריקטה

הי מיכל, גם אצלי אוכל מתקשר עם נחמה..ולא תמיד יש לי גבולות.. את מודעת, ויש לך גם הרבה הצלחות ...נראה לי שאת בכיוון הנכון...

מיכל, האוכל מהווה סוג של שליטה, כך אצלי. בתקופות סוערות כשאני מרגישה שאני נשמטת, מאבדת שליטה, אני מרגישה טוב כשאיני אוכלת. הגעתי פעם כך למצב ממש לא טוב, הרגשתי נקייה בלי אוכל ואפילו היו לי כוחות לא מוסברים למרות הרעב. בתקופות אחרות זה יכול להתבטא. אצלי בבולמוסי אכילה בנסיונות להשקיט קצת בפנים, למלא את הבור. אני חושבת שהדבר המאוד ראשוני הזה, האוכל, יכול לשמש גם כסוג של פגיעה אם כדרך פיצוי ואם כהמנעות או עונש. אני מתעסקת במשקל באובססיביות,.אני מודה, סולדת מעיסוק יתר באוכל (למרות שפעם אהבתי לבשל לאחרים מאוד) ומנסה לא להתאמץ עבור המזון שאני אוכלת. מקווה שהשלמות שלך שהפציעה תמשיך ותחזק אותך. שלך שירה

נהיה מעיק שם לאחרונה הוא אמר שהגיע הזמן לדבר על זיכרונות ילדות ומקומות כאלו:||| בעעעעעע לא בא לי זה מפחיד לי כתבתי מכתב ארוך ומלא נימוקים לפסיכיאטרית שלי למה אני צריכה לעזוב את הטיפול

הילה יקרה, גם אני במקום כזה..דפוק... שחייבת לעבוד על מה שהתחמקתי..זה הכרחי לפעמים. ואת יכולה לקרוא שקשה לי....אבל חייבים! את חזקה! מאמינה בך! אל תברחי, איתך, מיכל

כנראה אל תיברחי מהטיפול את זה תשאירי לי ...את חזקה ואמיצה ויש לכם קשר טוב יחד תעברו את קיר הפחד הוא צודק הגיע הזמן לדבר את הדברים .חיבוק אהובה ותודה על היותך

כתבתי הודעה ונראה לי שהיא נמחקה לי. אחרי שבועיים שהוא בחופש וניסיתי באמת להחזיק את זה בצורה חזקה ונורמלית. אתמול איבדתי את זה. הכל התפרק(אני פירקתי...)זו החופשה הכי ארוכה שלו ב4 שנים ש"אנחנו יחד". חשבתי שאני מסוגלת, אבל רגילה להתאכזב. לפי מספר ההודעות שלי פה ביומיים האחרונים,אפשר לראות את מפלס החרדה שעולה ועולה. שונאת אותו שהלך, מקנאה בו והכי הכי כועסת על עצמי שמתפרקת ככה.

אתמול זה היה הפעם השנייה שלא נפגשנו בגלל החופש שלו.(שבועיים)- החופש הכי ארוך שהוא לקח מאז שהתחלנו לפני 4 שנים.. ניסיתי להיות גיבורה גדולה,אבל כרגע אני סתם פחדנית ומזיקה. הוא חוזר מחר וקבענו לדבר במוצ"ש או ראשון. מקווה לא להרוס את סביבתי עד היסוד בימים האלו. רק מלהסתכל כמה כתבתי ביומיים האחרונים אפשר לראות את מפלס החרדה עולה ואותי מתכופפת ממנו ...

רוני איתך יקרה נושמת איתך לתוך החרדה עד שתעבור

מה שכתבת לי על הכלא העצמי שהוא מייסר. איך להיות הוגנת עם עצמי?

בהתחלה הסכימה, פגישה אחרי אמרה שחשבה על זה והיא מרגישה שזה לא נכון להיפרד בחוץ, במקום שהוא בעצם לא שלנו, לא אינטימי- מילים שלה, כי אינטימי זו מילה שקשה לי איתה- מרגיש לי חודרני קצת.. זה רק מחדד לי שהיא פשוט איתי ורוצה לטובתי.

האם בן אדם שנפגע מינית כשהיה קטן וכשנהיה בוגר יש לו כפייתיות. אשמה. הרגשת לא בסדר. רגישות יתר. לאורך שנים..נמצא בטיפול מספר שנים.. אומר שלא ייצא מזה אף פעם? זה לא פשוט לו..הוא מותש..מתמודד עם החרדות..הכפייתיות מקשה עליו..למרות שבשכל מבין את האי הגיוניות. ברגש קשה לבצע. והרגש שלו שולט על הכל. הרגש שלו חזק מהשכל. תמיד יישאר עם הכפייתיות? החרדה? האשמה? התחושות הלא בסדר..? ולמה לזה שפוגע אין כפייתיות או חרדות? למה כן לזה שנפגע? למה צריך לסבול פעמיים? כועסת מאד!!

עשיתי שטויות. רבתי עם אחותי. העלבתי אותה כמו שלא עשיתי מעולם. כאילו היא אשמה במשהו. מסכנה.

למה כשאני מתקדמת בדברים שפעם לא הצלחתי בהם ומשנה אותם מתוך החלטה אז הסביבה חושבת שזה מובן מאליו. וכשאני לא רוצה לשנות דברים אחרים אבל מודעת להם הסביבה ממש כועסת כאילו עשיתי לה משהו רע? נראה אותם משנים את התגובות שלהם. זה ממש מכעיס. יאלה שכולם ילכו לעזאזל.

הי תותי, נראה לי שהתגובות של הסביבה עשויות להיות קשות לנו במיוחד, כאשר בנו אנו יש חלק שמזדהה איתן. על החלק שבנו - בדרך כלל- ניתן ללמוד להשיג שליטה. סוריקטה

חנה יקרה ומתוקה גאה בך את מדהימה.כן זה לא פשוט זה קשה ואת נהדרת ...גיבורה אמיתית .השראה ...חיבוק לקושי

את וכולכן נותנות לי הרבה כוח

חנה, את אמיצה!!! גיבורה!!! גאה בך (: תדעי לך שאני "עוקבת" אחרייך הרבה זמן ומתפעלת מהדרך שאת עוברת. זו ממש השראה עבורי. חיבוק אם מתאים, נטע.

תודה נטע, מסמיקה לגבי ההשראה ואשמח לאמץ את החיבוק. ואגב, אני ממש אוהבת את השם נטע (:

אני בטיפול כבר יותר מארבע שנים ועדיין מתקשה מאד להרים את הראש ולהסתכל עליה. בפועל, אני יושבת במבט מושפל לכל אורך הפגישה, בלי קשר לקושי התכנים שעולים במהלכה. אנחנו מדברות על העניין הזה הרבה (למרות שרק עצם הדיבור על זה מביך אותי) אבל שום דבר לא משתנה- אני פשוט לא מסוגלת להסתכל עליה, ורק המחשבה על זה לבדה מכניסה אותי לחרדה. מה אפשר עוד לעשות, מעבר לדיבורים על כך, כדי להתגבר על החששות? תודה.

אני לרוב מתכסה בשמיכה, כולל הפנים. זה לא משהו שמשמח אותי, לפעמים אני חושבת שאני בכלל לא יודעת איך היא נראית (: אני לא חושבת שאת צריכה לקחת את זה למקום לא טוב או שאת לא בסדר. אני רוצה להאמין שאת תצליחי בזה, מקווה את זה גם בשבילי.

השמיכה נשארת אצלי פנטזיה, אני לא מרשה לעצמי. וגם אני לא בטוחה לגבי איך היא נראית :) די הזוי, האמת.

נראה לי שזה בדיוק העניין- אני מפחדת מהעיניים שלה. אבל אחשוב על הרעיון שהעלית, ואולי לפחות אנסה ליישם. תודה.

אודי, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להשתנות, להתקדם, להשיג דברים, לעמוד בכוחות עצמי, להצליח לבד. אבל.... אולי אני טועה. אולי ההתקדמות שלי תהיה בכך שאבין שאי אפשר לבד. אולי אהיה רגועה ושקטה כשאשלים עם כך שאני "נכה" במובן מסוים... אחרי 10 שנים של התעללות פיזית, מינית וריגשית כנראה שזה לא מציאותי לצפות מעצמי פשוט "להתגבר". הלוואי והייתי מסוגלת לאפשר לעצמי להיות מטופלת. אני כל הזמן נלחמת בעצמי. אני סותמת לילדה הקטנה שבתוכי את הפה. בדיוק כמו שאבא שלי השתיק אותי. למה אני עושה את זה לעצמי? אני האויבת הכי גדולה של עצמי. נטע.

כואבת ההודעה שלך ואם זאת מעודדת . ממש התקדמות כן תרשי לעצמך להיות מטופלת כי הכי מגיע לך בעולם .

הי נטע, לדעתי, כאשר מחלחלת בנו ההבנה שאיננו כל יכולים זו חוזקה ולאו דווקא נכות. מתן האפשרות לעצמך להישען על הזולת - גם הוא. לתת אמון ולא להחזיק לבד - כן, בעיה... וקשה גם הויתור על ההזדהות עם הפוגע. סוריקטה

מחר אנחנו נפרדות.. כתבתי לה משהו.. גם הכנתי עוגיות (: וקניתי משו קטן תהיה לנו פגישה ארוכה יותר. תאחלו לי בהצלחה... אני קצת מפחדת

את אמיצה! תודה ובהצלחה

בהצלחה!!! חנה את מדהימה.. כל הכבוד על התהליך..

אודי כדי שכל הברגים לא יתפרקו אני חיה על כדורים מסממת את עצמי בגבול המותר . אודי האמת אני פשוט לא יכולה להכיל את הכאב זה לא שלי הפגיעה הזו ...לא שלי כלכך רוצה להגיד הכל לאנא ופוחדת מהתגובה שלה ומזה שהיא זקנה כל כך.. אודי איך חיים עם זה איך..מילא לפגוע אבל ....לא ככה.מה עשיתי שהגיע לי כאלה חיים מה ????,

הי, קראתי כאן מספר הודעות ועלו בי מחשבות. למשל, לאו דווקא הייתי אומרת על המטפל שלי שהוא ה-מטפל. בוודאי שלא בשנים הראשונות של הטיפול. גם הוא, בצניעותו יאמר כי ייתכן ומישהו אחר היה יכול להתאים ממנו. אין לדעת. אף על פי כן ולמרות הכל, עדיין אומר כי הוא הכי טוב שיש, ולדבריו – מזל שהגעתי אליו. היום הטיפול שלי רגיל. לא אינטנסיבי. אין פגישות קשות. תיתכנה תגובות עוצמתיות, אליו, לסביבה, אך אני יודעת לתקן אותן מהר ולא נתקעת עליהן. אני מפוייסת וסלחנית הרבה יותר. מקבלת אותו. פחות תובענית, פחות חמדנית, פחות קנאית. פחות זועמת, פחות הורסת, פחות סובלת. בעיקר מאד עצובה. מבחינה חיצונית אפשר לומר שאני במצב גרוע מהרבה חברות פורום. ובכל זאת אני פה. רק אולי עשויה יותר מבפנים. להת' סוריקטה

איזה כייף זה לראות את הדרך שנעשתה...תודה יקרה . אולי כשהאסף אצליח לחשוב נכון ...חיבוק כייף שאת כאן תבואי יותר אבל בעיקר שטוב לך ולא שאת עצובה...אפשר לעזור לעצב לתת יד חיבוק לדקדק אותך..וברצינות סוריקיטה תני מקום לעצב לא בן השורות ...

הי חמד, ראשית, אציין שנראים לי כאן היטב כוחותייך הייחודיים, ונראה שאת גם יודעת ומצליחה, גם אם לא כל הזמן, להישען עליהם. אביב יקרה - אני כל הזמן עצובה מאד מאד. לא רק עכשיו. בחוץ אולי אין רואים זאת במיוחד. ובאמת יוצא לי לשאול, למשל, אם רואים עליי שאני עייפה, חלשה וכדומה. ומסתבר שלא כל-כך רואים. כתבתי כאן, כי רק עכשיו יצא לי. באמת כנראה שפעם הייתי כאן יותר, נראה לי שגם הקרבתי מעצמי הרבה וגם בכיתי את בכיי. והיום, אולי, זה קורה פחות. חשוב לי, נדמה שכך, שיישמר קשר גם בימי עצמאות, התחזקות וצמיחה. אם כי בעדינות. שבחים גלויים עשויים להיות מפחידים ושדי ההרס מתכוננים לפעולה. הקשר המעוות עם אמי, שם היה אביוז קיצוני, התקיים כל עוד הקרבתי את חיי עבורה, וכשסוף סוף נפרדתי ואני חיה את חיי, הגם שהם עדיין מצומצמים מאד, היא ויתרה עליי סופית. לא מכירה בקיומי. לפעמים אני מקנאה שלאחי יש אמא, אותה אישה, ואני מעין יתומה. הבכי עודו תקוע ולא יוצא. מעניין איזה עיתוי, אם בכלל, יגרום לו לפרוץ. שלך, שלכם, ואודי - שמחתי למילים ממך. סוריקטה

לא טוב לי..היה צפוי... ביקשתי שתשמור עליי....אבל איך תוכל?????קצת התערבב לי אולי............עייפה מאוד.....והבית בלאגן המון ילדים :( רוצה לנוח

תודה על התגובה למטה.וחיבוק לקושי זה יעבור זה כמו גל הכאב הזה אבל אחרי יש הקלה מדהימה

יודעת מה זה טיפול קשה, מפיל לגמרי, השאלה מה התועלת אחר כך, השאלה אם בלי הטיפול זה גם הציף או שרק הטיפול הציף את הבעיה. אם זו בעיה קיומית שמפריעה לתפקד, אין ברירה אלא לטפל בה, ולפעמים הניתוח כואב, אבל אם מעוררים אותה, צריכים לחשוב אם אפשר לעמוד בזה, לא בכל דבר יכולים לעמוד, ישנם דברים שהם כל כך עוצמתיים שאין לנו יכולת לעמוד בהם. ממש מקווה שהצלחת למצא שלווה