יצאתי משלושה ימי אשפוז

אשפוז ראשון שלי כחולת קרוהן מאובחנת. התאשפזתי בשבת אחה"צ, אחרי תקופה של כחודשיים שלא הצלחתי להשתלט על השלשולים והירידה הדרסטית במשקל. אני מדברת על 30 ויותר פעמים ביום... התחלתי למרות המצב את המחקר של האומגה 3, כבר ביום הראשון המצב החמיר, אבל בהתייעצות עם הרופא חיכינו עוד 10ימים. בגלל שלא היה שיפור הוא המליץ לי לעשות כמה ימי הפסקה בטיפול (בלי סטרואידים או תרופה אחרת, כי זה היה מוציא אותי מהמחקר סופית). אחרי 4 ימים התקשרתי אליו, ביום שישי, שהמצב עדיין רע, ושירדתי בארבעת הימים האלו ב-5 קילו נוספים. הוא ביקש ממני להגיע אליו ביום ראשון. בשבת בצהריים התחלתי להקיא, כולל דם, ומאז כל מה שנכנס לפה הקאתי. הגעתי למיון אחה"צ מיובשת לגמרי, עם חום וכאבים בבליעה, כשאני לא מפסיקה לשלשל. אישפזו אותי בהלל יפה, מחלקה פנימית כמובן. מאוד חששתי מהאשפוז, קראתי פה וגם ראיתי את הזוועות של המחלקות הגריאטריות האלו, ומיד כשהגעתי למחלקה ביקשתי חדר בלי "זקנות"... שמו אותי בחדר בידוד קטן, יחד עם עוד בחורה בת גילי. נשארתי שם עד יום שני אחה"צ, קיבלתי 8 אינפוזיות, התפוצצו לי 3 וירידים (כאבי תופת לא האמנתי שזה באמת קורה), ביום ראשון לקחו אותי למחלקת גסטרו והרופא שלי עשה לי גסטרוסקופיה ואבחן התכייבויות מדממות בוושט תחתון. קיבלתי משככי כאבים ופראמין בימים האלו. הוחלט כמובן להוציא אותי מהמחקר, והודות לבקשתי, הרופא שמטפל בי המליץ על 4 גר' פנטסה ליום במקום סטרואידים, בתנאי שאני מגיע אליו ביום ראשון הקרוב לבדיקה, ושהמצב ישתפר. ביקשתי שלא לקבל סטרואידים כי אני ניגשת לבחינת בגרות בעוד שבועיים, ואח"כ לכמה אירועים חשובים מבחינתי, והדבר האחרון שאני רוצה הוא להיות פסיכית ומנופחת מסטרואידים. אבל זה לא העיקר, רציתי לשתף אתכם בחווית האשפוז, אחרי כל הדברים העצובים שקראתי על אישפוזים קשים ויחס רע לחולים, בהלל יפה התייחסו אלי מדהים, בסבלנות אין קץ, ברגישות, באדיבות, הטיפול שם הוא מדהים, רופאה הביאה לי בליל האשפוז חבילת מגבונים לחים מהבית כי לא היו לי שם, מנהל המחלקה דיבר איתי בסבב רופאים בכזו רגישות, ממש בכיתי. האחיות היו מדהימות, דאגו שיהיה לי מה לאכול, בכל פעם כשנגמרה האינפוזיה הגיעו מיד לסגור אותה ולהחליפה, קיבלתי משככי כאבים בכל פעם שביקשתי, הביאו לי פיג'מה נקיה באמצע הלילה. באמת היו מקסימים כל-כך, הייתי שם היום לקחת את המכתב שחרור, הבאתי להם מתנה ומכתב תודה, ונפרדתי בחיבוקים מהצוות. אין לי יותר מילים לתאר כמה טוב היה היחס, ואיך אשפוז שהיה אמור להיות משהו נוראי ומגעיל, התגלה כמועיל, לא נורא בכלל וקצר יחסית (הסכימו לשחרר אותי אתמול אחה"צ לישון בבית ולחזור למחרת להשתחרר רשמית). הבעיה היחידה היתה שותפה מזעזעת ופסיכוטית לחדר, שאיימה עלי שלא ארעיש עם המתקן של האינפוזיה ואירחה שם בחדר של מטר על מטר חצי שכבה שלמה שלה מהבית-ספר. אבל זה בתכלס שטויות ומאחורי. אז עכשיו אני אצל ההורים, מנסה לעלות במשקל, ולהפסיק לשלשל כבר, קצת יותר חזקה פיזית מאיך שהייתי, אבל חלשה נפשית כי זה היה מבט ראשון על איך שיהיה, כנראה, המשך חיי. וזה עצוב לי מאוד, עם כל הרצון לקחת הכל בקלות, לא להתרגש ולא לקחת את האשפוז קשה, אני מאוד עצובה ובוכה הרבה. עצוב לי לחשוב שכך יהיו חיי, שכל-כך מהר אני יכולה להגיע למצב כל-כך גרוע. איך הפכתי תוך חודשיים- מאדם בריא יחסית, שאוכל כרגיל וחי כרגיל, בלי כאבים ובלי כלום- לצל של עצמי, חלשה ושברירית, עצובה, כואבת, מוגבלת? זהו, זה מה שיש לי לספר, אני מאחלת לכולם חג שבועות שמח, ושנשתמע רק בשמחות :-) חגית

אני מצטערת לשמוע על כל התסמינים ושהיית מאושפזת. אני שמחה שהתייחסו אלייך יפה. חגית, תתחילי לחשוב חיובי! אני יודעת שזה קשה, אבל מי כמוני יודעת...את תחזרי לעצמך מהר ובקלות כמו גדולה. גם כשאני הייתי בכירורגית א' במאיר התנהגו אליי יפה והכל היה בסטריליות סביבי. בהצלחה בבגרות ובאירועים החשובים. קודם כל אל תילחצי, כך גם תרגישי טוב יותר. ולא נורא אם יצאת מהמחקר, הכי טוב זה להתרכז בלהבריא ולהמשיך כך. נכון, זה קשה <אני מקווה שכולם קוראים את המכתב הזה>, אבל החיים ממשיכים, ומה שעוזר זה הסבלנות והתמיכה מאחרים כמו מאלה שכאן בפורום וגם מאלה שקצת פחות מבינים כמונו אבל עוזרים במה שאפשר. התזונה היא גם גורם שעוזר שלא יהיו התקפים, כאבים ודימומים. אני אישית, כל הזמן שיש לי כאבים, אני חושבת מחדש, כאילו אני נכנסת לסרט, שבו אני שוב בבית החולים עוברת שוב ניתוח, מה שאני לא רוצה שיקרה. המרפא בתזונה ממש עוזר לי ומחר אני הולכת אליו שוב ומקווה שיתנו לי משהו חדש לאכול, כמו עוף. מה דעתכם לעשות שוב מפגש פורום? אני מניחה שהצטרפו עוד אנשים מאז.... בריאות לכולם! וחג שמח ערגה

אני אספר לך סיפור קצר- כשגילו שיש לי קרוהן הרופא אמר לי: המחלה הזו לא תקצר לך את החיים אבל אם לא תשמרי עליה היא תמרר לך אותה. וככה זה באמת- רוב הזמן אני בסדר אבל כמו כל דבר בחיים יש עליות ומורדות- אבל אני חושבת שהמחלה הזו נתנה לי המון- פרופורציות נכונות מבחינה בריאותית (אני מעריכה כל יום שאין לי כאב בטן או בחילות), תזונתית (כל ביס של משהו שאני ממש אוהבת אני לא לוקחת כמובן מאליו) ובכלל. המחלה הראתה לי שאסור לקחת דברים טובים כמובן מאליו. אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב, וגם שמחתי לשמוע שהאשפוז עבר בסדר, עכשיו את צריכה להתרכז בלחזק את הגוף שלך ולהרגיש יותר טוב. תזכרי שהתקפים זה מצב זמני: את בטוח תחיי חיים רגילים עם הפסקות "להתרעננות". רק מחשבות טובות גברת צעירה! קרוליין

אני לא מאמינה- כתבתי לך מסר ארוך, והאינטרנט נמוג... בחיים לא אוכל לשחזר את מה שכתבתי. אוי, חגית!!! הדבר היחיד שבא לי לעשות עכשיו זה לתת לך חיבוק ארוך ומשתתף. כל כך עצוב, מתסכל, מקומם, מרגיז, לקרוא על מה שעובר עלייך. בדיוק אתמול, נ. ואני דברנו על הנפילות שלנו בעקבות נפילות של "גדולים" כמוך!! אני בטוחה שיש כאן מספיק בעלי ניסיון שיכולים לתאר מורדות, אך גם עליות, וגם חיים יפים, מאושרים ומלאי סיפוק – אבל ברגע ה"נפילה" זה כל כך קשה לזכור את זה... עם זאת, כאשר אני מסתכלת מהצד – תמיד בכל מקרה זה מהצד ( גם לצידו של בני, בלי באמת לחוש את מה שהוא ואתם עוברים) – אני לא יכולה שלא לחשוב על הביטוי הבנאלי אמנם אבל הכל כך נכון – אתם לא בחרתם במחלה המחור.... הזאת (תרתי משמע) , אבל ההתמודדות שלכם היא כל כך מרגשת וכל כך נותנת אמונה שלמרות הכל – לא תתנו לה להכניע אתכם. גם הבן שלי עבר לאחרונה תקופה קשה, ורצו לתת לו סטירואידים, מה שהיה מוציא אותו מהמחקר של הרמיקייד. הוא התעקש ולא הסכים, והשתפר גם כך. בינתיים, נשארנו עם הרמיקייד!! אנחנו לא יודעים מה יהיה ההמשך, אבל בצד הדאגה וחוסר האונים, הרגשתי גם גאווה שיש לו דעה עצמאית, שהוא מתווכח עם הרופאים ושהוא משכנע אותם ללכת איתו.. למרות היחס הנהדר בכלל יפה (כל הכבוד להם ולך על הפירגון) אני מאחלת לך שלא תצטרכי ליהנות ממנו שוב. החלמה מהירה !!! ריקי

לחגית כל כך מבינה אותך הייתי בדיוק במצב שלך. אני חולה מזה 6 שנים. ההתקף הראשון (ולשמחתי היחיד) היה קשה מאוד. אושפזתי שלוש פעמים בבית החולים ומצבי לא היה מזהיר במיוחד. היום 5 שנים אחרי שחלף ההתקף אני בריאה ושלמה . בלי התקפים בלי כאבים בלי אישפוזים ואף לא לוקחת תרופות כלל (בהלצת הרופא כמובן) עם הרבה תאבון . גם אני הרגשתי כמוך והייתי שבר כלי היום אני מרגישה מצויין . אז היום את בהתקף וחחיך ניראים גרועים אבל לא כך תחיי את חייך ומי יודע אולי זה ההתקף האחרון שלך וגם אם הוא לא האחרון יש דברים הרבה יותר גרועים . חיזקי ואימצי ולחשוב רק חיובי!!!!!!!!!!!

דברייך ממש קורעי לב וסוחטי דמעות. כמו שאמרו כולם - את חייבת להרים ראש ולהסתכל קדימה - אני משוכנע שמחכה לך עתיד ורוד. מאוד מצער לקרוא על הכאבים ושאר הסימפטומים האכזריים כל כך. אני מקווה ומאחל לך שלא תדעי עוד חוויות כאלו, ושתהיי חזקה ובריאה. יותם.

באמת, אני מתכוונת לזה. בכל פעם שאת מיואשת וחושבת שכך ייראו חייך, תזכרי שממש לא. אמנם, כולנו לעיתים סובלים מהתקפים - חמורים יותר או פחות - אבל החיים שלנו ממש לא נראים ככה. יעל אמרה לך את זה, ואני חוזרת על שוב, לאחר שהחודש אני "חוגגת" ארבע שנים לאבחון, שאליו הגעתי באפיסת כוחות מוחלטת, בתת משקל, ועם ריצות לשירותים כל היום והלילה. אז באמת, היה התקף אחד גדול וקשה, ובמהלך ארבע השנים האלה לא הייתי מעולם "מאה אחוז" בסדר. תמיד המחלה שם, תמיד הפחדים ממנה, והחששות מטיולים, הליכות ארוכות, או פגישות ואירועים מלחיצים. אבל בסך הכל - מצאתי בן זוג לחיים, גמרתי תואר ראשון באוניברסיטה, עשיתי סטאג' בעריכת דין, עבדתי במקביל לתואר ולסטאג' בלי הפסקה, עברתי את הבחינות של לשכת עורכי הדין (ואפילו בלי לסבול מהתקף קודם!), נסעתי לחודשיים למקסיקו וגואטמאלה, ועכשיו אני עובדת במשרה מלאה, ואפילו מוצאת זמן ללמוד צילום בערב. אז האמת, החיים לא נגמרו, ואפילו אם לפעמים קשה - ואני יודעת שקשה לך עכשיו - תזכרי כל הזמן שבסך הכל אפשר לחיות עם המחלה הזו חיים מלאים, מספקים ומאושרים. אז חגית, יהיה טוב, החיים לפנייך!