הכרויות ומחלה

אני חייבת את המלצותיכם ועזרתכם. אני חולת קוליטיס מגיל 24 וכיום אני בת 29 וב-3 שנים האחרונות אני על הקאנטים במשך 3 שנים האחרונות הייתי מחוץ לשוק ההכרויות או שמא נקרא לזה שוק הבשר. וזאת בשל המחלה שמנעה ממני להיות במיטבי ולכן לא יצאתי כמעט. אפילו עם חברות בקושי יצאתי כי היו לי מועקות ולא היה לי נוח להתפנות כל מספר דקות כאשר אני בבית קפה. כיום אני מנסה למזור לשוק הבשר- בריאותי השתפרה אולם כל פעם שאני קובעת את מישהו להיפגש לקפה - אני מתחילה להרגיש מועקות בבטן ולעיתים אפילו מבטלת את הפגישות. בנוסף, תמיד שואלים אותי מתי היה הקשר האחרון שלי ומתפלאים שלא יצאתי ולא היה לי משהו מזה 3 שנים. חוץ מזה שכללי המשחק השתנו ותחום ההכרויות הפך לשוק בשר זול. אני מנסה להנעם או למרוח כמה משפטים כאשר שואלים אותי את השאלות הללו שכן אנין אני יכולה לומר בפגישה ראשונה שאני חולה במחלה כרונית והייתי עסוקה בזה בשלושת השנים האחרונות. אשמח לשמוע איך חולים אחרים מתמודדים עם הבעיה הזו. תודה,

תראי, לכל אחד יש חסרונות. נסי לזכור את זה כשאת נפגשת עם גברים. מבחינה חיצונית יש נשים שמנות, שעירות, עם אף גדול, או עור בעייתי. יש המון נשים עם מגבלות גופניות כמו קוצר ראייה חמור, בעיית שמיעה, נשירת שיער, עצבנות. חלק חושבות שהחסרון שלהן הוא הכי נורא והן לא ימצאו אף אחד. ואחרות חושבות שהן הכי שוות בעולם, ובכלל לא מעלות בדעתן להטיל בזה ספק. את לא צריכה להיות כמו האחרונות, אבל גם אין שום סיבה שתהיי כמו הראשונות. גם לבחור שתמצאי יהיו ודאי חסרונות, או בעיות, ואת תצטרכי להתמודד אתן. תמיד תזכרי שאף אחד לא מושלם, והבעיה שלך לא גרועה יותר משל אחרים. תראי, לי יש את הקוליטיס, ובנוסף יש לי מחלה כרונית בעיניים, והיה לי התקף אפילפסיה בתור ילדה. ונשבעת לך, מעולם לא חשבתי שאני שווה פחות. אמנם אני לא חושבת שאני מציאת המאה, אבל לאו דווקא בגלל הבעיות הבריאותיות, שאתן דרכי ההתמודדות מאוד ברורות, ויש גם מסגרות תמיכה, אלא יותר בגלל האופי חסר-המנוחה שלי... אני במערכת יחסים ארוכה, כבר ארבע שנים, עם חבר בריא ומאושר, ואפילו היחסים בינינו לא מאוד טיפוליים (אם כי כעת הוא מבשל לי בשר כל הזמן בגלל המחסור החריף בברזל), והריצות התכופות לשירותים הן דווקא מקור מצויין ובלתי נדלה לבדיחות. כשהתחלנו להיות ביחד סיפרתי לו די מהר על המחלה, והוא קרא עליה הרבה, ומאוד עזר לי למצוא עליה חומר. אולי הוא נבהל קצת, אבל במשך הזמן, עם החיים והטיולים המשותפים, זה עבר לו. ואגב, למה לראות את כל העסק כ"שוק בשר"? זה ממש לא ככה. ברגע שאת חושבת שמדובר במכירה פומבית, את נכנסת למגננה, ומסתכלת כל הזמן על השווי שלך ושל אחרים. עזבי את זה, גברים הם אנשים, וחלק מהם מעניינים ושווה להכיר אותם. גם אם בסוף לא ייצא מזה ילדים, פשוט תפגשי אנשים, תדברי אתם בכנות, בעניין ובאהדה, ותראי שגם הם יגיבו ככה כלפייך. המחלה שלך היא חלק ממך, והיא הופכת אותך לאדם שאת. אל תתביישי בה, אל תסתירי אותה, תנסי לחיות אתה כמו עם יתר החסרונות שלך. כמו שאמרתי, אף אחד לא מושלם והחסרונות הם מה שהופך אותנו למי שאנחנו. אז המון בהצלחה!

כל מילה בסלע, מיכל. ול אא - לכל אחד יש פרפרים בבטן לפני פגישה ראשונה. כל אחד עצבני, וזה אומר שזה נכון גם לבחור שמולך. לכל אחד יש נושאים שלא מתחשק לו לדבר עליהם בפגישה ראשונה, והצד השני אמור להיות מסוגל לכבד את זה. "יום אחד אני אספר לך", בחיוך, היא תשובה לגיטימית לחלוטין לשאלות שלא מתאים לך להכנס אליהן עדיין. יש בעולם אנשים שישפטו אותך לפי כמה חברים היו לך בשנים האחרונות, וכמה פעמים הלכת לשירותים במהלך דייט, ואם יש לך איזו בעיה רפואית או לא - ואת אלה כדאי לך להשאיר לבד בבית הקפה ולהמשיך לחפש. אם לא היה לך קוליטיס אנשים כאלה כבר היו מוצאים בעיה אחרת... החיפוש אחר בן זוג עלול להיות מידע ומעצבן ומכאיב לפעמים אבל זה נכון לכולם בלי קשר לקוליטיס.חשוב לא להתייאש ולא לקחת כל סיוב או דחיה באופן אישי כאילו משהו בך לא בסדר. לא כולם מתאימים לכולם, וזה גם היופי של העולם הזה. קצת סבלנות - בסוף תמצאי את האיש שיתאים לך. בהצלחה.

אם שואלים אותך מתי היה הקשר האחרון שלך את יכולה פשוט להגיד שקשר ממש ממש רציני היה לפני כמה שנים. אין בזה שום דבר רע והרבה אנשים עונים כך.

להיות בריאים. אני לפעמים שוכח שאני על הפנים וכמעט מתעסק עם בחורות אבל רשמתי לעצמי שאם אני לא רוצה להיסתבך עוד יותר אני צריך להבריא קודם.לא מזמן בחורה התחילה איתי ופשוט אמרתי לה שזה לא הזמן ושאני על הפנים אפילו שאני נראה טוב ומסודר. הרי יחסים בין אנשים זה עניין של תועלת ולא רק אהבה ממבט ראשון ולצערנו היום זה ממש מפעל לחיות בזוג. כמובן שאם את תמצאי בן זוג במקרה והוא יודע ומקבל את בעייתך ואותך אז מצויין אבל את צריכה קודם לעשות הכל להיות בריאה ולא לקבל את המחלה כמובן מאליו ולי נראה שאנחנו בדרך הנכונה ובקרוב בעיתנו תיפטר. אני יותר זמן בלי אישה וכשאתה לא במיטבך אתה גם לא יכול למצוא את הבן זוג המתאים.מחלה זה דבר זמני ולכן קשה לקבל את זה כמו בעיה אחרת וכמובן שלבלות בשירותים יותר נוח בבית. יש פתגם כזה שאומר שכשלא הולך אז לא הולך וזה לא סתם. אני שוב חוזר לגלולת המצלמה שמראה שעושים לטובת עניננו והעולם בדרך לפתרון. מצבך הוא מצבי,אני מבוגר בשבילך אבל אולי בחור בסביבות גילך שבאותה צרה אולי יתאים גם. אישתי פרשה לפני שנים מהמערכה ואני מבין אותה ואולי זה טוב לה אף שלי זה קשה כי המשפחה התרסקה וילדי איתה ואני מקווה לפחות שהיא חייה ונהנית וחבל שזה גם היה במלחמה וקרבות של הממסד בנו והיא גם בגלל שסבלה מבעיתי עשתה שטויות.קשה גם לטפל בילדים כשאתה מסובך עם השירותים אבל אני שומר על קשר מצויין איתם וככה הם פחות סובלים אולי. נסי למצוא פתרון בעצמך,כלומר אל תשאירי הכל לרופאים והישתתפי בטיפול עם הרבה מחשבה והקשיבי לגופך. צריך לדעת שהגוף דורש כוחות ובן זוג גם וזה לא הולך אצלי לפחות ביחד. אני מקווה שאני עוזר. ובריאות.

אני מאובחן כבר שנה עם חשד לקרוהן...ושאני מכיר מישהי חדשה אני מספר לה כעבור מס חודשים ובהדרגה....כי אני לא מרגיש שאני חייב לספר את זה בפגישות הראשונות כי מי יודע לאן זה יתגלגל וגם זה לא נראה טוב בפגישות הראשונות "להפיל" על מישהי את הצרות שלי ..עדיף אח"כ ודרך אגב למה לא מנצלים את האתר הזה גם להכרויות פה בין הכותבים זה דווקא יכול להיות נחמד....ככה לא צריך להסתיר כלום .......

משום מה, אני לא מצליחה להסתיר הרבה עלי. אבל אני חושבת שיש בי הרבה דברים אחרים שמאד קוסמים לאנשים. אני ידידותית, ופתוחה, וסקרנית, ומדברת בכנות. אבל האמת היא שהחשק שלי להכנס לקשר קשור קשר הדוק לכמה אני מרגישה טוב. לא כל כך כמה רוצים אותי, כמו כמה אני רוצה. כיום אני מרגישה טוב, אז זה קל יותר. אבל היו תקופות שחשבתי לעצמי שקשר הוא כלל לא רלוונטי. אה, כן. בדיוק אז נכנסתי לקשר מאד משמעותי...