למה כולם כ"כ מיואשים?

אני חולת קוליטיס "חדשה" בת 48. למה כולם ככ מיואשים? הרופאה שלי אמרה שלפעמים יש רמיסיה ל-5 או 10 שנים, וגם חולים אחרים בפורום סיפרו על מקרים די קשים שטופלו והכל הסתדר. אני סבלתי נורא 3 חודשים עד שגילו מה זה וזה באמת לוקח זמן עד שזה מסתדר. מה שכן, אני מוצאת שההנחיות לגבי תזונה לא ממש ברורות ואפילו סותרות- רופאים אומרים שמותר הכל וחולים אומרים אחרת. בכל אופן אני אכלתי כ-5 שנים אוכל מאד מאד בריא ובכל זאת חליתי כך שלא נראה לי שיש קשר בין הדברים. איריס

לי פסח באופן אישי עושה בלאגן. אז קצת רע לי ושכבתי במיטה רוב היום ביום יפה שכזה וזה קצת מדכא אבל לא יותר מידי. מקווה שתראי רימיסיה בקרוב כי אני עכשיו לראשונה זה שנתיים שלוש במצב שאני יכולה להגיד שאני בריאה. (יש אנשים שאומרים שהסטנדרטים שלי נמוכים) רק בריאות! קרוליין

מי שיש לו רמיסיה ארוכה ותקופות התלקחות קצרות ומרוחקות זו מזו - בד"כ לא מוצא את דרכו לפורומים מסוג זה.... כשחולים זה די טבעי להיות במצב רוח רע וגם קצת להיות מיואשים אבל העיקר זה שכולם פה עוזרים אחד לשני ולפעמים מתוך הרצון לעזור לחולה אחר גם נהיים יותר אופטימיים, כי עסוקים בלהראות לאחר את נקודות האור שבקצה המנהרה. אני מאחלת לך, איריס, שתזכי להיות בין אלה שנהנים מתקופות רגיעה ארוכות וטובות ואולי אפילו תהיי בין אלה שהמחלה אצלם היא אפיזודה חד פעמית שלא חוזרת. לגבי האוכל - הסוד הוא שזה מאד אישי. כל אחד מגיב טוב או רע למאכלים אחרים, ואת צריכה למצוא לבד (קשה, קשה) מה עושה לך טוב ומה מזיק לך. זו הסיבה שהרופאים לא יכולים לתת המלצה חד משמעית מה לאכול ומה לא, ואילו החולים - כל אחד ממליץ להמנע ממה שהוא עצמו גילה לגבי עצמו שאינו טוב לו.