כל כך עצוב עכשיו...
דיון מתוך פורום גסטרואנטרולוגיה - תמיכה
כל כך עצוב לי עכשיו... לא בגלל שאני סובל, לא בגלל הכאב, אני מסתכל אחורה כמה שנים ורואה את הילד שהייתי, מאושר, ספורטאי, עם בחורות סביבי, לאן כל זה נעלם לי, זה לא הכאב שמדבר, הכאבים הם לא רק בבטן אלא עמוק בפנים, בלב, אני מסתכל קדימה ולא רואה את עצמי, איך אני יתמודד? איך אני ימצא בת זוג, איך אני ישתלב בדבר הזה שנקרא עולם כ"כ צעיר ילד שבור ילד מוזר.... אני מבין שמקובל לשאול כאן שאלה ולקבל תשובה, סתם כתבתי, אולי אפילו לעצמי...
דניאל קח את עצמך בידיים כי עם המחשבות האלה לא תגיע רחוק....גם אני סה"כ בן 21 היום,משוחרר חצי שנה מהצבא(קרוהן)בעבר הייתי כדורגלן,בצבא שירתתי במ"גב וכמו שאתה אומר גם לי היה הכל... אין מה לעשות זה הגורל שלנו ואיתו צריך להתמודד ומה שלא הורג מחשל...ובקשר לבת זוג אתה תמצא וזמנך יגיע...לדעתי יש פה יתרון מסויים,אתה תדע אם הבחורה באמת רוצה אותך כמו שאתה ולא מסתכלת על המחלה...גם אני רזיתי והיה לי מבנה גוף של ספורטאי..אבל אין מה לעשות...אני ממשיך להכיר בנות(יש לי חברה) והתכנון הבא הוא להתגייס למשטרה אפילו שעושים לי סרטים על הפרופיל שלי(21)...
כולנו, אני חושבת, עוברים את התקופות האלה של מחשבות עצובות, דכאון ורחמים עצמיים. מסתכלים על מי שהיינו לפני שחלינו, ולא מצליחים לצפות עתיד וורוד. אבל - יש בהחלט אפשרויות להווה ולעתיד טובים ומאושרים, גם אם אינו בו בריאות מושלמת. צריך לדעת מה רוצים, ולעשות מה שרוצים תוך מתן מקום לקיומה של מגבלה, אבל בלי לתת לה את מרכז הבמה. בעשר השנים האחרונות היו לי הרבה תקופות של קושי, ובכי, ומחשבות של "למה זה מגיע לי" ו"מי ירצה אותי ככה", והייתי על סטרואידים כל הזמן כך שלא ישנתי טוב והרגשתי עצבנית ועייפה ועם עיודף משקל ומה לא. שאלתי את עצמי "איך יראו החיים שלי" ו"מה יהיה עלי" ועוד... אבל העובדה היא שהחים נמשכים, ובתקופות של התקפי קוליטיס לא קלים למדתי לבחינה הפסיכומטרית ועברתי אותה בצורה טובה, למדתי משפטים באוניברסיטה ועבדתי תוך כדי זה, עברתי התמחות ואת בחינות לשכת עורכי הדין המלחיצות, עשיתי טיול בחו"ל ואחר כך מצאתי עבודה. ברמה האישית גם פגשתי בחורים, והיו לי חברים, וגם היו תקופות שלא היה חבר ושלא היה לי חשק לצאת עם אף אחד. היו בחורים שנבהלו מהקוליטיס ואותם העפתי מהר, והיו כאלה שלא נבהלו, היו תומכים ועזרו. אני בטוחה שיש גם בחורות כאלה ואתה תמצא את אחת מהן בזמן המתאים. היום אני לא מרגישה מוגבלת ומסכנה למרות שאני הולכת לשירותים יותר מהרבה אנשים, כולל באמצע הלילה, לוקחת תרופות כל הזמן, לא יכולה לאכול כל מה שבא לי, והולכת לרופאים כל כמה זמן. אז מה? אני נשואה לגבר נהדר ותומך, עובדת, ואפילו - אני המפרנסת העיקרית בבית.. אז אל תתייאש, יש הרבה אור בקצה המנהרה, והיא לא כל כך ארוכה ואפילה כמו שהיא נראית מבחוץ.
תראה, המחלה הזו לא נעימה בכלל. מצד שני, חיים אתה, ואפילו חיים די דומה לכולם. כמו שטליה כתבה לך, לומדים, עובדים, אוהבים, מקימים משפחה. יש חולי קרוהן/קוליטיס בכל מקצוע ותחום, כולל ספורט. אני מכירה ספורטאי חולה קרוהן, שחקנית חולת קוליטיס, אנשי מחקר ואקדמיה, עורכי דין, ואפילו רופאים. לרבים יש זוגיות ואהבה, ולרבים אחרים יש משפחה, ילדים. זאת אומרת, שהשאיפות, החלומות ובכלל - החיים- לא מפסיקים בגלל המחלה. היית צעיר ומאושר, וגדלת, התגלת המחלה, ואתה מרגיש שבגלל זה אין סיכוי ששום דבר טוב יקרה. אני גם הייתי במקום הזה, אחרי שאיבחנו אותי, והייתי משוכנעת שבאותו רגע החיים שלי משתנים, ורוב הסיכויים שאהיה מאותו רגע ואילך בודדה, אומללה, חולה ומובטלת. אבל זה לא קרה, והאמת היא, שאני אפילו חושבת שמאז המחלה (לא בהכרח מסיבות שקשורות במחלה), אני אדם יותר מאושר ממה שהייתי, ולא פחות. המחלה איפשרה לי לסלוח לעצמי, להיות פחות ביקורתית כלפי עצמי. יכולתי לוותר לעצמי, לא להיות עסוקה 24 שעות ביום, לנוח, לקרוא. דברים שבעבר מילאו אותי רגשות אשם, כי חשבתי שאדם חייב לעבוד וללמוד בכל שעות העירנות שלו. אל תתייאש, אתה עוד תגלה שאם אתה אדם אופטימי, ואם תמשיך לשאוף ולחפש את הדרכים בחיים שיעשו לך טוב - עוד תמצא אותן. המחלה היא רק עוד פקטור שצריך להביא בחשבון כשמנסים למצוא את הדרך הנכונה. כמו אופי, או כישורים. לא יותר מזה.
אם את יכולה לנקוב בשם הספורטאי - את תעשי את הבן שלי (חולה קרוהן) מאושר. האו כל הזמן מתעניין אם יש ספורטאי החולה בקרוהן.
