הערכה עצמית

בעקבות שאלתה של 64 התפתח דיון מעניין על נושא הערך העצמי שלנו, ועלו שאלות כמו למשל - * כמה "שווה" בחור/ה עם קרוהן (או עם סוכרת, או עם הלם קרב) בשוק החתונות? * האם זו שאלה אובייקטיבית (מה חושבת החברה), או סובייקטיבית (מה הרגשתו של החולה עצמו/ה) * האם צריך להתפשר על בן/בת זוג כי אולי לא נמצא מישהו טוב בגלל המחלה? * האם מבחן עיקרי לבן/בת זוג של חולה קרוהן הוא כמה הוא/היא יתמכו בעת צרה? * האם בן זוג חולה זו בעיה? ועוד שאלות קשות.. אשמח לשמוע תגובות כלליות (בלי להתייחס ספציפית למקרה שהעלתה 64), ואשמח גם לתרום בהמשך את דעתי.

אותי מעניין המושג שטבעת ...שוק החתונות.. :-)... לפי המושג הזה כולנו סחורות... וליתר מה שאמרת...אין תשובה אחת כמו בחיים... התשובה הסופית מורכבת משני קצוות...הגישה המעשית והגישה הרומנטית...וכל מה שנמצא ביניהן...

זה לקוח בהשאלה מהמושג הלא פחות מעצבן "שוק הבשר" או "שוק הפנויים-פנויות,, ועוד כהנה וכהנה ביטויים דביליים, אבל - זה נראה לי מתבקש לור ההתייחסות שהיתה כאן, מי שווה יותר ולמה.. אני בהחלט לא חושבת שכולנו סחורות.

מכיוון שפתחתי נקודה כאובה זו,אביע דעתי בנושא: אני חושבת שהמחלה היא מה שעושים ממנה, אם נתייחס אליה כאל גורם מעכב היא תגרום לחיים שלנו לעמוד במקום ואם נתייחס אליה כאל שעון מעורר שבעצם מזכיר לנו כל יום מחדש את חדוות החיים הבריאים בעיקר נוכל להנות מהדברים הכי קטנים כמו יום שטוף שמש. לגבי שוק החתונות, אנחנו ה"חולים" שווים בדיוק כמו הבריאים. לכל אחד יש בעיה מסויימת וכזכור לכם מתאהבים באופי של הבן אדם ולא במצב הגופני שלו. אם על פי התאוריה אנחנו מתחתנים רק על פי המצב הגופני, אז מה קרה לכל אלה שהתחתנו עם שמנות? האם הם משוגעים? מה קרה לכל אלה שהתחתנו עם בחורות הישובות בכסא גלגלים, או אנשים עוורים? האם צריך לפתוח מחלקה מיוחדת בשלוותא, לאנשים שבוחנים את הפנימיות של בן זוגם ולא מסתכלים על מצבו הגופני?. אני לא אומרת שזה לא צריך להיות שיקול, אבל אסור לזה להיות השיקול המכריע. הערך העצמי שלנו תלוי רק בנו, את מקרינים את הבטחון העצמי שלנו כלפי חוץ, ולא החברה היא שמטביעה אותו בנו. כחולת קרוהן אני לא רואה את עצמי כנחותה או פסולת חיתון או שווה פחות בחברה הישראלית, אני עושה הכלך כמו אדם רגיל רק עם מגבלות מסויימות - סו וואט?. הכל עניין של איך אתה רואה את עצמך ומה אתה מקרין כלפי הסובבים אותך. המבחן העיקרי של בן הזוג המיועד אמור לדעתי להיות, איך הוא גורם לך להרגיש ואיך זה בא לידי ביטוי. למזלי אני מוקפת בחברים טובים ומשפחה אוהבת, כך שאם חס וחלילה יתפרץ התקף ואחלה שוב אוי לי ואבוי לי שאסתמך רק על תמיכתו של בן זוגי. תמיכה יכולה להגיע מהמון מקומות ואל לנו לשים את כל הביצים בשק אחד. אני סמוכה ובטוחה שבשעת משבר כל החברים והאנשים שאוהבים אותי יתמכו בי ובמשפחתי ולא רק אדם אחד ישא בנטל הכבד. ולסיכום, בן זוג חולה הוא לא בעיה, כי בהחלטה זו אנו בעצם מגדירים את עצמינו כבעייתים גם כן....... נערה64

זה שאת מעריכה את עצמך זה לא מספיק. לכל מטבע יש שני צדדים וגם בנשואין זה ככה. ככה שחשוב לדעת איך הצד השני רואה אותך. במצב של היום שישנם עשרות אלפים של פנויות עם 50 אלף אמהות חד הוריות ותגבורת של עשרות אלפים מחבר העמים שמתחרות בשוק מי שבאה עם הערכה עצמית נפוחה וציפיות גבוהות סופה שנשארת לבד או ממשיכה במאהל של אמהות חד הוריות במקרה היותר טוב . צריכים להיות מציאותית ולקפוץ על כל הזדמנות. מי שמתמהמת או מפנטזת מוצאת את עצמה בסוף נשארת עם חלומות באספמיה. ולגבי מה שכתבת אז שמנים מתחתנים עם שמנות חרשים מתחתנים עם חרשות קמצנים מתחתנים עם קמצניות וכן הלאה.

טליה קבעה שב"שוק החתונות" אתם לא סחורה...ולכן הצדיקה את דבריה של 69 שעדיף לקחת מה שיש מאשר לקוות למשהו טוב...וזה למרות שהיא לא הסכימה עם 69.... בסופו של דבר מה שהיא אמרה זה גישה מעשית לחיים שבד"כ מוכיחה את עצמה.. זה עצוב אבל אלו החיים...איזה פשרה בין גישה מעשית לאידיאליסטית...לכן היא גם הרגיזה אותי אבל גם באיזה שהוא מקום ניסיתי גם להבין אותה

לא אמרתי שבשוק החתונות אנחנו "לא סחורה" . אמרתי שני לא מתייחסת אלינו כאל סחורה בשוק (בשום שוק) והסברתי שהשתמשתי בביטוי "סחורה" בציניות מסויימת לאור מה שנאמר כאן קודם. מתנצלת אם לא הובנתי נכון.