היבטים נוספים של התקף

שלום לכולם, בהתקף האחרון שלי שהתחיל כבר לפני יותר משנה שמתי לב למשהו נוסף. בחודשים האחרונים אני מרגישה כאילו בא לבכות מכל דבר קטן: אם זה ממשהו שמישהו מכוון אליי או סתם דברים בסביבה שגורמים לי להתעצבן. בדרך כלל אני ממש לא כזאת, אני לא הטיפוס הכי קשוח בעולם אבל גם לא מתרגשת מכל דבר. בוא נגיד שבימים נורמלים צריך ממש הרבה בשביל לגרום לי לבכות ממש. השאלה שלי בעצם, אם מישהו יודע אם יש לקרוהן גם היבטים פסיכולוגיים? או מישהו הרגיש בצורה דומה בעבר? לפעמים אני ממש חושבת שאני משתגעת. אני אומרת לעצמי "דנה, מה את ילדה קטנה מה את מתרגשת כל כך ממה שהאדם הזה אומר" מה גם שהתחלתי להתרגז נורא בקלות. דברים שביום--יום הייתי מעבירה ומתעלמת בזמן האחרון ממש מטרידים אותי ואני יכולה להתפרץ על הוריי או אחותי על דברים כל כך פעוטים שזה פשוט מדהים אותי לפעמים

האמת, אני מה-זה מתחברת לזה. לא ידוע לי על משהו שגורם לי להיות כל כך רגישה אני תמיד האשמתי את הסטרואידים או אולי הנמאס קשור לזה, הצורך להתמודד עם המחלה ועם החיים בכלל גורמים בטח למתח נפשי וזה גורם להתפרצויות רגשיות. המון, המון בריאות קרוליין

אלו היבטים של דיכאון קליני, שיכול להיות גם סמוי. כדאי לך לפגוש פסיכיאטר, כי היום אפשר לפתור בעיות כאלה בקלות באמצעות טיפול תרופתי.

דנה שלום, הקשר גוף-נפש כבר מוכר וידוע, ואין ספק לשמצב של מחלה כרונית יש היבטים נפשיים לא פשוטים, דבר שעלול ליצור קושי בהתמודדות עם מצבים שבעבר נחשבו לך קלים, סף רגישות נמוך במיוחד, נטיה למצבי רוח ודכאון ועוד. אם לקחת סטרואידים כטיפול - יש להם תרומה משמעותית גם בכיוון הזה, ובמקרים קיצוניים ונדירים מאד, סטרואידים עלולים להביא מטופל עד כדי מצב פסיכוטי. חשוב להיעזר בתמיכה חברתית וגם מקצועית - ישנם פסיכולוגים רפואיים (התמחות חדשה יחסית) שמתמחים בטיפול בהקשרים הפסיכולוגיים של מחלות גופניות. יש גם מטפלים אחרים שיכולים לעזור בתחום הזה - עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ועוד, תלוי בהעדפות האישיות שלך. במקרים קיצוניים יתכן אפילו שכדאי להיעזר לזמן מוגבל ולבעיה נקודתית בטיפול תרופתי נגד דכאון. בנוסף, יש קבוצות תמיכה, עם ובלי איש מקצוע מלווה, וישנם מקומות כמו פה, פורומים וירטואליים, שבהם החברים מציעים תמיכה ועצות מנסיונם. העיקר - להבין שזה טבעי ונורמלי שמחלה כזו משנה את ההתייחסות לעולם, וזה בנוסף לתהליכים רגילים שעוברים על כל אדם במשך חיו, בגילאים שונים - יש את משברי גיל התבגרות, שינויים של גיל עשרים + ואחר כך שלושים+, משבר גיל ה ארבעים המפורסם ועוד.. יש שינויים שהיו קורים לך בכל מקרה, ובנוסף את חשה באלה שהמחלה גורמת. אין פלא שהשינוי בולט לעין.

דרך אגב עכשיו שמתי לב שיש עוד דנה כמה הודעות לפניי, בכל אופן אני לא אותה דנה. תודה על ההתייחסות והתגובה המהירה של כולכם. אני מודעת לעובדה שלסטרואידים ישנה השפה על מצבי הרוח אבל כרגע אני כבר בלי (אחרי התעקשות מאד קשה וממושכת). כשהייתי על סטרואידים והיו לי מן "התקפי" ניקיון או סדר לא התרגשתי כמו עכשיו כי כבר הייתי מודעת לזה עקב הפעמים הקודמות שלקחתי סטרואידים. חברה טובה שלי, שגם היא חולת קרוהן, אהבה להשוות (רק בשביל הצחוק כמובן) את הטיפול בסטרואידים לשימוש בסוג מסויים של סמים. רגע אחד יש לך עודף מרץ מטורף שבעזרתו ניתן לעשות "ניקיון פסח" כללי בכל הבית בשעות ספורות וברגע שני תשישות מוחלטת ואי יכולת לקום מהמיטה בכל מקרה, כיוון שאני עדיין גרה אצל ההורים ודי חיה על חשבונם לא נראה לי מתאים (ונוח)לבקש מהם כספים עבור ייעוצים או טיפולים פסיכולוגים, שלמיטב הבנתי יכולים להגיע לסכומים יפים (ובמיוחד כאשר מדובר במומחה)

גם אני חשה שלסטרואידים (אולי יחד עם ההתבגרות ועוד כמה דברים) היתה תרומה לאופי שלי ולרגישו שלי שנמשכת גם בתקופות שאני לא על סטרואידים. אם המצב הזה מפריע לך את צריכה לטפל בזה. לא היית חוסכת על תרופות למחלה שלך, נכון? אני בטוחה שאם הכדורים שלך היו יקרים מאד, היית מקבלת עזרה כספית מההורים, והם היו נותנים אותה מכל הלב. אני מציעה שתתיחסי באותה צורה לבעיות נפשיות. דכאון יכול להיות יותר חמור מקרוהן או קוליטיס, ולהביא לתוצאות קשות, שלא לדבר על זה שמצב נפשי רע מפריע להחלמה ועלול לגרום להתלקחות (למשל אם מרוב דכאון לא אכפת לך כלום ואת זוללת ממה שאסור לךאו מגיעה לפעולות אחרות של הרס עצמי. זה קורה). אם את חשה שאת צריכה טיפול מקצועי ועזרה מקצועית - חפשי אותה. זה לגיטימי לחפש משהו יותר זול ומתאים לתקציב כמו במסגרת קופת חולים או השירות הסוציאלי של בית חולים בו את מטופלת לפעמים - אבל לא חושבת שזה נכון לוותר על זה לחלוטין - אם את מרגישה שזה נחוץ. יש גם טיפולים קצרים כיום והעלות לא חייבת להיות בשמיים, ויש גם מקומות שנותנים ייעוץ ראשוני במשברים בחינם.

גם אצלי יש תופעה של רגישות יתר. דרך אגב יש האומרים שהרגישות יתר הזו היא שגורמת לקרוהן ולא ההיפך.. אולי יש בזה משהו אבל מה שבטוח שבעיה כמו קרוהן משפיעה על הנפש.

אני גם מכיר את התופעה...ברגע שחליתי בגיל 15 הפכתי לבן אדם אחר...דכאוני,ביקורתי ועוד כל מיני דברים לא טובים חוץ מזה שזה עוד היה בגיל ההתבגרות. לדעתי מה שגורם לזה זה המחלה עצמה ולא הבן אדם בהכרח. פשוט מאוד...אם יש מצב מסויים אובייקטיבי ואת מרגישה רע אז את יכולה להגיב אחרת מאשר אם את תרגישי טוב. אם תרגישי טוב פשוט לא יהיה לך חשק לתת למצב האובייקטיבי רע להשפיע עלייך.. וזה מניסיון.. אני הייתי חולה במשך שנה וחצי עם פיסטולה בשלפוחית השתן וראיתי איך מצבי הרוח שלי יכולים להיות רעים בלי שיש לי הסבר. עוד דבר שאני חושב וגם מניסיון...זה שדיכאון או מצב נפשי רע הוא לאו דווקא עניין נפשי אלא עניין ביולוגי וגם על רקע של תזונה. מחלת קרוהן גורמת לחסרים תזונתיים ויש כאלה שמשפיעים על מערכת העצבים.. אני שמתי לב כשהייתי חולה איך לקיחה של ויטמין B שמכיל את כל הסוגים של ויטמין B מרגיע אותי נפשית ומאיט את קצב המחשבות.. גם ויטמין B12 עוזר. את יכולה לנסות...אין לך מה להפסיד.. זה ויטמין שמופרש בשתן במה שקשור לעודפים.