לאט לאט

חשבתי מה לכתוב בכותרת. עד שהחלטתי לכתוב לאט, לאט. זה בעצם הזמן שלקח לי להבין שאני בכלל חולה, לעבור את שלב ההדחקה שעכשיו זה רק שלשול שיעבור, ושהכאבי בטן זה בגלל שאכלתי אצל דודה שולה בליל הסדר בשנה שעברה ושהדם בצואה זה בגלל שלפני חודש היתה לי עצירות ויצאו לי טחורים ובלה, בלה.... חוץ מזה בגלל שחליתי בצבא, השלכתי כמובן גם המון על הצבא, על הטירונות, האוכל הצבאי, המתח, הלחץ ומה שתרצו. ובגלל שבאותה תקופה הייתי חשוף די הרבה לקור שהחמיר את מצב הבטן והשלשולים, אז השלכתי על מזג אויר והבוץ..... בקיצור, כל מה שמסביב אשם, אבל אני לא חולה, אני בריא. מין שטויות כאלה של ילד דפוק. בסוף לא היתה לי ברירה אלא לקבל טיפול מסודר. יעני קונבנציונאלי. אמא שלי היתה גאה בי שהתחלתי להיות ילד טוב. אני לא אספר לכם מהי המחלה המחורבנת הזאת. אני רק אומר שלמרות שאין ספק שהיתה לי הטבה עם סטרואידים או רפסאל, וברור שהיו לי הפוגות, שמתי לב שכל הזמן אני כאילו צריך להוסיף תרופות בהתלקחויות, כל הזמן העליתי גם במינונים. הגעתי לארבעה גרם רפאסל ביום מהפה וארבעה גרם בחוקן. מי שמבין יודע שזה המון. אבל אני הלכתי מדחי אל דחי ופשוט נגמרתי. אני חושב שהורדתי חצי ממשקל הגוף. עד שהשתחררתי מהצבא. וככה המשיך הסבל עד שהרופא גסטרו הציע לי לעבור ניתוח להסרת חלק מהמעי הגס. "הסרת המעי הגס"(!!!) ואז בגלל שכבר הייתי די מודע לנושא של המעיים בפרט והגוף הכלל, חשבתי לי שהרי זה לא יתכן. הרופא מבקש לכרות לי איבר מגופי אבל הוא לא מבטיח שאבריא אלא אומר שזה יכניס אותי "כנראה" להפוגה ארוכה. והאיבר הזה לא יחזור יותר.... אתם קולטים? בקיצור, באותה תקופה עוד גרתי בבית, אז היתה לי מלחמה עם ההורים שהלכו אחרי כל רופא מצוי כמו עיוורים. הם חשבו שמה שהרופא אומר זה קדוש. הרופא אמר שאין קשר לאוכל ואני יכול לאכול מה שאני רוצה. ככה אמר האידיוט. ואני זוכר איך אמא שלי אמרה לו שהילד (זה אני) שותה רק קולה ואוכל רק מקדונלד וחטיפים והרופא האידיוט אמר: את יודעת כמה צעירים שותים ואוכלים ככה? כמעט כולם, זה בסדר, הוא יכול להמשיך ואני פתאום קלטתי שאין עם מי לדבר. שהאיש ממש מטומטם. בתוך שבועיים הלכתי לרופא אחר ועוד רופא ועוד רופא והתברר לי שכולם בעצם למדו מאותו ספר........... כלומר, אידיוטים כולם. אז הלכתי לרפואה הסינית והטבעית וההומאופטית. ולא לשכוח שהייתי במצב רע נורא וכבר כמעט שלא אכלתי. התחלתי לקבל עשבים ושיקויים ודיקורים וכל מיני שטויות כאלה והמצב החמיר והיתה לי פיסטולה (לא מאחל לאף אחד) והייתי מוכרח לעבור ניתוח כי אחרת הייתי מת. אבל לא הייתי מוכן לחתום שיכרתו לי את המעי ולמרות שהזהירו אותי שאצטרך לעבור שוב ניתוח בגלל פיסטולות, לא חתמתי ולא כרתו אלא רק ניתחו בשביל לסגור את הפיסטולה. טוב, אני לא אעייף אתכם. התחלתי לקרוא את כל מה שאפשר שקשור למערכת העיכול וממש למדתי ברמה מעל רופא מומחה ובטח יותר מהרמה של השרלטנים הטבעיים או הסינים. למדתי אפילו את דרך הפעולה של התרופות כי רציתי להבין את המנגנון. ופתאום הבנתי שלא יתכן שהמחלה המחורבנת הזאת באה סתם. יש לה סיבה. אז התחלתי לחפש את הסיבה. דיברתי באותה תקופה עם כמה חברה שהיו חולים שפגשתי בבית חולים והתחלתי להבין שכל אחד חולה בגלל סיבה אחרת כנראה אבל נדמה לי שהמשותף לכולם שכולם התחילו עם המחלה אחרי שלשול. ובגלל שאני כבר למדתי שהתאים במעיים מתחלפים במחזוריות של שעות ועד שלושה ימים ולמדתי שיש אפשרות להרס של השכבה הרירית במעי, מה שמונע עיכול וספיגת מזון במעי הדק ומונע ספיגת נוזלים (במעי הגס) ואז ממשיך השלשול ומתגבר, אז אני לעצמי החלטתי לצום וצמתי יומיים וחצי כששתיתי רק מים כדי לחדש את השכבה הרירית. אח"כ בגלל שלמדתי שהמעי הגס מלא בחיידקים שתפקידם בין היתר להתסיס את המזון הבלתי מעוכל אז התחלתי לאכול יוגורטים בשביל להוסיף חיידקים. (בגלל שאצל חולי מעיים יש הרבה אוכל בלתי מעוכל כתוצאה מהפגיעה בשכבה הרירית, יש צורך בהרבה יותר חיידקים שהם דרך אגב עושים את הגזים) עוד דבר חשוב שתדעו שאוכל לא מעוכל גורם לגירוי והרס הרירית. חוץ מזה כמובן שאינני נוגע יותר בקולה ושותה רק מים ולא נוגע יותר במזון מעובד ובטח לא המבורגרים, בורקסים וכאלה. בהתחלה הייתי לוקח תוספי ויטמינים והפסקתי גם איתם.... וככה לאט, לאט,,,,,, ופתאום מצאתי את עצמי בהפוגה בלי תרופות ובלי נעליים. וככה מתחילת שנת 1998 אז אני דווקא לא רוצה לקרוא לזה הפוגה. ואני אומר שהבראתי. תראו. לקח לי שעתיים לכתוב את ההודעה הזו, אבל אם יש לכם שאלות, אין בעיה. אני אענה. (אבל אל תשכחו לשים לי בכיס 100 שקל, ושלא ארגיש) (-:

אין מילים אני ממש ממש מבינה לליבך ואת דרכך. אני שנים יודעת שנכון שמצבי מתח מוסיפים וצריך להרגע ,אבל אבל אבל האוכל זבל שאנחנו מכניסים לגופנו אבי כל רע. ככה שנים אני יודעת שהאוכל הכמויות ,האיכות,ההרכב זבל אמיתי שהורס את גופנו. אפילו אגדיל ואומר, שהלחצים הנפשיים שלנו מהרעלים שנשלחים למוח כתוצאה מהג'אנק שאנחנו אוכלים. זה נולד מתחושות בטן שלי , מלקרוא בכל מיני מאמרים,מאנשי מקצוע סביבי שהסכימו איתי וכו.. מה אני אגיד לכם כואב לי לומר אין לי אמון ברופאים(בטח יש יוצאים מהכלל שאני לא פגשתי),חוויתי עלי ועל סביבתי הרבה פשלות זה ניראה לי שהם ישרדו רק אם אשאר חולה, אז למה שיבריאו אותי לחלוטין? שנים של השקעה ולימודים ירדו לטמיון? הרי תעשייה עצומה של חברות מזון יפלו,חברות תרופות רבות יפלו,מימה מליוני אנשים יתפרנסו? אני מקווה שאני טועה , שהרגשה קשה זו שיש לי נובעת מהרבה מקרים מסביבי שהכרתי וזה לא כולם. דעו לכם ככל שאתה פוגש קרוב ,אתה מזועזע ויותר לא מאמין. אין לי כוח לספר בפרוטרוט רק בקיצור את בעלי ניתח רופא סתם כך והסביר אח"כ תבינו יש לחצים הרופא השני קולגה שלי וכל מיני בולשיטים שרחוקים מלחשוב על החולה. במקרה אחר ניפצענו בתאונת דרכים קשה לבני ניקרע הכבד ומצאו גוש אמרו קטלני רצו לקחת סיכון לנתח ואולי היינו מאבדים אותו כי כבד קרוע חייבים לחכות שידבק חזרה. אני פצועה קשה כל הצלעות שבורות והכתף ,הפכתי את כל הארץ ואת ארה"ב אתם בטח יודעים קשרי קשרים ,מצאתי קרוב משפחה חבר הכי טוב של הפרופסור,מאותו רגע שלום איזה יחס,כבר לא מנתחים את בני,כבר לא ימיו ספורים,כבר לא מצב קטלני,תאמינו לי מנוולים,בסוף התברר שיש לו גוש של שטף דם כתוצאה מהמכה שחטף,שהתפוגג עם הזמן. אני פשוט לא מאמינה לרופאים ,אני מאוד נירגשת לשתף אתכם ורועדת ממש,מי שלא חווה לא יודע מה זה. את הרופאים צריך לקחת בערבון מוגבל. וליבי איתך ,אני מבינה שסבלת מאוד.מי שמדבר כך עבר סבל רב,חוסר אונים וכאב... ליבי איתך ציפי א.

התרשמתי מהסיפור האישי שלך - בכנות גמורה. אבל אני מצטער מאוד, שהסיפור הזה לא היה ההודעה הראשונה שלך בהצגת הנושא. זה פשוט היה קל יותר ומונע את ה"פינג פונג", המיותר ובולע האנרגיה לשווא. תודה ששיתפת אותנו.

אינני מבינה למה אתה מתכוון ? מה היתה הצגת דבריי הראשונה? ומה השניה לדעתך? זה מה שאני כל הזמן כותבת? ציפי

לד.ר שלום! אתה צריך להבין כשמישהו כואב ,פגוע וכו.. הוא לא יכול לדבר ולנהוג כמו שאתה מבין שלא עברת זאת... חשוב לתת לבינאדם להוציא כל מה שיש לו לפרוק ואז אתה מקבל את הטרכיז הטוב את הבסיס היפה והינה דוגמא. אחרי א ב א ב בסוף יצא המרצע מהשק. אנחנו צריכים להיות מספיק חכמים ,לעמוד בשקט לשלוח אהבה וכח ולחכות שמי מאיתנו יתרוקן. על כולנו עוברים ימים וזה טוב שנדע שאנחנו יכולים להוציא את הכעס הכאב וכולם ישמעו אותנו ואח"כ זה יהפוך להומור. עם השנים מבינים ולומדים להיות יותר סלחנים ויותר אוהבים ומקבלים כי אחרת צפוי לנו מפח נפש גדול בכל רגע בחיינו. צרור שלומות ציפי

מאד ריגש אותי הספור שלך אך בעיקר הנחישות שלך, הרצון ללמוד על המחלה , לא לסמוך רק על הרופאים אלא לקחת אחריות על הגוף שלך ועל החיים שלך. אני מתפעלת משום שאני אחרי ההתקף הראשון ואחרי איתור המחלה נכנסתי למצב של הכחשה. עברתי תקופה ארוכה של שקט וטענתי כל הזמן שהרופא טעה באבחנה. רק בתקופה האחרונה בעקבות התקף נוסף שלשמחתי עבר, הגעתי להכרה שיש לי קוליטיס. אני עדיין מאמינה ברופאים כי אין לי אלטרנטיבה אחרת. אין לי מספיק כוחות נפש להתחיל ללמוד באופן יסודי ומדעי על המחלה אבל אני משתתפת כאן האתר ובפורום הזה כדי ללמוד מנסיונם של אחרים. עדיין קשה לי לקבל שמזון הוא הגורם למחלה או להחרפתה, עובדה כל חיי אכלתי הכל, והייתי בריאה , משפחתי וחברי אוכלים הכל ותודה לאל לא סובלים מקוליטיס וגם אני במשך 6 שנים הייתי בסדר למרות שאכלתי ה-כ-ל . לדעתי מה שמשפיע על מערכת העיכול שלי זה מתח נפשי ואם זה יש לי בעיה רצינית כי אני אדם מאד לחוץ. גם בתחום הזה הפורום די עוזר וההשתתפות כאן והתמיכה קצת מרגיעים. אני מאחלת לך ולכל המשתתפים כאן בריאות טובה דבי

אני מבינה מאוד לליבך. לצערנו, רבים עוברים את הדרך הזו של הטיפול במחלה בפעם הראשונה בעזרתם של הרופאים עם התרופות. בשלב הזה עדיין אין לנו מספיק ידע ואנחנו ממשיכים לאכול כרגיל (ואגב, אני מילדות ועד הצבא בערך ניזונתי רק מממתקים, פיצות והמבורגרים) ושקצה נפשנו מהרפואה הקונוונציונאלית מועדות פנינו למטפלים אלטרנטיבים למינהם. אתה צודק וכפי שגם נטע אמרה, התשובה בידינו ואין ספק שלתזונה יש קשר ישיר, למזון ואיכותו, לשעה בה אוכלים ולכמויות המזון. באמת כל אחד צריך לעשות את המבחן לעצמו ולגלות מה ירפא אותו. מאחר והשארת מקום לשאלות אז אלו שאלותיי: מה לדעתך בתזונה הכי משמעותי? מה הכי מזיק ומה הכי מועיל? האם אתה חושב שבכל זאת שיטות מסויימות כמו שיאצו, דיקור, רפלקסולוגיה, נטרופותיה וכו' כן מועילות לחולי מעיים? היום, יש תרופות שאתה כן לוקח? וגם מאז באמת אתה לא חש יותר בבטנך ואין שילשולים. כמו כן נשמח כולנו לכל מידע נוסף.