קצת עליי....

וקצת על הצבא, הייתי רוצה לשמוע דעות. אני בת 17 וחצי, לשעבר היה לי הפרעת אכילה, ההורים שלי היו נגד פסיכולוגיים, וכל זה, והם האמינו בי שאני יעבור את זה, וילמד מי זה וכח היה ניצחתי את המחלה באופן עצמאי, אני גדולה וקיבלתי המון מחמאות איך הייתי כל כך טיפשה פעם? היום נשאר בי רק כתם אני אובססית לספרוט, ולאנשים בחדר כושר שלי, וזה מה שאני עושה כל יום קמה בבוקר לובשת מה שאני רואה בארון(פעם היה לי הכי חשוב הלבוש, היום אני סתם זורקת מה שאני רואה), הולכת לבית ספר, (תמיד מאחרת) ב 15 דקות תמיד. מגיעה הביתה, אוכלת הולכת לישון קמה הולכת לחדר כושר, פעם בשבוע יש לי שעור נהיגה כל יום אני מבטיחה למורה שאני ילמד לתאוריה, ואני לא לומדת כי אני הולכת לחדר כושר אחרי החדר כושר מדברת עם כל המורים שם והמאמנים ועם המזכירה המקום היחידי שיכול לעושת אותי מאושרת זה להיות שם, אני הכי לא מאושרת בעולם שאני לא שם כל הזמן אני שם. חוץ מיום שלישי שגם ככה קשה לי עם זה. זה לא שנאני עושה כל כך הרבה ספורט, זה יותר בגלל האנשים ששם[-: בקיצור, אני חוזרת מהחדר כושר, לאחר זמן מה. מתקלחת מעבירה תסתם זמן מיותר במחשב, לעוסת מסטיקים ואלכת שוב והולכת לישון ב 12 וחצי בלילה, ושוב פעם קמה, תמיד בבוקר אני עושה מתיחות (חשוב לי כל הענין הזה) בדרך כלל יום כן יום לא. מנסה כמה שיותר . מתאמנת על ריקודים בג'ז כדי שאני ימשיך לרקוד יפה בדיסקוטקים ובמסיבות שיש פה ושם. בלע כל פעם שאני אוכלת אני משיארה את הלחת ליד המחשב אני לא מחזירה דברים למקום, המזוודה עוד מיום שישי שבת שהיה שבת חתן, גכי אחותי הכי גדולה התחתנה, עוד מלא הבבגדים ובדברים שלי. אני הופכת את החדר כל יום, החדר שלי נריה כמו פח זבל אחד שלם, אמא שלי כועסת עליי, אין לי זמן לכלום וזה סך הכל מה שאני עושה, אני לא מוצאת בלכ המבאלגן שתי תמנוות שנורא חשובות לי. היום מצאתי את עצמי שקטה כל השעו(אני מאלו שמשתתפות בשעור), כבר יומים אני שקטה ואני רק חושבת על מחשבות, איזה מפגרת את שאת לא לומדת לתאוריה, אין לי בגדים אין לי זמן ללכת לקנות בגדים(כי אין לנו בעיות כספיות ואין לי ביע הללכת לקנות) אני יושבת עם עצמי שקטה וחושבת על כל כך הרבה דברים גרועים שיש, ואז אני הולכת היום לחדר כושר יוצאת משם עם חיוך פשוט כיף לי שם אני חושבת גם על מה ייקרה שאני יהיה בצבא, עם אני יישרת רחוק קרוב או מה כדי לי, אולי רחוק כדי להתשנות אבל קשה לי לא לישון יד אזור הבית אז אולי לא, אני לא יודעת זה בעצם הסיכום של החיים שלי, הייתי רוצה לשמוע דעות, חוץ מדעות שאני צריכה פסיכולוג מה אתה מציעה לי וכו'. מה עובר עליי?)))): חוץ מזה יש לי חברות ואני חולה עליהן!

נועה, הייתי מציעה לך כן להתרגל לזה שמחזירים צלחת למטבח, ואולי להתרגל לזה שאוכלים ליד השולחן. עדי

נועה יקרה, נשמע שאת מאד עסוקה מבפנים : חושבת הרבה מחשבות - על עצמך, על העתיד, על מי שאת, על מי שאת רוצה להיות , על מקומך בחברה ובמשפחה... נשמע מאד אופייני ונורמאלי לנערה מתבגרת, ובהחלט אפשר לומר "שהיינו בסרט הזה..". גיל של גיבוש הזהות, של בדיקה למי ולמה אני מתאימה, גיל של שינויים פיזיים, מנטליים וסערות רגשיות... במכתבך הארוך אני מזהה ( ותקני אותי אם אני טועה ) שאת קצת "מוצפת" מכל סערת הרגשות הזו, וזה בהחלט טבעי ומובן. ביקשת שלא יציעו לך ללכת לטיפול, אבל נראה לי שלא כדאי לך לפסול זאת על הסף. אין בכך כל פסול, וזה לא אומר שום דבר שלילי על מי שאת. זה פשוט יכול מאד לעזור לך בתקופה זו של בדיקה עצמית והתלבטויות. נחמד שיש את מי לשתף, מישהו שיכול לעזור לך לעשות קצת סדר בדברים... בהצלחה בכל מקרה ! ליאת.

לליאת, אני לא מאמינה בפיסכלוגיים אני בחהלט לא חושבת שעם אני יידבר מול מישהו ויספר לו את הצרות שלי, או יקשיב לי, וגם עם הו יקביש לי אז יופי לו, הוא יגי דלי בערך מה שאת או כל אחד אחר אומר לי, וזה לא עוזר אני לא מאמינה בפסיכלוגיים אפילו לא בקצת \-:

נועה יקרה שלום רב, אני רואה שגולשים בפורום כבר הספיקו להגיב להודעתך ולכתוב לך מעט דברים. ובכן, את מספרת על הפרעת אכילה שהיתה לך (ולא ממש מפרטת מה היה ואיך) ועל שהצלחת לרפא את עצמך. זהו באמת תהליך חשוב ונהדר, אבל יחד עם זאת עולה עיסוק אובססיבי אחר: העיסוק בספורט. איכשהו נדמה כי החלפת אובססיה באובססיה: במקום מזון ודימוי גוף, הפך לעיסוק בספורט... אני יכולה להבין מעט ממה שממלא את הצורך שלך בספורט, ובהכרות שלך עם האנשים שם...זה באמת הופך את כל העניין למשהו שהוא מעבר לרק ספורט. זה ספורט, זה אנשים, זה חברותא, זה תקשורת, חברות.... את מביעה התנגדות קשה ללכת לטיפול, ולמרות שאינני מסכימה עם זה, אני יכולה להבין את המקום בו את נמצאת כרגע. אין לי אפשרות לעזור לך במטה קסם, אבל אולי היה כדאי שתשתפי מישהו שאת מרגישה שיכול להבין אותך ויש לו גם רקע בטיפול/חינוך: מורה בביה"ס, היועצת, רכזת שכבה, אחד ההורים...או כל אחד אחר שנראה לך מתאים ובעל דיעה שמקובלת עליך. חשוב שתנסי לבדוק מה את יכולה לעשות בקשר לנדון, כי אני מאמינה שכשתתגייסי, עצם הריחוק שלך מהחבר'ה בחדר כושר עלול להרע את מצבך ולגרום לך לדיכאונות ורגשות קשים. חבל, לא? בברכה, טלי

הנה אני הפרט על ההפרעות האכילה, הייתי מפחדת לאכול לחמניה או לאכולאפילו יוגורט, הייתי אוכלת כל יום 4 או 5 פירות וזהו, ועם הייתי אוכלת ורמלי בכמיות ממש קטנות כל עשר - 7 - 5 שעות תלוי מה עם זה פרי אז רק אחרי 5 שעות הרשתי לעצמי עוד משהו ועם זה פסטה אז רק אחרי 10 או 7 שעות רשתי לעצמי עוד משהו, אז לא הבנתי כלום בנושא ובדבר, הרגתי לי את כל העצמות בגוף, הלכתי לרמכז להפרעות אכילה(את בטח זוכרת אותי כי כתבתי פה פעם[-=, את חייבת לזכור, נועה שהלכה להפוך אל הפוך עם חברה ולא רצתה לגלות להורים שלה) נראה עם תזכרי ;-}, אקיצר, הלכתי למרכז הגרועה הזה, בסוף גם סיפרתי לאמא שלי לאבא שבטח כבר אמא סיפרה, הם התנהגו עליי ממש לא יפה, וגם הרופא משפחה שלי לא אהב אותם הוא אמר שהוא מכיר את המקום הספציפי הזה, יצאתי משם והמשכתי להרזות, עד שפשוט לא אהבתי את זה שאני רזה מידי והחלתטי ללכת לדיאטנית שתתן לי תפריט שאני ייעלה במשקל(פתעום קרה מהפך) היום אני אוכלת כל 33 שעות ועם בלי לי גם כל שעה ועם בלי גם כל חצי שעה חחח, נכון אני עדיין לא אוכלת שווקלד ופיצות וגנאק' פוד כי אני לא רוצה... אבל טוב לי ואני אוכלת באמת מה שבלי. אז ככה, הציעו לי ללכת לעשות כושר כדי שבזמן שאני ימשין שהגוף ישמין בצורה יפה יותר, בגלל שששרפתי לי עצמות ושרירים משהו כזה. וכך עשיתי ונהייתי אובסיבית לזה, כל כך כיף לי עם האנשים האלו בתישע וחצי חזרתי משם היום, ו15 דקות חרי האימון(בדרך כלל זה יותר) כולם מדברים איתי וצוחקים איתי וכולם איתי ומאוד מאוד כיף לי!!!! שלא בלי ללכת, ואני אומרת לעצמי בלב שאני יוצאת לשם, זה לא טוב אני אובסיבית אולי אני ייצא משם. אבל אז אני עוצרת וחושבת על זה ככה, עם זה המקום היחיד שגורם לי לשמוח, למה שאני יפסיק עם זה? אני גם חושבת המון פעמים, מענין מה הם יחשבו שפתעום הם לא ייראו אותי יותר שם \: לא הבנתי, את מביאה התנגדות לזה שאמרתי שאני לא מאמינה בטיפולים כאלו? או שאת מביאה התנגדות בזה שלא כדי לי באמת כמו שאני אמרתי ללכת לכזה דבר.? תראי, אני מאמניה בכל מקרה שאני התגייס, שייצא לי ללכת פחות למכון כושר, אני לא יהיה בדיכאון בגלל זה רק בהתחלה יהי הלי קשה ואיכשהוא אני התרגל אחר כך, אמרו לי שהחיים בצבא נורא משנים ויותר מתבגרים מגיל 18, מישהו אמר לי שאני ככה כי אני התגבר בשלב רק יותר מאוחר, זה נכון ? (כי אני לא רוצה )-:), חברים שלי יודעים ממה אני סובלת, ההורים שלי גם כן יודעים אפילו האחים והאחיות הדודים הבני דודים, כל מי שצריך לדעת יודע, חוץ מהאנשים מהחדר כושר והיועצת שאין סיכוי שהם יידעו, יש לי תמיד חיוך מרוח על הפרצוף לא יודעת למה.... אולי נולדתי עם זה? בקיצור, האנישם שם חושבים שאני הילדה הכי מאושרת בעולם זה פשוט חיוך שמרוח תמיד על הפרצוף זהו זה, לילה טוב [-: אני ייחכה לתגובה שלך מחר בתודה רבה הא ועוד דבר, גם ההורים שלי נגד פסיכלוגיים, הם גם לא רוצים שהצבא יידע מזה וכו'.