האם ללמוד לנהוג?

שלום לכל חברי הפורום, אני רוצה בבקשה להתייעץ אתכם על בעיה שמאווד מטרידה אותי בזמן האחרון. אני בת 21 ואחותי בת ה-17 תתחיל השבוע ללמוד נהיגה. אבא שלי לוחץ עלי כבר הרבה זמן להצטרף אליה וללמוד לנהוג וטוען שהוא מוכן אפילו לשלם על השיעורים, אם אני אלמד עכשיו. אני מצידי מרגישה שמוטל עלי לחץ: מצד אחד - שיעורי נהיגה על חשבון ההורים, החברים שלי מחוסרי הרישיון מעודדים אותי, ואחותי אף נוהגת להשוויץ בפני ובפני משפחתי על כך שבקרוב היא תנהג בעוד אני הרגעתי לגילי המופלג בעזרת קו 60... אך קיים צד אחר, לצערי. טני די חרדה ללמוד לנהוג, והאמת - שמקטנות האמנתי שמקומי לא בין הנהגים בכבישים. יש לי בעיות ראייה מלידה(אני משתמשת רק בעין ימין ואין לי ראיית עומק) והבנתי שלפי משרד הרישוי אני כן אוכל להוציא רשיון, רק בתנאים קצת מחמירים, ולא אוכל עפ"י החוק להוציא רשיון על אופנוע ומשאית. אני יודעת ומבינה שאני כן אוכל לנהוג, אך אינני מרגישה בטחון. רבים מכם ודאי חושבים שכמה שיעורים עם המורה והבטחון יגדל, אך אני משוכנעת שלא. כשאני נוסעת עם אימי, אני מפחדת כשהיא נוסעת במדרון (קרוב לודאי בגלל הראייה), אני הרבה פעמים לא מבחינה בפרטים (היכן הרמזור הרלוונטי, עד כמה הרכב קרוב למדרכה). לפני שנה וחצי, חבר שלי לימד אותי לנהוג על הרכב של ההורים שלו (אני יודעת, זה באמת היה ממש לא בסדר, היום לא הייתי חוזרת על אותה הטעות). למדתי מהר, כי יש לי חוש טכני מסוים והתלהבתי מהנהיגה. נהגתי כמה דקות באיזור פתוח ללא אנשים. המזל היחיד שהיה לי (חוץ מזה שלא ראה אותי שוטר) היא שהחבר ישב לידי. למה? כי כמעט פעמיים דרסתי מישהו שרץ בצד שלא הבחנתי בו בכלל!!! (בחושך אני בכלל על הפנים...) מה הייתם עושים במקומי? לומדים לנהוג, מוציאים רשיון בידיעה שאתם לא עושים את הדבר הנכון? או מוותרים? האם אדם שיודע שהוא עתיד להיות נהג מסוכן צריך ממניעים חברתיים ואגואיסטיות לנהוג בכביש? והאם החיים הם חוויה מסוכנת שאנשים פשוט משתלבים בהם על כל המשתמע מכך?? כל עצה ודעה תתקבל בברכה!!

דנה שלום רב, את מציגה כאן בעיה מורכבת, בעלת רבדים שונים. ישנו הרובד המשפחתי, בו את מתארת לחץ משפחתי להתחיל ללמוד, ואפילו קבלת מתנה מההורים שישלמו עבור השיעורים. ישנו גם הרובד החברתי, של חברים שיש להם רישיון ולוחצים ללמוד, ואף הידיד שלך שלימד אותך לנהוג במכוניתו (ואת צודקת, דבר שכזה אסור שיעשה!!!). ויותר מכל אלו, יש את הרובד האישי שלך, שבו אני בעיקר שומעת חרדה וחשש ממה שעלול לקרות כשתנהגי. אבל - אני לא ממש הצלחתי להבין עד הסוף מה את עצמך באמת רוצה, ומה תיהינה ההשלכות של ההחלטות שלך על פני כל הרבדים שהזכרתי. אחכה לתשובותייך, ונמשיך משם.... בברכה, טלי

היי טלי, מה אני באמת רוצה.... שאלה טובה.. נראה לי שאני לא כ"כ מעונינת וחושבת על האפשרות מתוך ידיעה שרשיון זה דבר חשוב ותורם. היו תקופות שרציתי, היו תקופות שהחלטתי שלעולם לא. אני ממש לא שלמה עם עצמי. לפעמים חשבתי שאני לא מעונינת לנהוג כי אני באמת חרדה, אבל היום אני יודעת שזה לא מדויק. יש לי סיבות: אני רואה בעין אחת ואין לי ראיית עומק, אין לי חוש התמצאות (למרות שאת זה אני מאמינה אפשר לתקן ע"י התנסות בנסיעות) ובתקופות שעבדתי בבקרים, בערבים העין שלי היתה "עייפה" ולא הייתי מסוגלת לקרוא או לשחק במחשב (הרופא אמר שזה בגלל שהרבה לחץ נתון על עין אחת) היום אני כבר לא עובדת, כי לא הצלחתי לשלב בין עבודה ללימודים.. ושוב חזרה לכבישים, מפחיד אותי לחשוב שעם כל מכלול הבעיות אסתדר בכביש כמו שצריך. יתכן שהכל יהיה מצויין, עד שיום אחד אחזור מהעבודה עם כאב ראש ועיניים (התקפים שהיו לי בתקופה שעבדתי ולמדתי וזה היה בלתי נסבל) ואצטרך לנסוע הביתה ולכי תדעי מה יקרה בדרך.... הכוונה שלי שלדעתי נהג לא יהיה נהג טוב אם הוא עירני מספיק או נתון להשפעות של עייפות ובכלל. עכשיו את ודאי חושבת שאני לא מעונינת ברשיון. אולי. אבל.............. מה אני אעשה בלי רשיון? עכשיו זה לא ממש מפריע אבל יכול להיות שזה יגביל אותי במציאת עבודות, בהסעת ילדי, בזמינות.... הלוואי והייתי באירופה.. שם רוב האוכלוסיה נוסעים ברכבת במחיר שלא משתלם להחזיק מכונית!! הייתי רוצה לדעת שאני אנהג והכל יסתדר מצויין, אבל אני חוששת שיש דבר או שניים במחשבתי הפסימית לכאורה. אני חושבת שאני לא אהיה אף פעם שלמה עם כל החלטה. אם אני אוציא רשיון, אני אחשוב שההחלטה אולי היתה שגויה ולא אסע למקומות מרוחקים אף פעם ואם אני לא אוציא רשיון אני ארגיש קצת לוזרית..