טירוף

אני לא בטוחה באיזו שנה אבי חיי מבחינה מנטלית, אבל אני כבר "ילדה גדולה" שחיה באופן כזה שהכל נכפה עלי כולל מה יהיו דעותיי הפוליטיות ומה אני אעדיף לאכול. יש לציין מדובר באדם קשה ואלים לפרקים. ואני מדגישה "לפרקים" כי רוב הזמן יש ממנו נחת ושקט...מה שגורם לי לרצות לשמור עליו ולהגן עליו על אף מה שהוא גורם לי. כל זאת למרות שלפעמים אני יוצאת מדעתי מרוב שאני צורחת עליו שינסה כבר להבין שלא הכל בדרכו ולא כל דבר ניתן להשיג אפילו באלימות. אני מתאמצת כ"כ להגיע עליו עד שאני מרגישה שאני עצמי מתפרקת לחלקים ולא מצליחה להתחבר. עד כדי כך שאני בעצמי מתנהגת בדרך אגרסיבית ומעט אלימה כלפי אנשים שמנסים לעזור ולהתקרב. הצרה היא שתמיד יש שני סרטים קבועים וחולניים: או שהוא נרגע לגמרי ושוכח הכל. חוזר להיות אדם רגוע וחייכן וכולם צריכים, כולל אני, לשחק את המשחק שלו ולהעמיד פנים שלא היה ולא נברא. או שהוא נפגע נורא ואז הוא פשוט מתעורר בבוקר, מציץ לתוך החדר שלי, אומר "בוקר טוב" ונועל אותי בו... לי בעצמי קצת קשה לשמור על קור רוח ובגרות נפשית כאשר אני קמה בבוקר ומגלה שאני כלואה כמו ילדה בת 16, רק בגלל שהוא החליט שלא התנהגתי מספיק יפה אתמול... ערבתי משטרה וערבתי עובדת-סוציאלית אבל אני לא, ושוב אני חוזרת-אני לא-מסוגלת לעשות צעד שיזיק לו! מה עושים? מחכים עד יעבור זעם?

שלום רב, את שואלת שאלה, אך נראה שאת עצמך יודעת את התשובה עליה. " מחכים עד יעבור זעם?" אבל את יש "שני סרטים קבועים"...אז לאן הזעם יעבור, ומתי הוא יחזור.... השאלה היא לא מה ניתן לעשות, כי ללא ספק ניתן. אמרת שעירבת את המשטרה, אך את לא רוצה לפגוע בו. שני הנתונים לא מסתדרים בכפיפה אחת. יתרה מזו, אם ערבת את המשטרה, היא היתה אמורה לפעול בצורה כלשהי, וכמוה גם העובדת הסוציאלית. אם המערכות כשלו, אפשר לשוב ולהתלונן, לפנות לדרגות גבוהות יותר וכדומה. אבל אני לא משוכנעת עד הסוף שאכן זה מה שאת רוצה. בתחושתי קיים בלבול בין הצורך שלך לחיים "נורמליים" לבין הצורך להגן על אביך, ועל התנהגותו. עליך להחליט ראשית מה את רוצה מעצמך ולעצמך...אחרי זה הכל יהיה פשוט יותר. בברכה, טלי

המערכות כשלו ולא רק הן גם אני ניסיתי לענות לפחות 10 פעמים על ההודעה הזו כתבתי ומחקתי אין עם מי לדבר לא בבית, לא בחוץ, לא בתוך תוכי פנימה הכל ריק ושותק ואטום כמו שרק מגיע לי תודה