לטלי ושאר העו"סים

היי. אני רוצה לשתף בהרגשה מאד קשה שלי. אני עו"ס5 שנים . עבדתי בעבר ברווחה וכיום אני עובדת באפן פרטי (יש לי תואר ראשון בלבד) , בהצלחה רבה. מעולם לא נהנתי מעו"ס כמו בשנה האחרונה. אז מה הבעיה? ההתייחסות לעו"ס שעובד באפן פרטי (שוב אני מתייחסת לבעלי ב.א) מצד שאר העו"סים היא כאל שרלטן. למרות שברווחה עסקתי בתחומים "כבדים" יותר (ועדות החלטה,קביעת מסוכנות,תסקירים.......),כל עוד הייתי ברווחה היתי מספיק מיומנת ברגע שאני עובדת באפן פרטי אז אני שרלטנית. קשה לי מאוד שמתיחסים אליי כך ,ביחוד לאור העבודה הנהדרת והשינוי שמצליחים לעשות מטופליי. דבר נוסף,אני מנסה לברר לגבי המשך לימודים ,אם כתואר ואם כלימודי המשך ובכל מקום אליו אני פונה ושואלים מה אני עושה אני נתקלת בתגובות של זעזוע עמוק.האם לדעתכם מקבלים "אנשים כמוני" ללימודי המשך,האם גם באקדמיה יתיחסו אליי כשרלטנית מבלי בכלל לבדוק מי אני ומה אני?. האם יש בכלל טעם לנסות להרשם ולנסות לעבור ראיון קבלה או כל מה שמחכה לי זו השפלה?. זה אולי נראה לכם שולי מה שכתבי פה אבל זו דילמה ענקית - מצד אחד הצלחה ונאה בעבודה ומצד שני תחושה שאין לאן להמשיך. מצד אחד אהבה גדולה לטיפול ומצד שני פגיעה כ"כ דווקא מעמיתי למקצוע. אשמח לשמוע מה אתם חושבים,אולי זה יעזור לי לעשות קצת סדר בהרגשה. הרבה תודה.

לעו"ס שלום רב, אני מאד מבינה את הבעיה עליה את מספרת בהודעתך. גם אני, כמוך, פתחתי קליניקה פרטית בטרם לימודי התואר השני והרגשתי באופן צורם ביותר את תגובותיהם של הקולגות שלי שעובדים כשכירים. גם אנשי האקדמיה, ובוודאי לא אלו הנחשבים ל"קליניים" אהבו את הרעיון. בטפסי ההרשמה לתואר השני לא הזכרתי את העבודה הפרטית אפילו לא בפסיק, והשארתי אותה מחוץ לתחום. רק אחרי שהתקבלתי, במהלך הקורסים והפרקטיקומים סיפרתי על העניין, אך גם בצינעה יתרה. העלית כאן בעיה לא פשוטה. מחד, לאף אחד אין זכות לומר לך מה טוב לך לעשות, אם החוק מאפשר לך (והוא מאפשר), ומאידך, אני מאמינה שהפטרוניות וההתנשאות אולי שאת חשה מצד מטפלים ותיקים או אנשי אקדמיה "קליניים" נוב מהאמונה שיש צורך בדרך ארוכה הן מבחינה לימודית והן מבחינת צבירת הניסיון בשטח על מנת שתוכלי להיות מטפלת ראויה וטובה. אין פה צד צודק וצד לא צודק. יש טיעונים חשובים ונכונים לכל צד. את רק צריכה להחליט עד כמה את מעוניינת להיות תחת המתקפות של הסביבה המקצועית שלך. בברכה ובהצלחה, טלי

היי טלי. דבר ראשון תודה על התשובה המהירה והכנה. אבל.......... אם היתי קודם 90% מיואשת אני עכשיו 110%. מה עושים במקרה כזה? בכל מוסד אקדמי רוצים שתעבדי במקביל ללימודים ("כדי שתוכלי להביא מקרים מהשטח") אז אני חייבת להגיד שאני עובדת באפן פרטי (אני לא עובדת במקביל בשום מקום אחר),אם אגיד שאני לא עובדת בכלל , לא יסכימו לקבל.מלכוד? מצד שני חשוב לי ללמוד ולהתפתח מקצועית. מה לדעתך נשאר לי לעשות? האם האופציה היחידה היא לעשות הסבה ולעזוב את העבודה הטיפולית שאני כ"כ אוהבת?. מצד אחד לא רוצים שאנשים לא מיומנים וללא השכלה מספקת יטפלו ומצד שני לא נותנים את האופציה ללמוד. בבקשה תייעצי לי מנסיונך,מה לעשות במצבי. תודה