איך יודעים כי נגמר?

מה עושים שפעם ראשונה אמיתית בחיים מרגישים כי אזלו כל הכוחות? שאני שבר כלי? שאין לי כבר שליטה על גופי ועל מה שקורה לו? שאין לי מינימום יכולת להתמודד ולספוג רגשות קשים ולא נעימים? ומה לעשות שמיום ליום, מרגע לרגע, את מאמינה שאת גוססת ועומדת למות? (סליחה שזה לא קשור לאומנות. זה פשוט גם לא קשור לתעסוקה וזוגיות. זה פשוט לא קשור לשום דבר נורמאלי)

אורנית יקרה, מה עושים? אוספים את שארית הכוחות שנותרה, גם אם היא קטנטנה, ואף מזערית, והולכים לטיפול, הולכים לקבל עזרה. זה הכי חשוב, יותר מכל דבר אחר. טיפול יכול להיות דרך קופ"ח, דרך המרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגורייך, דרך מטפלים פרטיים ועוד ועוד דרכים. החשוב הוא להשיג עזרה, וכמה שיותר מהר. הסבל שניכר מדברייך, הוא כואב וקשה. אני משוכנעת שהיית רוצה להפסיק אותו, לנוח קצת. פני לעזרה. ויפה שעה אחת קודם. טלי

ראשית, אני לא יקרה. המילה הכתובה הזו, עם מיטב כוונותיה, לא תכסה על תחושת האפסיות שנותנים לי האנשים הקרובים אליי ביותר. כאילו אני זבל, אני כלום. שנית, אין לי כוח לפרוס מחדש את הסיפור הזה... אין לי כוח לדבר...גם לא לשתף...גם לא להפסיק להעמיד פנים שאני במקום מוצלח ומאושר (דבר שאני מצטיינת בלעשותו). עלי למצוא תחילה את הכוחות בתוכי ורק אח"כ אחליט אולי שאני חשובה יותר מכל דבר אחר ולחזור לטיפול (כן, יש לי כבר מטפלת ולא ממש בא לי לוותר עליה), או את שאר הדברים האחרים. נכון לעכשיו, ידי כבולות אפילו מלקבל טיפול רפואי לבעיה מסויימת. נכון לעכשיו המנוחה הרבה גורמת לי המון ייסורי מצפון. מכל ניסיונותי להשיג עזרה, או לפחות לבקש מהקרובים לי את מרחב הפעולה, יצאתי מרירה, מתוסכלת וכועסת. טוב, אסור לכתוב יותר מדי. ביי ותודה

דוקא עכשיו מפחיד כל כך לחזור לטיפול, בדיוק כשהפצעים שתמיד נשארו פתוחים, נדרסים ומדממים. אני מפחדת שהטיפול יחליש אותי יותר. החיטוט בפצעים יעורר אצלי סבל בלתי אפשרי. אני חוששת שמידת השנאה העצמית שלי, שהגיעה לשיאים שלא יאמנו, יגרמו לי להתפש כמשוגעת. אילו הסיבות שבגללן אני מחליטה "לזרום" עם חיי ולתת להם להתוות את דרכי למקומות חלשים, לא הוגנים, כאובים. אני מרגישה לא אהובה ואף מנוצלת ויש לכך סיבות. החיים יפים. אני יודעת שבצורתם הייחודית החיים יפים ויקרים כל כך... אך אני שנאת כל יום, כל שעה. כל רגע. החולשה ואפיסת הכוחות מנתבים את דרכי למקומות מאוד אפלים, מאוד פסימיים.