האם פעלתי נכון

בתי בת 42 חולה מזה 10 שנים בסכיזופרניה פרנואידית, שבע שנים טופלה באופן פרטי,היא נטלה לא בקביעות ריספדאל, בשלוש שנים האחרונות טענה שהיא כבר לא חולה , השליכה את הכדורים, לאט לאט מצבה התדרדר, בשנה האחרונה התפטרה מהעבודה, ניתקה קשר עם כל הסביבה המוכרת שלה, ראתה בנו המשפחה הקרובה אויבים, רזתה להחריד שמעה קולות בעיקר מאלוהים,ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותה לחזור לטיפול הפסיכיאטרי, אבל לצערי לא הצלחתי, בחודש האחרון כשאבדה כל קשר עם המציאות, לאחר שהגעתי למסקנה שאין מנוס מאשפוז בכפיה התחלתי לפעול בכוון הזה והצלחתי, היום אושפזה במחלקה סגורה עם כעס גדול כלפי, עד כדי כך שכאשר התקשרתי למחלקה לא הסכימו לבקשתה ומאחר שהיא בגירה למסור לי שום אינפורמציה לגביה, היא גם שלחה לי מסרון בזאת הלשון " עשית פשע נוראי בזה שאשפזת אותי, את לא אמא שלי יותר ואל תצרי איתי שום קשר, את אבדת בת" , לציין כי ועדה של 3 פסיכיאטרים המליצה על אשפוז כפוי. לכן שאלתי היא האם טעיתי? האם הייתי צריכה להמתין עוד קצת?האם יש סיכוי שהיא תסלחי לי? אני שואלת למרות שבפגישה האחרונה איתה הבחנתי בהתדרדרת במצבה עד כדי כך ששאלה אותי על ידי מי נישלחתי להרוג אותה, ושהיא קיבלה מסרים כי אני וכל מכריה גויסנו על ידי המוסד נגדה, דוקטור אנא ענה לי בהקדם כי למרות שאני בטוחה כי רציתי לעצור אותה מלהתדרדר לתהום ושהיא מאוד קרובה לכך, אני מאוד מרגישה רע עם זה מקווה לתגובה בהקדם מאחר שאני מרגישה מאוד רע ולמרות שעד שאושפזה הרגשתי שאני פועלת נכון וכי לא נותרה לי אלטרנטיבה אחרת , אחרי האשפוז אני מפקפקת במעשיועדיין שואלת אם הייתי צריכה לחכות עוד קצת תודה על ההתיחסות מרי

עשית מעשה נורא - הכנסת את בתך למתקן כליאה בו מתעללים באנשים ופוגעים בזכויות האדם שלהם. אני עברתי אונס פסיכיאטרי דומה, כפיה, אלימות, שרירותיות, קשירות, פלישה אל תוך הגוף במזרקים. הכל בשם "מחלות" נפש דימיוניות וגזעניות. הדבר הנכון כרגע הוא לשכור עורך דין טוב ולחלץ אותה מהתופת.

נחום תודה על התגובה, אבל בתי כבר שלוש שנים לא הסכימה לא לקבל תרופות ולא לבקר אצל פסיכיאטר, מצבה התדרדר, הפסיקה פשוטו כמשמעו לאכול, היא רזתה מאוד, הפסיקה לעבוד, ניתקה קשר עם כל העולם,טענה כי השתילו לה מיקרופונים בגוף על מנת לצותת לה, כמו כן התקינו לה מצלמות בכל הבית על מנת לצלם אותה, כי צילמו אותה גם ערומה, היא טוענת ששמעון פרס איים להרוג אותה, שכולנו כולל המשפחה הקרובה מגויסים על ידי המוסד ועוקבים אחריה 24 שעות ביממה, בפגישה האחרונה שלי אתה לפני האשפוז שאלה אותי על ידי מי נשלחתי ואם באתי במטרה להרוג אותה, היא כבר שנה לא עונה לטלפונים כי היא חושבת שעוקבים אחריה, היא טוענת כי היא משוחחת עם אלוהים וגם שומעת אותו, לדבריה הוא מינה אותה לשליח שלו , היא לדבריה מקבלת מסרים מהתקשורת, לכן נחום האם לדעתך הייתי אמורה לשבת בחיבוק ידיים ולתת לה להתדרדר לתהום? נחום על מנת להציל את בתי בחרתי בדרך הקשה, האמן לי מאוד קשה לי, עשיתי זאת לאחר שמיציתי הכל על מנת לא להגיע לרגע נורא זה אבל תאמין לא נותרה לי ברירה אחרת,נחום היא טוענת כי אלוהים בקש ממנה להתנתק מכל הסביבה המוכרת שלה וכי הבטיחה לו לציית לכל פקודה שלו, לכן נחום מאוד חששתי, חרדתי מהפקודה הבאה שלו ואני בטוחה כי כפי שצייתה לו עד עכשיו היא גם תציית לו אם יבקש ממנה לקפוץ מקומה שביעית או תפגע במישהו אם תרגיש כי היא מאויימת על ידו, שוב אני אומרת לך נחום מאוד קשה ליעם החלטה זו מצד אחד אני בטוחה כי פעלתי נכון ומצד שני כמו כל אמא מרגישה רגשי אשמה, בגלל תחושות אלינו פניתי לפורם נחום שוב תודה על התגובה ואם תרצה להשיב הייתי מציעה לך לקרא את דברי כמה וכמה פעמים ואז אשמח מאוד אם אקבל ממך תגובה נוספת לדברי מאחלת לך ולכל הפורם שבוע טוב והמשך ערב נפלא

קוראים לזה: "משפחתיאטריה". זאת תופעה שגורמת למשפחות להתאחד סביב ההשקפה הפסיכיאטרית\סוציאלית השנויה במחלוקת, ולהביט בבן המשפחה המתוייג דרך משקפיים "פסיכיאטריות", דהיינו לייחס לכל אמירה שלו, סתמית ככל שתהא משמעות של "סימפטום", להאמין אמונה תמימה ש"ההתמדה בטיפול האמבולטורי" היא מצווה מדאורייתא והכרח עליון, לקבל כאמת מוחלטת כל הגיג דבילי שיוצא מפיו של כל בעל דיפלומה של "פסיכיאטר", מטומטם ואוויל ועילג ככל שיהיה, ועוד כהנה. התוצאה היא שאותו בן משפחה לרוב מרגיש במצור "מצדתי", הוא חש חוסר אונים מהעיסוק האובססיבי ב"מחלה" שלו בביתו פנימה (כשבמקרים רבים המחלה היא בסך הכל תוית ריקה ומשפילה), ומבין שהמשפחה שאמורה היתה לגונן עליו, משמשת כעת מעין שגרירות אקטיבית של הממסד הפסיכיאטרי. התגובה של בתך ליחס המשפחתי כלפיה טבעית וצפויה ואנושית מאד. אני לא כועס על המשפחה שלך שגם היא קורבן של השיטה, אלא על השיטה עצמה, ועל הפסיכיאטרים שמובילים אותה בגאון. לדעתי אתם צריכים לקבל תובנה למצבכם המשפחתי, ולראות את הדברים כך: פסיכיאטריה היא לא מדע מדויק. האשפוז של בתכם כנראה (סטטיסטית) לא היה חוקי, והמטרה עכשיו הוא לשקם את האמון ביניכם ולהוציא אותה מהציפורניים של הפסיכיאטרים. מחלקה סגורה זה גיהנום, ואף אחד לא מתרפא שם מכלום. המהות של המחלקות הסגורות היא לצלק בני אדם ולפשוע כלפיהם. חייבים להוציא אותה משם ולמצוא דרכים אחרות והומניות יותר לעזור לה להתמודד עם החיים. אני לא בטוח שזה אפשרי כי אני כמה שנים אחרי אשפוז כפוי ועוד לא השתקמתי נפשית מתחושת האונס הברוטאלי שעברתי שם. אבל שווה לנסות

ד"ר אני אודה לך מאוד אם אקבל תגובה בהקדם לפנייתי "האם פעלתי נכון" ד"ר מאוד חשובה לי חוות דעת מקצועית בתודה מראש ושבוע טוב

שלום שושנה. את שואלת אם פעלת נכון כשפנית לפסיכיאטר לגבי ההתדרדרות הנפשית של בתך. כמו כן את שואלת אם אשפוז כפוי היה הדבר הנכון. ניכר שאת במצוקה – הרי אשפוז כפוי היא חוויה קשה ביותר – למתמודד עצמו אבל גם לבני משפחתו. שלילת האוטונימיה של אדם, ללא קשר עד כמה הוא פסיכוטי – היא תמיד חוויה שטומנת בחובה מימד של טראומה. בראיה יותר רחבה מדובר בשאלה מוסרית עתיקת יומין – האוטונומיה של הפרט אל מול טובת החברה ("autonomy vs beneficence"). אין ספק שכשהפרט מסכן את החברה יש צורך בהגבלת חירותו אולם ההגדרה של מסוכנות היא לא תמיד ברורה, הן בהיבט הפלילי והן בהיבט הנפשי. למשל, בהיבט הפלילי אנשים נכנסים למעצר על איומים בלבד (כלומר לפני שביצעו עבירה של ממש). בפסיכיאטריה יש צורך להעריך את המסוכנות הפוטנציאלית של המטופל עקב מצבו הנפשי. כך פסק המחוקק. בד"כ האשפוז הכפוי מגיע _אחרי_ שהמטופל כבר תקף או סיכן את עצמו אך לעיתים יש צורך להעריך את המסוכנות _לפני_ שזה קורה ולפעול בהתאם. העתונים מלאים בדוגמאות של מטופלים פסיכיאטרים שלא אושפזו למרות שבני משפחותיהם התריאו על החמרה במצבם ובהמשך קרו אסונות. אז לגבי המקרה שלך: 1) כאמור, יש מקרים רבים (לצערנו) של מתמודדים שחוו החמרות פסיכוטיות קשות כגון מחשבות שווא של רדיפה (כפי שאת מתארת) כולל איומים כלפי בני משפחתויהם שלא אושפזו בשל דאגה של המשפחות וחשש מפני בתי חולים פסיכיאטרים בשל סטיגמה שלצערנו עדיין רווחת בחברה (וגם בפורום זה) שבתי החולים הם "מתקני כליאה" וכד'. לעיתים התוצאה היתה הרת אסון (ויש לזכור שמעל 10% מהמתמודדים עם סכיזופרניה מתאבדים ובמקרים מסויימים תוקפים קשות תחת השפעה של תכנים פסיכוטים). 2)את לא צריכה להסתובב עם תחושה של אחריות על האשפוז – הרי את רק הבאת לידיעת הפסיכיאטר המחוזי את מצבה. הוא זה שהחליט על האשפוז מתוקף החוק בישראל מכיוון שהעריך שהיא עלולה לסכן את עצמה או את סובביה. זאת לא היתה החלטה שלך. לפעמים בני המשפחה לוקחים על עצמם את כל האשמה על האשפוזים וההחמרות הנפשיות של יקיריהם כשבמציאות זה כלל לא אשמתם. יתרה מכך, הם ניסו לעזור, לגונן, לתת מרחב, לבוא לקראתם. אבל לפעמים, מה לעשות, מצב פסיכוטי הוא כה קשה שהמשפחה אינה מסוגלת לעזור, במיוחד כשבני המשפחה עצמם נתפשים כחלק מהמערכת הפסיכוטית (כמו במקרה שאת מתארת). 3) אז האם האשפוז הכפוי של בתך היה מוצדק? אין לדעת בוודאות. אני גם לא מכיר את המקרה הספציפי. האם הסיכון של אי האשפוז היה יכול להוביל להתדרדרות נוספת עד לכדי סיכון ממשי של עצמה או סובביה? בהחלט יכול להיות לפי מה שאת מתארת. אם זהו המקרה, בהחלט יכול להיות שהאשפוז היה המוצא הנכון במקרה זה. 4) והאשפוז לא חייב להיות רע בכלל. ברוב המקרים, כשהתכנים הפסיכוטים חולפים בעזרת טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי וגישה אמפתית של הצוות במחלקה, יש הזדמנות להשתמש בכלים של המחלקה לצורך שיקום במובן הרחב של המילה – והרי לכל אחד מגיע הזדמנות להביע את עצמו, לחיות חיים מלאים, מספקים ויצירתיים. גם למתמודדים עם סכיזופרניה. 5) לגבי שיקום – האשפוז הוא הזדמנות להתחיל תהליך שיקום אינטנסיבי. הרי במחלקה יש צוות רב מקצועי כולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מרפאות בעיסוק ועוד. הטיפול בתרופות הוא רק היבט אחד של הטיפול ולאו דווקא החשוב ביותר. השיקום צריך להיות לפי רצונה של המטופלת תוך הצגת כל האפשרויות (ויש הרבה, כגון מגורים, תעסוקה, לימודים, פעילות חברתית ועוד ועוד). הדגש הוא על התאמת תכנית לפי רצונה של המטופלת ובהתאם ליכולותיה. בניגוד למה שאולי שמעת, רוב המסגרות השיקומיות מכבדות את האדם באשר הוא וכוללים מגוון רחב של פעילויות חברתיות ויצירתיות. העובד/ת הסוציאלי/ת במחלקה (אם אין שביתה) מכיר/ה היטב את כל האפשרויות השיקומיות בארץ. צריך לדבר אתו/ה. 6) תמיד יהיו אלה שינסו לגרום לך להרגיש אשמה. את לא. את לא אשמה במצב של בתך, את לא אשמה באשפוז שלה. את הורה שאוהבת את בתך, חששת מפני הנורא מכל ולא רצית לעמוד מנגד ולחכות לאסון בהתהוות. בסופו של דבר בתך תבין זאת, (גם אם היא לא תסכים אתך) וברוב המקרים שאני מכיר המתמודדים משלימים עם הוריהם לאחר שחל שיפור במצבם. בברכה, ד"ר אהוד ססר