עכשיו גם לא אוהבת סופי שבוע...

עד לא מזמן היתי מאלו שמחכות בקוצר רוח לשישי-שבת, לסוף השבוע, למנוחה. עכשיו כבר לא! הסופ"ש מזכיר לי היטב את החסר! כשזה התור שלו לקידוש אצל ההורים שלו הרי שבלתי נמנע ממני להיות שם עם תינוק, בן אחותו. כשזה התור אצל אבי יש מן מתח נוראי באויר והעצבים בתוכי משתוללים. היום לדוגמא ממש התעצבנתי בתוכי על למה אבי עדין לא פירק את הלול. הלא ביתי בת ה3 גדולה לזה. ואין בו צורך והוא ממש מזמן במראהו: סדין, מגן ראש, שמיכה, משחקים. כבר בקשנו ממנו לפני יותר מחודשיים ואמר "בסדר" אז למה...? אבל לפחות היתי גאה בעצמי על ששיתפתי בכך רק את בעלי ולא יצרתי מעניין זה שוב פיצוץ ועצבים קולניים... היום יום שישי, זמן למפגשים חברתיים. חברה עשתה מפגש של חברה לכבוד יום הולדתה. בבוקר הולכת למשביר לקנות לה מתנה. לא יודעת למה ואיך אבל פתאום מוצאת עצמי מגיעה ל'הלבשת ילדים' ותוך כדי שיחה בטלפון עומדת ליד פרטי התינוקות בני מס' חודשים ללא סיבה מוצדקת ושם יש תינוקת בידי עימה שנועצת מבטים, בוהה בי ומחייכת. קולטת ומצטמררת. נצבטת בליבי מעצם הסיטואציה, מעצם התחושה אותה אני מרגישה, ממה שעובר בי. הלא זה לא אני. זה לא הטבעי שבי. הטבעי שבי אמור לחייך, לשמוח, להירגע ממראה וקרבת תינוקות... לא מזמן חזרנו מהמסעדה. היתה זו הפעם הראשונה מאז בה יצאנו למפגש חברתי. הנסיעה לשם היתה עבורי עינוי. הדבר היחיד שרציתי אז להיות מתחת לשמיכה. היה מוזר, דיברתי עם מי שהיה, "שיחקתי" יפה. באיזה שהוא שלב החברה הציעה ואמרה "המון זמן לא יצאנו ביחד, אולי נלך ביחד למופע סטנדאפ, בא לי משהו מצחיק, אנו צריכות את זה"... ואני ברוב טפשותי במקום לחייך ולשתוק אמרתי לה "הדבר שאני הכי צריכה בתקופה הזו זו שינה טובה".כמובן שהיא המשיכה ואמרה "שינה זה סוג של בריחה..." אבל כאן כבר שתקתי. לילה טוב!

נטע מבינה לליבך מה שאת מרגישה זה מוקר מקווה שעם הזמן תרגשי טוב יותר .שלוחת לך חיבוק של תקווה חוזקה !