אני פה הרבה בזמן אחרון כי קשה לי..

היום היה לי יום ממש קשה התוררתי עם כאב גרון הכאב לב יותר קשה. יגעתי לעבודה עבדתי 3 שעות נספות יש קצת לחץ . אני עובדת במיפעל רפאי ושנכנסיתי להריון אז היתי חיבת להגיד למנהלת שלי כי פעם משבוע כל שתיים עובדים בהריזה בימום יום זהות עובדה שונה בלי מאמץ אבל לא חשבתי אל הרע שיקרה מה שקרה אז סיפרתי לה שהיתי בהריון שבהריון בשביל לא להרים כאבד היא אמרה בטח אין בעיה וזה ישאר בננו כי בקשתי בקיצור היום אחרית חדר לא המנהלת כן נתנה לי להרם כאבד ושהיתי בבית היא התקשרה היתי לי הרגשה שיודעת את אמת שהיתי בהריון כי אמרה לי בשיחה את בסדר אמרתי לה כן שאלה בטוח ואז אמרה אך כולם עוזרים לך תומחים בך כבר אז היתי לי תחושה שהמנהלת לא שמרה את זה בסוד כמו שבקשתי והיום בגלל הכאב גרון היתי קצת חיברת אז אחרית חדר ועוד בנות שם שאלו אותי עם בסדר אמרתי כן קצת כאב גרון ואחת פלתה בהפסקה אני מבינה שעוברת אלייך תקופה קשה עם צריכה משהו תגיד ויסתכלו אלי פיתום בפרצוף מרחם אני מאוד כאסת שהמנהלת.לנא שמרה את זה בננו ורע לי עם זה שכלום ידעים בעבודה וחלק חוץ מ3 שעם חברות שלי אחרות שם מסתכלות אלי מוזר אני עצבנית ולא מרגישה טוב חולשה כאב גרון ובמיחוד כאב לב שלא עובר רוצה לישון שיהיה לי כוחות למחר ליום חדש בעבודה ולא מצליחה .

יקירתי, קוראת את הדברים שאת כותבת ומבינה את הכאב. המקום הזה אכן משמש מעין כותל לכאב הבילתי ניתן להכלה של כולנו.הנה אני עודיני כאן , קרוב ל 9 חודשים אחרי האובדן הקשה שלי ואני עדיין קוראת,עדיין כותבת,עדיין כואבת. האובדן שלנו מלווה לא פעם בתחושות של בושה מפני אנשים. שלא ידעו,שלא ידברו. אף אני חשתי כך בהתחלה. המנהלת שלי ידעה שאני בהריון כבר בשבוע השמיני, עוד בטרם שיתפנו את ההורים. היה לי חשוב שתדע, שתבין מדוע אני מרבה להעדר ומדוע יש לי המון בדיקות. ברגישותה הרבה אמרה לי שלא תשתף אחרים עד שאתן לה אישור לכך.כשהכל נגמר , בעת אישפוזי המייגע,שיתפתי אותה בכאב הנורא ובתהליך המייסר.שיתפתי גם אחרים. בשובי לעבודה ידעתי כי רבים אינם מודעים לאובדן הקשה שלי. והאמת היא שהיה לי קשה.היה לי קשה שאני מדממת בתוך תוכי,שאני כאבלה השבה לעבודה אחרי קימה משבעה וכשואלים אותי לשלומי,אני מתחמקת וממציאה סיבות טפשיות להעדרות הארוכה שלי. עד כדי כך שבאיזשהו שלב כששאלו אותי אם הכל בסדר ומדוע לא ראו אותי כל כך הרבה זמן, סיפרתי. סיפרתי שנאלצתי לעבור זירוזים קשים במשך יומיים שכמעט הרגו אותי ולבסוף עברתי גרידה. זהו ,נגמר. העובר שלי בן ה 20 שבועות לא זכה לצאת לאויר העולם ולחיות. שיתפתי את אלה שבאמת רצו לדעת. חלקתי. בכיתי. גילית בדרך שקרובות לי,חברות ובנות משפחה אף הן עברו זאת. לא ידעתי. היה לי עצוב שלא ידעתי ושלא ניתנה לי האפשרות לחבק אותן בעת צערן אז. למה קשה לנו שידעו שעברנו הפלה כואבת?? מדוע אנו מתביישות בכך?? אם המנהלת סיפרה לאחרים, אין לי ספק שהדבר נעשה מתוך אהבה ודאגה לי ולא מתוך רצון לפגוע. מדוע אין לנו בעיה לספר על ניתוח מורכב אחר שעברנו אולם אנו מ ת ב י י ש ו ת כן מתביישות בעובדה שאיבדנו ילד??? אני מאמינה שרגשות האשמה הן הן שמציפות אותנו ומקשות על עצמינו לקבל בזכות, את החיבוק והאהבה שכל כך מגיע לנו לקבל. הניחי את הכעס על המנהלת בצד. איתו הניחי גם את רגשות האשמה המייסרים. די לכעס,די לאשמה. תני לאחרים להבין שאת אבלה וכואבת,רבים ישמחו לחבק אותך ולתת לך אוזן קשבת וכתף גדולה לבכות עליה. אני מרגישה שאת נלחמת בתחושות שלך . את כואבת ואבלה. איבדת דבר יקר. סילחי לעצמך,סילחי לסובבים אותך. את לא תאמיני כמה כוח ניתן לשאוב מעצם השיתוף. עשרת ימי תשובה,יומיים לפני יום הדין. די לאשמה. שולחת לך חיבוק גדול ועצום. גמר חתימה טובה .

כן בהחלט יש הרגשה של השמה יש אנשים שידעים ומחזקים ויש את אלו שלא חשבתי אל זה הבנתי שגם אלו שלא וידע את מה שקרה לי זה בא ממקום שאולי לא רוצים לדבר איתי אל זה כי פוחדים להפטוח את הנושא כי זה כאב גדול . היום התוררי בהרגשה שגם עם מדברים ומסתכלי אלי מוזר אז לא צריך להתריד אותי ! ומה שחושב זה שבה" יש לי בעל אוהב מחזק שתמיד תאוג לעזקיר לי שאנחנו עוברים את זה יחד. ומקבלת המון חום ואוהבה מהמשפחה שלי ושלו . ויש כמה חברות ממש טובות שגם מחזקות ואל זה צריכה לחשוב ולשוף כוח .... והמון תודה לך אל התמיחה וגמר חתימה טובה !