מינה צמח

שלומי, אתה מוכן לחזור על תוצאות הסקר הקודם, נראה לי שפיספסתי אותן... אולי הסקר הבא יהיה בנושא... למה כולם אומרים ששני המינים יכולים להתחיל אחד עם השני, אבל בסוף תמיד משאירים את התפקיד לגברים... ואולי רק הנשים משאירות את התפקיד לגברים המבולבלים, שמחכים באותה מידה שיתחילו איתם? ולמה תמיד הנשים נשארות במצב של "להתקשר לא להתקשר", וכלל לא מעלות על דעתן את המצב הפשוט של "להתקשר וזהו כדי לגמור עם כל הבלאגן הזה"? למה?

בעיקרון זה נכון אבל הנשים משחקות את תפקיד ה- dame in distress שתוכנת בהן מראש ומשאירות את העבודה האקטיבית יותר (התחלת קשר) לגברים הגברים של היום, עם כל השיוויון והפמיניזם כולל עצלנותם הטבעית, מחכים שאולי אולי כבר יקחו מהם את התפקיד המפוקפק של להיות היוזם (ולפעמים החוטף סירוב בפרצוף)... במקרה ששני הצדדים מחכים לתגובה אקטיבית של הצד השני, שוב נכנסת המסורת לתמונה והנשים שיושבות בבית (ומתות כבר לקבל תשובה של "נהניתי בואי ניפגש שוב") כבולות בכבלי ה"זה לא מקובל להתקשר לגבר צריך לחכות שהוא יתקשר אלייך" ואז יש שתי אופציות: המסורתיות ממשיכות לחכות לתשובה - שתבוא או לא תבוא והפמיניסטיות המודרניות מתקשרות לגבר כדי לחוות את דעתן ובדרך לקבל את התשובה שלו מפגש של מסורת עם חידוש עד שיבוא מישהו ויקבע את מיקומו של העניין הזה אחת ולתמיד

בוקר טוב, השאלה הזו נוגעת לך באופן אישי ? סתם שאלה. ולעצם הענין, גם לגברים זה די קשה. לפי מה שהבנתי, דברים באמת השתנו בנושא הזה ונשים כן מתקשרות ויוזמות. זה לא מה שהיה פעם. מנין לך שהמצב באמת כמו שאת אומרת ? למעשה, מדובר כאן בגילוי של הרגשות. קשה לאנשים , בין גברים ובין נשים , לגלות את אשר על ליבם , ולהיות כנים ופתוחים ביחס לרגשותיהם. אז אולי אפשר להרחיב את השאלה. למה זה קשה לנו ? גילוי הרגשות , ודיבור פתוח עליהם, היה חוסך להמון בני אדם , משברים וסכסוכים ועגמת נפש. זה היה יכול להציל המון "חיי נישואין" לא בריאים וצולעים. אז למה אנחנו לא נפתחים ? למה קשה לנו לדבר חופשי ופתוח על רגשותינו ?

אולי כי כיצורים חברתיים אנחנו חוששים מהאפשרות של דחיה חברתית?

איך השאלה יכולה לנגוע בי באופן אישי??? אני כבר מזמן עברתי את שלב הציפיה לטלפונים. אבל מה... כשזה קרה, אז בזמנו, אני פשוט לא הייתי יכולה לעמוד במתח ובחוסר הוודאות והתקשרתי. אבל אני מודה שגם אני לא פעם חיכיתי לטלפון המיוחל, שהרי משמעו הוא חיזור ומי לא רוצה שיחזרו אחריו... כיום, כשחברות שלי נתקלות בבעיה הזאת , של להתקשר או לא להתקשר, אני תמיד אומרת תתקשרי! את רוצה לדעת מה קורה איתו ואיפה את עומדת אז תתקשרי ותדעי. ואז תמיד באות השאלות בסגנון "אבל אם הוא לא רוצה אותי ואני סתם מנדדנת לו...?" ואז אני אומרת, ואם זה בדיוק מה שהוא חושב עלייך ולכן לא מתקשר.... לכן, לסיכום העניין, דעתי היא ללכת עם הרגש ולהביע אותו. זה חוסך הרבה אי הבנות ובלבולים גם בהתחלה, גם באמצע וגם בסוף. ולמה קשה לנו לחשוף את רגשותינו... כי אז נהיה יותר פגיעים. ואם הצד השני לא מרגיש כמונו...אולי הוא יפגע...או אנחנו... ומה יחשבו עלינו... ומה יגידו... אנחנו לא מחוסנים מדעות האחרים עלינו. למה? כי במשך חיינו אנו צוברים מחסומים, קליפות, ועכבות. החוכמה היא לדעת להשתחרר מהם ואז להיות אנשים חופשיים ומאושרים. וואי וואי וואי , יצאה לי מגילה...