רציתם אות חיים מדי פעם, לא? אז קבלו...

קברנו היום את דוד שלי (ראיתי אותו בסה"כ 3 פעמים בחיים שלי). כמובן, שעכשיו אני אהיה הרבה בפ"ת כי שם השבעה. ולא, אני לא עצובה - על מה? חזרתי להקיא אחרי שבוע ויומיים (גרמתי לסתימה ופחדתי לבקש שיפתחו אותה... אבל בסוף לא היתה ברירה). לא מצליחה לתקשר עם המאנפפת - רק באשמתי!!! לרמי לא היו סכיני גילוח דו-כיווניים... אבל עכשיו זה כבר לא עקרוני בכלל. אי-אפשר לתאר את העייפות במילים; עוד לא המציאו את המילים המתאימות. אז למה לחיות?

היי נשמה אהובה ברוכים השבים. אנו אוהבים אותך הרה.

אם לא הכרת את הדוד... מה את מרגישה? והרי את טוענת שאת לא מרגישה כלום לאף אחד ממילא... להקיא? למה להקיא אם אפשר למנוע את כל התהליך לא זה מה שאת רוצה? אם לא היו לא סכיני גילוח דו כיווניים... אפשר למצוא תחלופות אם ממש רוצים והמאנפפת? מתי כן תיקשרת איתה?

ואני לא חוזרת בי! הלכתי ללוויה בגלל אמא שלי, הדוד השני וסבא וסבתא שלי. מה יש לי להצטער על אדם, שאני לא מכירה? או להתאבל עליו? הוא לא יחסר לי, כי הוא אף-פעם לא היה שם. מה את מנסה לומר? שאני אתחיל לצום? רעיון מעולה!!! זה יפתור את עניין הסתימות...! מה קרה פתאום שאת מציעה לי לצום??? נכון, כתבתי שעניין הסכינים כבר לא עקרוני... אז זה היה חייב להיות זה, עכשיו כבר לא! כי מה זה משנה? לא יודעת למה אני עונה בכלל... עושה רושם, שהרגזתי אותך, ועכשיו את מנסה להחזיר לי... אז אין לי מה להוסיף בשלב זה. זה רק מוכיח, שבאמת עדיף להיעלם לחלוטין, בלי לתת אות חיים מדי פעם... זה סתם מרגיז אתכם.