לכל מי שמתמודד עם אבל ואבדן

אין כואב יותר בעולם מאשר אובדן. אובדן של מישהו יקר כואב יותר מקטיעה של אבר בגוף. זוהי קטיעה חלק מהנשמה. כשאיבדנו את אמי לפני כשנה וחצי אני הייתי במשפחתנו זו שנשברה עד הסוף יותר מכולם. היו רגעים שכל מה שרציתי בהם היה למות, להיות עם אמא שלי. ראיתי את זה כמפלט. אבל למדתי כמה דברים במהלך השנה וחצי האחרונות ואני רוצה לחלוק את זה עם אנשים שמתמודדים היום עם אבל ואובדן ומקווה שאוכל לעזור ולו במעט. אבל זכרו שהתמודדותו של כל אחד היא אחרת. אין התמודדות נכונה ולא נכונה. יש התמודדות. אמא שלי חלתה בסרטן בחודש יוני 2000. בנובמבר אותה שנה כבר איבדתי אותה. כביכול מהיר ולא כואב אבל מוצף בסבל. אני עברתי חמישה חודשים בהם ראיתי את האשה שחשבתי שמעולם לא תמות, מתה כל יום בהדרגה קצת יותר. האבל התחיל כבר לפני שנפטרה וזה לווה בהמון רגשות אשם ופחדים בנוסף לעצב הגדול. שמעתי אותה משתעלת בסלון וחנקתי את הדמעות במיטה לפני שקמתי לעזור לה. ישנתי איתה בבתי חולים לפני ואחרי ניתוחים, לפני ואחרי טיפולים כימותרפיים. הייתי שם כשנשר לה השיער וכשהיא אמרה לי שהיא רוצה לחיות ואני לא יכולתי לעזור לה. לא יכולתי לעשות כלום ולמרות שאיש לא יכול היה להציל אותה - עדיין הרגשתי אשמה. אדם מרגיש אחראי על האנשים שהוא אוהב וכשקורה להם משהו הוא מרגיש אחראי ושואל את עצמו המון שאלות של "מה אם". אני רוצה שתדעו שזה חלק מהאבל. זה חלק כואב ביותר אבל הוא מתעמעם עם הזמן. בשלב מסויים מבינים שהצורך שלנו להרגיש אשמים פשוט מחפה על התחושה שלנו שאין לנו שליטה בחיים או במוות. תת ההכרה שלנו מעדיפה שנרגיש אשמים מאשר שנרגיש חסרי יכולת להגן על האהובים שלנו. בשלב מסויים ההכרה מבינה כי אין בכך טעם והתחושה הקשה של האשמה והשאלות הקשות שמתעוררות מאבדות מהטעם שלהם. לפחות כך היה אצלי. במשך חודשים כעסתי על עצמי יומם וליל שדווקא באותו יום שנפטרה לא הייתי לצידה. הלכתי לעבודה. נתתי לה למות בבית. אבל היום אני יודעת שלא נתתי לה למות, נתתי לה תמיד כבוד ואהבה ועזרתי לה ככל יכולתי. אלוהים פשוט החליט לאסוף אליו עוד מלאך לפני שהיינו מוכנים לכך, אבל ביננו – מי מוכן? לי אין שליטה על זה, כואב ככל שיהיה. היה לי כל כך קשה לראות אדם קמל, נעלם, נמוג. אמא שלי השתנתה כל כך לפני שנפטרה וזה היה עצוב כל כך. איבדתי אותה עוד לפני שנפטרה. עד היום זה הדבר שקשה לי איתו יותר מכל. בחודשים הראשונים הרגשתי שעולמי חרב עליי. היתמות שהרגשתי צרבה בלב וכדי לשמור על אמא שלי קרובה אליי ככל האפשר כתבתי לה שירים, מכתבים, סיפורים…כל יום. עד היום אני כותבת לה, מדברת איתה בלב, צוחקת איתה. גיליתי משהו מדהים – עם הזמן, כשהכאב המפלח קצת עובר ותחושת האשמה מתקהה קצת ונשארים רק הגעגועים, בדיוק אז מגלים שלא רק שמערכת היחסים לא מתה עם האדם שמת, אלא גם האהבה נשארת. היום אני יודעת שלא איבדתי הכל, לא איבדתי את אמא שלי. היא נפטרה, היא איננה. עצוב שלא אזכה לעולם לראות אותה, שילדיי לא יזכו לסבתא נפלאה שכמוה ושהיא לא תזכה להזדקן, להכיר את כל הנכדים, להיות איתי בחתונתי, בלידה הראשונה ובכל רגע מרגש ועצוב אחר, אבל היא לא איננה לחלוטין. היא בלב כל כך עמוק. אני עדיין אוהבת אותה והיא עדיין אוהבת אותי ועד יום מותי זה יישאר איתי ויחזק אותי. אני לא יודעת אם היא "רואה אותי מלמעלה" או לא אבל אני יודעת שהיא בלב שלי ותמיד תהיה. בהתחלה כשהיו אומרים לי אנשים שהיא תמיד תהיה בלב שלי הייתי מתקוממת וכועסת. "לא רוצה אותה בלב שלי – רוצה אותה בחיים שלי. רוצה לראות אותה". זה שלב שחייבים לעבור. היום אני מבינה שהיא עדיין בחיים שלי. האהבה שלי אליה לא פסקה ואני לפעמים מרגישה עוד יותר קרובה אליה מאשר הייתי בחייה כי עכשיו אני מדברת איתה הרבה יותר. היא מתפתחת איתי ואני חווה את הדברים יחד איתה. לפי הקבלה היהודית בשנה הראשונה שלאחר המוות, הנשמה שוהה בקרבת הקבר. רק לאחר מכן היא מתגלגלת אל גוף אחר אך לא באותה צורה. עם הגלגול אל גוף אחר היא מתגלגלת לא בשלמותה ואילו החלקים שנשארים חודרים אל הנשמות של האנשים שאהבו אותה וחשבו עליה. בהתחלה לא האמנתי בזה. זה נשמע לי שטויות במיץ עגבניות. היום אני מאמינה משום שמשהו מוזר קרה לי ביום ההולדת שלה, שנה לאחר מותה. במשך השנה הראשונה חייתי בתוך גיהנום. אני לא יכולה לתאר את זה בשום מילה אחרת. אף אחד גם לא הצליח לגרום לי להאמין במשהו אחר. כל מה שרציתי היה להיות איתה, מצידי היה לשכב על הקבר ולהיעלם פנימה יחד איתה. לא רציתי לחיות יותר. ביום הולדתי שנה אחרי הייתי עצובה כל היום. התגעגעתי עד שכל הגוף כאב לי. פתאום בערב היה נדמה לי ששמעתי אותה לוחשת לי באוזן מזל טוב. התחלתי לבכות, ממש התמוטטתי בבית והרגשתי איך היא עומדת לידי. ממש הרגשתי את זה. זה נשמע אולי מטורף ואולי זה אפילו סתם משהו שרציתי להאמין בו ואולי זה רק הלב תעתע בי. אולי, אבל לא אכפת לי. היא היתה איתי, הרגשתי אותה. ואז התחלתי להאמין... הגעגועים יכולים לשרוף ולבעור ולחרוך את הגוף ואת הנפש, בעיקר בשנה הראשונה. יש רגעים קשים כל כך – כל שמחה, כל אירוע חשוב, כל יום שבו מדמיינים את האדם לצידך ולא מצליחים לראות אותו בבירור, בכל פעם שרואים מישהו דומה ברחוב, בכל פעם שהדלת נפתחת והאדם האהוב לא מגיע. אבל אז מגיעים הגעגועים המתוקים. הגעגועים שאפשר להגשים כעוצמים את העיניים. לעולם לא מאבדים מישהו שאוהבים. אני לעולם לא אהיה יתומה. תמיד תהיה לי אמא. צורת מערכת היחסים השתנתה כי לא אוכל לראות אותה שוב אבל מערכת היחסים תמיד תתקיים ומצאתי שאם נותנים לה אפשרות – היא אפילו תתפתח. אני רוצה שתדעו שחשוב שתתמודדו בדרך שלכם. אנשים רבים יעברו בדרככם עכשיו, תשמעו עצות רבות ותקבלו תגובות שונות להתמודדות שלהם. הרבה פעמים תשמעו את המשפט הבנאלי של "תהיו חזקים" מאותם אנשים שאין להם משהו אחר לומר או אשר חוששים שתשברו. תזכרו, שזכותכם להישבר. מתוך משבר אפשר לצאת גם לכיוונים חדשים. מותר לבכות, מותר להתגעגע, מותר וחשוב אפילו להתאבל, מותר ה-כ-ל. תנו לעצמכם את הזמן להתאבל ולהתמודד בדרך שלכם ותנו לאחרים לעזור לך. אנחנו שלושה אחים וכל אחד מאיתנו התמודד בצורה שונה. גם אני שיניתי צורות התמודדות במשך הזמן. בהתחלה הייתי הולכת לבית הקברות פעם בשבוע. היום אני לא הולכת בכלל. למה? כי כל פעם שאני שם אני מתפוררת לרסיסים וקשה לי לחזור לעצמי. זה מעורר בי סיוטים ופלאשבקים של כל הרגעים הרעים – המחלה, נשירת השיער, המוות, ההלוויה. אם אני לא הולכת לשם, אני מרגישה טוב יותר ומרגישה שאני שומרת על אמא שלי כמו שהיתה רוצה להישמר – בריאה, שמחה, צוחקת, אוהבת. לא חולה, לא איננה. אפילו ביום ההולדת של אמי לא הלכנו לבית הקברות. למה? - כי הלכנו לבית קפה וחגגנו לה יום הולדת שם. יום הולדת הוא חגיגת החיים והחלטנו לחגוג את הימים והשנים שנתנה לנו, את העובדה שהיתה אמנו וכל הכבוד שקיבלנו בשל כך. יהיו אנשים שיחשבו שזה חוסר כבוד. אני חושבת שאני מכבדת את אמא שלי בצורה האמיתית ביותר – כפי שהלב שלי רוצה. ואני עדיין אוהבת אותה בכל הלב ומתגעגעת לא פחות. תעשו מה שהלב שלכם רוצה, גם אם אחרים ירימו גבה. לאף אחד אין זכות לומר לך אין להמשיך לאהוב את האדם שאהבתם, איך נכון לכבד אותו ולשמר אותו. מה שהיה ביניכם יישאר תמיד רק שלכם ואת זה לעולם, לעולם, לא תאבדו. משהו חשוב נוסף שיש לי לספר לכם קשור בחלומות. בחודשים הראשונים לאחר שאמא שלי נפטרה חלמתי רק סיוטים – על המחלה, על ההלוויה. כעסתי על עצמי והאשמתי את עצמי שאני זוכרת אותה רק בקטעים הרעים אבל לא הצלחתי אחרת. היום אני כבר חולמת עליה חלומות של יום יום. חלומות בלי עלילה מיוחדת, אבל עם שתינו יחד. היום אני מתעוררת עם חיוך ולא עם דמעה. אני רוצה שתדעי שעברתם ותעברו המון, את הסיוט של כל אחד. אבל אם תזרמי עם הגלים של הכאב והצחוק, של הגעגוע השורף והמתוק, את עוד תראי שהאדם שאהבתם תמיד תהיה איתכם. רק תמיד תלכו לפי הלב שלכם... אם מישהו רוצה להתייעץ איתי, לשאול שאלות, ניתן לעשות זאת כאן בפורום או לכתוב לי לאי מייל. מקווה שלא צדעו עוד צער

רקפת שלום בינואר האחרון איבדתי את אבי שהלך לעולמו בגיל למעלה מתשעים. בראיה לאחור השבעה והקבורה חסרי משמעות בעיני מה שמשמעותי היא המורשת שאבא השאיר הוא התייתם מאביו בגיל 5 ועבד קשה כבר מילדות כדי לקיים את עצמו . המשפחה ידעה בעיות כלכליות קשות עשרות שנים ולאחר שאבא פרש לגימלאות ב 1975 לקה באוטם קשה בשריר הלב. אני כבר לא יכול לספור את מספר הפעמים בהם שהה בטיפול נימרץ וכל פעם שהשתחרר חזר ל"סורו" ןציפצף על הרופאים ועל מלאך המוות. שנתייים לפני שהלך לעולמו שבר את רגלו ובמיון ראיתי בעיניו את הרצון להמשיך ולשרוד למרות שמלאו לו כבר תשעים בשנתיים האחרונות לחייו היה על כיסא גלגלים בבית אבות בדיעה צלולה ובמצב רוח מצויין. את צוואתו להתמודד עם הקשיים עלי לקיים אבל אני מודה שזה קשה. אין לי את האישיות שלו. תודה שאול

תודה שחלקת איתי את ניסיונך... למה אתה מתכוון להתמודד עם הקשיים? אגב, אתה לא צריך את האישיות שלו. יש לך את האישיות שלך והיא מיוחדת בפני עצמה. אני בהתחלה רציתי כל הזמן להיות חזקה כמו אמא שלי וכעסתי על עצמי שאני נשברת. היום אני יודעת שלכל אחד כוחות משלו בתחומים משלו וחולשות משלו בתחומים אחרים. לי יש את האישיות שלי וזהו. זה מה יש ואת זה אני אוהבת ועם זה אני מתמודדת.

רקפת, נגעת בנימים שלי. הזדהיתי וכאבתי עם כל מילה שלך. עברתי תהליך כמעט זהה למה שעברת, עם מחלתה וגסיסתה של אימי. נגעת בי כל כך שפשוט אני לא יכולה לכתוב יותר עכשיו.

אני מצטערת אם הכאבתי אבל במידה ותרצי, נוכל להתכתב באי מייל או שתוכלי לכתוב לי כאן. אני פה...

כתבת יפה ומהלב. תנחומי על האובדן. היית כנראה מאד קרובה וקשורה לאמך. רציתי רק להעיר לך לגבי מה שכתבת על תורת הקבלה והשארות הנפש. עד כמה שידוע לי, לא תמיד חוזרת הנשמה להתגלגל חזרה בעולם הזה באדם אחר. לפי מה שהבנתי, אם האדם עדיין צריך תיקון כלשהוא, היעוד שלו בעולם הזה לא נגמר בחיים הראשוניים שלו, רק אז יגלגלו אותו בנשמת תינוק או תינוקת חדשים שנולדו. אבל הקטע הזה , שחלק מהנשמה נכנס לקרובים האוהבים, זה דבר שמעולם לא שמעתי אותו וקשה לי להאמין שזה אוטנטי. אשמח אם תספרי לי מאיפה שמעת את זה ? האם ממישהו מוסמך ? כי יש המון אמונות טפלות ומושגים בלתי נכונים שמסתובבים ועוברים ואנשים מקבלים אותם בלי לבדוק לעומק. בכל מקרה, אני שמח שאת יוצאת מהרגשות הקשות והעצב, ומתחילה להשלים ולקבל ולהמשיך הלאה בחיים . כך צריך להיות , ואם זה מדכא אותך ללכת לקברה של אמך, אז ודאי שאת לא צריכה ללכת. ורגשות אשמה הם אף פעם לא טובים ולא מועילים ולא רצויים. הרבה הצלחה לך בחיים, שתמצאי אושר ונחת וכל מה שתרצי, ביי יום טוב ואני מקוה שתמשיכי להכנס לפורום ולהשתתף