אני במצוקה גדולה. אודה לכל מי שיגיב.אפילו במילהאחת

הקדמה: מיום שישי שעבר לפני שבוע הרגשתי שיש לי "גוש בטון" בבטן. אפילו לא עצירות. הכל תקוע לי בבטן. מה לא ניסיתי? ביום ראשון הלכתי לרופא משפחה שתודה רבה לו נתן לי משהו כמו כוסות רוח למת. ביום שני הלכתי לבית מרקחת וקניתי שמן קיק. הרוקח אמר לי שבמצבי כבר 4 ימים שזה ככה אני צריכה לשתות את כל הבקבוק (30 מ"ל). שתיתי את כל הבקבוק ב- 14:00 ולאחר כמה שעות שתיתי הרבה כוסות מיים חמים. במשך כמה שעות שילשלתי ושלשלתי ושלשלתי... הבטן השתחררה. הגוף בטראומה. ברור שאיבדתי נוזלים. אני מרגישה דאון. בחיים שלי לא הרגשתי ככה. דרך אגב, כבר שבוע שלא הלכתי לעבודה כי גם בנוסף לכל נקעתי את הרגל במסגרת תאונת עבודה (הנקע ברגל לא הטריד כי זה כאב רק ביום הראשון, ושאר הימים היו רק מנוחה בלי כאבים). בינתיים אני מטפלת בעצמי. שותה המון. ועוד כמה טיפים שקיבלתי ממוקד טלפוני של אחות קופת החולים. בימים אלו לפעמים אני מרגישה מאוד חלשה פיזית ולפעמים מתחזקת ושוב נחלשת "ונופלת". אני רוצה לחזור לעבודה כמה שיותר מהר. הבוס אמנם אנושי ומתחשב, אבל בכל זאת... התקשרתי אתמול לער"ן (עזרה ראשונה נפשית) 3 פעמים. בער"ן שאלו אותי אם אני גרה בבית עם ההורים או לבד. עניתי שעם ההורים, אבל זה כאילו שאני גרה לבד. כל אחד מרוכז בעצמו. דרך אגב, עם אח שלי אני ביחסים איומים . ויש לי אחות שגרה במרחק נסיעה שעתיים ממני. כל הזמן כשמתקשרים אליה בעלה או הילדים עונים ואומרים שהיא עסוקה ולא יכולה לדבר. היא בונה עכשיו עסק עם בעלה. לפני יומיים הצלחתי להוציא ממנה שיחת עידוד. טוב, אז באחת השיחות אתמול עם ער"ן, כבר הדמעות התחילו לצאת לי מהעיניים (כבר הרבה זמן שלא בכיתי). ניגשתי לאמא שלי ובכיתי בכי הסטרי, זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לה להתייחס אליי. אמרתי לה: "מה זה? בבית הזה מאז שאני ילדה קטנה לא מדברים. טוב אני לא שומרת כעסים. לא שומרת טינה. לא ניתן לבכות על חלב שנשפך. אבל מהיום הדברים יכולים להשתנות אם נחליט". עוד אמרתי לאמא שלי: "את ראית שלא הלכתי לעבודה. כלומר: אני לא מסוגלת לתפקד. כדי לתת תשומת לב חום ואהבה לא צריך להקדיש שעות על גבי שעות. מה שהיית אמורה לעשות זה לגשת אליי מידי פעם ולשאול אותי: "פרח, מה שלומך? איך את מרגישה?" טוב אז אתמול השיחה שלי עם אמא שלי שהתנהלה באופן שאנסתי אותה להתייחס אליי, הסתיימה כך: אמרתי לה אמא, אני רוצה שתשאלי אותי עכשיו: "פרח, מה שלומך?" אז היא שאלה ועניתי לה: "יותר טוב, תודה". ונתתי לה חיבוק ונשיקה. היום בבוקר היא שאלה אותי מה שלומי, אבל היא מיהרה, שאלה בחוסר סבלנות, לא ממש אמיתי, לא ממש חימם לי את הלב. חוץ מזה שהיום היא כל הזמן בבית כנסת... כרגע אין לי חברים קרובים. יש לי רק ידיד אחד חצי קרוב. אני לא יכולה לנחות על אנשים שלא הייתי איתם בקשר ממזמן ולהתחיל לדבר אך ורק על עצמי. וחוץ מזה, לא תמיד אנשים אוהבים לתת מעצמם. כמו שנהוג להגיד באמריקה: have a nice day. כלומר שיהיה לך יום נעים ולא ממש אכפת לי מה באמת קורה איתך. שימו לב שהשארתי כאן את כתובת האימייל שלי שהוא: [email protected] זה אימייל שאני לא משתמשת בו. אבל לצורך העניין אכנס מידי פעם כדי לראות אם מישהו מהפורום כתב לי. אודה לכל מי שיתן לי מילה טובה. כי זה מה שמחזק אותי יותר מכל. אני במצוקה. לא זכור לי שאי פעם הרגשתי מצוקה כה גדולה. אף אחד לא אוהב אותי. דרך אגב, אודה גם לכל מי שיגיב בפורום - כלומר: למי שיהיה לו יותר נוח כך מאשר לשלוח אליי אי מייל. תודה חברים.

אצלי זה רק כינוי אך נראה לי כפי שפנית לאמך שזהו שמך האמיתי . לא ממש הבנתי ממה את במצוקה נוראית מהשפעת שלך? מזה שאת לא הולכת לעבודה? מזה שאין לך למי לפנות? אל תהרגי זבוב עם תותח , זאת העצה הראשונה שלי העצה השניה היא שלא משנה עם מי תדברי,את צריכה לעשות את השינוי לאט. העצה השלישית היא, שאולי את יכולה להעזר בעובדת סוציאלית שתלווה אותך עם הקשיים שלך ועצתי האחרונה גם תפני באתר לשלומי שהוא אלוף בייעוץ בפורום הזה... בברכה , פרח שחור

עזוב את הפרטים. הלאתי אותך בפרטים ויכול להיות שבלבלתי אותך. מה שקרה זה שאיבדתי נוזלים, זה גרם לי לדאון כדי לצאת מהדאון הייתי זקוקה לפרגון, ולא היה מי שיתן לי את זה. הייתי זקוקה למישהו שיבוא ויגיד לי משהו כמו: "פרח האהובה והיקרה, אני אוהב/ת אותך, אני מבין/ה שקשה לך, אל תדאגי זה זמני ואת תעברי את זה. אני מאחל/ת לך החלמה מהירה בכל עומקי ליבי". אז זה מה שהייתי זקוקה. למילה טובה. אתה יודע, בדר"כ אני מחלקת המון אהבה ופרגון לסביבה ופתאום מצאתי אותי בודדה, ולא היה מי שיתן לי את מה שאני כל כך רגילה לתת לאחרים. אבל אני אומרת לא נורא, הלוואי שאני זאת שתמיד אוכל לתת מעצמי ושלא אזדקק. דרך אגב, מצוקה זה דבר סובייקטיבי. לפעמים נראה כאילו אדם עושה עניין מכלום. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא במצוקה, כי מצוקה זה מצוקה. אבל ברגע שהוא מקבל פרגון ממישהו, זה מראה שלמישהו הזה איכפת ממנו, ובצורה כזו זה מקל על המצוקה. נכון לעכשיו, זה כבר מאחוריי. הוטב לי. אני יכולה לחזור לשגרה. תודה לאל! תודה רבה, אתה נשמה טובה, בברכה, פרח