תמיכה נפשית וגופנית לא הדדית

למה יש כזה ניתוק בין רפואה נפשית לרפואה גופנית? למה בן אדם שהוא אסטמתי וגם סובל מקור, לא מאובחן ורק אחרי המון זמן מאובחן כבעת תסמונת רנו וגם לא בהכרח מטופל? למה בן אדם כזה שמתקשה להיות במקומות עבודה מקבל מלשכת עבודה רק אי התאמה או סירוב ולא מקבל הפניה לטיפול?למה בן אדם אחר שסובל מחבלה מוחית ופגיעות זיכרון יכול לפעול בין הכסאות אם האפוטרופוס שלו לא מקבל בשבילו את הטיפול ? למה בן אדם חולה סרטן צריך למות כי בטיפול קונוונציונלי הוא לא מקבל טיפול אלטרנטיבי שיכול לתמוך? למה טיפול קונבנציונלי תומך מרגיע אבל מזניח את המלחמה במחלה ?

על המדינה שלנו. השאלה שאני שואל היא האם אותם אנשים שסובלים מאותן מחלות מודעים לזכויות שלהם?מודעים לכך שיש באפשרותם לקבל את כל אותם טיפולים אלטרנטיבים ושיחות טיפוליות?? אולי כאן אפשר לשפר את מצבם.כי לצערנו המדינה לא תעזור להם,והם יפלו בין הכיסאות.והנפילה בין הכיסאות במקרים אלו היא נפילה לתוך תהום.

מי צריך שיחות טיפוליות? מידע על טיפול אלטרנטיבי וזכאות לטיפול זה מה שצריך. כאן אי אפשר לשפר את המצב של אף אחד. כאן אפשר לקטר ולקבל אולקוס.קובעי המדיניות צריכים לאפשר מודעות לכולם על כל מה שמגיע להם.המדינה זאת הבעיה . צריך להזיז דברים במדינה.אנשים קטנים כמו אמא שלי ואחותה שמקבלים אחריות בשביל לקבוע בשביל אמא שלהן מתי שהיא חולה מאוד ומקבלים אחריות בשביל להיות אפוטרופסיות עלי מתי שאני פצועה קשה, ולא חושבות לשחרר לי אותה בלי קשר לזמן שחלף, ומשחררות לי חלקית אחר כך ולא משחררות לי את הפיצויים וצריך לרוץ אחריהן לבית משפט פעמיים ולהתרגל לא לפתור דברים במיידי זאת בעיה שהמדינה מאפשרת.צריך לחשוב מי יכול לשנות מדיניות עקומה במדינה. אם זה חברי כנסת, אם זו ועדה כזאת או אחרת, אם זה שופטים, אם זה נשיא המדינה, אם זה ראש הממשלה, ומי מזרז פה תהליכים?

לושלי, מנסיוני האישי - שהוא אולי דל ולא מקיף מספיק - המגמה היום היא כן ליצור את החיבור גופנפש. אני נתקלת בזה יותר ויותר בקרב נציגים של שני התחומים (גם מתחום הטיפול הנפשי וגם מתחום הרפואה). אין לי שום ספק, שהנושא עדיין בחיתוליו, ואני רק מקווה לשמוע, שיותר ויותר אנשי מקצוע ילמדו לשלב בין השניים, מאחר והם בלתי נפרדים! בנוגע לשאלת האבחנות - אפשר לחלק את זה לשני דברים: א. טעויות. כן, גם רופאים הם בני אדם, ולמרות שאנחנו רוצים ומצפים (ובצדק רב) שהם לעולם לא יפשלו, גם הם מפשלים לפעמים. אני לא כותבת את זה כהצדקה, אלא כהסבר קונקרטי. ב. קושי בדיפרנציאציה - לפעמים הפרעה/מחלה/בעיה X מתנהגת כמו משהו אחר (או אפילו משהו נדיר, ולא מספיק מוכר), ולכן מתעתעת גם ברופאים. אנשים עם פיברומיאלגיה, למשל, מבקרים אצל הרבה רופאים עד שהם מקבלים את האבחנה הנכונה (ובהתאמה - את הטיפול הנכון). וזו רק דוגמא אחת קטנה. לשכת עבודה לא אמורה להפנות אנשים לטיפול. זה מסוג הדברים, שבהם נחוצה גם ביקורת עצמית תקופתית של האדם עצמו. אם מישהו רואה, ששוב ושוב הוא עוזב מקומות עבודה ולא מצליח להחזיק מעמד, הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו "למה זה קורה לי?" בכל מה שקשור לסוגיית האפוטרופסות אין לי מספיק מידע... אבל צריך לברר לעומק, למה אפוטרופוס מסוים מסרב לאפשר ל"בן החסות" שלו לקבל את הטיפול האידיאלי. מלבד מחלות בודדות, אי-אפשר לכפות על אדם טיפול רפואי, ולכן אנשים נופלים - במקרים כאלה - בין הכסאות. אנשים חולי סרטן, כמו שכתבת, יכולים לבחור האם הם רוצים לשלב טיפול אלטרנטיבי ביחד עם זה הקונבציונלי. נכון, אני מודעת לכך שרוב הרופאים הקונבציונליים לא מעודדים את זה, ולפעמים גם יוצאים נגד באופן מפורש, אבל זה המקום גם לשיקול הדעת של החולה עצמו. איזה טיפול מזניח איזו מחלה? אם נצא מנקודת הנחה, שיש מחלות סופניות, אז לפעמים טיפול תומך ומרגיע הוא הדבר היחיד שאפשר (וכדאי) להציע לחולה.