המלחמה בצפון

היי לכולם. אני בת 19 מאיזור הצפון, סטודנטית. יש לי בעיה, עם המשפחה שלי, ואני לא יודעת מה לעשות. בקיץ שעבר בזמן המלחמה, אמא שלי הייתה מבוהלת לגמרי וערקנו לדרום לקרובים והמשך פשוט טסנו לחו"ל לשבועיים. אני לכל אורך התקופה התנגדתי למעבר ורק רציתי להיות בבית. אני מחשיבה את עצמי לציונית, והרגשתי כאילו אני בוגדת בארץ שלי ובבית שלי כשאני בורחת כמו פחדנית לדרום ואז לחו"ל. האמת שדי עשיתי לה את המוות והיא לא רגילה לזה כי אני מאוד מכבדת אותה ובכלל מחונכת ולא יוצאת נגד ההורים שלי. עכשיו שבכל מקום מדברים על עוד מלחמה הקיץ היא כבר הכריזה שהיא מזמינה לי כרטיס טיסה, (יש למשפחה שלי חוץ ממני טיסה מתוכננת גם ככה). אמרתי לה שאני לא נוסעת איתה והפעם אני אעמוד על שלי, והיא כמובן התחילה מיד להגיד שיהרגו אותה ושזה יהיה על המצפון שלי. אני לא יודעת מה לעשות. יש לי התנגשות בין מה שאני חושבת לבין אמא שלי. שנה שעברה פשוט נכנעתי כי לא יכולתי להישאר כי אז גם היא הייתה נשארת. אבל הבריחה ההיא פשוט שברה אותי. מה אני עושה??

הי מילקי, יש הבדל בין בגידה במולדת לבין הרצון והצורך להישאר בחיים. הצורך הבסיסי של בני האדם הוא הצורך בהישרדות. במהלך המלחמה האחרונה ישובי הצפון היו חשופים לאיום תמידי של פגיעת קטיושות. אנשים נהרגו בגלל הקטיושות (וכאן אני מתכוונת לאזרחי העורף, בלי לזלזל ולו לרגע במותם של חיילנו). לפעמים כדאי להתנהג בהתאם לאינסטינקטים הבסיסיים שלנו (שדוחפים, כמובן, להישרדות). אני מבינה את ההרגשה שלך, שעזיבת הבית כמוה כבגידה במולדת. אבל מצד שני, המולדת בהחלט לא זקוקה להרוגים ופצועים נוספים. בעיניי, אף-אחד מתושבי הצפון שבחר לנדוד דרומה או לחו"ל לא נחשב כבוגד במולדת או כפחדן. היתה סכנה ממשית! ואם ההערכות נכונות, ובקיץ צפויה מערכה נוספת, אין שום סיבה להישאר בקו האש. אפילו אצל הדתיים נאמר, שפיקוח נפש דוחה שבת. המשמעות היא, שלפעמים צריך לפעול בניגוד לאמונות ולדעות המוצקות שלנו. ואני מניחה שאת מבינה את הלחץ שמפעילה עלייך אמך, גם אם באופן בסיסי את לא מסכימה איתה. אבל היא חוששת ממצב שבו היא - חס וחלילה - תאבד אותך; וזה חשש שמלווה כל אמא באשר היא. השימוש שלך במילים כגון "בריחה", "עריקה", "בגידה" וכו' יוצר את הרושם, שהעזיבה שלכם את איזור הצפון היתה קטסטרופלית ולא, כפי שאמך רואה את הדברים, רצון להישמר מפגיעה ולשמור על יתר בני הבית בריאים ושלמים. וכמו שאומרים בהקשר של נהיגה - בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם... זה תקף גם לגבי ההתנגשות שלך עם אמך. גם אם להרגשך את צודקת, ועזיבת הבית פירושה מעשה איום ונורא, בפועל זה בסך-הכל מהלך שמטרתו להימנע מפגיעה מיותרת. חג שמח, HERA.

שלום לך מילקי. בחרת לך "ניק" נפלא. אין כמו מילקי:) קראתי את דבריך. עולה כאן דילמה בהחלט לא פשוטה.חרדת מלחמה יש בכולנו במידה כזו או אחרת.אמך אכן חרדה ומשליכה זאת קצת עליך ,מה שגורם לך "לעמוד על רגליים אחוריות".האם שוחחת על הנושא עם אמך והסברת לה את שעל לבך? אם כן ,מה היא אמרה?. אני סבורה כי דלימות מסוג כזה, דורשות המון שיחות הבהרה, שבסוף , בדרך כלל, מביאות לפיתרון אלטרנטיבי שיהיה מוסכם עליך ועל אמך. מצאי את הדרך בה את תרגישי שאינך מתכופפת לחלוטין ובמקביל חמודתי, נסי להבין קצת את הצד הדואג ואכפתי של אמך. ספרי לי אם דיברת עוד עם אמך בהקשר זה. מאחלת לך שבוע נפלא. ורק שלום.שלום .שלום. עלינו ועל כולם. מיכאלה