תראי אני לא מקנטרת אותך
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
ההנחה החד משמעית שלעיתים אין ברירה וחייהם של בני אדם תלויים באופציית האשפוז הכפוי מתעלמת מכך שאשפוז כפוי לא משנה שום דבר ממציאות חייו של הבן אדם שהביאה אותו למצב האובדני, וברגע שהוא ירגע וישתחרר הוא יחזור לפחדים שלו ואולי ישכלל את הנסיון האובדני. חוץ מזה זה באמת יומרני מדי מצד אנשים להחליט בשביל ארנשים אחרים מה טוב בשבילם ולשלוח אותם לאשפוז בכפיה. למה שלא יטפלו קודם בגורם שמביא אותם למצב כל כך קשה?
ההנחה שלך היא, שבהכרח יש גורם חיצוני שגרם לשבר כל-כך עמוק בחייו של האדם, עד כדי כך שעלה הצורך באשפוז כפוי. אבל פסיכוזות לא בהכרח מגיעות בתגובה לגורם חיצוני. זה שבר, אמיתי לחלוטין, בתפיסת המציאות של האדם. זה שבר שמשבש את היכולת הקוגניטיבית וכתוצאה מכך גם את יכולת קבלת ההחלטות השקולה. ברוב המקרים נזהרים מאוד לפני שמאשפזים בכפייה. וכן, יש והיו גם מקרים שבהם מיהרו מדי עם ההליך הזה. יש לי שאלה - כשהורה מחליט החלטה עבור הילד שלו זה בסדר? מדי יום ביומו מליוני הורים בעולם מקבלים החלטות עבור הילדים שלהם. ולמה? כי הילדים צעירים מדי בשביל לדעת מה נכון/לא נכון עבורם. אדם שמצוי בתוך פסיכוזה קשה כמוהו כילד - הוא לא מסוגל לקבל החלטות שקולות והגיוניות. אז לדעתך צריך לאפשר לאדם כזה להסתובב חופשי? גם אם הוא שומע קולות, למשל, שאומרים לו להתאבד ו/או לפגוע באחרים? אנשים כאלה אפילו לא כשירים לעמוד למשפט - הם מיד נשלחים לאשפוז בכפיה.
