משחק
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
אני מנסה להבין מדוע אני כ"כ מתאמת למצוא חן בעיני כולם.מדוע חשוב לי שאהיה נאהבת ובמרכז כל הזמן?? בפועל אני ממש שונאת ומתעבת בני אדם לא מתוך רוע אלא בשל הצביעות העולה בפניי בכל מפגש כמעט. האם אני נאיבית עד כדי כך שאני מסוגלת ללכת הביתה בכל פעם עם תסכול כי זה עשה פרצוף או לזה לא אמרתי שלום כמו שצריך....או אולי מישהו חושב כך וכך כי התנהגתי כך וכך... בקיצור,אני מוצאת עצמי מוטרדת די הרבה בשל אנשים שבאים איתי במגע-לרוב עם האנשים בעבודה אותם רואים כל הזמן. אני מנסה תמיד לבחון האם ריכלו עליי או דיברו כשלא נכחתי... כעת,אני נמצאת בתפקיד אחר ולכן לא יכולה להסיק יותר מדי אך העובדה הזו מכניסה אותי למתח מהסוג האחר-למה מתעלמים ולא שואלים/מתקשרים לבדוק איך הולך לי ואיך אני מסתדרת... בקיצור, ריגשי.? בטחון ירוד?? נאיביות ותמימות?. אני מנסה ומבינה שלא הכל ישר בחיים ולא כל העולם חושב באותה צורה אך עדיין נכשלת בניסיון להתעלם. הכי "מצחיק" שאני באמת לא אוהבת את הטיפוסים הללו ותכלס דואגת לאינטרס בלבד הרי על כך מושתתות מערכות יחסים לדעתי. אין אמת באף מקום ולצערי לא פעם נתקלתי במירמה כזו או אחרת אז מה שווה לי כל העצב הזה והמוטרדות.? כשלמעשה אני יודעת מה המציאות. למה למרות ההבנה אני לא מיישמת בפועל את התנהגותי - פשוט מנסה להתעלם? למה אני ממש מתאמצת לברור את מילותיי שלא ישמעו לכיוון לא רצוי... חייבת לציין,שאני מתה לפעמים להוציא הכל בפנים ולהרגיש שאני אמיתית אך אם איעשה זאת לבטח אהיה מנודה לגמרי כי יש לי אמירות קשות ביותר והרבה טינה כלפי העולם והתנהלותו.... אוף.קשה לחיות כך כשסביבי יש הרבה ראשי כרוב שלא מעניין אותם כלום מלבד עצמם והנה אני מתייסרת שמא עשיתי משהו שלא ימצא חן בעיני x ממה נובע הדיסוננס הזה< איך ניתן מחד לשנוא אדם ובכ"ז ל"שחק" אותה כדי לא להרגיש לא שייכת או פחות שווה ?? יש לציין,שלעיתים כשאני נשאלת ע"י מישהו שאלה - שאיני חייבת את אהדתו אני מגיבה בתוקפנות או בחוסר סבלנותתת. גם אז,אני מנסה להתהפך וכאילו להפוך הגלגל. בקיצור,יש לי מעין רצון להסוות את דמותי האמיתית....שאינה סובלת יותר מדי את הזולת בבקשה,נסי לכוון אותי למקור הבעיה
היי אלינור, כתבת: "הכי "מצחיק" שאני באמת לא אוהבת את הטיפוסים הללו ותכלס דואגת לאינטרס בלבד הרי על כך מושתתות מערכות יחסים לדעתי." במובן מסוים, לפי דברייך, אין הבדל גדול בין היחס שלך לאחרים לבין היחס שלהם אלייך. אלא אם אם לא הבנתי נכון את המשפט הזה. אלינור, המרקם החברתי בנוי כך, שלאנשים יש מערכות של איזונים ובלמים כמעט בכל תחום, אחרת האנרכיה היתה משתוללת... אז יש גם בלמים ואיזונים בתקשורת בינאישית. והכוונה היא, שאכן אנשים לא אומרים את כל מה שהם חושבים לזולתם - למרות שלפעמים יש תחושה שזה ממש מתבקש. ולפעמים אנשים באמת מאבדים את העשתונות ומתפרצים בזעם, ובורב המקרים הם יקבלו על כך תגובות שליליות. האם זו צביעות? אולי. אבל בטוחה שעדיף לפעמים לא להגיד דברים, מאשר להשתלח חופשי בלי שום בקרה. לא רק לך חשוב להיות נאהבת. זה צורך אנושי, ולא רק אנושי (קיים גם בקרב בע"ח). להיות נאהב פירושו שיש מישהו שדואג לנו, שרוצה בשלומנו, שאכפת לו מאיתנו ושמוכן להושיט יד תומכת כשצריך. בכל מקום שבו יש יותר משני אנשים, יש רכילות. למה? כי גם זה חלק מהמין האנושי. יתרה מזאת, נמצא שלרכילות (ולא שלילית במובן של "ללכלך") יש יתרונות חברתיים. אבל מה שאת אומרת בעצם, זה שיש לך צורך בשליטה באחרים - את עסוקה במחשבות ותהיות לגבי מה הם כן/לא אמרו עלייך, איך את יכולה להשפיע על זה וכו'. אבל אני לא מסכימה איתך בקשר להכללה הגורפת ש"אין אמת באף מקום". אולי את כל-כך מצפה לשקרים, שאת מחמיצה את האמת גם כשהיא מהבהבת לך מול העיניים? אולי ניסיון החיים האישי שלך הפגיש אותך בעיקר עם מצבים שליליים, ואת לא יכולה לראות/להאמין שיכול להיות גם אחרת? הדיסוננס שהעלית נוןבע בדיוק מהמקום שבו האדם הוא בבסיסו יצור חברתי. ואנשים מוכנים לעשות הרבה דברים כדי לא למצוא את עצמם מבודדים חברתית. וזה כולל גם "לשחק אותה" ולהעמיד פנים. קצת קשה לכוון אותך אל מקור הבעיה. אבל את בהחלט מעלה עניין מוכר - האני האמיתי לעומת האני השקרי של כל אדם. יש על זה הרבה מחקרים, וכמה תאורטיקנים חשובים התייחסו לנושא במהלך השנים. השורה התחתונה היא, שאין לנו ברירה אלא ליצור לעצמנו (במהלך ההתפתחות) מעין עצמי "מזוייף", שעונה יותר על הדרישות של החברה; גם על חשבון מי שאנחנו באמת. הרה.
