לב חצוי

הרה שלום, הסיפור שלי הוא כזה, אני בת 33, נשואה + 1. לפני כמה שנים יצאתי עם בחור מקסים כ 4 שנים. מערכת יחסים ניפלאה. היה ברור שהקשר מוביל לחתונה והרגשתי שהוא אהבת חיי. אולם, מכל מיני סיבות הגיוניות, הרגשתי שלא יהיה לי טוב אם אתחתן איתו. אז אחרי לבטים מאוד ארוכים שלי (של כמעט שנה...), ניפרדנו. מיותר לציין שמבחינת הלב, אין משמעות לזה שאני החלטתי לסיים את הקשר. זה היה כמו לחתוך בבשר החי. כאב גדול ובכי.על שנינו עברה תקופה קשה מאוד. הוא אמר לי שתמיד יאהב אותי, ושבסוף, גם אם זה יהיה בעוד 20 שנה, אנחנו נחזור להיות יחד. מאז, עברו כמה שנים, אני כבר נישאתי לאחר, הוא נישא לאחרת ולשנינו יש ילדים. אבל, שום דבר לא הישתנה באהבה הגדולה שלי אליו. הלב שלי עדיין רוצה אותו. אני חולמת עליו הרבה בלילות, והחלומות תמיד רוויי כאב.אח"כ אני מתעוררת עם תחושת מועקה מאוד גדולה. אני חושבת עליו. התחושה שהוא אהבת חיי הגדולה, החצי השני שלי לא עוזבת אותי. אני אוהבת את בעלי וטוב לי איתו, אבל לצערי, אני לא יכולה להשוות בין האהבה שלי אל בעלי לבין האהבה שלי לאותו בחור.הלוואי וזה היה ההפך. זה לא עוזב אותי. וכבר השלמתי עם העובדה שכניראה כל חיי אמשיך לאהוב אותו והכאב הזה לא מניח לי. אני תמיד ניזכרת בדברים שאמר לי כשניפרדנו. אני חצויה. הלב והראש מושכים לגמרי לכיוונים שונים. כיום, אין ביננו בכלל קשר, אבל בקרוב יש ארוע של מכר משותף לשנינו. אני יודעת שאראה אותו שם ואני ממש מפחדת מזה. רק המחשבה על זה גורמת לי לכאב בטן. הייתי רוצה לדבר איתו בארוע, לספר לו מה עובר עלי. לשאול האם נישאר לו משהו כלפי.כאילו "לברר" לעצמי מה נישאר מאיתנו, אם בכלל. או לפחות לכתוב לו כמה מילים על פיסת נייר ולתת לו. אני יודעת שלא תהיה לי עוד היזדמנות לראות אותו או לדבר איתו שוב עוד הרבה שנים, אם בכלל. מה את מציעה לי לעשות? קשה לי מאוד.

היי קסיופאה, אני לא יודעת מהן אותן סיבות שגרמו לך להתלבט שנה ולהחליט לוותר על הקשר עם הבחור הזה אחרי 4 שנים. אני מניחה שהן אכן טובות אם הסכמת - רציונלית - לוותר עליו ועל הקשר איתו. אבל, כפי שכתבת בעצמך, וכפי שאני תמיד אומרת, רציונליות היא דבר נחמד עד שמעורבים בזה עניינים של הלב, שדוחקים את הרציונליות לפינה נידחת. כיום את נשואה למישהו שאת אוהבת, גם אם בדרך אחרת או בעוצמה אחרת. אני חושבת, שאין מקום להשוואות בין האהבה של אז לאהבה שיש לך היום. זה לא הוגן כלפייך וכלפי בעלך (גם אם הוא לא מודע לכלום). לא כולם זוכים להגשים את עצמם עם אהבת הנעורים שלהם. זו אהבה, שאם היא היתה אמיתית ויציבה (כפי שקרה לכם) היא לעולם תישאר כזכרון - קוגניטיבי ורגשי - מריר מתוק. אני לא חושבת שנכון לוותר על הזכרון הזה, אלא לאחסן אותו במקום מיוחד בלב ובראש ולהעלות אותו מדי פעם. אני מאמינה לך שקשה לך מאוד. הקושי שלך עובר בצורה בהירה דרך הדברים שכתבת. והפגישה הצפויה עימו בהחלט לא הופכת את התחושות שלך לפשוטות יותר. אני מבינה שיש לך צורך לשתף אותו במה שעבר עלייך מאז שניפרדתם. השאלה היא, האם זה הוגן כלפי שניכם? את לא יודעת אם ועד כמה הוא התגבר על העבר המשותף שלכם. את רק יודעת שאת עדיין מצויה שם. אם תדעי את מה שאת רוצה לדעת - זה ייטיב עימך, או שמא תחושת הכאב רק תגדל? אם תגלי, שכמוך גם הוא עדיין אוהב ומתגעגע, מה זה יעשה לשניכם? ואם, מאידך, תגלי שלמרות כל מה שהוא אמר אז, הוא כן הצליח להתגבר עלייך ולהמשיך הלאה, זה לא יפגע בך יותר? אני לא יכולה לומר לך מי הדרך הנכונה ומה לעשות בנוגע לאירוע הקרב. אני רק יכולה להעלות שאלות ותהיות, שעשויות לעזור לך למצוא בעצמך את הבחירה הנכונה עבורך. הרה.

הרה, תודה על תשובתך. ברור שכל השאלות שהעלית בסוף דברייך מתרוצצות לי בראש כל הזמן. מה בעצם אני מצפה מהשיחה איתו, ואיך ארגיש כשאדע מה שאני מבקשת לדעת. אני לא חושבת שתהיה לזה משמעות מעבר לאיזו שהיא סגירת מעלת מבחינתי. כרגע, סימני השאלה גדולים. אני מפחדת שבעוד שנים, כשאביט אחורה, אתחרט שלא אמרתי/ עשיתי כלום. הקלישאה "חיים רק פעם אחת" - כל כך נכונה. לא יהיו לי עוד חיים לחיות כדי לתקן או לשנות. זה בגדר "עכשיו או לעולם לא" - וזה מה שמפחיד אותי. תמיד הייתי הטיפוס שעושה את "הדבר הנכון" רציונאלית. אולי לא צריך להיות כ"כ רציונאלי? במיוחד בעיניני הלב? רק שבעוד שנים, לא אתחרט על שהשיחה הזו לא התקיימה...