אני על סף יאוש טוטאלי- לא יודעת אם אפשר לעזור לי
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
עברתי ניתוח הרמת גבות ועפעפיים- לא בדקתי ממש מי מומחה עשיתי הכל בחיפזון היגעתי לרופא שהקליניקה שלו במקום מכובד- אמר הכל יהיה בסדר ונא למרות שאני פחדנית ואמרתי לו שסובלת מפחדים הלכתי לאחר הניתוח - הרופא עשה עלי מין פניפולציות על הגבות בגלל שהניתוח שלהן לא הצליח שיקר לי שהוא מומחה בזה- שיקר לי שהתיקונים קלים -נהפוך הוא התיקונים שנעשו רק שבועיים לאחר הניתוח הגדולושלא יצליחו ורק גרמו לנזקים חמורים הכניסו אותי לטראומה איומה לפחדים חרדות ורגשי אשם- אני לא עובדת בגללל זה- נמצאת על קלונס שלא טוב לי הורסת למשפחה את הבית היום יש לי יעוץ פסיכיאטרי וכל זה בגלל ניתוח שב99 % מצליח- הלב שלי נשרף כבר 3 חודשים ולא סולחתת לעצמי + המראה של הפנים שהרס לי נראה לי שלא אתגבר לעולם איך אפשר? המראה החיצוני חשוב לי
שלום אילנה, אני לא יודעת באיזו קליניקה מדובר ומי הרופא המדובר (זה גם לא עקרוני כרגע), אבל בדקת אם יש לו את כל התעודות המאשרות, שהוא אכן מורשה לבצע נתוחים פלסטיים? ובכל אופן, את יכולה לפנות למשרד הבריאות ולהגיש תלונה כנגד הרופא/מרפאה, באם אכן יש סיבה מוצדקת לכך (ורק את וסביבתך הקרובה יכולים לדעת את זה). באשר ליעוץ הפסיכיאטרי שאת מקבלת; ראשית כל, זה רעיון טוב כדי לטפל בחרדה ובטראומה שנגרמה לך. אם, להרגשתך, הקלונקס אינו מועיל לך (או שלא טוב לך מסיבה אחרת), פני לפסיכיאטר ותבקשי שיחליף אותו בתרופה מקבילה ממשפחה אחרת. בנוסף, את תחושת האשם שאת מפנה נגד עצמך, טיפול תרופתי לא יוכל לפתור. האם הפסיכיאטר אליו את הולכת עוסק גם בפסיכותרפיה? אם לא, אני חושבת שכדאי לך לשקול גם את האפשרות של טיפול פסיכולוגי, כדי להתמודד עם הרגשות שהתעוררו בך בעקבות הניתוחים ולעבד אותם בצורה בריאה. תרגישי טוב, חג-שמח, הרה.
מה שכואב לי שלא עצרתי בזמן את ההדרדרות למרות שהמשפחה צעקה והילדים והמצב לא היה כזה קריטי, אבל אני התמקדתי בעבר במקום לזרום למרות מה שקרה ולחכות בסבלנות...פתאום כאילו קפאתי במקום סבלתי ולא הושטתי לי עזרה דבר שלא מתאים לי. לא יודעת למה הענשתיאת עצמי במצב כזה לא הקשבתי למשפחתי שאמרה לי והזהירה אותי...להפסיק ולזרום היום אני אצל פסיכיאטר, ונמצאת במעגל קסמים של האשמות, עכשיו אני מתחרטת שהתנהגתי כך, ולא הפסקתי בזמן ואם הייתי שומעת לפני חודש וחצי שוכחת יוצאת מתאמנת היום מצבי היה קל יותר, אפילו הילדים שלי יותר חכמים ממני הזהירו אותי שלא יהיה מאוחר...ואני לא מבינה איך הייתי כזאת טיפשה את מבינה זה לא נגמר המחשבות האלו..גרמתי לי סבל מיותר ולמשפחתי. איך יכולתי להיות כזאת טיפשה???
