מורכב

שלום הרה, כבר פניתי אלייך פעם בנושא אחר, אבל הכל קשור בהכל. אני בת 30, עובדת במשכורת מינימום וחיה בבית של הוריי, עם אחותי בת ה 27. אני משתדלת להחזיק בעבודה, למרות שדי קשה לי לתפקד, אני על כדורים פסיכיאטרים, שלא תמיד עוזרים לי. התחלתי טיפול פסיכולוגי שגם עדיין לא עוזר. בבית, אנו סובלות עד היום מהתעללות מילולית, מהשפלות, איומים וכו', למרות שאנחנו עוזרות ככל שבידינו לכלכלת הבית. אני הייתי אמורה לנסות מסגרת אישפוזית, אבל לא רציתי להשאיר את אחותי לבד, כי ההתמודדות קשה. אני גם לא יודעת איך יהיה כלפי שוק העבודה אחרי "רזומה" כזה. אנחנו חייבות לצאת מהמלכודת, אך מאוד מיואשות ולא יודעות איך. אני אישית איבדתי רצון לחיים, וחיה רק עבור אחותי. אין לה נפש חיה מלבדי. תוכלי לעזור לנו בהכוונה או במידע? האם יש לנו סיכוי אי פעם לעבור מפה? להיות מסוגלות לסגור את הדלת מאחורינו במקום להפוך לשק חבטות? מתחננת לכל פיסת מידע

הי דנה, אני זוכרת אותך... אחותך עובדת? אני מנסה להבין אם יש אפשרות ששתיכן תעבורנה לגור ביחד בדירה משלכן (שכירות, כמובן). ובכלל, איך אחותך מתארת את החיים בבית? טיפול פסיכולוגי, בד"כ, מתחיל להיות אפקטיבי (במידה שיש כימיה טובה עם המטפל/ת, כמובן) רק אחרי תקופה מסוימת של היכרות הדדית. בסופו של דבר, עד שלא נוצר קשר בטוח של אמון עם המטפל/ת, סביר להניח שלא תרגישי שהטיפול ממש עוזר. אבל אל תרימי ידיים! תשקיעי בטיפול כמה שאת יכולה ותנסי להיות פתוחה לחוויה. אני מבינה שאת ואחותך גדלתן באווירה של "טרור מילולי", וקשה לשנות את זה. בעיקר את התחושות הרעות שזה בך. אבל שתיכן נשים בוגרות היום. אם, נניח, הייתם הולכים לטיפול משפחתי, סביר להניח שהמטפל היה אומר לך ולאחותך לצאת מהבית... קשה לי לתת לך איזושהי עצה יעילה במיוחד, משום שמדובר בעניין משפחתי מורכב ורק אדם שמכיר את כל הנפשות הפועלות יכול לתת לך עצות או רעיונות שמתאימים למצב. לסגור את הדלת מאחוריכן זו פעולה שצריכה להיעשות בשתי רמות: 1. לנסות ולחסוך כמה שאפשר כדי לצאת פיזית מהבית. 2. לטפל בעצמכן - נפשית (כפי שאת עושה היום) - כדי שתוכלו לסגור מאחוריכן גם את הדלת הרגשית. זה לא אומר שתשכחו הכל, או שפתאום הכל יהיה יפה יותר. זה כן אומר, שתלמדו לחיות עם החוויות השליליות שצברתן בבית. הרה.

תודה על התגובה המהירה גם אחותי רואה את המצב כמוני, אחרת הייתי מבינה שהבעייה היא בי ובאיך שאני רואה את הדברים. אחותי אחרי פיטורין, וגם היא על סף יאוש. בילתי ניתן לתאר את המצב במילים, הוריי דאגו שלא תהייה לנו פרטיות ודאגו לבודד אותנו מחברה ומיחסים רומנטים. נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל אם מישהו מנסה מספיק, פותח כל מכתב, מצותת לכל שיחת טלפון (אחד מהם עובד בזק) ויוצאים החוצה כדי לראות לאן אחותי הולכת, קשה לתאר הכל במילים. אני מקבלת כ-2,400 לחודש, ולפעמים רוצה למות רק מההשפלה. טוב. אני אחשוב על משהו. חייבים. תודה