מסגרתיות
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
רציתי לשמוע ממך חוו"ד אובייקטיבית לגבי: מדוע כשאני עושה משהו או מתנהגת בצורה מסויימת אני מנסה לחשוב תמידד על מה יגידו? בכל מפגש חברתי /שיחה טלפונית ובכלל כל מעשה שלי חייב להיות מלווה בהמשך שלי של פירוש וניתוח המצב - "מה אמרתי...למה?", "מה הם יחשבו".. כשאני רוצה לספר את זה למישהו קרוב אז הוא מצידו אומר "שיחשבו..שיגידו..מה אכפת לך.." אני חושבת וואלה שהוא צודק אבל בפנים עדיין מרגישה שאני צודקת לגבי פירוש המצב לגבי תפקודי וכך אני יוצרת מעגל שאיני מצליחה להשתחרר ממנו. קשה לי להיות בבקרה 100 אחוז מהזמן ובפנימיותי אני אדם שנראה הכי חופשי ושעושה רק מה שבא לו - אכן אני משדרת זאת. נניח עוזבת עבודה עם תנאים מעולים ללא מציאת עבודה חדשה במקביל...ואז מחליטה לעשות טיול...מאוד אימפולסיבית בהתנהגותי - ביחס לאחר. איך זה משתלב יחד.? כאחת עם היד על הדופק ושאכפת לה מה חושבים ההתנהגות קצת סותרת. אני יכולה להעלות את דעתי אבל אשמח מאוד לשמוע ממך. אני מרגישה שאני "כנועה" לדעת החברה ובפנים עמוק כ"כ לא אוהבת את זה.. אני מתייסרת בכל פעם שעולה בי המחשבה של "איכזבתי..פישלתי.." כי נמאס לי לנסות להיות המושלמת... רוצה להרגיש שאני בשר ודם שמרגיש ועושה דברים שטובים לי ולא תמיד להיות בקו ישר שמנחה...לפי מה שהחברה מבקשת... העניין הוא שאני כבולה לנורמות אך בפועל לא מתנהגת לפיהן - חתונה מאוחרת,אין לי עדיין ילדים מרצוני..בגדתי בעבר בחברים,שיקרתי... כלומר- אני לא כליל השלמות מבחינת ערכי החברה אבל מלאת ייסורי מצפון על כך וזה מה שיוצר לי קונפליקט!! אם חשובה לי דעת החברה,מדוע אני לא מתנהגת בהתאם? ואם אני פועלת באופן עצמאי מדוע יש לי ייסורי מצפון קשים?? בקיצור,אני ממש אובדת עצות כיצד להתרכז רק בעצמי ובמה שעושה לי טוב כעת אני בשלב הכי בעייתי - איני עובדת.ולכן ממעטת לצאת שחלילה לא אשמע "אז מה תעשי עכשיו? אין עבודה..." "את מחפשת?" אין לי סבלנות להערות של אנשים,אני לא אוהבת את התחושה של חוסר ערך עצמי בשלב הזה שבו כאילו משהו נחרב בעולם - אז אנלא עובדת ביג דיל!! נראה לי תמיד שחייבים לעמוד בסטנדרט אחרת צולבים אותי... ואנלא מצליחה לבנות לעצמי חומה כזו חזקה שלא יזיז לי מאפחד כשאני מדברת עם אחרים ומבינה שלהם לא כ"כ קשה עם עצמם ואין להם את ההחמרה הזו אני מתעודדת ומנסה להבין שאולי הבעיה אצלי. אני פונה בשאלה אליך - האם זו אכן בעייה כה עמוקה אצלי או שזה מה שהעולם מחייב וכולם חשים או צריכים לחוש כך? אני לא נהנית מהלחץ הזה. אני בטוחה שאם לא הייתי מספיק חזקה- הייתי נשברת בגלל אנשים אחרים. למה יש להם כ"כ כוח עליי.? למה אני לא מאמינה בעצמי נקודה!! עוד דוג'- כשחברה מספרת לי "התקבלתי לעבודה כזו או אחרת.." נדמה לי תמיד שאני לא הייתי יכולה...ואם היא כן אז כיף לה וטוב לה בחיים... בפועל ידוע לי שיש גם לה בעיות אולי אחרות. עדיין אני מעצימה את הטוב שלה ומגמדת לחלוטין את ערכי. ושוב...השאלה: האם כי אכן לא הייתי מסוגלת להצליח בדיוק כמותה? או שאני מכשילה עצמי מראש? בשלב זה אני לא ממש יודעת האם ללכת על משרה עם ראש גדול שתבלבל לי את הנפש והמוח ואין לי כוח לזה או ללכת על משרה עם ראש קטן שארגיש שאני טובה וזהו... לא מעבר.. נמאס כבר לחטט בכל דבר. סליחה על אורך השאלה
היי מאיה, בואי נתחיל בזה, שלרובנו חשוב להשאיר רושם חיובי, ורובנו טרודים - ברמה כזו או אחרת - בשאלות האם אנחנו בסדר, מה חושבים עלינו וכו'. גם ה"כניעה" לדרישות החברה מובנת; אם כל אחד היה עושה את כל מה שבא לו, בלי להתייחס לנורמות וחוקים חברתיים, לא היה שום סדר. אבל מצד שני, החברה מכתיבה לעתים התנהגויות ומסלולי חיים שאינם מתאימים לכולם באותו אופן. אם ניקח למשל את המסלול ה"נכון" מבחינה חברתית, הרי שאנחנו אמורים להוציא תעודת בגרות, להתגייס, להשתחרר, לעבוד כדי להרוויח מספיק כסף עבור טיול גדול למזרח ו/או לדרום אמריקה, לחזור ארצה, למצוא שוב עבודה, להירשם ללימודים וכן הלאה... ומי אמר שזו הדרך הנכונה עבור כולנו??? כתבת שנמאס לך להיות המושלמת. מאיה, אני חושבת שחשוב להכיר בעובדה אחת בסיסית - אף אחד לא מושלם!!! אני מניחה שהנסיונות שלך להיות בסדר עם כולם ובכל מצב, והנסיונות להתאים למסגרת החברתית כולל ויתור על חלק מהעצמי האותנטי שלך באמת מעייפים ונמאסו עלייך. אבל את מוצאת דרכים עקיפות ולא בהכרח בריאות עבורך כדי "למרוד" בנורמות... מצד אחד את באמת הולכת בתלם, ומאידך את עושה דברים שמעוררים בך חרטה מאוחר יותר (בגידות בחברים, שקרים). כשחיים בחברה המטרה היא למצוא את שביל הזהב בין הדרישות החברתיות לבין הצורך בביטוי העצמי שלנו כפי שנכון עבורנו. זו לא משימה פשוטה. הקונפליקט שאת מתארת מלווה אותנו כבר מגיל צעיר מאוד (לפני גיל 5), וכל אחד פותר את הקונפליקט או מתמודד עם שני הניגודים בצורה אחרת. אם חשובה לך דעת החברה ואת לא פועלת בהתאם, זה כנראה משום שדעת החברה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הדרישות והציפיות שלך מעצמך; אז לפעמים את מקשיבה לחברה ולפעמים לקול הפנימי שלך... הבעיה היא שמדובר בשני קולות שנוכחים במקביל, וכשהדרישות סותרות, מתעצם הקונפליקט. המטרה היא, כאמור, למצוא את שביל הזהב תוך ידיעה ברורה שצריך לעשות ויתורים מסוימים כדי להתאים לדרישות החברה, או להתעלם מהן לחלוטין ולהיתפס כשונה בעיני החברה. על מה מבוססת אצלך תחושת הערך העצמי? האם העבודה עבורך היא אמצעי לפרנסה ולסיפוק או מעין מענה ראוי למה שאחרים אומרים? כי לעבוד בשביל להימנע ממה שיגידו זו בחירה לא בהכרח מוצלחת מבחינה ההרגשה האישית שלך; מה הטעם להסתובב ממורמרת בעולם, אבל להיות "בסדר" ולהימנע משאלות מטרידות? יש כאן שילוב של שני דברים: 1. משהו בדרישות החברתיות עלול להיתפס כנוקשה מדי עבור חלק מהאנשים. בד"כ מתגברים על זה. 2. כנראה שמעבר לכך, זה גם איזשהו עניין אישי שלך בינך לבין עצמך. כי אם את לא תאמיני בעצמך, אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת עבורך. למה את לא מאמינה בעצמך? האמת היא, מאיה, שעל זה אני לא יכולה לענות לך... התשובה קיימת אצלך איפשהו. חשבת על האפשרות של מכון השמה? לבדוק באופן מקצועי איזה כיוון תעסוקתי מתאים לך. ומעבר לכך, העבודה היא רק ביטוי של משהו אחר, עמוק יותר. אם יום אחד תרצי להתמודד באמת עם השאלות שלך, לבדוק מה קרה לערך העצמי שלך ולאמונה שלך בעצמך, זה יהיה הזמן שבו טיפול פסיכולוגי יהיה אפשרות טובה עבורך; אבל לא לפני שבאמת תרגישי ש"זהו זה! אני צריכה לדעת מה קורה איתי". שבת שלום, הרה.
