יצב נפשי ירוד לאחר פרידה

הרה שלום אני מקווה שהגעתי לפורום המתאים, אני מתעניינת בקשר לגיסתי בחורה יפה, חכמה, מוצלחת. בת 21 שהיה לה חבר במשך כשנה, ההורים שלה לא רצו אותו בגלל הבדלי גובה היא גבוהה ממנו בכ-10 ס"מ ולכן זה היה נראה להם מגוחך שהיא תצא איתו (הוא לומד איתה באונברסיטה) הקיצר לאחר דחיות רבות מצד משפחת הבחורה, הבחור החליט להפסיק את הקשר. הגיסתי מאוד סובלת, בוכה כל היום המצב גרוע מיום ליום זה כ-3 חודשים עושה טרור בבית כל היום בכי והמצב משפיע רע על כל הסביבה. היא פשוט בוכה יום וליילה ולא רוצה להקשיב לאף אחד, הבחור ממש לא רוצה אותה, ואפילו אנחנו חושבים שמאד רוצה שהיא והמשפחה יסבלו בגלל זה שדחו אותו. אבל המצב בלתי נסבל. היא ממש בדיכאון מהבחור ואומרת שהיא רוצה למות. אמא של גיסתי פוחדת להכניס אותה לבית חולים לטיפול פסיכיאטרי, לפסיכולוג היא לא מסכימה ללכת וכולם סובלים. מה לעשות? תודה על העזרה.

שלום גיסה מודאגת, אני לא מבינה דבר אחד - אם לגיסתך הבדלי הגובה לא הפריעו, באיזה שלב זה נעשב בעיה של ההורים שלה? כמובן שאני לא מכירה את כל הדינמיקה המשפחתית שמתרחשת בביתם, אבל אני יכולה לומר לך שאם היה לי חבר שאני אוהבת, והייתי גבוהה ממנו וזה היה מפריע להורים שלי, הייתי מסבירה להם - בנימוס ובכבוד הראוי - שאלה החיים שלי והזוגיות שלי. אבל זו אני... כנראה שמשהו בהחלטה של גיסתך נבע, מעבר ללחץ המשפחתי, מסיבה פנימית שלה. אבל זה היה בעבר. ובהווה צריך להתמודד עם החלטות העבר, קשות וכואבות ככל שתהיינה. את מתארת כרגע את גיסתך במצויה כמצב נפשי רע, שכנראה נובע מחרטה על הפרידה וכעס עצום על המשפחה. את צודקת, אי-אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול ואישפוז פסיכיאטרי כפוי הינו הליך די מורכב (אבל אפשרי במידה ומתקיימים התנאים הנדרשים). אפשרות אחת היא, להציע למשפחתך לפנות לטיפול משפחתי, משום שעושה רושם שגיסתך מייצגת כרגע (בכאב שלה) משהו מורכב יותר שמתנהל במשפחה (ושבא לידי ביטוי בכך שהוריה גרמו לה לאבד מישהו שיקר לה). הרה.

תודה על תשובתך. הבעיה התחילה מזה שההורים חשבו שהם דואגים לילדה ורוצים משהוא טוב מתאים לה אני גם מצטערת להגיד שאני חשבתי שהם לא נראים טוב יחד רק מבחינה חיצונית. היא נראת כמו דוגמנים לידו וחשבתי שהיא צעירה וצריכה מישהו שהיא תהיה גהה לידו כמו שלעצמי לא הייתי רוצה גבר נמוך ממני. ובגלל שהיא יצאה עם הבחור לאחר פרידה של חברות שנמשך כ-5 שנים ממש מגיל ילדות חשבנו שהיא לא עושה ממש את הבחירה מתוך מודעות שלמה. אני היום קצת מיואשת ממצבה ואין לי הרבה מה לשנות. חשבתי אולי היא צריכה לקחת תרופות שיעזרו לה לצאת ממצב קשה זה שנראה קצת כמו דכאון. האם זה לא טבעי לדאוג לילדה ולרצות את הטוב ביותר בשבילה? האם להבא צריך לתת לילדים שלנו לעשות מה שהם חושבים גם אם לדעתנו זה טעות? האם ממש אסור להתערב בחלטות שלה /שלו בבחירת בן/בת זוג ? הילדים שלי עדיין לא הגיעו לגיל אבל בקרוב הייתי רוצה לדעת מה אני אמורה לעשות במצב כזה. תודה