לאחר 8 חודשים עו דמעט צריך לשוב לעבודה למרות הכאב
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
שלום אני לא יודעת מהיכן נובע הפחד העצום אולי הנתק שלי מהעבודה הזמן האורך של החולי אולי כי אנני אותו אדם כבר המחלה הזו שינתה אותי אני הולכת לחיות בצל של כאב פיברומיאלגיה זו מחלה כרונית החשש אני יאכזב מישהו שיהיה לי קשה מידי הרחמים העצמיים הנה חזרה לחיים הכוחות שלי היכן הם אני כל יום רוצה ללכת לבקר סתם רק לומר שלום ואני מתחילה לרעוד אין לי אומץ מפחדת משאלות מפחדת כי כואב עדיין ולא מבריאים מזה מפחדת מרחמים איך איך מתגברים על זה אני רוצה להאבק אני רוצה לחיות זה לוקח זמן אבל אמצא את הדרך להוריד חלק מהכאב בבקשה עזרו לי מה לעשות נורא קשה תודה
הי חולה ותיקה, את צריכה להסתגל לצורת חיים חדשה-ישנה... מצד אחד המחלה שמשפיעה על ההיבטים השונים של החיים, ומצד שני החיים נמשכים בלי לעצור. מה אומרים הרופאים? אין שום פתרון להקלה בכאבים? למה את חוששת שתאכזבי מישהו? מה לדעתך מצפים ממך, ולא תוכלי לעשות? עד כמה שזה נשמע מוזר, רחמים עצמיים הם דבר טוב במינון הנכון; כמובן שבשלב מסוים צריך להשאיר אותם בצד ולהמשיך הלאה, אבל אם אדם לא מסוגל לגלות רחמים כלפי עצמו, זו בעיה. מאיזה שאלות את מפחדת? שאלות על המחלה? למה זה מפחיד כל-כך? אין לך במה להתבייש. אם לא תרחמי על עצמך בנוכחות אנשים ותשדרי השלמה ויכולת התמודדות, אנשים לא ירחמו עלייך. אל תוותרי. אין לך ברירה אלא ללמוד לחיות עם המחלה, ולא לתת לה לחיות איתך. תובילי את את החיים שלך, ואל תתני למחלה לשלוט בך. שבת שלום, הרה.
