מה יהיה איתי?
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
אני עוד מעט בת 30 באמצע תואר ראשון (כן התחלתי מאוחר) כמו כל דבר בחיים שלי לוקח לי זמן לעשות דברים, לרצות דברים, לגרום להם לקרות. הבעיה המיידית שלי כעת היא שממש אין לי ראש ללימודים. אני אוהבת התחום בו בחרתי וזה לא משעמם, אבל אין לי חשק להשקיע או לקרוא מאמר או ללמוד למבחן ממש מזניחה כליל את הלימודים. זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, גם כך אני כבר הייתי צריכה לסיים מזמן וזה מפריע לי לשלב הבא בחיי למסד את הקשר הזוגי שלי. (אני תמיד חשבתי שצריך לסיים ללמוד ורק אח"כ להתחתן). איך אני מוצאת טעם ומוטיבציה בעצמי כדי להזיז את עצמי הלאה? לפעמים נדמה לי שאני צריכה פסיכולוג ומצד שני אני חושבת דיבורים לא יעזרו! רק מעשים שאני צריכה להפסיק לטחון מים ןלהתחיל לעבוד על עצמי מעשית, אבל אין לי כוח!! אני כל הזמן עייפה אין לי חשק לשום דבר במיוחד להכל יש טעם של אותו דבר כלום לא גורם לי להרגיש ואאאאלה את זה אני רוצה/ זה אני חייבת לעשות/זה חייב להיות שלי. מה לא בסדר איתי?
הי נעמה, גם אני סטודנטית. לומדים איתי אנשים שעברו מזמן את גיל ה - 30, כך שההגדרה שלך של התחלה מאוחרת היא יחסית בלבד. טיפול פסיכולוגי מבוסס על דיבורים, זה נכון. אבל לפעמים דיבורים עוזרים להבין דברים, למצוא את נקודות התורפה ולהתמודד איתן. והרעיון של טיפול פסיכולוגי הוא, שמה שמתחיל בדיבורים הופך להיות מעשים, משום שלומדים כיצד להתמודד עם הקשיים ולא להיכנע להם. זה לא שמשהו לא בסדר איתך. ממש לא. מצד אחד יש את הנורמות החברתיות והציפיות שנובעות מהן. מצד שני יש בני אדם. לא כולם מתאימים לאידיאל הבחרתי. למעשה, רובנו לא דומים לו. אבל כולם מנסים להתאים את עצמם למה ש"נכון" לעשות, והמחיר שמשלמים הוא גבוה מאוד הרבה פעמים. תשאלי את עצמך מה את באמת רוצה, מה באמת מתאים מתאים לך, איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד 10 שנים מהיום, מה את יכולה לעשות בשביל שזה יקרה... ואם כבר טיפול, הרי שזו מסגרת מצוינת לדון בה בשאלות האלה. הרה.
בהתחשב בעובדה שהחיים תובעניים וטובעניים בלהוו הכי (הישרדות, עבודה, טיפול בעצמנו וביקרים לנו, צבירת ממון לשם כך וכו) ודורשים מאתנו משאבים אדירים לקיום היו יומי? קל וחומר כאשר הנסיבות טראגיות/ לא שגרתיות/ מיוחדות וכדומה?
אני 'מתבכיינת' בעיקר על חוסר המוטיבציה שלי לעשות דברים באופן כללי עכשיו הלימודים הם החלק העיקרי בחיי (אמורים להיות בכל אופן). אני עובדת במשרה מלאה במקום נחמד אלא שאין לאן להתפתח בו אני כבר ספצית בהכל, אין אפשרות להעלאה. אני לא משקיעה מי יודע כמה בזוגיות שלי, אני מסירה אחריותי ממשפחתי זאת אומרת אין לי כוח לעזור כשצריך. אני לא אגואיסטית ולא עצלנית פשוט נגמרה לי הבטרייה מהכל. אני לא חושבת שאני בדכאון במלוא מובן המילה/מושג או איך שתקראו לזה, אבל זו תקופה ארוכה של ניוון העשייה שלי ואני מרגישה שאני נגמרת. מה אני עושה?
אולי את צריכה לצאת לחופשה מהנה ? אולי את צריכה להחליף את בן הזוג ? דיברת איתו על זה ? מה הוא אומר ? ומי אומר שאת חייבת להמשיך ללמוד ? אם זה לא מעניין אותך, למה שלא תשכחי מזה וחסל. זו בעיה רצינית הלימודים. הם עושים אותם ממש ממש משעממים. צריך המון כוחות לבולשיט שהם שופכים שם בקילו. עזבי אותך משטויות. תעשי מה שעושה לך טוב על הלב. בהצלחה.
לחוסר מוטיבציה יש בסיס כלשהו. לפעמים זו סתם תקופה כזו, שבה אין חשק לעשות כלום. אבל תקופות כאלה נמשכות פרק זמן מסוים וחולפות. לעומת זאת, במצב של חוסר מוטיבציה מתמשך, כזה שפוגע בתחומי חיים שונים, נוצר מצב של מעגל שמזין את עצמו. אני לא יכולה לומר לך אם מדובר בדכאון, למשל. רק איש מקצוע יוכל לאתר בדיוק (או בערך) את מקור הבעיה ולהמליץ לך, בהתאם, על אפשרויות שונות. יכול להיות שאת באמת צריכה טעינה מחודשת של הבטריה, אבל המשמעות היא לקחת פסק זמן מדברים מסוימים - לא לעזוב לחלוטין ולזרוק - אלא לעשות הפסקה ולחשוב בשקט מה הכיוון הכללי שאת רואה עבור עצמך. אפשרות אחת היא באמת להתייעץ עם איש מקצוע. אפשרות שניה היא לעצור לרגע בצד ולעשות איזשהו חשבון נפש. אפשרות שלישית היא... אני משאירה את זה פתוח עבור רעיונות שאולי יעלו לך או לאחרים. וכמובן שיכולות להיות גם יותר אפשרויות.
