על חברות ושאר ירקות
דיון מתוך פורום תמיכה הדדית
בחברות אמיתית נוצר אימון. ללא אימון וללא בטחון בקשר, חברות לא יכולה להתקיים לאורך זמן. חברות הנשענת על יסודות מוצקים, זו שעברה דרך מסוימת יכולה לפעמים אף היא להסתיים בשקט, לדעוך, אם אין תקשורת פתוחה בין שני הצדדים. עם כל השוני אנחנו מוצאים תכונות מקבילות בחברנו שלולא כך לא היו איתנו. אנשים לא תמיד מחליטים להעלם עד להודעה חדשה, הם אולי לרגע או שניים בתוך הסיוט הפרטי שלהם, הם ליום או שבועיים צריכים איזו אוזן קשבת שלא בנמצא, הם נשארים בקונכיה כי שם חם להם...הם לא מפסיקים לחשוב על החברים שלהם, לפעמים הם מחכים שהחברה תיצור קשר ואין קול וגם אין עונה. אבל זה בסדר. אם אתה אוהב מישהו, תניח לו, תן לו את הזמן שלו, שיחשוב, שיעשה את החלטותיו, כי הם - הוא... בשביל חבר טוב הסיפור של השני לעולם לא משעמם, כי אם היה כך הוא לא היה איתו מלכתחילה.... פוגע אם אתה מתייחס לחבר שלך כמו לכל "האנשים" ולא מדבר אליו באופן אישי, כך בעצם אתה נוטל מהקשר את היחודיות שבו ולמעשה מכחיש שהיתה בין שניכם איזו קרבה נפשית שאינה קיימת בינך לבין "כולם". לא יודעת אם איבדתי חברה טובה. אולי לא. אולי כן. אולי לזמן קצר. אולי לתקופה ארוכה יותר. אני אוהבת אותה כבת אנוש, מרתקת, עוקצת, מצחיקה, עצובה,עמוקה, אחת שכיף להיות בחברתה, מישהי שאיכפת לי ממנה.
למה היא נפגעה ? אני מקוה שהחברות היפה שלכן תשוב ותהיה יותר איתנה. גם אני חושב שצריך לתת לזה זמן. אבל לא לשכוח ממנה. לאחר שבועיים שלושה, להרים טלפון ולהתעניין. ולהביע את הנאמנות. אולי דרך מכתב. לפעמים קל יותר להתבטא במכתב. בהצלחה. ויום טוב.
לא נבין לא נדע. מכיר את השיר הזה? למה אתה חושבת שהיא נפגעה?
יש אנשים שלא מסוגלים לבטוח באחרים. אמון בשבילם זו מילה גסה. חברויות שדועכות הן חברויות שאין משהו שמזין אותן. כמו... אש. בלי חומרי בעירה האש תכבה. ההחלטה להיעלם היא לא בהכרח החלטה מודעת. אולי סוג של הגנה עצמית. שהרי למה להוסיף סיוט על סיוט? בלי קשר לטיב הסיוטים, זה לא נושא לתחרות בכלל. תמיד יש הודעות חדשות. תמיד. יש אנשים שנשארים בקונכיה החמימה שלהם, וזה בסדר. ויש אנשים, שאין להם קונכיה כזו... ואז מה? חלזון בלי קונכיה נחשב לחלזון מת... סיפור לא צריך להיות משעמם בשביל להיות מאוס. מונוטוני...למרות העליות והמורדות (בעיקר מורדות) שבו. סיפור לא צריך להיות משעמם בשביל להרחיק אנשים. סיפור לא צריך להיות סיפור בשביל להיות מציאות. דיבור אישי יכול לבוא לידי ביטוי במייל אישי, למשל? לא יודעת. סביר להניח שדיבור אישי נחשב בהחלט להגדרה סובייקטיבית. לא חושבת שמדובר בהכחשה (מילה מעניינת). אולי מדובר בניתוק מוחלט ממה שיש? בלי קשר לכולם או לאף-אחד... מה גם, שבזמן שאנשים עם קונכיות יכולים להסתתר בתוכן ולסגור את הדלת כדי שהחום לא יברח, לאנשים אחרים קורים דברים אחרים. אבל אין להם קונכיות אז כנראה שקר להם, מי יודע?
