עוד יום מעייף וקשה

שלום לכולם! האמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל , קשה נורא לדבר על זה אך כבר 10 שנים שאני חיה עם "הלום קרב" בשפה המקצועית , הרבה ימים אנחנו למטה ושוב עולים ונופלים לתחתית וחוזר חלילה. אני מטבעי אדם שמח ומאושר , אך הימים האלו שהוא קם "עקום" הורסים לי ממש את החיים ,לי ולשלושת בני , הם כבר מתבגרים ומבינים אבל לעולם לא יבינו למה אבא שלהם מפחיד,צועק ומתנהג בצורה מבעיתה , האמת שגם אני מבינה שזה בא ממחלה ומחלה קשה ........לא מצליחה להתמודד עם ימים כאלו. אנחנו אף פעם לא יודעים אם אפשר לצחוק או לצעוק , אם הוא צריך שקט או רעש , אם מישהו הרגיז אותו או שהיה לו יום שמח? אין לי כבר למה לצפות......... ולא אל תגידו לי לעזוב אותו , רבות חשבתי על כך , אבל הוא האיש הכי ישר וטוב שאני מכירה ועל כן לא אוכל לעזוב אותו מוזר נכון? אני מתמודדת יום יום , שעה שעה ומגינה על בני בחרוף נפש למה? מה לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה להיות אגואיסטית ולשים פס על כולם ולעשות מה שבא לי? הרי יש לי משרד עצמאי מצליח, אני בעלת מקצוע חופשי אז מה לעזאזל לא בסדר איתי? הלוואי וידעתי לענות לעצמי , אני מומחית בייעוץ לאחרים שעל פי רוב מצליח . אבל שזה מגיע אלי ...........המוח נאטם ספרו לי אם יש למישהו נסיון איך חיים עם דכאון מתמשך ? איך אנהג? והאם אני מזיקה לבניי היקרים בעצם זה שאני מעוניינת לשמור על אחדות משפחתי בכל מחיר? אנא האירו את עני ,בכנות מכל הלב תודה

אהבה. את אוהבת את בעלך וזה יפה מאד. ונדמה לי שגם הבנים מבינים זאת ואינם זקוקים בהכרח להגנה שלך. איך באמת הם מתמודדים עם הדיכאון של האבא ? במה זה מתבטא ? איך הוא מתנהג כשהוא בדיכאון ? האם יש אלימות או צעקות ? איך מרגיעים אותו ? כל כמה זמן זה מתפרץ ? כמובן שבתשובות לשאלות שלי , טמונה התשובה האם ניתן לחיות איתו או לא. האם כאשר הוא במצב בסדר, ניתן לדבר איתו על פירוד ? מה הוא אומר על כך ? אולי דוקא יהיה לו יותר קל לחיות לבד ? שאלת אותו ? איפה הוא קיבל את הלם הקרב ? באיזו מלחמה ? האם הוא בטיפול שוטף ? שיהיה לך בהצלחה רבה מה שלא תעשי. יום טוב.

הי דנדוש, ראשית כל, יש לי שאלה - בעלך מקבל איזשהו טיפול ממשרד הבטחון? או טיפול בכלל? דבר שני, יש לי המלצה - כנסי לפורום הבא: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/66 ותוכלי לקבל הצעות מאיש מקצוע ומהלומי קרב אחרים. לא חשבתי לרגע להציע לך לעזוב אותו, בדיוק כמו שלא הייתי מציעהלמישהי שנשואה לגבר בכסא גלגלים לקום ולעזוב. בעלך סובל מנכות שאינה אשמתו. אין ספק, שגם הוא היה מעדיף לחיות בלי הטראומה שמלווה אותו כבר הרבה שנים. בנייך גדלו עם אביהם; הם כבר מכירים אותו ויודעים שיש לו בעיה מסוימת. את לא צריכה להמשיך ולגונן עליהם אם הם כבר גדולים ומבינים. ואז באמת מתעוררות שאלות כמו שאת מעלה. כשאת שואלת על דכאון מתמשך את מתכוונת לדכאון של בעלך? בין אם בעלך מקבל איזשהו טיפול ובין אם לא, יש אפשרות לפנות לטיפול משפחתי. בצורה כזו תוכלו - כולכם - לקבל כלים טובים יותר להתמודדות היום-יומית. אם בנייך מספיק גדולים, את יכולה לדבר איתם על זה ולשאול לדעתם - האם הם מרגישים ניזוקים מהאחדות המשפחתית? שוב, זה תלוי בגיל שלהם ובבגרות הנפשית שלהם. הרה.