עצוב לי

אני רואה את התמונות של הילדים ההרוגים ברוסיה ואני חשה בעצב. אני עצמי שיכלתי אח בתאונת אופנוע לפני חצי שנה ומאז כל תאונה או פיגוע לא עושים לי טוב. אחי היה בן 16 כשלקח מחבר את האופנוע ונהג ללא רשיון.הוא התהפך בואדי ונהרג על המקום.כל תמונה של גופות בשקים עושה לי צמרמורת.

זה באמת עצוב בת כמה את שיבולת ? החיים זה מקום עצוב לפעמים להרבה אנשים זה לא רק לפעמים אני מזהיר את כל הקוראים כי החיים עלולים לגרום להרבה עצב למחלות ולסוף עצוב

אני חושבת שניר צודק. החיים באמת יכולים להיות עצובים מאוד, ללא סוף טוב ורצופים בכאב. לפני מספר חודשים איבדתי את אחותי שנפטרה מסרטן לאחר סבל נוראי, הילדים שלה מאד מתקשים להתמודד עם האובדן הזה וכמובן שגם אנחנו. אולי צריך להדביק לכל תינוק שנולד על הטוסיק מדבקת אזהרה כמו על קופסת סיגריות עם הכיתוב: "אזהרה - החיים עלולים להיות עצובים". ומה איתך ניר? הרגשתי לפי המילים שלך שגם אתה ידעת כאבים של פרידה. אני צודקת?

זו מעין עסקת חבילה לא ממש מוצלחת... חצי שנה זה לא הרבה זמן. לאבד קרוב משפחה זה תמיד קשה, וכשמדובר באנשים צעירים שכל החיים לפניהם, תחושת ההחמצה והעצב גדולה יותר. התמונות המחרידות מרוסיה תפסו את מקומן של התמונות המחרידות מבאר-שבע... קצת מפחיד לחשוב מה עוד יכול לקרות... אבל מי שנשאר מאחור צריך להמשיך הלאה; הצער והכאב ישארו תמיד, הם לא נעלמים. אולי דוהים קצת... החיים הם הירושה של המתים, ולא קל בכלל להתקדם הלאה בידיעה שמישהו יקר נשאר - פיזית - מאחור. בשביל זה יש זכרונות, בשביל להחיות את המתים יום-יום.

אהבתי מילים חכמות וכל כך נכונות .