דילמה כואבת

אני מרגישה שאני בדרך ללא מוצא, כואב לי ואני מבולבלת מאד ואשמח לקבל קצת עידוד ועצה טובה. הסיפור הוא כזה - לפני מספר שנים נפטרה אימי. לפני כשנתיים הגעתי לעבוד במקום עבודה חדש בו עובדות רק בנות (6 בנות + בוסית). כבר מהתחלה יצרתי קשר טוב עם הבוסית והיא שהראתה לי יחס חם הפכה אותי צמאה עוד יותר לקשר. קיוויתי (אני קצת נבוכה בכך) ליחס אימהי ועשיתי כל מיני דברים שהיום אני יודעת שהיו טעות כדי לזכות בתשומת ליבה האמהית והבלעדית, כגון: לספר סיפורים קורעי לב על חיי, חלקם נכונים וחלקם לא וכדי להיראות טוב בעיניה הייתי צריכה לגרום לבנות האחרות לא להיראות טוב והפכתי למלשנית. היום אני מגעילה את עצמי על ההתנהגות הזו אבל אז הייתי מוכנה לשלם כל מחיר כדי שהיא תאהב אותי ואכן הקשר התהדק והפך לקשר חברי והיה לי טוב. יחד עם זאת, הקשר עם הבנות הלך והתקרר ויום אחד כשעשיתי איתן שיחה על כך שאני מרגישה קצת בודדה במשרד הן פתחו את הלב ואמרו לי שהן מרגישות שכל דבר אני אומרת לבוסית ושאנחנו חברות במקום להיות בוסית ועובדת וכד'. הכחשתי שזה נעשה בכוונה, אמרתי שחלק מהדברים נאמרו בתמימות בלי לשים לב (זה גם קצת נכון אבל אני מרגישה שברמת הקשר שלנו הבוסית יודעת איך להוציא ממני דברים. היא רואה מתי אני מוטרדת ויודעת לשאול את השאלות הנכונות ואני שכל כך הייתי צמאה לתשומת ליבה רציתי גם אני לספר) ומאז שיניתי את עורי. לא סיפרתי לה עוד דברים על הבנות אלא רק על עצמי אבל היחס שלהם לא השתנה. ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ולשמור מרחק מהן לתקופה מסוימת אבל עם הזמן איבדתי את הבטחון להתקרב ונכנסתי לתוך עצמי, לא יצרתי איתן קשר, לא הצטרפתי לשיחות המשותפות וכד'. הקשר עם הבוסית היה עדיין טוב מאד אבל כבר לא המשכתי לספר עליהן דברים למרות שזה היה מאבק פנימי קשה כי הרגשתי שהקשר ביני לבינה גם מתרופף. עם הזמן המצב הפך לכזה שאני עציץ שלא שמים לב אם הוא נמצא או לא ואין שום התייחסות של הבנות אלי או שלי אליהן. אני לא מאשימה אותן כי אני התרחקתי מתוך פחד ותחושת אשם וההתרחקות שלי הרחיקה גם אותן. הפכתי להיות בודדה מאד במשרד. היום היה פיצוץ גדול בו היה מקרה שמישהי חשבה שהלשנתי עליה וממש זה לא היה נכון ומה שקרה זה שפרצתי בבכי וכדי לא לבכות במשרד ירדתי למטה ובכיתי ברחוב לבעלי ולחברות ואחרי השיחות איתם החלטתי לגשת לבוסית עם אותה בחורה ולדבר על הדברים ועשיתי את זה ומה שקרה זה שהיא אמרה שאף אחד לא סובל אותי במשרד ושיש להם סיבה, שלא יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודקת ומסכנה וקורבן והיתה עלי התנפלות גדולה ואני שהרגשתי אשמה על מה שעשיתי להם בעבר התכווצתי בכסא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא כל כך התעצבנה שיצאה באמצע השיחה והלכה לחדרה והבוסית שלי הלכה אליה והן דיברו עוד חצי שעה. ביקשתי לדבר עם הבוסית לאחר מכן והיא הבטיחה להתקשר ולא התקשרה וזה פוגע בי מאד. הרגשתי פתאום שאני לבד ושיצאתי קרחת מכאן ומכאן. אני אכולת רגשות אשמה על מה שהיה בעבר, מרגישה שהרסתי הכל במו ידי, מבולבלת, מיואשת ופגועה. אני לא יודעת איך לעמוד מולן כי הטענות שלהן בחלקן נכונות ואני מרגישה רצון לברוח ולהתחיל דף חדש במקום אחר. הבעיה היא שאני אוהבת את העבודה, התנאים טובים, המשכורת טובה, היחס מההנהלה מצוין ואני מקבלת המון פידבקים טובים מכל הגורמים שאני עובדת איתם וחבל לי לעזוב את כל זה כי אני יודעת מה הולך היום בשוק וזה נדיר למצוא שילוב של משכורת טובה, עבודה מעניינת, תנאים טובים ובוס מצוין. אבל אני בודדה כל כך, כואבת, הבטחון שלי ירד לקרשים. מה עושים?

הי רונה, מה שכתבת מאוד ריגש אותי ואני יכולה לחוש את כאבך מעבר למילים. אני חושבת שהצלחת להעביר את הרגשתך משום שהיית אמיתית וכנה. אם תיזמי שיחה עם הבנות במשרד בה תגידי להן את הדברים כמו שכתבת אותם כאן וגם תיתנצלי על הדברים שעשית ותבקשי את שותפותן איתך לדרך חדשה אני בטוחה שהן יסכימו. כשתהיי אמיתית וכנה, תדברי מהלב, גם אם הדברים קשים לאמירה הן יראו בזה חוזק ולא חולשה. אני יודעת שזה קשה, גם להודות באמת הלא כל כך נעימה על עצמך וגם להתנצל אבל התוצאה שווה את אי הנעימות. בהצלחה ותעדכני אותנו, מיכל.

אני חוששת לעמוד מול 5 בנות, אני פשוט לא אסרטיבית ואין לי בטחון. אני ממש מרגישה שבורה בעיקר כי פתאום הבוסית נוקטת עמדה נייטרלית ולא אומרת לי מילה טובה והרי הכל התחיל בגלל זה שהיה לי קשר טוב איתה