סיפור---חובה לקרוא**********

ג'ון התרומם ממושב קרון הרכבת עוד לפני שזו הגיעה לתחנה,הוא יישר את מדיו והחליק עליהם בידו,רוצה להיראות במיטבו,כשהרכבת עצרה הוא נחפז יחדעם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת גרנד סנטרל בניו יורק כשעיניו תרות מסביב אחר בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה ,בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את ליבה ידע בעל פה . העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן ,בספריה העירונית בפלורידה -ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את ליבו,הקסימו והסעירו לא בגלל המילים המודפסות בו..אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בשוליים בעפרון דק בין דפיו. הוא מצא את עצמו שוקע אל בין השורות .כתב היד ,הרך והעגול שיקף נפש פיוטית ,עדינה ומתחבטת בהרהורים עמוקים והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת. הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם כתוב השם של בעלת הספר ואכן באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב "מיס הוליס מיינל".בהשקעה של הרבה זמן ומאמצים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס.היא עברה להתגורר בניו יורק .הוא כתב לה מכתב בו הוא הציג את עצמו והזמין אותה להתכתב עימו.ימים מספר לאחר מכן קיבל ג'ון צו קריאה לחיל הנחתים,הוא גוייס ונשלח לשרת באירופה של מלחמת העולם השנייה. במשך שנה וחצי של השרות היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן והוא חי ממכתב למכתב . שלא קרא-כתב, וככה למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים. כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פוריה ,ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם בינהם.ג'ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה והיא סירבה.היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים אחד את השני אז המראה לא חשוב. כשהגיע סוף סוף זמנו לשוב חזרה מאירופה הביתה הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם בשעה 7 בערב תחנת גרנד סנטרל בניו יורק. " אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על ד"ש בגדי" אמרה לו הוליס. והרגע אכן הגיע.7 בערב ,ג'ון בתחנה מסתכל סביב מחפש בחורה עם שושנה אדומה בד"ש בגדה -בחורה שאת פניה לא הכיר אך ליבה היה כספר הפתוח בפניו -הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו. מכאן והלאה רשות הסיפור לג'ון עצמו "אישה צעירה באה לעברי ,גזרתה ארוכה ודקיקה ,שיערה הבלונדיני צנח תלתלים תלתלים בכתפיה,עיניה כחולות כמו פרחים,שפתיה וסנטרה מזדקרים בנחישות מעודנת ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו.התחלתי מתקדם אליה ,לא שמתי לב בכלל שהיא איננה עונדת שושנה אדומה על ד"ש חליפתה,כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צילו של חיוך פרובוקטיבי בזווית פיה . "הולך אלי מלח??" מלמלה כלפי, בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה ואז באותו רגע בדיוק ראיתי את הוליס.היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה ,היא נראתה אישה בערך בשנות הארבעים לחייה,שערה מאפיר ותקוע מתחת לכובע מרופט.היא הייתה יותר מסתם שמנה ,היא הייתה ענקית,קרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות וחסרות חן.הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק. אני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים ,כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה ויחד עם זאת כל כך הייתה ערגתי לנפש בה התאהבתי לאישה שרוחה לוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה ,והנה היא שם ,פני הירח החוורות שלה נראו טובות לב ומבינות ,עינייה האפורות היו חמימות והקמטים מסביב הוסיפו לה נופך נעים.לא היססתי לשנייה אחת ,אצבעותיי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי ,.אולי לא יהיה כאן רומן גדול ,חשבתי,אבל תהייה כאן חברות נפלאה,אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה,חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך,זקפתי את כתפי,נמתחתי,ניגשתי לאישה והגשתי לה את הספר הכחול וכל זאת למרות שהייתה בי מרירות ואכזבה " אני סגן ג'ון בלאשנראד" הצגתי את עצמי "ואת בטח העלמה הוליס מיינל אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי,האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב"" פניה זרחו בחיוך רחב "אין לי מושג מה הולך כאן חיילצ'יק שלי" היא אמרה לי בחיוך ממזרי " אבל הבחורה הצעירה שהייתה כאן לפני כמה דקות -זו עם החליפה הירוקה,ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על ד"ש בגדי ,היא אמרה לי שאם במקרה אתה מזמין אותי לארוחת ערב אז להגיד לך שה-י-א מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש ,היא אמרה שזה מין סוג של מבחן, תהרוג אותי אם אני מבינה מה שקורה כאן......" חתימה טובה לכולם---שמחה

הבלונדינית לא היתה מצילה את המצב? הייתם ממשיכים את זה הלאה או נותנים למראה החיצוני להכתיב את מהלך העניינים?

1. הגבול העבה בין דמיון מפותח למציאות מדומה 2. עיוות יוצא מן הכלל נהדר 3. חזק , ארוך , מתיש , אכזרי , ולא קולע 4. האמת האיומה על ד"ש המציאות לטובת אלה שלא קראו הזהרו בסיפור הנל נעשה שימוש נרחב במילה ד"ש חולצתה ובגדיה והמקרה כגומי מתמתח. היה מעניין לשבת לשמחה בראש לכמה שעות . ביי

הסיפור לא כזה נורא... ולמה מתעלם מהשאלה שלי?