לגילי החמודה והאמיצה

זה בסדר גמור. אין כמו הרה. כולנו חסידים שלה. רק שתדעי שהרה בדרך כלל, לא נמצאת כאן עד הערב. ואילו אני וניר, נמצאים כאן רק בשעות היום. את לא מכבידה עלינו בכלל. להיפך, אנחנו מאד מעוניינים לשמוע עוד ועוד. ואם מצליחים גם קצת לעזור, מה טוב. אולי תספרי לנו קצת על הרקע שלך , ואיך פגשת את בן זוגך , ומה שבא לך לספר. נשמח אם תשארי כאן ותשתתפי בכל הדיונים. יום טוב ולהשתמע ביי

גילי שלום, אני כבר אמא עם ילדים גדולים, ואני כל כך מבינה את מה שעובר עלייך, אני לא פסיכולוגית ןאין לי הרבה טיפים לתת לך , אבל אני רוצה לספר שגם אני עברתי הפלה של הריון ראשון . והרגשתי בדיוק את מה שאת מתארת. לוקח זמן להתאושש מזה וחשוב שתהיי חזקה ואל תתני לתחושת האשמה להכריע אותך, כי זה עובר איך שהוא עם הזמן. להגיד שזה לא צובט בלב לפעמים כשנזכרים זה לא נכון. לי למשל היה חשוב להרות מיד לאחר מכן וזה מה שהקל עלי. כי ידעתי לקראת מה אני הולכת. והכנתי את עצמי לכך,. לא שאני ממליצה לך לנהוג כך אבל מסיפורים ששמעתי זה גורם מקל . לא מזמן ממש הכרתי בחורה שעברה הפלה, היא הייתה במצב כל כך דכאוני ממש כמוך , אצלה זה היה הריון לא מתוכנן כשנה לאחר לידה ראשונה,ואיך היא התאוששה מזה? היא היום מתנדבת בעמותה למניעת הפלות ומנסה להעביר את המסר לנשים העומדות לפני החלטה לבצע הפלה. זה מאוד עזר לה, סתם חומר למחשבה. מאחלת לך התאוששות מהירה מכל הלב

תודה לך על העידוד. אני אכן בדיכאון קשה וניזקקת לתרופות לצערי הרב. הפלה זה מעשה מזעזע וכשעוברים את זה בחודש מתקדם (אני הייתי כבר בסוף חמישי) זה מעצים את הכאב באופן בלתי יתואר. אני לא יכולה להיכנס להריון בזמן הקרוב, גם בגלל הדיכאון וגם בגלל נטילת התרופות (למשך שנה לפחות). הייתי בקונפליקט עצום בהריון, מצד אחד רציתי ומצד שני פחדתי עד מוות וניכנסתי לחרדה קשה. אם הייתי ממשיכה את ההריון זה היה עם נטילת נוגדי דיכאון שאין לדעת איך היו משפיעים על התפתחות העובר. מעבר לכך היה חשש שמצבי הנפשי יתדרדר עוד יותר עם התקדמות ההריון ולכן המליצו לי על הפסקה. לאחר טראומה שכזאת, איך אני יכולה לחשוב על להרות? רק עצם המחשבה מטריפה את דעתי. אם הייתי עוברת הפלה בתחילת ההריון - מילא, אך לאחר שהבנתי שאני לא מצליחה להתמודד עם הריון - איך אוכל לחזור על הטעות? ואולי נטלתי מעצמי את הזכות להיות אמא. רק אלוהים יודע.. אולי הוא מציל אותי ואולי מעניש?! אני אמשיך להאשים את עצמי במשך כל חיי, אני חושבת שאין לי תקנה. סליחה על הפסימיות אך אינני מצליחה להתעשת. ואני מקווה שאת אמא מאושרת. תודה על העידוד מקרב לב !!!

מה שלומך? אני מתאמצת לקבל את תואר ה"חמודה" שהענקת לי אל מיתקשה קצת עם ה"אמיצה". אני בסך הכל הייתי חלשה והרמתי ידיים, לא הצלחתי להתמודד והלכתי נגד הטבע. מהיבט אחר, אומרים שאלוהים מנסה את החזקים אז אולי יש שמץ במה שאתה אומר.. אני שמחה (עד כמה שאני יכולה להשתמש במונח שכזה) לשמוע שאני לא מכבידה עליכם. גם אתה וגם ניר מקסימים ומאוד עוזרים לי. הרה היא באמת דמות שסוגדים לה. לדעתי (ובטח לדעת כולכם) היא גאון, יש לה תובנות מאוד מעמיקות ואני מניחה שזה לא בא לה מחיים קלים.. לגבי שאלתך, את בן זוגי הכרתי לפני 8 שנים. במשך הזמן הניצחי הזה עברנו אין-ספור פרידות וחזרות. עמדנו "להיפרד" שוב לפני כ- 5 חודשים ואז בדיוק הריתי. שוחחנו והוא הביע רצון לשקם את היחסים בתקופת ההריון על מנת להכין בסיס טוב לתינוק. אני הסכמתי מאחר ורציתי ילד במידה מסויימת. לא הייתי שלמה עם ההחלטה אך קיוויתי שההשלמה תגיע. ואז ההורמונים שלי התחילו להתערב ושיבשו את הכל. הפכתי לעצבנית, חסרת סבלנות ולחברי היה קשה לספוג את היחס המזעזע שלי אז התחילו מריבות. בקיצור, במקום שההריון יחבר בינינו קרה דבר הפוך. אני, כפי שאתה כבר יודע, ניכנסתי לדיכאון והגעתי למקום לא טוב עד שהכל בא לסיומו. אנחנו עדיין יחד כי הוא הבין שהפסקת ההריון לא נבעה מרצוני אלא מפאת חשש למצבי הנפשי. כיום אני משתדלת לחזור לתיפקוד מינימלי אך עדיין קשה לי. חברי הוא דיכאוני מטבעו כך שהיום הוא מזדהה איתי יותר מתמיד. צחוק הגורל הוא שתמיד אמרתי לו שהוא זקוק למנה מכובדת של פרוזק ובסופו של דבר אני זאת שהגעתי למקום הזה... אני עובדת בחברת הייטק ושם לא נישארו כבר הרבה סנטימנטים כלפיי כך שבימים הקרובים אני אהיה חייבת לחזור. כמה קשים הם החיים....... השבוע קראתי בעיתון ידיעות כתבה מעניינת של פסיכולוגית קלינית. היא כתבה כך: "יש אנשים שנולדים לתוך גיהנום. הם נולדים למשפחה רגילה עם אב ואם, אח ואחות, שפה ותרבות אך הם חיים בגיהנום ולא יודעים. הם מנסים לקום אך נופלים שוב ושוב משך רוב חייהם, עד שברגע מסויים הכל משתנה. זה יכול להיות מקום מסוים, אדם, סיטואציה - וברגע זה הם מבינים שחייהם השתנו וכי הם חוזרים לארץ מולדתם". אני באופן אישי מאוד הזדהיתי עם הדברים שהיא כתבה. גם לי, תודה לאל, יש אמא, אבא, אח ואחות, שפה זהה ותרבות אך אני חיה בעולם אחר שהוא לא בדיוק גן עדן. ספר גם אתה קצת על עצמך, אם בא לך כמובן. ותשתמע בהקדם... גילי המתוסכלת.