להרה, שלומי וניר

הרה - יכול להיות שאת צודקת כי הצלתי את עצמי ואת הסביבה אך איך עלי להתמודד עכשיו עם הדיכאון הפוסט טראומטי? אני מאשימה את עצמי ברצח, ועוד של עובר שגדל בתוכי. איך את מציעה לי להתמודד עם התחושות הקשות? התרופות לא עוזרות לי לשכוח אלא רק אולי לא לדעוך ולצלול לתהום. הטראומה היא אדירה והכאב כבד מנשוא. למה היה לי כל כך קשה להתמודד עם הריון שכבר את רובו עברתי? למה אני לא כמו חברותיי, אחותי, גיסתי...........? משהו דפוק אצלי לגמרי. לקחתי חיים ואני מרגישה שלא מגיע לי לחיות, אני מענישה את עצמי, לא אוכלת, לא שותה, לא ישנה בלילות וכו'. נכון שזה לא עוזר לאף אחד ובטח לא לעצמי אך זה גורם לי להרגיש טוב שאני מייסרת את עצמי, כי מגיע לי. שלומי, ניר - אני יודעת שאין ביכולתכם לעודד אותי יותר אך למה זה קרה לי?????? אני בעצמי לא מצליחה להבין. נכון שחששתי מאוד מההריון ומלגדל תינוק אך בתוכי רציתי אותו, הגוף שלי התנגד והגעתי למצב של מילכוד עצמי. אני אבודה, תעזרו לי

רגע... אני לא יודעת מהן התרופות שאת מקבלת; זה משהו ממשפחת האנטי-דכאוניים? אם כן, לוקח להן לפחות חודש להשפיע. ככה שלא מפליא אותי שהן לא משנות שום דבר. זו האבחנה - דיכאון פוסט טראומתי? העובדה שאת בוחרת להאשים את עצמך ברצח מובנת. אבל נניח שהיית ממשיכה עם ההריון וזה היה פוגע בך, בעובר ובסביבה עוד יותר - זה גם היה מעורר בך רגשות אשם, לא? סתם השערה, מסוג הדברים שקשה לדעת בודאות. את לא יכולה להשוות את עצמך לנשים אחרות; את זו את והן הן. גם זמנו של ה"למה" יגיע... למרות שהשאלה מנקרת כל הזמן, נכון? עד ההריון הכל היה בסדר איתך. יכולות להיות 2 מסקנות: 1. ההורמונים השתוללו יותר מדי (ואז אין לך שליטה על זה, אלא רק משהו שתלמדי לקראת הפעם הבאה). 2. עצם ההריון עורר אצלך מצוקה לא מודעת וחרדות, ואולי מכאן נובעת ההגדרה הבסיסית של פוסט טראומתי (וגם במקרה הזה אין לך שליטה על המצב). אולי יש עוד מסקנות (אני לא מצליחה לחשוב על עוד אחת כרגע). אבל איך שלא מסתכלים על זה - את לא אשמה במצב שנוצר, שהביא להפסקת ההריון. יודעת מה - אני מאמינה שאצל כל אחד ואחת יש משהו שדפוק לגמרי (הרוב פשוט לא מודים בזה או לא מודעים לזה). אין מה להשוות בכלל בין עובר שלא נולד, לבין אלה שחיים כאן ועכשיו. הלקאה עצמית אולי גורמת לך להרגיש הוגנת(?) יותר - אבל מה בדבר האנשים שסביבך? והרי להחזיר את העובר לא תוכלי, אבל לדאוג לעצמך כן.

HERA, אני מאוד מאוד אוהבת לקרוא את דברייך. אין לי מושג מי את ומה את אבל מה שבטוח שאת חכמה מאוד!!! איבחנת את המצב שלי באופן מאוד מקצועי ואכן זה בדיוק מה שקרה אצלי. הייתי בחורה שמחה וחברותית וההריון יחד עם ההורמונים שהשתוללו יתר על המידה הכניסו אותי לחרדות ומצוקה נוראית. כפי שאת הסקת, כך גם המטפל שלי טוען כי יש לי מצוקות חבויות שההריון עורר אותן. אין לי ספק שאני מודעת למצב הרע שהייתי נתונה בו ולמרות זאת רגשות האשמה קשים מנשוא. ההשערה שלך כי אם הייתי ממשיכה את ההריון ואז גורמת נזק גדול יותר - היא, לצערי הרב, נכונה. נזק לעובר היה ניגרם עקב מצבי הנפשי, אני כנראה שהייתי דועכת ואז היו הרבה יותר אנשים אומללים. כיום, אני האומללה היחידה. אני נוטלת נוגדי דיכאון כבר קרוב לחודש. ידוע לי כי לוקח זמן עד שמרגישים שיפור. באלה הימים אני אמורה להתחיל להרגיש טוב יותר. התחלתי לקחת את התרופות עוד בהריון בכוונה להמשיך אותו אך בן זוגי התנגד מחשש לנזק שייגרם לעובר. לא מוכח בוודאות כי תרופות אלה אינן מזיקות להתפתחות התקינה של העובר. ולכן ההחלטה היתה להפסיק את ההריון. אני לא מתביישת לומר שהייתי דיכאונית בהריון וגם היום אני בדיכאון. אני מקווה שהכדורים בשילוב של השיחות באמת יעזרו לי לצאת מהתהום ולא ליפול שוב בעתיד (ואולי בהריון הבא אם יהיה). אני מנסה לשכנע את עצמי, כפי שאת אומרת, שעשיתי מעשה נכון ושלא לקחתי חיים. כרגע קצת קשה לי לא להאשים את עצמי אך אולי בעתיד, במחשבה צלולה יותר, אני אבין כי כך היה צריך לנהוג. אני מאוד סומכת על שיקול דעתך וזה גם מה שעוזר לי להיות אפטימית יותר. את היחידה שהצלחת ממש להבין מה קרה לי בהריון ! שלומי היקר - תודה רבה לך על העידוד. סליחה שהקדשתי יותר ל HERA, אני פשוט מעריצה אותה ואת דרך חשיבתה. גם אתה וניר (ובעיקר אתה) עוזרים לי מאוד מאוד מאוד. אני מקווה שנמשיך לעזור כאן אחד לשני ואני מצטערת אם אני מכבידה עליכם באיזה שהוא אופן. אוהבת אתכם !!!!

הי, דבר ראשון, אני חושב שאת צריכה לעבוד על תחושות האשמה. תחושות אשמה, יסורי מצפון, אינם עוזרים ואינם מקדמים שום דבר. ובמקרה שלך, אין לך בכלל על מה לחוש אשמה. לא עשית שום דבר רע ! במצב שהיית נתונה בו, עם הלחץ מסביב, בלי תמיכה , ובמצב דכאוני, לא היתה לך כל ברירה. אף אחת אחרת , לא היתה נוהגת אחרת . את צריכהצ לזכור שהחיים עדיין לפנייך. את תוכלי ללדת בעזרת השם עוד הרבה ילדים חמודים. בהריון הבא, תכיני את עצמך נפשית להיות חזקה, ולא לתת לכל מיני אנשים מבחוץ להשפיע עלייך לעשות הפלה. דברי עם בן זוגך על כך , ושתפי אותו בענין כדי שיוכל לעזור לך בעתיד. לא לקחת שום חיים !! לא היתה לך ברירה. בסדר ? אני מקוה שתצאי מזה בקרוב, ושתתחילי לתפקד ולשוב למסלול. בהצלחה ביי