מה דעתכם על זה?

זה קורה במשפחות הטובות ביותר. יום אחד, אחרי אכזבות אין מספר, את מביטה בבן-זוגך ומבינה כי איש זה, אותו אהבת שנים או אפילו עשורים, פשוט אינו מסוגל לספק כמה מן הצרכים העמוקים ביותר שלך. התגובה הראשונה היא הכחשה. לא, כנראה יש לי `יום רע`, אולי תפסתי יום של ביקורתיות-יתר. אבל המחשבה חוזרת אליך שוב, וחוזרת ביום אחר. התגובה השניה היא הלם. מה, הנישואין שלנו אינם מוצלחים!? הלא אהבנו כל כך, היינו כה קרובים! איך יתכן? מה קרה לנו? התגובה השלישית היא זעם כלפי בן-הזוג. רימית אותי! אינך האיש כפי שהצגת את עצמך בפני! אני רוצה גט!! אינני אוהבת אותך יותר. אני רוצה ללכת מפה! אבל אינך רוצה ללכת. את עדין באמת אוהבת איש זה מאד. בניתם כל כך הרבה יחד. גידלתם ילדים יחד, הקמתם בית, אולי גם עסק. אתם שותפים לזכרונות כה רבים. הקשר ביניכם עמד בתלאות כה רבות. איך אפשר לשבור זאת כעת? אך תחושת הקיפוח וחוסר הסיפוק שבה ומכרסמת בך ואינה מרפה. התגובה הרביעית, שתבוא רק אם את מניחה לזעם ולדכאון לחלוף ואת בוטחת בבן-זוגך ללא סיג, היא לשבת ולשוחח בגלוי עם איש זה שהיה, לאורך שנים כה רבות, חברך הטוב ביותר. אתם מעלים זכרונות, החוויות המשותפות עדין יקרות לשניכם. באמת אינך יכולה לתאר לעצמך חיים בלעדי אדם זה, החבר הטוב והאהוב של ימי נעוריך. אולם עכשו כבר אינך צעירה והצרכים שלך שונים מאלו שהיו לך כשפגשת איש זה והתאהבת בו. עברו עליכם כמה שנים. הערכים הבסיסיים עליהם הסכמתם בשנות העשרים שלכם עדין קיימים אם החיבור ביניכם בריא; אך עתה בשנות השלושים, הארבעים ואולי יותר נוספים הבטים חדשים לאופיו של אדם והם בקדמת הבמה, דורשים התייחסות. למרבה הפרדוקס, עצם היות נישואיכם כה מוצלחים גרם לך לגדול, להשתנות ולהתבגר. "אין טעם לרמות את עצמנו: התפתחנו בנפרד בדרכים משמעותיות רבות. יש בי דברים אותם לא תוכל לדעת ולא תוכל לספק, להם לא תוכל להיות שותף. גם אצלך אתה כעת הגון דייך להודות יש דברים בהם לא נגעתי מעולם ולא אוכל לגעת. אבל אנחנו עדין אוהבים זה את זה מאד מאד. מה עלינו לעשות? אני רוצה שתהיה מאושר ויודעת כי גם אתה רוצה באושרי". אנו מתבוננים אל תוך עצמנו, והנה מסקנה מפתיעה: "אני מסוגלת לאהוב גם מישהו נוסף, אפילו כשאני עדין אוהבת אותך. אהבות אלה אינן, בהכרח, עומדות בסתירה; אולי הן אפילו משלימות זו את זו. אני יכולה לתאר לעצמי את האהוב/ ים האחר/ים שלי כידיד/ים טוב/ים שלך. יתר על כן, אני יכולה לתאר לעצמי גם אותך פותח אפיקי אהבה נוספים, נוסף לזה שלנו; אני חיה בשלום עם מחשבה זאת אין היא מעוררת בי קנאה. למעשה היא מביאה שלוה לנפשי". איזה רעיון! ריבוי-נישואין! חילול הקודש! אפיקורסות! האם יצאתי מדעתי? לא, זוהי כנות בוטה. כעת אני בוגרת. הצורך הילדותי בהערצה בלבדית אותו דרשתי מן ההורים חלף לו. עכשו עלי להיות נאהבת כבוגרת ובשלה. אני זקוקה לאהבה מורכבת יותר מזאת של ימי נעורי, כזאת שאיננה אנוכיית כל כך. כעת אני מוכנה לחלוק אותך עם אחרים; לא עוד אזדקק להרגשה כי אני היקרה לך בלבד. טוב ויפה, אך אין זה סתם בן-זוגי. זהו אישי לו נישאתי על פי ההלכה, כדת משה וישראל וקבלתי על עצמי את כל הכרוך בכך ביום כלולותי. פה שורש הבעיה: אנו אמנם נשואים. אין אנו "סתם" נאהבים, סתם חברים. אנו איש ואשתו. ההלכה, ללא פשרה, אוסרת על האשה רבוי אהבות. רבוי נישואין בוטל, גם לגבי גברים, ע"י רבנו גרשום )הרגמ"ה( , ע"ש, לפני כאלף שנה, מלבד במקרים מיוחדים ונדירים. עם זאת למדנו כי עד ימיו של דוד המלך הותרו יחסי פנויים (שאינם ארוסים או נשואים). אז נאסרו יחסים אלה (התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, כ"א ע"א ע"ב) מחשש לפריצות נרחבת, בגלל מעשה אמנון ותמר (שמואל- ב, פרק י"ג). סיפור אמנון ותמר מחזק את עמדתנו. המושג "פנויים/פנויות" מתייחס לא רק לצעירים-רווקים, הנוטים להסתבך במערכת של חופש מיני/רגשי המתקיימת לפני הנישואין; "פנויים" כולל גם מבוגרים שלא נישאו אי-פעם ובעיקר גרושים/ות ואלמנים/ות הם יותר בוגרים ומורכבים רגשית, נוסף למצבם החברתי ובגללו, ולכן נוטים להזדקק לבני זוג רבים. עם זאת קיימת בהלכה פרצה המאפשרת לבוגר יהודי למלא את צרכיו הרגשיים באהבתו של אדם, נוסף לבן זוגו פשוט, לא להינשא. אין חוק המאלץ את בני ישראל לבוא בברית הנישואין. מצוות "פרו ורבו" חלה על הזכרים בלבד ופירושה הוא הבאה לעולם של בן אחד ובת אחת, ולא מאשתו של אחר. פרצה זאת לא היתה נשארת אילו היינו אמורים באמת לחיות במונוגמיה מוחלטת. יהדות אמיתית מספקת את כלל צרכיו של היהודי, מן הרוחניות הנשגבת ועד ליצרים הבסיסיים ביותר. העדר הצווי להינשא פירושו כי עלינו לגדול אל מצב רוחני-חברתי וגשמי בו אין קיום לנישואין המונוגמיים. כך גם נפתרת לחלוטין בעית הממזרות (למעשה דיני ממזרות מנוסחים בלשון כה חריפה וחד-משמעית כדי לעורר רחמנות בלב ורצון לפתור בעיה זאת). במלים אחרות, היהדות האמיתית מכירה בצורך ממשי של אנשים ממשיים ומספק, בתחומיו כחוק, דרך להגשמת שאיפות גשמיות ורוחניות של כל נפש.

מן איפה הבאת את כל זה ??? זה מאתר רפורמי כלשהוא ? אני מאד מאד מאד מקווה שאת לא מזדהה אישית עם המאמר. ובקצרה ובבוטות: בולשיט. אין ריבוי אהבות. אהבה אחת היא בהכרח על חשבון האחרת. אנחנו כיום הזה, לא מסוגלים לנהל רומנים פתוחים במקביל. הקנאה אוכלת בכל פה. אם אדם מחפש אהבה חדשה, שישכח מהקודמת. זה לא ילך. אני חושב שהחיפוש המתמיד אחר האושר ואחר עוד ועוד ועוד ריגושים, הדבר הזה בעוכרינו. נהנים מסרט טוב, רוצים סרט עוד יותר טוב. אבל אין סרט יותר טוב. אז צריך להמציא אותו , וליצור בו אפקטים חדשים, מהממים, עוצרי נשימה. ואז יוצרים את הסרט הבא שיש בו את כל הדברים הללו. והוא מרגש. ואז מה ? רוצים את הסרט הבא. והאפקטים של הקודם כבר מיושנים ולא מלהיבים ? וכך , אין לדבר סוף. פשוט בוטום לס פיט. כך באהבה ביחסי אנוש, כך בכסף, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו יגואר רוצה יאכטה, וכך בכבוד. מי שיש לו כבוד יחפש עוד ועוד ועוד . מי שקיבל מישרת שר זוטר, ירצה שר בכיר. קיבל שר בכיר, ירצה להיות ראש ממשלה, וכך הלאה והלאה. מיכלוש, צריך לעשות סוויטש בראש שלנו. איזהו עשיר ? השמח בחלקו. בואו ונראה מה יש לנו, בואו ונמצא עוד ועוד ועוד אספקטים טובים וחיוביים במה שיש לנו כבר . בואו ונפיח חיים חדשים ומרעננים בקיים לפני שנתחיל לנדוד להרפתקאות מפוקפקות שבסופו של דבר ינחילו לנו אכזבות בבא היום. הבנת אותי ?

זה קטע שניר הביא מאיזה ספר שהוא לא זוכר את השם שלו. אני לא מזדהה אישית. תגיד, כל הציטוטים האלה מההלכה ושאר ספרי הקודש יש בזה אמת? איך יכול להיות שהיהדות מצדיקה את זה?