התמודדות עם אבל

שלום לכם, לא מזמן אימי ז"ל הלכה לעולמה. אני מוטרדת שאבי ואחיי ( 3 במספר) כולם מופנמים ולא מבטאים יותר מידי את מה שעובר עליהם. בעיקר אני מוטרדת מאבי, כי הרי זה 36 שנה שהוא היה נשוי לה (יום שיש האחרון היה אמור להיות יום הנישואין ה-36) ואיתה הוא תמיד דיבר וחלק את מה שמפריע לו וכך הלאה...ואני בטוחה שהרבה דברים שהוא לא רצה לדבר עליהם עם הילדים...וזה עדיין כך...בשבילו אנחנו עדיין ילדים...האמת אחד מאחי רק בן 20. אבל הוא הצעיר. אני רוצה לדעת כיצד אני יכולה לעודד את אבי ואחי שלא להפנים יותר, לדבר על מה שהם מרגישים, ומה עושים באותם ימים קשים שהשכל מבין שאמא כבר לא פה יותר. גם לי היא חסרה מאוד...בגלל שאני בת יחידה...אני מרגישה מאוד לבד...איתה הייתי תמיד מפטפטת. שלכם, אורלי

תתחילי לדבר עם אביך. תשאלי אותו מה הוא היה רוצה לעשות ביום הנישואין הקרוב לו אימך ז"ל היתה בחיים. אל תלחצי עליו יותר מדי, אבל תני לו להבין שאת רוצה ומוכנה לשמוע אותו. כנ"ל לגבי אחייך.

היום נישואין כבר עבר (זה היה ביום שישי). אני הזכרתי לא את זה...כי הייתי בטוחה שהוא זוכר...עכשיו אני כבר לא יודעת ומתחרטת שהזכרתי לא את זה. הם לא היו עושים הרבה בד"כ כשהיא היתה בחיים... מידי פעם אנחנו מדברים. אבא אומרת שמה שהוא עושה כשהוא רוצה את עצתה, בגלל שהוא הכיר אותה כל כך הרבה זמן הוא מנסה לחשוב מה היא היתה אומרת או עושה. ביום שישי הקרוב אנו עושים את האזכרה וגילוי מצבה. זה כבר 30 יום. הוא כן סיפר לי ביום ראשון, שביום שישי הוא רצה לכתוב הספד בעבור האזכרה אבל לא עלה דבר בידו לכתוב על נייר ושבמקום הוא מצא את עצמו לא מסוגל לישון כל הלילה...אני מניחה שמדיכאון. הוא סיפר שהוא חשב על אביו שהלך בגיל 84 וחשב שאז אולי לא יש סיכוי גם כן לחיות עד גיל זה אבל אז נזכר שאימו חייה גם כן, כי היא נפטרה אחרי אביו...אכן מחשבה דכאונית וזה מה שהכי מדאיג אותי שעל אף שהוא פחות יותר בריא, שהוא יחלה בגלל האבל.