שלומי ויפעת

קשה בלי וקשה עם זו הבעיה... גם אבא שלי לא אוהב שאנחנו סוגרות את הדלת למרות שאין לכל אחת מאיתנו חבר שייכנס לשם. אלא אם הדלת ננעלת אי אפשר לדעת מה אנחנו מדברות ומה אנחנו עושות. בעייתי שאי אפשר להיות אני עצמי ואי אפשר להיות גלויים עם ההורים בגלל התפרצויות מהסוג הזה. "אין לך כבוד אליי" (למה? מה כבר ביקשתי? שתהיה לי פרטיות?) ועוד כל מיני מילים שלא כאן המקום לפרט... אמרתי להם.. הייתי רוצה להיות 100% גלויה איתכם (טוב,נו, 90%) אבל אם מתפרצים בכעס, אז אין מצב.

לבן אדם אז הוא לא מסתיר כלום ומספר הכל. זה שהם רוצים לדעת עליך הכל בוודאי יגרום לך להסתיר מהם דברים. כי את חושבת שאולי יש סיבה שבגללה כדאי להסתיר מהם דברים. אמא שלי תמיד נתנה לי חופשיות הכל. היא אף פעם לא אסרה עלי לעשות משהו, אולי בגלל זה אני גם לא עושה כלום..... ואני ילדה מאוד טובה (אני יודעת שזה לא תמיד טוב אבל כך אני). אין בעצם במה למרוד בגלל החופשיות שהיא נתנה לי. אני ממש מבינה אותך אני הייתי מתה אם היו מחטטים לי בדברים (למרות שאין לי שום דבר סודי או כ"כ אישי) אבל חדירה לפרטיות זו פגיעה קשה באמון. אני מקווה שהם ירדו ממך ויבינו שאת כבר ילדה גדולה ואת יכולה לדאוג לעצמך וזו זכותך שיהיו לך דברים אישיים משלך. גם הם לא משתפים אותך בהכל. הם מחטטים לך בדברים כי הם חושבים שאת עושה דברים שנוגדים את הדת, או מה? לא הבנתי מה הם חושבים שהם כבר ימצאו אצלך?

הם מחטטים לי בדברים בעיקר בגלל גברים שהם חושבים שאני בקשר איתם הם רוצים למצוא אצלי את מה שאני לא מספרת להם, ודברים שיגרמו להם לכעוס עליי.

בגיל שלך, לא אמורה להיות בעיות מהסוג הזה. אלו בעיות של שנות הטיפשעשרה. ההורים שלך בלי שום ספק שוגים בגדול. אבל את גם אומרת שאין עם מי לדבר ושהם לעולם לא ישתנו , נכון ? אז מה האופציות שעומדות בפנייך ? רק לעזוב. למה את חוששת לעזוב ?

אני יודעת שאני לא אשרוד אני רואה כמה קשה לאחותי בלי משפחה... ואני עוד יותר רגישה ממנה