יפעת

כנראה לא שמת לב... הנה צרור שאלות וגם סיפורים. http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=360&i=132391&t=132154

אוי מיכלי, סליחה. הייתי קצת עסוקה. הכנתי מצגת חמודה לג'וני וגם עניתי תוך כדי למיון השאלות של שלומי , אז שכחתי לענות לך.... אבל טוב שהזכרת לי!!! טוב אז נתחיל - גם אני עבדתי קצת עם פימו כשהייתי קטנה אבל לא הייתי אז כ"כ יצירתית. זה חומר שאני ממש ממליצה לעבוד איתו כי זה מפתח את הדימיון, היצירתיות וזה גם מאוד מרגיע. סיפרתי פעם לאיתן ששאלתי את הבנות עם הן עושות מסיבת פיג'מות והן אמרו לי שכבר מזמן לו. אז איתן ניסה לחקות את הבנות ואמר "מה פתאום מסיבת פיג'מות?! אנחנו עושים אורגיה". הוא כמובן צחק, אבל לצערי הרב יש בזה משהו..... אני בת 24. כן . עברתי התעללות נפשית מצד הבוסית המכשפה שהייתה לי. השבוע גילית שהשכן שגר מתחתי עבד איתה בשנה האחרונה והוא התפטר משם כי היא מיררה לו את החיים והוא היה חוזר הביתה ובוכה לאישתו. מסכן!!! אני מתארת לעצמי מה הוא עבר.... לפני שעברתי משרד המשפטים הייתי בצבא. הייתי בחיל המודיעין. שבוע וחצי ארחי שהשתחררי כבר מצאתי את העבודה הזאת. זה היה הראיון עבודה הראשון שהיה לי בחיים שלי. התלהבתי שעל הפעם הראשונה מצאתי עבודה. העבודה עצמה הייתה הכי מעניינת בעולם וגם האנשים היו מקסימים ובגלל זה היה לי כ"כ קשה לעזוב את המקום. אבל לא הייתה לי ברירה בגלל הבוסית המרשעת. לפימו למעשה הגעתי מתוך ייאוש. אני לא עובדת או לומדת כבר שנתיים . עוד לא הצלחתי להתגבר על מה שעבר עלי. ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי כמה חבילות של פימו כי אני רוצה לנסות לעשות כמה דברים ומאז התמכרתי!!!!! אני לא יודעת אם אני רוצה ללמוד אומנות. אני מתייחסת לפימו רק כאל תחביב. כשעבדתי תמיד הסתכלתי בקינאה על כאלה שהיה להם זמן לעצמם ולתחביבים. עכשיו כשלי יש זמן אני משקיעה בזה ואני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני. תמיד הייתי מסתובבת בנחלת בינימין בת"א (מכירה?) והייתי מקנאה באנשים שיוצרים שם. הייתי חושבת לעצמי "וואו!!!! איזה מוכשרים הם! איזה כיף להם שהם עושים דברים שהם אוהבים!" . אני שמחה שעכשיו יש לי את ההזדמנות ללמוד גם מה אני אוהבת לעשות. למרות שהייתי מעדיפה לא להגיע למצב שהגעתי...... אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית אבל תנאים הקבלה שלהם בשמיים. אז הוא שאני אלמד את זה במקום אחר או שאני אבחר במשהו אחר ללמוד. עוד לא החלטתי. אני גם קודם כל צריכה להתגבר על הבעיות שלי לפני שאני ממשיכה הלאה בחיים. את לומדת תיאטרון? משחקת? בן כמה הילד שלך? איך קוראים לו? כל היום את מטפלת בו? הוא נותן לך לעבוד על המחשב? הוא בכיין? אמאל'ה!!!!! אני מתחילה להיות כמו שלומי! זה מפחיד אותי.... טוב, אז ביי בינתיים לפני שאני אתחיל לשאול עוד שאלות יפעת

אני נותנת לילד שלי לשחק בבצק צבעוני, מכירה? זה כמו פלסטלינה רק קצת יותר רך. זה נחמד לילדים קטנים. אז בעצם הגשמת את החלום או השאיחפה שלך - גם לעשות משהו שאת נהנית ממנו וגם למכור אותו. למה את לא מוכרת גם בנחלת בנימין? את עדיין בטראומה מהבוסית שלך? זה שאת יוצרת מראה שאת לא נמצאת בקיפאון אלא יוצאת ממנו... פסיכולוגיה באמת אפשר ללמוד בהרבה מקומות, לא צריך להינעל על מקום אחד. למדתי תיאטרון וסוציולוגיה ואני משחקת קצת בתיאטרון. הילד שלי בן שנתיים וחצי וכבר הולך לגן. לא, הוא לא בכיין. הוא מקסים! כשהוא בבית אני איתו וזאת הסיבה שאני לא נכנסת למחשב אחה"צ ובלילה. למה מפחיד אותך להיות כמו שלומי? לדעתי זה דווקא חיובי להיות כמו שלומי:)