עלבון מוצדק או תגובה מוגזמת?

שלום לכל מי שיכול לעזור! מזה זמן מה אני עוקבת אחרי הפורום הזה, ובדרך כלל אני רק "עוברת אורח". אבל הפעם החלטתי לשתף אתכם, המשתתתפים הקבועים, במשהו שמעיק עלי כבר ימים אחדים, בתקווה שאמצא תמיכה ועידוד, ואולי גם תשובה שתחזיר אותי לפרופורציות, תיתן לי לראות את הדברים באור שונה ואולי בריא והגיוני יותר: (אבל בבקשה, בלי הטפות מוסר - פשוט אין לי כח לזה!) אז קודם כל, סליחה מראש אם הסיפור הוא קצת ארוך, אבל אשתדל לתמצת ככל האפשר: מבלי להיכנס לפרטים מסגירים, אומר רק שאני אישה המתקרבת לחמישים, פנויה מזה שנים רבות. לפני כשנה התמזל מזלי להכיר זוג נשוי נפלא, ותוך זמן קצר התפתחה בינינו ידידות נהדרת. הרבינו לבלות ביחד, ועם זה הקפדתי - וכל מי שמכיר אותי יעיד על כך - לתת להם מספיק מרחב מחיה, לא להיכנס להם יותר מדי לתחת, סליחה על הביטוי. גם הושטתי להם עזרה מכל הסוגים - כולל עזרה כספית נכבדה - אבל לא אפרט יותר מדי כדי לא לחשוף את זהותם וגם לא את זהותי. לתומי חשבתי, שמצאתי לי סוף-סוף, אחרי אין ספור אכזבות, חברים אמיתיים. עד שבשבת האחרונה קיבלתי מהם ממש סטירת לחי: קבענו- וחשוב להדגיש - ביוזמתה של האישה ולא ביוזמתי - להיפגש במוצאי שבת. שאלתי אותה מפורשות אם זה לא יכביד עליה - כי חשתי שאולי בימים האחרונים היינו ביחד קצת יותר מדי. האישה השיבה מפורשות שאם לא היתה מעוניינת, לא היתה מציעה את ההצעה. ומה אתם חושבים קרה בסופו של דבר? בערב, ממש בדקה התשעים, היא מצלצלת אלי ומודיעה לי, בצורה בוטה ביותר, שאין לה חשק לראות אותי הערב, שהיא רוצה לבלות ביחידות עם בעלה. כמובן שזוהי זכותה המלאה, אבל מדוע היא לא חשבה על זה קודם, במיוחד כששאלתי אותה על כך? והסגנון הבוטה שלה - זה היה גרוע יותר מיריקה בפרצוף... איכשהו הצלתי את הערב ומצאתי לי תעסוקה. אבל בזה לא תמה הפרשה. כשחזרתי הביתה מנין שחזרתי, מצאתי בתא הקולי שלי הודעה ממנה שהיא עושה חיים משוגעים עם בעלה . כל מי שקצת רגיש לזולת, יכול לתאר לעצמו איזה מלח על הפצעים זה זרה לי! אם לפחות לא היתה משאירה לי את ההודעה הארורה הזאת! בסופו של דבר הבהרנו את העניינים. היא התנצלה ומאז הספקנו שלשתנו לבלות שוב כבימים עברו, אבל אני מרגישה שזה כבר לא יחזור להיות מה שהיה. אני מרגישה ממש כמו באבל (ואני יודעת מה זה אבל!) - שאיבדתי משהו יקר שלא יחזור יותר לעולם. אני גם מרגישה פתיה - הנה, נתתי אמון באנשים, והם מעלו בו! ולסיום - רק עוד משהו קטן: היכן היה בעלה, שהוא בדרך כלל אדם זהב? מדוע הוא לא העיר לה אפילו במילה אחת על התנהגותה, מדוע הוא התנהג כמו סמרטוט לרגליה? ואני יכולה להוסיף עוד ועוד פרטים על המקרה, אבל הם לא ממש רלוונטיים. גם כך כתבתי מגילה, ואני שוב מתנצלת עליה, אבל המועקה היתה כבדה מנשוא ופשוט הייתי חייבת לפרוק אותה. אז שוב - תודה לכל מי שתהיה לו סבלנות ויתן תשובה שתוכל לעודד וגם להאיר את עיניי במקום שנחוץ! חג שמח!

שלום קלרה / מכתבך מאוד נגע לליבי - אתן לך רק עצה קצרה כל דבר שנעשה בהגזמה נמאס בסופו של דבר , ויכול להיות שבאיזשהוא מקום באמת האשה רצתה את בעלה קצת יותר איתה מאחר ואולי היא חשה שהיחסים איתך צוברים יותר מדי תאוצה. עצתי לך - לעולם אל תרכזי את חייך סביב דבר אחד שימלא את חייך- כלומר - אל תצמדי רק לדבר אחד כי כשאת תאבדי אותו את תאבדי את כל עולמך למעשה (כמו שקורה לך עכשיו). כעת מה שאת צריכה לעשות הוא - "לקחת מרחק בריא" - כלומר - לא להתרחק לגמרי אלא להפחית את מספר הטלפונים מיוזמתך , לפחית במידה מסוימת את מספר הפגישות ולתת להם להרגיש בחסרונך ,. בזמן הזה כמובן - תצאי לחוגים ,תעשי הליכה רגלית - תנסי להנות מהלבד. אם את כל כך חשובה להם - הם יימצאו את הדרך אלייך , ואם לא = הם ממילא לא היו חברי אמת. אחרי כמה ימים את יכולה ליזום שיחה - אחרי שכבר תתחזקי קצת - ולומר להם בדיוק מה את מרגישה - אבל קחי בחשבון גם שזאת תהיה שיחה כואבת וטעונה - עם כל הכאב. העולם מלא אנשים טובים ומענינים - צריך רק למצוא את הדרך אליהם. מקווה שתתחזקי שירן

קלרה יקרה אני רוצה לחזק את דבריה של שירן וגם להוסיף, שלפי מה שאת מספרת, לי ניראה שקצת נוצלת ע"י זוג החברים הללו תתרחקי קצת ותיראי איך זה משפיע על היחסים בניכם. בנוגע לשאלתך, מדוע הבעל לא נקט עמדה? לדעתי זה מכיוון שהיא אישתו והוא לא רצה לריב איתה... כניראה שהיא השולטת בבית... ...............בהצלחה.............

ניראה לי לפי דברייך. שהאשה נעשתה קנאית פתאום. היו סימנים מקדימים??? בעלה אולי דיבר עלייך יותר מידי??? משהו מאוד מוזר נודף מהסיפור הזה.... אני לא מאמין שזה היה קורה ככה פתאום. זה פשוט ניראה מוזר מידי מכדי ליהיות ככה. איתן

איתן היי, קודם כל - תודה גם לך על העידוד. פשוט מחמם את הלב לראות שעוד יש אנשים עם לב והבנה אחרי שנוחלים כל-כך הרבה אכזבות! ולעצם השאלה שלך - אתה יודע מה הכי מצחיק פה? שרוב הפגישות בינינו התקיימו דווקא ביוזמתה של האישה. היית מאמין? כשהיה מתחשק לה, היא היתה מסוגלת להרים טלפון בעשר בלילה ולהזמין אותי אליהם, או לבקש לבוא. ודווקא אני הייתי זהירה - לפחות כך אני מקווה. אז מדי פעם הייתי נענית להזמנה, כדי לא להפסיד חברים שלפחות עד לפני שבוע האמנתי שהם באמת רוצים אותי. אבל לפעמים סירבתי להצעה - גם מטעמים אנוכיים, כי זה לא התאים לי. אבל לפעמים גם מטעמי התחשבות - כדי לא "לחנוק" אותם. לי היתה במשך שנים מערכת יחסים חונקת, כך שאני יודעת היטב מה זה, ולכן אני מהלכת על קצות האצבעות כדי לא לעשות לאחרים מה ששנוא עלי. אבל אם שגיתי - כי הרי האדם לא תמיד מודע לעצמו - יש דרכים קצת יותר עדינות לומר זאת. והאם החברה הזאת קיבלה פתאום התקף קנאה? - אני בספק. מתוך הכרותי איתה, אני חושבת שהיא פשוט אישה אגואיסטית להחריד שלא יודעת לדחות סיפוקים: כשהיא רוצה משהו - היא לא תשקוט ולא תנוח עד שהיא תשיג את זה, ולא חשוב על כמה גוויות היא תצטרך לדרוך בדרך. יש לי עוד אלף ואחת דוגמאות להוכחת התאוריה שלי אבל די, אני לא רוצה להלאות אותך יותר מדי. שיהיה לנו חג שמח ושקט!